תפתח את הפה ותבלע. פשוט תלעס ותבלע

חבר שלי עובד בחברת הייטק.   פעם אחת, בצהריים, הזמינו שם המבורגרים בלחמניות ואחד העובדים ביקש בטלפון "המבורגר בלי רוטב". כשהגיע האוכל, הוא נגס בהמבורגר שלו, ולפתע התעוותו פניו. הוא ירק בחלחלה את הביס הלעוס ואת שארית הלחמניה שלו, עם ההמבורגר שבתוכה, הטיח בקיר בגועל ובזעם. "איחס!" הוא צרח בבהלה. "מ-י-ו-נ-ז !"   החבר שלי, שמכיר את הסיפור שתיכף תקראו פה למטה, הביט בו בענין – ושאל: "תגיד לי, אתה מחולון – במקרה?" כן, התפלא העובד שסיים לשטוף את פיו מהטעם המבחיל של המיונז. "והיית אולי בגן תמר?" מאיפה אתה יודע? נדהם העובד החדש.   החבר שלי חייך: "יש רק בן אדם אחד בעולם שאני מכיר שמגיב ככה למיונז. וזה קרה לו בגלל…"

 

הגן שלי היה יפה מאוד, מטופח. הוא היה ברחוב הוגו ארנסט בחולון. ולגננת שלי בגן החובה קראו תמר.

 

היא היתה ייקית גדולת גוף וחזקה מאוד. ניצולת שואה שחינוך היה משאת-נפשה. היא השקיעה הרבה חינוך בילדים שבגן. דאגה לאספקה שוטפת של ספרים חדשים והשקיעה שעות סיפור רבות. בין פעילות אחת לאחרת, היא דאגה לנגן בגן תקליטים קלאסיים. "סימפוניית הצעצועים" של היידן. "שירי ילדים" של שומאן.

 

אבל היא גם סירבה לקבל את העובדה שיש מאכלים שילדים לא אוהבים. תפיסת עולמה היתה "מה ששמים לך בצלחת, זה מה שתאכל". לא היתה אפשרות לדיון, ויכוח או הסתייגות. אוכל-הוא-אוכל-הוא-אוכל, והאוכל הוא מזונו של האדם.

 

היתה לה עוזרת נאמנה, לגננת תמר. עוזרת שהיתה ההיפך הגמור ממנה.

 

תמר היתה שמנה. יפה היתה רזה.

תמר היתה טיטאנית, יפה היתה נמוכה.

תמר היתה לבנה כחיוורון. יפה היתה כהה כקפה שחור.

תמר היתה חילונית גמורה. יפה היתה דתיה, ששיערה אסוף במטפחת.

תמר לבשה תמיד מכנסיים. יפה היתה לבושה אך ורק בשמלות.

תמר היתה קשוחה וקפדנית. יפה היתה רכת-לב וסלחנית.

 

בכל יום היה כריך אחר. אני זוכר את יום שישי (חלה עם שוקולד למריחה), את יום שני (גבינה צהובה בטעם של סבון) ואת יום שלישי הנורא. מדי יום שלישי, הטקס חזר מחדש. ילדים בני 5 יושבים מסביב לשולחנות עץ קטנים.  מוזיקה קלאסית ברקע. תמר עוברת בין השולחנות ובוחנת את מצב המזון בכליהם של הזאטוטים. "בועז", היא אומרת בקולה החותך, "בוא אלי".

היא מושיבה אותי על ברכיה וחובקת בזרוע אחת את גופי, עוקדת אותו אל משמניה החמים. אני כפות, צמוד, ללא יכולת תזוזה. "תפתח את הפה", היא אומרת לי, "אתה צריך לאכול את זה. ללעוס ולבלוע הכל".

 

אני מניע את ראשי מצד לצד באימה.

"היה רעב באירלנד", תמר היתה חוזרת על הטקסט הקבוע, "והילדים אכלו ראשונים, ובשואה כל פרוסת לחם היתה אוצר, ובביאפרה – לילדים אין אוכל, הילדים בביאפרה מתים מרעב".

"לא, לא, אני שונא את זה! אני לא רוצה, אני…."

"תפתח את הפה", תמר חוזרת בקול שקט, יציב ומחריד. "אצלי אין דבר כזה לא לאכול. תפתח את הפה, תלעס ותבלע!"

 

ריח הביצים הקשות והמיונז מטפס ועולה בנחיריי. אני מרגיש את בני מעיי מתהפכים. רוצה להקיא. הריח נדבק למחילות האף שלי, צמיגי ועיקש הוא, ריחו של המיונז. כל גופי הקטן משתולל בטירוף בתוך החיבוק הכופת של תמר, אני נלחם על חיי, שפתיי קפוצות עד זוב דם. אני יודע מה יבוא תיכף. תמר תפריד בין שתי פרוסות הלחם, ואת תוכנו של הכריך תמרח בקפדנות חינוכית על פרצופי המבועת. כל המיונז והביצים המעוכות והמלפפונים הכבושים יבואו במגע עם הפנים הקטנות שלי.

חלפו כל כך הרבה שנים. אבל אני לא יכול אפילו לגעת עם כפפה בצנצנת של מיונז.

ריח של ביצים קשות גורם לי רצון להקיא.

גם מלפפונים חמוצים.