ללא מלים: אלבומים אינסטרומנטלים

 

 

במאי 1994 כתב המבקר סיימון ריינולדס, בגיליון 123 של Wire  על המוזיקה האקפרימנטלית – והמציא את המושג "פוסט רוק". לפי ריינולדס, פוסט רוק הוא "סגנון המשתמש בכלי נגינה 'רוקיסטיים' עבור מוזיקה לא רוקיסטית, למשל: שימוש בגיטרות ליצירת טקסטורות וגוונים מוזיקליים". בין מפתחי הז'אנר ניתן למנות אמנים מאמצע שנות השמונים כמו דורותי קולום, דיף ג'וז, טוק טוק, מוגוואי וג'אפאן קייקס –  שיצרו מוזיקה אינסטרומנטלית ומורכבת, שהושפעה רבות מפסי קול, מוזיקה קלאסית, ג'אז וקאנטרי.

אבל עוד קודם לכן היו אלבומים אינסטרומנטלים אדירים. בשנות השבעים חלקם אפילו הצליחו להגיע למכירות של מיליוני עותקים (אבל שנות השבעים היו באמת תקופה יוצאת-דופן), כמו "אווזת השלג" של קאמל (1975) ו"פעמונים צינוריים" של מייק אולדפילד (1973).

כשחושבים על זה, מבינים שאין שום סיבה שלא ייצאו גם היום אלבומים של מוזיקה ללא מלים. יוצרי מוזיקה אלקטרונית הביאו יופי, אנרגיה וקסם ללא פנים וללא טקסטים – אבל גם לרוקנרול (עד כמה שזה יישמע אולי מוזר) יש את היכולת הזאת. רק שבמקום רביעיית כלי קשת ומיתר, יש גיטרה-באס-תופים.

 

מוזיקה של ערבה בוכיה ושדות תירס

 

Japancakes – The Sleepy Strange


אריק ברג בא מאת'נס, ג'ורג'יה – המקום שממנו באו גם REM. ב-1997 הקים הרכב של 10 מוזיקאים מדרום ארה"ב, כדי ליצור מוזיקה אינסטרומנטלית המבוססת על אילתורים. בהתחלה הוא הקליט יצירה של 45 דקות שכל כולה מנוגנת באקורד D (רה) בלבד, על-ידי חבורת המוזיקאים. בהמשך הוא הרשה להם לנגן תוים ואקורדים נוספים – ואחרי אלבום בכורה מוצלח If I Could See Dallas ב-1999, הוא לקח את החבורה להקלטת האלבום השני, עם דגש על אקוסטיות חמות, פדל-סטיל מייללת, גיטרות חשמליות מלטפות ובסך הכל תחושה של ערבה בוכיה, נסיעה מג'ורג'יה לאריזונה במכונית אמריקאית פתוחה, בין שדות תירס ודיינרים נידחים באמצע סוף העולם. התוצאה: אלבום נפלא מ-2001 שגם אחרי 1587 האזנות לא נמאס לי להתמכר לו. הבעיה היא שהוא דורש הקשבה בעצימת עיניים. זו מוזיקת חלום. מוזיקה לתעופה.
http://www.fakejazz.com/reviews/2001/japancakes3.shtml

 

MOGWAI – Happy songs for Happy People

"Hunted Like A Freak"  שפותח את האלבום הזה מ-2004 מצליח להסביר בכמה דקות  מרוכזות את המהות הפנימית של מוגוואי, הלהקה הנהדרת מסקוטלנד, שפועלת בתוך מתחם מוזר-מפואר משלה. התחושה שמוגוואי מייצרת אצל המאזין היא שהם מנגנים בשביל עצמם, וזהו. קטעים המבוססים על גיטרות וקלידים, לפעמים בתוך מבנה סטנדרטי לעתים תוך שבירה של החוקים – משקט רגוע להתפוצצות נוירוטית, ובחזרה – ובכל מקרה, זהו האלבום שבעזרתו אפשר להסביר לכל מי שתוהה מה זה המוגוואי הזה, במה דברים אמורים. כמו חבורה שמסתגרת במוסך ביום שבת אחר הצהריים ומנגנת בלי לומר מלה. אלבום שעף אל תוך האינסוף, מתפרץ אל תוך הנשמה, צובע אותה כמו קשת בענן על רקע השמיים האפורים של גלזגו

GODSPEED YOU BLACK EMPEROR
lift yr. skinny fists like antennas to heaven!
שנת 2000

זהו הפסקול של החיים אחרי המוות, זו המוזיקה שמנגנים בלימבו – כשעוד לא החליטו אם תלך לגן עדן או לגיהנום. זהו תקליט כפול של חבורת היהודים מקנדה, שמחבר פסיכדליה עם מוזיקה קלאסית מודרנית, שמנוגנת בכוח ובהתכוונות גמורה, כמו תפילה-תחינה ביום הכיפורים של מאמין אילם. אין מלים, יש צלילים, שנמתחים לאורך ולרוחב – 4 יצירות ארוכות יש בתקליט הכפול הזה, וכמו בימים שבהם היתה לאנשים את הסבלנות לצלול לתוך אלבום כפול של טנג'רין דרים, גם גוספיד מזמינים אותך להצטרף אליהם אל המסע הארוך אל האי שם. טריפ ארוך אל תוך מרחבי הצליל המופשט/קסום/אוונגרדי

Gavin Bryers: "Sinking of the Titanic

טביעתה של הטיטאניק, גאווין בראיירס
1976

הכי מונוטוני, מינימליסטי ומכונס שאפשר – ואין מלה אחרת לתאר אותו חוץ מהיפנוזה. היצירה הזו של בראיירס, צ'לן אנגלי מחונן, מהפנטת ועצובה עד כדי כך שאי אפשר להפסיק אותה ברגע שמתחילים. תיאור בצלילים של טביעת הספינה ההיא שאמרו עליה שלעולם לא תטבע. בראיירס הקליט אותה פעמיים. ב-1969 (בגירסה קצרה ונדירה) וב-1976 (בגירסה ארוכה ומוכרת יותר). אהד נהרין עשה לפי היצירה הזו עבודת מחול מהממת ללהקת בת שבע. גם בלי לראות דבר אפשר לעצום עיניים ולשמוע את השקיעה ההולכת וקרבה עד הסוף העגום.

MIKE OLDFIELD – Omadawn
1975

הוא היה רק בן 21, מייק אולדפילד, כשיצא לו שם של וירטואוז המנגן על כ-30 כלים מוזיקליים שונים. אני אוהב את האלבום הזה יותר מאשר את תקליט הבכורה שלו, "פעמונים צינוריים". יש בו מעברים בין סגנונות והרבה רגעים מעוררים השתאות של השראה ושל יופי. אחרי שני הפרקים של היצירה עצמה מופיע פתאום שיר קצר, כמו משום מקום, שנקרא "על גבו של סוס". מייק אולדפילד שר(!) עם מקהלת ילדים.

CAMEL – the snow goose
1975

אורי ברייטמן כתב עליו ביקורת נאה בשרת העיוור ולי רק נותר להיזכר בגיל 11, כשישבתי בחדר הקטן מול אחותי התינוקת, הישנה, צמוד לרדיו מנורות גדול ולבן ושומע קטעים מתוך התקליט הזה בתכנית "קצת אחרת" של יוסי כסיף – בהגשתה מחממת הלב של אורלי מורג. הסיפור על "אווזת השלג" לכד את לבי באופן מוזר. יכולתי ממש "לקרוא" את העלילה דרך הצלילים של Camel – ורק מאוחר יותר, כשיצא לי לרכוש את התקליט ולהאזין לו מההתחלה ועד הסוף, עשרות פעמים, יכולתי לרדת אל הדקויות והרבדים שבו. הכי מוזר: רצועה אחת מתוך האלבום צעדה במצעדי הפזמונים הלועזיים של גלי צה"ל וקול ישראל בשנת 1976. 

 

וירג'יניה אסטלי, From Gardens Where We Feel Secure 

From Gardens Where We Feel Secure

המגזין WIRE התאמץ מאוד כדי להגדיר את הסגנון של וירג'יניה אסטלי, מוזיקאית אנגליה שהוציאה בגיל 23 את אלבום הבכורה המופתי שלה. השנה היתה 1983 ותקליטה הראשון של אסטלי היה רך, כפרי, מזכיר מוזיקה קלאסית ענוגה אבל גם את בנג'מין בריטן ואלגר.

"פסטורליה" – החליטו במגזין WIRE. זה הסגנון של אסטלי. פסטורליה.

אסטלי מנגנת בפסנתר, חליל וסינתיסייזר. המרקם ההרמוני מאוד אנגלי. יצירות קטנות, מעגליות, ממסטלות ביופיין. במשך שנים ארוכות אי אפשר היה לשים יד על עותק של האלבום. אסטלי סירבה לכל צורה של יחסי-ציבור. לא לשלוח סינגלים לתחנות הרדיו ולא להתראיין ולא לעשות שום דבר שמקובל לעשות בתעשיה כדי למכור את האלבומים שלך.

זו הסיבה ש"From Gardens Where We Feel Secure"  נותר כמעט סוד כמוס (אני הכרתי אותו בזכות איש יקר בשם אילן רצאבי, שהשיג לי עותק). היפנים (שאוהבים אותה מאוד מאוד) עשו מעשה והוציאו את האלבום על גבי דיסק ב-2003, במלאת לו עשרים שנה.  עכשיו כולם, כולל אתה שם, בפינה, וגם את גיברת, כ-ו-ל-ם  יכולים (וצריכים) להכיר אותו.

 

 

 

ועוד כמה אוסטרלים, לדרך:

THE NECKS – טריו אוסטרלי. רק באס, תופים ופסנתר, תמהיל של ג`אז ורוק אלגנטי, מעין תשבץ רפטטיבי שנבחנה מקטעים כמעט זהים, שמתחברים, בשינויים קלים, זה לזה לשעה של יצירה.
http://www.thenecks.com/

ALL INDIA RADIO  – אוסטרלים שיוצרים רוק אלקטרוני עם שימוש בקול אנושי פה ושם אבל ללא שירה של ממש.
http://allindiaradio.com.au/discography.html

 

DECODER RING – אוסטרלים. רוק עם נגיעות אלקטרוניות.
http://www.decoderring.com.au/

 

CITY CITY CITY – פחות מוכרים אבל שווים – שבעה חברים (מתוכם שני מתופפים) שהוציאו אלבום מצוין  בשנת 2001
http://www.citycitycity.net/

 

LOVE OF DIAGRAMS – טריו רוק לא שיגרתי (שתי בנות ובן) האלבום הראשון שלהם אינסטרומנטלי.
http://www.loveofdiagrams.com/

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חנן כהן  On 11/19/2006 at 7:39

    לא רוק אבל פשוט חלק מהתקופה בשבילי

    The Köln Concert: Keith Jarrett

    Friday Night in San Francisco: Mclaughlin,Di Meola,Delucia

    • אורן  On 06/08/2013 at 12:15

      Friday Night in San Francisco הוא מהאלבומים האלה שגם בהאזנה ה-729 עדיין משאירים אותך עם פה פעור. אני עדיין מתקשה להאמין שיצורים אנושיים יכולים לנגן כך בגיטרה

  • חנן כהן  On 11/19/2006 at 10:31

    אתה צריך לשנות את כותרת הפוסט ל"זרעים של פנדורה". או להתחיל סדרה בשם הזה.

  • חייש  On 11/19/2006 at 12:32

    ואם התחום הזה מעסיק אותך, אל תוותר על explosions in the sky האדירים לא פחות.

  • אבינועם  On 11/19/2006 at 17:47

    באמת, קשה למצוא אינסטרומנטליים פצצות ( אתה בטח לא מתכוון לפסי קול של סרטים, או אלבומי ג'אז, או אלבומי נגנים וירטואוזיים ברשימה שלך ).

    הזכירו Friday Night in San Francisco ..
    שווה לבדוק את תקליט האולפן שיצא אחר כך
    Passion Grace And Fire אני מאוד אוהב אותו.

    אומאדון תמיד מתקשר לי ( גם בתקופה ) עם הפתיחה האירית של The Ark מג'רי רפרטי הסקוטי ( הוא קמצן ?) מהאלבום CT 2 CT .
    אחחחח איזה תקליט, פשוט בא לי לרשום את זה.

    תודה יא בועז.
    מהרשימה, אני אבדוק את מוגוואי, שדווקא אותו לא בדקתי אצלם.

  • הירנוט  On 11/20/2006 at 14:23

    תקשיב לאמארוק, האלבום של אולדפילד מ 1989 שהיה אמור להיות "אומאדון2" וקיבל חיים משלו.

    לדעתי יצירת המופת של אולדפילד וזו שנמכרה הכי פחות מכל התקליטים שלו. שווה להשקיע ולהקשיב לדיסק הזה כמה פעמים טובות – הוא טעם נרכש אבל שווה.

  • פאזי  On 11/26/2006 at 9:46

    1. TNT by Tortoise: כאילו שאתם לא מכירים את דיסק המופת הזה

    2. Selenography by Rachels: צליל עשיר, לילי, מורכב

    3. Winter Hymn Country Hymn Secret Hymn by Do Make Say Think: לחובבי גודספיד ומוגוואי

  • רן  On 12/01/2006 at 0:38

    1. מקרה
    ב- godspeed נתקלתי עת שוטטתי בחנות דיסקים באירלנד, פעור פה ממחיר הדיסקים. ברקע התנגן ה EP “Slow Riot for New Zero Kanada”. שאלתי את המוכר והוא הראה לי את העטיפה, והסברנו לו מה כתוב עליה: "תהו ובהו"…
    2. רכיבה
    קצת קשה לומר שאולדפיד שר, לא? הוא יותר מדקלם. משהו כמו דן כנר בתקליט סיפורי ילדים.
    3. אמה-מה?
    אני מצטרף להמלצה על Amarock של אולדפילד, או כפי שאחותי מכנה אותו "Happy?". אפשר בהחלט להגדיר אותו כאח של אומאדון, והוא שווה האזנה באופן כללי אבל בעיקר בגלל הסיום המטורף שלו, כולל קריינית אנגלית אקדמית-משהו שמרצה, כמו אוניברסיטה משודרת, על 'סופים' (endings).
    4. מי צריך מילים?
    לרוב, המילים במוסיקה פחות תופסות את תשומת ליבי. כך שממוסיקה כלית או בשפה בלתי מובנת (ע"ע sigur ros), אני מפיק הנאה מרובה מאוד. (בלי לפגוע בערכן של המילים במוסיקה באופן גורף כמובן)

    תודה על הרשימה. אני אצא לחפש לפחות את השניים הראשונים שציינת..

    רן.

  • Tmantiko  On 01/11/2007 at 11:17

    מצטרף להמלצה על
    explosions in the sky
    וגם חושב ש
    Red Sparowes – At The Soundless Dawn
    שווה את תשומת לבכם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: