הספרים העבריים האהובים (חלק 2)

גרוטסקה, חיים כלב, הוצאת תרמיל

 גרוטסקה, ד"ר חיים כלב, הוצאת "תרמיל", 1973

"אפקט של גיחוך. הגרוטסקה תמיד לועגת למי שהופך לגרוטסקי. הגרוטסקה מחברת דברים שאינם מתחברים ליצירת מצב נלעג ואף מביך …"

 (מתוך בחינת הבגרות בספרות, תשמ"א)

עד כמה שאני יודע, הספר הזה לא זמין לרכישה וקשה להשיג אותו גם בספריות הציבוריות. ד"ר א. כלב היה רופא מומחה לדרכי הנשימה בבית החולים תל השומר (ויצא לי אפילו לקבל ממנו 19 גימ"לים כשהייתי בצבא…)

ב-1982 שכבתי בבידוד צבאי, חצי מת, ובאופן מקרי לחלוטין התגלגל לידי שם קובץ הנובלות הזה שכתב הדוקטור הבולגרי המבריק, מי שסיים את לימודי הרפואה שלו בסופיה והעביר את מלחמת העולם השניה במחנה עבודה (וניצל ממוות בנס).

וכך הוא כותב בהקדמה לספרו: "למלה יש יתרון עצום על המוחשי…באמצעות המלים ניתן לבנות עולם שאיננו קיים, לבטא את הבלתי נראה להקים ואפילו – הו! פלא פלאים!! – להגשים (אם כי רק על הנייר את החלומות הנועזים ביותר. כך (עם המצאת המלים) נולד העולם האין סופי והמוזר של הספרות, הממלכה הקסומה של הפנטזיה, בה האדם לא היה עוד קורבן נפחד וחסר-אונים של איתני הטבע, כי אם אדון, בורא ורודן כל יכול על יצורים וגורלות…"

מנהגיו המוזרים של מר אגוסטין פונסה כמו אלי! אלי! משלבים את הבלתי הגיוני בתוך עולם שחוקיו מוכרים וידועים. ד"ר א. כלב משחק עם התודעה שלנו, והמדע הבדיוני שלו מתקיים בתוך מציאות כמעט בנאלית של חיי משפחה, עבודה וחפצים שגרתיים. דווקא באופן הזה מתעצם המסתורין וגדל מימד האימה הסמויה הרוחשת מתחת לקרקע.

לטעמי זהו אחד הספרים הפנטסטיים (תרתי משמע) שנכתבו אי פעם בעברית. אחרי שתשיגו לכם עותק, תקראו בנשימה עצורה את כל 400 העמודים ותגיעו אל "אחרית דבר" שכתב ד"ר א. כלב, ובה הוא מתאר מפגש אמיתי שהיה לו עם השטן – תגלו שהחיים מטורפים ומוזרים לא פחות מהסיפורים הכי קיצוניים ומשונים שלו.

נסיעה מאת פנחס שדה, הוצאת שוקן, 1971

נסיעה, פנחס שדה (שוקן, 1971)

"צר לי שאני כבר בן 40. דומה שהשנים חלפו כה מהר. כמו חלום. כמו ברק. אמנם אני מרגיש כמו בן 10, ויש לי גם שכל ילדותי ורגשות ותגובות ילדותיים, אך בכל זאת הייתי מבקש מאוד, אילו ייתכן הדבר להיות עדיין בן 20. בן עשרים ומשהו… עכשיו עומדות דמעות בעיני. איזה רגע, אלוהים, איזה רגע הוא זה"
(פנחס שדה, לונדון, מאי 1970)

"נסיעה" של פנחס שדה ראה אור בשנת 1971 בהוצאת שוקן, אזל והפך לנדיר – ורכשתי אותו ב-85 שקלים בחנות ספרים משומשים. שדה משוטט, עורג, מתפלסף, כמה, מחפש, תוהה, מפליא לשזור תאורי מסע ותמונות מארצות זרות בהגיגים קיומיים. 

"כשנכנסתי ל"נשיונל גאלרי" בלונדון, אפילו לא נכנסתי לראות תמונות. נכנסתי במקרה, כי ירד שלג בחוץ, והיתה לי רבע שעה עד לפגישה. אז במקום לעמוד בכניסה לבית נכנסתי למוזיאון. יכולתי לפנות לכל כיוון שהוא. פניתי במקרה ימינה, ומולי היה הכיסא הצהוב של ואן גוך, וזה, על גלויה קטנה, היה תלוי בחדרון הקטן שלי בעליית הגג בירושלים, כשהייתי בן שבע-עשרה ורציתי להיות צייר, והיה בשבילי כל הסמל של עולם האמנות. אני הרי לא חונכתי לאמנות בבית הורי. ההתחלה שלי היתה שתיים-שלוש גלויות דואר כאלה של ואן גוך, של גוגן, והגעתי לגיל 56, ובגלל שנקלעתי ללונדון וירד שלג ונכנסתי במקרה ל"גלריה הלאומית", אני מוצא את עצמי בדיוק מול הכיסא הצהוב, ולא רחוק משם גוגן. כאילו זרקו לי את זה מול העיניים ואמרו לי 'מכאן התחלת ולכאן הגעת, ומה יש לך מכל זה, עשית סיבוב כל החיים, ועזבת את אשתך הראשונה ואת השנייה ואין לך כלום כמו אז'…"

 

חיי נישואים, דויד פוגל

(הספריה החדשה)

קורע-לב. אין לי הגדרה אחרת. ספר שמוטט את כל חומות ההגנה שלי והשאיר אותי ללא נשימה, בגרון מכווץ.

קשים ורעים היו חיי הנישואים של תיאה וגורדווייל.  הוא חלש ומנסה לרצות אותה. היא מבקשת את הגבר שבו. ככל שהוא יותר מקבל ומנסה להיות סובלני וסבלני – כך היא מכאיבה לו ומתעללת בו יותר.

פוגל, בגאונות מעוררת השתאות, יורד אל עומק נפשן של שתי הדמויות. על רקע וינה שבין שתי מלחמות העולם הוא כותב עברית עשירה ומהפנטת, טווה את הסיפור האישי-האנושי על רקע אורבני שאופל, קדרות, עצב וטירוף רובצים מעליו. גורדוייל מתכחש לכל הסימנים שהוא רואה ודבק באשתו-אהובתו. הסיפור הקיצוני והטרגי הזה הוא אמנם בוער ולוהט תחת ידו של פוגל, אך אם תסתכלו היטב מסביבכם תראו הרבה מאוד דוגמאות לזוגות נשואים המקיימים ביניהם מערכות סאדו-מאזוכיסטיות גם ב-2006. זוגות החיים בתוך מסגרת של תיסכול, עצב וכאב, אבל מסרבים להציל את עצמם ודבקים בעקשנות בחיי הנישואים האומללים שלהם.

גרשום שופמן, "שלכת"

(עם עובד)

בדידות בעיר הגדולה, הזרה. ג. שופמן, יהודי נודד, בן 33, מגיע לוינה. הוא מתפרנס משיעורים פרטיים שהוא נותן לילדי עשירים. הוא הולך בלילות כסהרורי בשדרות אפלות, עוקב אחרי זוגות מאוהבים, לבו נשבר בו, בבדידותו. "כרך הבירה הזה, שבתחילה נדמה אגדי ומכושף כל-כך, שביליו נעשים נהירים יותר ויותר וסייגי הברזל המוחלדים יוצאים ממחבואיהם".  הוא מחפש אהבה, מוטרף מתשוקה למגע ואשה – אבל "לכל בית שומרת זועמת, ולכל נערה – אם". מתוך החיים העצובים והבודדים שלו בוינה נולדת שלוש הנובלות האדירות האלה, כשבין השורות ניתן לגלות את צמיחת הנאציזם בתוך השקט הכפרי, לכאורה של המציאות האוסטרית בתחילת המאה ה-20.

נסים אלוני, "רשימות של חתול רחוב"

(ידיעות אחרונות, 1996)

מה היה קורה אילו לא אספו את רשימותיו העיתונאיות-ספרותיות של אלוני לספר? כמה טקסטים דומים, שפורסמו בעיתונים ופוזרו במגזינים, אבדו עם השנים רק מפני שאף אחד לא ליקט אותם וכרך אותם בספר? אלה השאלות שהטרידו אותי, כשקראתי את המקבץ המקסים הזה מרשימותיו של המחזאי והסופר, בין פאריז, אמסטרדם,קהיר ותל אביב, עם חברים וחברות שאיתם הוא  מנהל שיחות מרתקות, בבתי קפה תוססים אפופי עשן, עם הומור נפלא, כשהוא מלא באהבה וגעגוע ל"אירופה האפלה", ל"אזוב, סתיו וערפל". איזה איש היה האיש ההוא ואיזה ספר נפלא הוא הספר הזה.

 

הר העצה הרעה, עמוס עוז, עם עובד, 1976

"הר העצה הרעה", עמוס עוז

שלוש הנובלות שבהר העצה הרעה: "הר העצה הרעה", "אדון לוי" ו"געגועים" ריגשו אותי כבר בקריאה ראשונה. נובלות שונות זו מזו, אך כולן מתרחשות בירושלים שלפני קום המדינה, בתקופת המנדט. לפי אחת האמונות הר העצה הרעה הוא המקום שבו אירעה (כמעט) עקידת יצחק. אצל עוז זהו מקום מושבו של הנציב העליון הבריטי.

הדבר החזק ביותר, לגבי, בספר הזה הוא הגעגוע. תחושת הכיסופים העזים למשהו אחר, לאיזושהי רומנטיקה אבודה. ירושלים ההיא, של 1946, נראית כמעט כשלוחה לונדונית בלב המזרח התיכון. הספר יצא בעברית לפני 30 שנה בדיוק, ב-1976, וכאשר תורגם שנתיים  מאוחר יותר לאנגלית, עורך המוסף הספרותי של הניו יורק טיימס בחר בו בין 10 הספרים הטובים של אותה שנה.
ואם געגוע, אז גם מיכאל שלי נפתח בגעגוע לאנשים שהיו ואינם ("אני כותבת כי אנשים שאהבתי כבר מתו", אומרת חנה גונן, שמפיה מסופר הסיפור כולו) ונמשך בגעגוע אל התאומים הערבים, לספרות עבר ("מיכאל סטרוגוב" של ז'ול ורן) ולכל מה שהיה והזמן מיסמס.

 

ילדות ממושכת וקיץ וחורף בעיר אחרת : סיפורים / נפתלי יבין (מחברות לספרות, 1976) "וכבר לא נשאר דבר מכל הדברים הטובים – מרחוב שלמה המלך, מטרזן, מהקדרים הבאים. רק מן הדברים הרעים: מהמכשף הרשע והנביא ירמיהו והשומר הערבי בפרדס והסדרן בקולנוע בית העם והמנהל של בית הספר והחשכה בלילות והילדים משכונת נורדיה. כולם באים עליו לכלותו. עד כאן יגיעו. מכל המקומות הרחוקים ההם יבואו, מן הארץ החמה, היפה, הירוקה יבואו ועד כאן יגיעו" ("מיטה אחרת, בוקר אחר") על הספר הנפלא של נפתלי יבין כתבתי בהרחבה כאן

"התגנבות יחידים", יהושע קנז

(עם עובד, 1986)
חבורת טירונים בבה"ד 4, באמצע שנות החמישים, אלה מככבים ב"התגנבות יחידים" של קנז, הסופר-שאינו-מתראיין-לעולם. הטירונות שלי היתה בבה"ד 13, ובשנות ה-80, אבל נדמה שהכל היה ונשאר אותו דבר, כשמדובר בחבורת צעירים באוהל, בישראל. העדות השונות, הפערים המנטליים והכלכליים, המסגרת השרירותית והלחוצה של בסיס צבאי שבו מתקיימת טירונות – כל אלה כנראה לא השתנו כלל

הצלחתי להזדהות ברמה עמוקה כל-כך עם המתרחש ברומן עב הכרס הזה של קנז, ששבועיים אחרי שסיימתי אותו לא יכולתי לקרוא כלום. יותר מכך: קראתי את כל ספריו של קנז אחר-כך, ואף לא אחד מהם הצליח לטלטל אותי באותו אופן שהרומן המונומנטלי הזה הצליח לטלטל אותי.

בחוצות לונדון. עטיפת הספר

בחוצות לונדון, יש"ק (יעקב שלום קצנלנבוגן) מדהים לגלות כותב עברית כה מחונן כקצנלנבוגן שנשכח בצד הדרך. אולי מפני שמת צעיר כל-כך ומה שהשאיר לנו, בסופו של דבר, הוא רק אסופה של סיפורים קצרים, חלקם כמעט טיוטות לסיפורים. אולי מפני שהרוח המנשבת בין המלים שלו היא כה קודרת ועגומה, שרק מעטים יהיו מוכנים לצלול לתוך העולם הקלאוסטרופובי, המאיים וחסר התקווה שלו. "בחוצות לונדון" הוא ספר אפל ומדהים. כתבתי עליו בהרחבה כאן