יפה כמו שקט – קוים לדמותה של חברת התקליטים ECM

באוקטובר 1989 נפתח בפריז פסטיבל הג'אז של העיר. חלום מתמשך. יאן גרבארק וריינר ברונינגהאוס פיסלו בצלילים. אדי גומז, ג'ק דה-ג'ונט וקית ג'ארט עשו סטנדרטים. טאמיה וז'אן-פייר פאבר נתנו באוונגרד. פאט מתיני ואהובו לייל מייס יצרו נופי-צליל, רלף טאונר וג'ון אברקרומבי הדהירו אצבעות על גיטרות.

בימים טיילנו בפארקים, ישבנו בגדה השמאלית ושתינו קפה אחרי קפה (עם קרואסונים ובאגטים, אלא מה) והלכנו לראות תערוכות ציורים. בלילות נדדנו בין תיאטרונים ישנים מהמאה ה-19 בפיגאל, בין מועדוני קוקסינלים לבתי קפה של נהגי משאיות, שם ניגנו את המוזיקה הכי יפה בעולם, בעיר באפור, בתקופה הכי יפה של השנה, כשעלי שלכת מכסים את המדרכות.

הפסטיבל ההוא, שלא אשכח לעולם, היה בו-זמנית הצדעה מרגשת של אמנים לחברת התקליטים שלהם וגם מפגן כוח מרשים של חברת תקליטים שהפכה להרבה יותר מחברת תקליטים וגם היום מוציאה אלבומים נפלאים (לאחרונה, למשל, ראה שם אור המסע בסהרה של נגן העוד הטוניסאי, אנואר בראהם)

רלף טאונר, Diary הייתי נער בן 15 ושאלתי את יוסי אקצ'וטי, שעבד במחלקת הג'אז בחנות "אלגרו": "תגיד, איך התקליט הזה?" ואקצ'וטי ענה: "בדיוק כמו העטיפה". לא היססתי לרגע. קניתי בלי לשמוע ונסעתי הביתה

אי.סי.אם הוקמה בסוף שנות השישים ונולדה מחנות תקליטים קטנה ברובע הסטודנטים של מינכן. מנפרד אייכר יצר את הלייבל כדי "לתת ביטוי להסתעפויות ולזרמים חדשים בג'אז המודרני". מל וולדרון חתום על האלבום הראשון שיצא בקטלוג של אי.סי.אם ב-1969. עכשיו ענת פורט הפכה לישראלית הראשונה אי פעם שמוציאה תקליט בחברה, ב-2006 וביניהם נמתח חבל הכביסה האינסופי, שעליו כאלף ומשהו כותרים – שאם היה לי כסף, הייתי רוכש את כולם. בתקליטי ויניל בלבד.

איך אפשר להגדיר את המוסיקה שנוצרה תחת המטריה של אי.סי.אם? זה לא Big Band/Swing וזה לא Bop (צ'רלי פרקר), וזה לא Cool סטייל צ'ט בייקר וגם לא Free Jazz נוסח אורנט קולמן וזה לא Hard Bop של מינגוס ולא Soul Jazz/Groove של צ'רלס ארלנד …ויחד עם זאת, ניתן למצוא קצת מכל דבר, קצוות נפרמים ומתחברים – חיבורים בלתי אפשריים, שילוב של ז'אנרים, מזיגה של כל מיני דברים וג'אז, וזה עד כדי כך מיוחד – שיש טהרנים הטוענים שאי.סי.אם היא בכלל לא לייבל של ג'אז.

בשבילי, הטקסט הלירי של ז'אק ברון, משורר ואמן צרפתי מתחילת המאה ה-20, מגדיר הכי מדוייק את המהות האי.סי.אמית. הטקסט של ברון נקרא "מעבר למצח שלי":

מעבר למצח שלי יש שמש,

שמש יבשה כדג מלוח מעושן

שם מעיינות חרבים

כל המעיינות חרבים

וכל העולמות נעלמים בים

ואין דומה לכוכבים

בתוך עולם מלא חיים

בתוך עולם עתיד לבוא

טיפת חלום אחת אשר תביא את הסופה

ומטאטאים יפי-עיניים יפזרו את העננים

(מתוך "המהפכה הסוריאליסטית", אוקטובר 1927; תרגום: משה בן-שאול)

במלון שבו התגוררתי, באוקטובר 1989, ישן גם הפסנתרן-קלידן ריינר ברונינגהאוס שאחראי לשני תקליטים מופלאים, ג'אז מחובר לאלקטרוניקה(!) בסוף שנות השבעים ותחילת האייטיז – יצירות רפטטיביות קסומות. הסקסופוניסט והפסנתרן האנגלי ג'ון סורמן ("חורפים אחדים של זיכרון", עם ביצוע מופלא, מינימליסטי, לקולטריין).
ברונינגהאוס שמן, מזוקן וגבוה, יצא מהחדר כשהוא נושא מקלדת כבדה. רצתי אליו והתחננתי, בפנים סמוקות, לעזור לו לסחוב. הוא חייך בחביבות ואמר "בבקשה" והוסיף בקול נעים: "תודה לך". ואני אמרתי: לא! לא! תודה לך…" ועזרתי לו להכניס את הקלידים למונית ומלמלתי משהו על הרכות החמה שבנגינת הפסנתר שלו. גשם טיפטף וריינר ברונינגהאוס עמד מולי, ענק ואדיב, והקשיב לשטף המשפטים הנרגש שלי ורק הינהן ואמר "תודה" ושוב "תודה רבה"' אבל הגשם התחזק והוא לחץ את ידי ונכנס למכונית, ונעלם.

ולעומת זאת, קית' ג'ארט היה בלתי נגיש. ניסיתי להגיע אליו, לראיין אותו, לשוחח איתו. שום כלום. חנוט בחולצה סינית לבנה ומעיל שחור, כשלידו דרך קבע שומר ראש/מנהל אישי חסון ושחור, אי אפשר היה להתקרב אל המשוגע הקפריזי והגאון, שסוחב איתו את פסנתר הכנף שלו לכל מקום בעולם, ומכוון אותו בעצמו, לפני שהמכוון המקצועי נותן את הטאץ' הסופי. ג'ארט חמק ממני כל אותו שבוע.

חמק ממני כל אותו שבוע. קית' ג'ארט בקונצרט הסטנדרטים בתיאטרון שאנז אליזה. אוקטובר 1989

אייכר היה זה שניהל את חנות התקליטים הקטנה במינכן, בסוף שנות השישים, כשאנשים קנו בלי בעיה אלבום של ג`ון קולטריין לצד אלבום של הבירדז, אריק דולפי עם הביטלס. מכיוון שבערה בו התשוקה להוציא תקליטים עם מוזיקה שהוא אוהב, הוא פתח לצד החנות שלו חברת תקליטים קטנה וניסה לגייס אליה אמנים שווים. היתה לו תפיסת עולם שלמה לגבי מוזיקה. הוא שאף למיזוג (פיוז'ן) בין סגנונות. לשיתוף פעולה בין אמנים ממקומות שונים. לחיבורים מעניינים. לפעילות יצירתית שהיא תמיד על הגבול בין ז'אנרים שונים. המטרה היתה לרענן את שורות הג'אז, לשבור את הכלים, אבל לעשות זאת בעדינות רבת-קסם.  אייכר ידע שחייב להיות קו מנחה, חוט מחבר בין כל האמנים והתקליטים שלו. הוא יצר את הקו הזה בנוקשות מוקפדת, פקחית ויעילה. תוך זמן קצר אפשר היה לזהות תקליט של אי.סי.אם בזכות העטיפה שלו.  ב-1969, ביוני, יצא התקליט הראשון בחברה, תקליט של מל וולדרון. כקונספט, אייכר הוביל קו אמנותי בעטיפות ובצליל האלבומים – צילומים של ברברה ברין, כריסטיאן ווגט ופרנקו פונטנה. משהו יפה מאוד, קריסטלי, אבל גם תמיד עם איזשהו טאץ` נוגה, וסאונד מאופיין, נקי ו"חלק" מאוד, תוצר האולפנים באוסלו והטכנאי הראשי שלהם, שעיצב את הצליל המיוחד: יאן אריק קונגשוג. התמהיל, "הפיוז'ן", הפך להיות מזוהה עם הלייבל.

אורי ברייטמן, מחבר הספר "רוק  מתקדם", טען פעם שבארצות הברית ECM לא היתה יכולה לקרות, כי באמריקה יש פחות סובלנות כלפי מסורות חוץ-אמריקניות. ההסבר של ברייטמן הוא שהאירופאים מורגלים בקולוניאליזם, ולכן מקבלים תרבויות חוץ-מערביות ביתר-קלות.

המבקר סקוט יאנאו, למשל, מייצג את תפיסת הביקורת כלפי אי.סי. אם. יאנאו הוא פונדמנטליסט של ג`אז מאוד מסויים, אמריקאי לחלוטין. לשיטתו, המוזיקה של החברה "היא לא בדיוק ג`אז" ובכך הוא מזכיר ממש את היחס לצ`ייקובסקי, שהיה (בעיני חלק ממבקרי זמנו) "מבצע שאינו מוזיקאי" וכמו שסטרווינסקי היה "קשקשן".

הגדולה של אי.סי.אם היא בדיוק ביכולת של מנפרד אייכר, הבעלים והמקים של הלייבל, להרחיב את גבולות המעטפת (הצרים!) של הז`אנר מ-1969 ואילך. פתאום התמזגו לתוך הג`אז גם ההשפעות של קולטריין, אבל גם אלה של באך, גם מהמוסיקה ההודית, וגם משירי העם הנורווגים – ועוד. ללא גבול. חשיבותה של אי.סי.אם לג`אז היא עצומה ומכרעת ומבקרי מוזיקה כסקוט יאנאו עשו (ועושים) עוול לאוהבי מוזיקה, כשהם בוחנים את האלבומים שמגיעים מאירופה בביטול סנובי. 

האלבום הנמכר ביותר בהסטוריה של הלייבל הוא, עדיין, התקליט הכפול שהוקלט בשני ערבים בינואר 1975 בקלן, שבגרמניה. רסיטל פסנתר הסולו של קית ג'ארט, "הקונצרט בקלן" שינה את המושגים לגבי "אלבום פסנתר". הוא נמכר בכל-כך הרבה עותקים, והשפיע על כל כך הרבה נגנים (כולל עבדכם הנאמן), שאי אפשר לדמיין איך היו נשמעים תקליטי הפסנתר שנוצרו אחריו.

נמכר בכל כך הרבה עותקים והשפיע על כל כך הרבה נגנים (כולל עבדכם הנאמן)

ECM הפכה לחברה משגשגת, בזכות התפיסה האסתטית הקפדנית הכוללת. תקליט של ECM הוא עיסקת חבילה של תוכן, עטיפה וסאונד – כשכל זה מהווה חוליה בתוך מערך כולל רחב הרבה יותר. יש קו מחבר בין התקליטים שיצאו שם ב-20 השנים הראשונות, גם כשאחד מגיע מברזיל (ג'יסמונטי) והאחר מנורווגיה (גארברק) ושניהם מתחברים לסקסופוניסט אנגלי (ג'ון סורמן) או נגן פסנתר גרמני (ברונינגהאוס). מוזיקה היא בינלאומית. מוזיקה היא שפה שאפשר לדבר בה. בסופו של דבר ההגדרה המפורסמת "הצליל הקרוב ביותר לשקט" מבטאת את הקונספט של אי.סי.אם. אם בשנות השישים קולטריין ומיילס דייויס התפוצצו על הבמה, בשנות השבעים השקט היה הרעש החדש. הבוקר שאחרי המסיבה הגדולה.

ואיך אפשר בלי רשימת אלבומי אי.סי.אם האהובים עלי במיוחד והמומלצים ביותר?

.

אגברטו ג'יסמונטי, "סולו" (נובמבר 1978)

ג`יסמונטי לבד. אלבום שבו המוזיקאי הברזילאי הוירטואוזי מגדיר מחדש את המושג "גיטריסט טוב" והופך את הראש לכל מי שחשב שהוא יודע מהו "פסנתרן גדול". אלבום מרשים ובו זמנית מרגש מאוד, שהוקלט באוסלו, נורווגיה. ג'יסמונטי, יליד ה-5 בדצמבר 1947, היה בן 30 בעת הקלטות התקליט הזה והצליח לשלב את שלל ההשפעות המגוונות עליו (וילה-לובוס, ווס מונטגומרי, ג'ימי הנדריקס ומוריס ראוול) לכדי יצירה אישית והומוגנית.

רלף טאונר, "יומן" (1973)

רלף טאונר, "שמש כחולה" (1983)

רלף טאונר נולד בוושינגטון ב-1940. הוא היה חבר ב"ווינטר קונסורט" של פול ווינטר וב"אורגון", שהתפצלה ממנה. טאונר ניהל, במקביל, שתי קריירות. אחת כחבר להקת "אורגון" והשניה כאמן סולו, אחד מנגני הג'אז המודרניים הבודדים בעולם, שהתמחו בגיטרה אקוסטית.

וכך, תוך יומיים, ב-4 וב-5 באפריל 1973, הקליט רלף טאונר את תקליט הסולו המינימליסטי שלו. הוא מנגן עם עצמו, בפסנתר כנף ובגיטרת 12 מיתרים, עם מחוות לביל אוונס ולאריק סאטי גם יחד. העטיפה הכחולה, רווית מים, שמיים וחלום, משקפת היטב את האווירה הצלילית. טאונר יחזור אל המים 10 שנים מאוחר יותר, בתקליט סולו נוסף שהקליט בעצמו ולבדו. האיש שהיה חבר ב"ווינטר קונסורט" של פול ווינטר, פרש עם כמה חברים מחבורתו של חובב החיות וכלי הנשיפה, והקים את "אורגון" בשנת 1972. כסולן ב-ECM הוא חתום (בין היתר) על DIARY מ-1973 אבל אני מעדיף לא פחות את "שמש כחולה" שהוקלט ב-1982 עם טאונר שמנגן בעצמו, לבדו, על הכל (בין היתר על פעמונים, גיטרת 8 מיתרים, פסנתר, פרופט 5 וחצוצרה). אלבום קסום, אווירתי, שמצטיין בהרמוניות נהדרות יחד עם קומפוזיציות מרתקות ומוזרות.

טרייה ריפדאל, "אחרי הגשם" (1976)

טריה ריפדאל, "עבודות" (1989)

ריפדאל. הגיטריסט הסקנדינבי חוקר את נפלאות קופסת האפקטים שמחוברת לו לגיטרה. After the Rain כשמו, הוא אכן אלבום חורפי מאוד, מתאים ביותר כפסקול לטריפים. אסופת העבודות שלו, שיצאה בסוף השמונים, מאפשרת להבין לעומק את גדולתו של היוצר הזה, אשף הצלילים הלא מוגדרים, האיש שניסח תחושות בעזרת מיתרים ואפקטים, כשהוא הופך את המופשט לקונקרטי. הוא מתאר רגשות שלא ניתנים לתיאור במלים, והוא עושה את זה בצלילים.

אשף הצלילים הלא מוגדרים

ריינר ברונינגהאוס – "פרייגווכט" (1981)

ריינר ברונינגהאוס, "קונטיניום" (ספטמבר 1983).

גם ב-Friegweht הראשון וגם ב-Continuum השני יש את אותו הלך רוח מינמליסטי, מהפנט, יפהפה, עם מרקוס שטוקהאוזן בנשיפה. אלבומים שהקדימו את זמנם בשילוב בין ג`אז, צ`יל אאוט ומינימליזם קלאסי

קית' ג'ארט, "קונצרט קלן, ינואר 1975" (1975)

קית' ג'ארט, "סוויטת הניצולים" (1976) 
קית` ג`ארט – "השיר שלי" (1979)

במקור היה זה תקליט כפול עם ארבע יצירות, אחת בכל צד (בשנות התשעים זה יצא על גבי תקליטור אחד, שכולל את כל 66 הדקות של המופע). קית` ג`ארט יצא להופעות בגרמניה בסוף 1974 וב-24 בינואר 1975 בבית האופרה של קלן הצליח להגיע לשיאו כיוצר מבצע מודרני, כשהוא מתעד ערב שנכנס להסטוריה. סולו, הוא ופסנתר הכנף שלו, אחראים לאחד האלבומים הכי נמכרים בתולדות הג`אז. רומנטיקת פסנתר מלודית ומסממת ביופיה.

שנה אחרי, כשחזר לאמריקה, ניגש ג'ארט ליצירת סוויטת הניצולים שלו. שלוש שנים חלפו ושוב הוא שיתף פעולה עם האנשים הנכונים, וסגר את שנות השבעים עם עוד אלבום  מופת: מיי סונג.

לכל אורך הסרט הגרמני "המטבח של מרתה" מתנגן הקטע הפותח של האלבום, "קאנטרי", נוגה ומלטף כאחד. האלבום מציג את הפנים הנעימות של ג`ארט, לצד ההתחרעויות של הפסנתרן המוזר הזה. אלבום חובה מ-1979

השיר שלי. קית' ג'ארט. 1979

יאן גארבארק, "צילום עם שמיים כחולים, ענן לבן, חוטי חשמל, חלונות וגג אדום" ( דצמבר 1978) 

תוך פחות משנה הוציאה יאן גארבארק, הסקסופוניסט והחלילן הנורווגי, את שני תקליטיו המושלמים ביותר. בדצמבר 1978 Photo with Blue Sky, White Cloud, Wires, Windows and a Red Roof

עם הגיטריסט ביל קונורס, הפסנתרן ג'ון טיילור, נגן הבאס אברהרד וובר והמתופף ג'ון כריסטנסן, יוצא גארבארק חמוש בסקסופון הטנור וסקסופון הסופרנו שלו למסע אל תוך צילום אחד מסויים, כשכל קטע באלבום מתאר חלק אחר בתמונה. "שמיים כחולים", "ענן לבן", "גג אדום", וכך הלאה. יצירת המופת האימפרסיוניסטית הזו השפיעה על דור שלם של מוזיקאים שנולדו אז.

ואחרי 10 חודשים בלבד, ב-1 בנובמבר 1979, הוציא גארבארק תקליט נפלא נוסף. Folk Songs שבו הוא משתף פעולה עם צ'רלי היידן ואגברטו ג'יסמונטי. Folk Songs

אברהרד וובר והצבעים שלו, סיילנט פיט (נובמבר 1977)

ההרכב שגיבש סביבו אברהרד וובר נקרא "צבעים". הוא כלל את צ'רלי מריאנו בסקסופון, ג'ון מרשל בתופים ואת חבר הילדות, ריינר ברונינגהאוס, בפסנתר וקלידים. Silent Feet פורש כמניפה את יכולתו הפנומנלית לייצר צלילי באס באופן ייחודי. הוא מייצר "סביבת באס", סאונד מאוד מאפיין. הוא מנגן על באס כמו על גיטרה קלאסית. צריך לשמוע בשביל להבין. במיוחד את קטע הנושא, עם סולו פסנתר מלהיב ובלתי נשכח של ריינר ברונינגהאוס (ששני אלבומי הסולו שלו, "פרייגוואכט" ו"קונטיניום" מומלצים בחום).

כמו נסיעה במכונית על חוף ים שומם, בחורף. Silent Feet אברהרד וובר, 1977

פאט מתיני 80/81  (מאי 1980);

פאט מתיני ולייל מייס As Falls Wichita, So Falls Wichita Falls (ספטמבר 1980)

חבורת פאט מתיני Travels  (מאי 1982)

כמה יפה התקליט הכפול הזה, "80/81", של פטריק ברוס מתיני. יחד עם צ'רלי היידן בבאס, דיואי רדמן ומייקל ברקר בכלי נשיפה וג'ק דה-ג'ונט בתופים – מתיני מעצב מחדש את הג`אז-רוק המודרני. מי שרוצה לדעת כמה מוזיקה יכולה להיות מלאת מרחבים של יופי, שיקשיב לאלבום הזה. תחילת שנות השמונים היו שיא פריחתו של מתיני. בספטמבר 1980 הוא הוציא עם חברו לחיים, הקלידן והפסנתרן לייל מייס אלבום משותף: As Falls Wichita, So Falls Wichita Falls  – שכלל יצירה ארוכה (כשם האלבום) וגם קטע שהוקדש לביל אוונס ("15 בספטמבר"). ננה וסקונסלוס הברזילאי בא לעזור בכלי הקשה, אבל בסופו של דבר האלבום היה דואט של גיטריסט וקלידן, הנאהבים והנעימים, פאט מתיני & לייל מייס, הוכיחו שהשילוב ביניהם הוא מופתי. סיבוב ההופעות שבא בעקבות התקליט הזה הונצח בתקליט כפול ונהדר שיצא בשנת 1982 ונשא את השם  Travels ("מסעות").

ג'ון סורמן, such winters of memory

זה האלבום  ששומעים מתוך המיטה, כשבחוץ גשם וחושך, והשמיכה מגיעה עד לסנטר, חום נעים שעוטף אותך מבחוץ ומציף אותך מבפנים, העיניים עצומות ותמונות משייטות בערפל הכולל. סורמן ביצירת המופת שלו, שעשתה לי חשק לקנות כל תקליט שלו אי פעם.

יאן גארבארק, אגברטו ג'יסמונטי, צ'רלי היידן,  "שירי עם" (נובמבר 1979)

משהו בין תקליט ילדים לבין אלבום שמשדך ומתווך בין תרבויות עממיות קיצוניות ושונות (דרום אמריקה וצפון אירופה). צריך לשמוע בשביל להאמין ולהבין.

שיר עם שרים ביחד, כדברי השיר. גארברק וג'יסמונטי מחברים את הבלתי אפשרי, לכאורה, לחיבור. משני קצוות עולם, בין נורווגיה לבין ברזיל, נמתח קו מוזיקלי משותף

אנריקו ראווה ודינו סאלוזי, "לחזור"

1986

מעבר להרים וקדימה משם. החצוצרן האיטלקי אנריקו ראווה ונגן הבנדוניאון הארגנטיני דינו סאלוזי יוצרים סרט סוער-נעים, בצבעי שחור-לבן

דייויד דארלינג, CYCLES

נובמבר 1981

דארלינג, כמו רלף טאונר, הוא פליט של ההרכב האגדי של פול ווינטר The Winter Consort. קטע אחד שכתב להרכב ההוא ב-1972, מופיע כאן בגירסה שונה.

דארלינג היקר צבע בורוד-תכלת-אפור גשום את הלילות שלי בצבא. קולו של הצ'לו, סודו של הצ'לו, עצב שאין לו סוף, יופי שאין לו גבולות, שקט שמתמתח אל קו האופק. תחושה של רעד בגב וקסם בלתי נתפס, געגוע למישהי שמעולם לא היתה שלך. תקליט יפה כמו תפילה ללא מלים. יפה כמו חלום. יפה כמו שקט.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יוסי  On 10/28/2006 at 3:34

    את אוסף תקליטי ה-ECM שלי, ועתה, בעקבות הפוסט הזה, אני מתקשה להמתין עד הבוקר, עת ארשה לעצמי להתענג עליהם ועל כל הזכרונות שהם נושאים.
    תודה.

  • אורי  On 10/28/2006 at 7:16

    ואני עדיין זוכר את המעבר לעידן הדיסקים. הראשון שקניתי היה ההופעה של סיימון וגרפונקל בסנטרל פארק. השני היה אלבום ההופעה של צ'יק קוריאה וגארי ברטון בציריך ב-1979 – דיסק נהדק של ECM. שני אנשים שהפיקו מכלי ההקשה שלהם צלילים של תזמורת אקוסטית שלמה. האקורדים הראשונים של "סניור מאוס" היו, מבחינתי, ההגדרה של מה שאני רוצה לדעת לנגן אם וכאשר אלמד פסנתר. תענוג.

    רשימה מצויינת, בועז. מגיע ל-ECM שינציחו את העבודה הנהדרת שלהם.

  • יונתן  On 10/28/2006 at 10:17

    אחלה פוסט. תודה. בניגוד להוצאות רבות, אי.סי.אם מוציאים אלבומים טובים גם כיום. נסה את תומס שטנקו – חצוצרן פולני מצויין

  • אודי שרבני  On 10/28/2006 at 12:28

    אני איש של
    PABLO…

  • L  On 10/28/2006 at 17:39

    אני ישר מעבירה את הרשימה לבעלי, שממש חולה על קית', בתור פיצוי על פשלת יום ההולדת :
    קניתי לו ליום ההולדת שלו את פת מתיני וברד מלדאו החדש שהוא ממש ממש לא,והוא אמר שזה נשמע כמו דיסק של מישהו שאין לו מה להגיד (מתיני).
    ואני ממש מסכימה איתו.. מזל שקניתי לו גם מגפיים….

  • בועז כהן  On 10/28/2006 at 17:58

    איזה כייף לבעלך.
    (-:

    קני לו את ה-DVD הזה של ג'ארט. הוא ישמח
    http://www.amazon.com/Keith-Jarrett-Tokyo-Solo/dp/B000F2C8EY/ref=pd_lpo_k2_dp_k2a_2_img/102-2805689-9548947

  • גלעד  On 10/28/2006 at 19:09

    בועז שלום,

    אשתי שכחה לספר שנפלה ברשתי (לפני 11 שנים) לא מעט בזכות אלבומו השמיימי של קית ג'ארת, קונצרט קלן, אותו השמעתי לה לילה שלם בשנת 1995.
    הפתיחה של הרשימה לעיל נראית מובנת מאליה, שהרי ההופעות החיות בעיר הזו הוציאו את המקסימום כמעט מכל אמן. כך צ'ט בייקר (שאלבומו מפאריס התעלה על כולם) וביל אוואנס שהוציא כבר ב 1972 אלבום מוזיקת "הכי יפה בעולם" וחזר על הפלא ב 1978 (האלבום הכפול שחלקו השני משנת 1980). שימת לב מיוחדת לקטע התופים האלמותי של ג'ו לה קאררה. יש לכם אותו בתחנה…
    תודה על המאמר. מבחינתי, בבחינת הקש ששבר את גב הגמל. זהו. החורף נחזור לפאריס!

  • יוסי  On 10/29/2006 at 0:25

    אתה יודע, מופע מחווה לאותו נגן פסנתר שנשאר חנוט בחליפה שחורה.

    למה שלא תעלה ערב עם קטעים של ג'ארט, זה בהחלט יכול להיות מעניין.

  • אסף שפריר  On 10/29/2006 at 7:31

    את טאונר כבר הזכרת בעבר, אם אני לא טועה, אבל במקרה שלו – כל המרבה הרי זה משובח.
    פט מת'יני אכן לא מה שהיה פעם. יצא לי לראות את מייק סטרן בניו יורק לא מזמן, אם הוא יחליט להתבגר מתי שהוא ישנו סיכוי למלא את החלל שהשאיר מת'יני.
    אחלה פוסט (כרגיל) כבר אמרתי?

  • L  On 10/29/2006 at 9:08

    פעם היתה לי קלטת של מתיני שבצד אחד היה ויצ'יטה ובצד השני אלבום אחר מעולה שאת שמו אינני זוכרת.
    היה שם קטע מקסים, שבו האסוציאציה המיידית היתה של נסיעה באוטו ישן אמריקאי פתוח בתוך מרחבים ירוקים אינסופיים, כשהשמש זורחת אך לא חם מדיי.
    תמיד כששמעתי את הקטע הזה לא יכולתי שלא לחוש את התחושה הזו (שמעולם לא חוויתי בעצמי). אתה מזהה במקרה למה אני מתכוונת ויודע במקרה מה שמו? (הקלטת שנחרשה מאות פעמים אבדה מזמן).
    ובועז תודה על ההמלצה של קית' בטוקיו.(-:

  • moon  On 10/29/2006 at 14:40

    בועז, הזכרת לי נשכחות…
    במיוחד את קית ג'ארט, 'אורגון', אגברטו ג'יסמונטי המפולא (והקטע שלו שהכי הכי בעיני שנקרא cafe, לא זוכרת מאיזה תקליט)

  • אנייטה פלסקו  On 10/29/2006 at 15:43

    Thank you for the music.

  • last train home

  • L  On 10/29/2006 at 20:04

    תודה רבה.
    מוויצ'יטה?
    או מאלבום אחר של מתיני?

  • מואיז  On 10/30/2006 at 9:22

    CHORUS
    של
    EBERHARD WEBER

    ויש שם אולי את הסולו הטוב ביותר של גרברק, שדי מאכזב בשנים האחרונות.

    ואם תשים לב, גרברק לפעמים מפיק ומסקסופון שלו צליל שדומה לשופר.

  • עפרה  On 10/30/2006 at 22:40

    כדי שהתקליטים האלה ימשיכו בדרכם השחרחרה להסתובב סחור סחור.דוקא אותם קשה לי לדמיין בדיסקים
    תענוג של טעם

  • אביתר  On 10/30/2006 at 22:46

    נשמע כל כך טוב! אמנם אני לא מכיר הרבה תקליטי ECM, אבל את הצליל אני לא יכול שלא לזהות וזה בדיוק מה שטוב לי עכשיו.

  • epitaph  On 10/31/2006 at 21:02

    Last Train Home נמצא באלבום Still Life (Talking) בעיניי זה בהחלט אלבום מומלץ.

  • L  On 11/01/2006 at 8:38

    תודה רבה. אני אשיג את האלבום.

  • ורד נבון  On 12/02/2012 at 17:56

    מעניין. אף פעם לא שמתי לב לפרט הזה על עטיפות התקליטים (מי החברה שהוציאה אותם) … מצאתי עכשיו את אגברטו ג'יסמונטי עם ננה וסקונסלוס – תקליט שנקרא DUAS VOZES
    אחד האהובים עלי ביותר, גם העטיפה שלו, יפה כמו שקט. גם הוא של ECM.

  • kobi  On 11/17/2015 at 12:54

    תודה לך.
    מצאתי המון מוזיקה טובה בזכותך.

    קובי
    kobi_c@walla.com

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: