תפתח את הפה ותבלע. פשוט תלעס ותבלע

 

 

 

חבר שלי עובד בחברת הייטק.

 

פעם אחת, בצהריים, הזמינו שם המבורגרים בלחמניות ואחד העובדים ביקש בטלפון "המבורגר בלי רוטב".

כשהגיע האוכל, הוא נגס בהמבורגר שלו, ולפתע התעוותו פניו. הוא ירק בחלחלה את הביס הלעוס ואת שארית הלחמניה שלו, עם ההמבורגר שבתוכה, הטיח בקיר בגועל ובזעם. "איחס!" הוא צרח בבהלה. "מ-י-ו-נ-ז !"

 

החבר שלי, שמכיר את הסיפור שתיכף תקראו פה למטה, הביט בו בענין – ושאל:

"תגיד לי, אתה מחולון – במקרה?"

כן, התפלא העובד שסיים לשטוף את פיו מהטעם המבחיל של המיונז.

"והיית אולי בגן תמר?"

מאיפה אתה יודע? נדהם העובד החדש.

 

החבר שלי חייך: "יש רק בן אדם אחד בעולם שאני מכיר שמגיב ככה למיונז. וזה קרה לו בגלל…"

 

הגן שלי היה יפה מאוד, מטופח. הוא היה ברחוב הוגו ארנסט בחולון. ולגננת שלי בגן החובה קראו תמר.

 

היא היתה ייקית גדולת גוף וחזקה מאוד. ניצולת שואה שחינוך היה משאת-נפשה. היא השקיעה הרבה חינוך בילדים שבגן. דאגה לאספקה שוטפת של ספרים חדשים והשקיעה שעות סיפור רבות. בין פעילות אחת לאחרת, היא דאגה לנגן בגן תקליטים קלאסיים. "סימפוניית הצעצועים" של היידן. "שירי ילדים" של שומאן.

 

אבל היא גם סירבה לקבל את העובדה שיש מאכלים שילדים לא אוהבים. תפיסת עולמה היתה "מה ששמים לך בצלחת, זה מה שתאכל". לא היתה אפשרות לדיון, ויכוח או הסתייגות. אוכל-הוא-אוכל-הוא-אוכל, והאוכל הוא מזונו של האדם.

 

היתה לה עוזרת נאמנה, לגננת תמר. עוזרת שהיתה ההיפך הגמור ממנה.

 

תמר היתה שמנה. יפה היתה רזה.

תמר היתה טיטאנית, יפה היתה נמוכה.

תמר היתה לבנה כחיוורון. יפה היתה כהה כקפה שחור.

תמר היתה חילונית גמורה. יפה היתה דתיה, ששיערה אסוף במטפחת.

תמר לבשה תמיד מכנסיים. יפה היתה לבושה אך ורק בשמלות.

תמר היתה קשוחה וקפדנית. יפה היתה רכת-לב וסלחנית.

 

בכל יום היה כריך אחר. אני זוכר את יום שישי (חלה עם שוקולד למריחה), את יום שני (גבינה צהובה בטעם של סבון) ואת יום שלישי הנורא. מדי יום שלישי, הטקס חזר מחדש. ילדים בני 5 יושבים מסביב לשולחנות עץ קטנים.  מוזיקה קלאסית ברקע. תמר עוברת בין השולחנות ובוחנת את מצב המזון בכליהם של הזאטוטים. "בועז", היא אומרת בקולה החותך, "בוא אלי".

היא מושיבה אותי על ברכיה וחובקת בזרוע אחת את גופי, עוקדת אותו אל משמניה החמים. אני כפות, צמוד, ללא יכולת תזוזה. "תפתח את הפה", היא אומרת לי, "אתה צריך לאכול את זה. ללעוס ולבלוע הכל".

 

אני מניע את ראשי מצד לצד באימה.

"היה רעב באירלנד", תמר היתה חוזרת על הטקסט הקבוע, "והילדים אכלו ראשונים, ובשואה כל פרוסת לחם היתה אוצר, ובביאפרה – לילדים אין אוכל, הילדים בביאפרה מתים מרעב".

"לא, לא, אני שונא את זה! אני לא רוצה, אני…."

"תפתח את הפה", תמר חוזרת בקול שקט, יציב ומחריד. "אצלי אין דבר כזה לא לאכול. תפתח את הפה, תלעס ותבלע!"

 

ריח הביצים הקשות והמיונז מטפס ועולה בנחיריי. אני מרגיש את בני מעיי מתהפכים. רוצה להקיא. הריח נדבק למחילות האף שלי, צמיגי ועיקש הוא, ריחו של המיונז. כל גופי הקטן משתולל בטירוף בתוך החיבוק הכופת של תמר, אני נלחם על חיי, שפתיי קפוצות עד זוב דם. אני יודע מה יבוא תיכף. תמר תפריד בין שתי פרוסות הלחם, ואת תוכנו של הכריך תמרח בקפדנות חינוכית על פרצופי המבועת. כל המיונז והביצים המעוכות והמלפפונים הכבושים יבואו במגע עם הפנים הקטנות שלי.

חלפו כל כך הרבה שנים. אבל אני לא יכול אפילו לגעת עם כפפה בצנצנת של מיונז.

ריח של ביצים קשות גורם לי רצון להקיא.

גם מלפפונים חמוצים.

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איריס  On 10/24/2006 at 14:23

    תודה על גילוי הלב, זה מזכיר את הפוסט המרעיד שלך על בית הספר.

    אני זוכרת משהו אחר מניצולת שואה, היא היתה האחות של בית הספר היסודי שלי, ויום אחד כאשר קפאתי מקור בבית ספר כי לא שלחו לי סוודר, היא הכריחה אותי לעמוד בחוץ כל היום, והסבירה לי שככה היא ניצלה בשואה, רק מי שהצליח לדמיין שחם לו, למרות שהיה לו קר, שרד. מאז לא התקרבתי אליה ולא לחדר האחות, פחדתי מעוד שיעור ממנה.

    לדעתי יש פה כמה קייסים טובים לתביעה נגד גרמניה על נזק משני.

  • ימימה  On 10/24/2006 at 15:00

    איך, איך פעם היו נותנים לדברים כאלה לקרות בלי לעורר מהומה, לערב משטרה ועוד.

    טוב, מה אני אומרת "פעם"? אני מכירה גם היום אנשים שמכריחים את הילדים שלהם לאכול. אולי לא ככה, אבל משדלים הרבה מעבר למה שנדרש גם כשהילד בוכה.

    ובתור ילדת קיבוץ, אני מכירה לא מעט סיפורים (לאו דווקא מהקיבוץ שלי) על מטפלות שכאלה גם בבתי הילדים. בררררר.

  • אתה יודע מי  On 10/24/2006 at 15:02

    רק לחשוב שמישהי, אי פעם, בעבר הרחוק, היתה גדולה מספיק כדי להנחית עליך את ה"בוא אלי" בקשיחות כזו, ולהותיר אותך ללא יכולת תזוזה. צחקתי בקול רם

  • חנן כהן  On 10/24/2006 at 15:44

    אני מגיב ככה לקינמון

    לא זוכר את הסיפור אבל מניח שיש

    יום אחד אולי ייצא בהיפנוזה

  • שגיאB  On 10/24/2006 at 16:10

    כי אני שונא מיונז מאז שאני זוכר את עצמי, אבל אני לא זוכר מאיפה זה התחיל.
    דווקא עם ביצים קשות או מלפפון חמוץ אין לי בעיה.
    אולי שווה ללכת לפסיכולוג או לנסות היפנוזה?!

  • שירלי ספקטור  On 10/24/2006 at 16:24

    זה כתוב פשוט נהדר, וחזק כל כך ומעורר שאלות (שוב…) על הקשר הזה שבין אוכל לבין נפש וכמה זה לא טבעי בעולם שלנו לאכול מה שאתה רוצה וכמה שאתה צריך באמת…

  • שפי  On 10/24/2006 at 16:53

    זה המאכל הכי משמין וכולסטרולי שיש.
    אולי כל הקטע של גברים-נשים עם הלבלוע בא משם. נקמה. 🙂
    לי יש את זה עם צמר-גפן ורוד על מקל. לא שתחבו לי בכוח: קנו לי את זה פעם אחרי ירידה מגלגל-ענק בלונה-פרק, וכנראה שכל מה שהייתי אז מכניס לפה היה עושה לי בחילה.
    ועם אניס, כל דבר בטעם אניס, לא זוכר למה.
    אבל גפילטע-פיש לימים הסכנתי לאהוב.
    ותתפלאו, מחקרים בפקולטה למדעי השכל וההתנהגות הוכיחו שיכול לקרות שאתם סתם לא אוהבים לאכול משהו.

  • ערס פואטי  On 10/24/2006 at 19:11

    הוא מסוגל לזהות מפרוסה שנמרחה בחמאה בלבד, כמה שטיפות עברה הסכין מאז שהשתמשו בה למיונז.

  • יעל ישראל  On 10/24/2006 at 20:24

    מאיך שאתה מתאר את זה אני ממש מרגישה את הגועל שלך. איזה בעתה.
    מעניין שאני בכלל לא זוכרת מה נתנו לנו לאכול בגן. שכחתי לגמרי. נמחק. מעניין אם השכחה קשורה באיזה טראומת מזון.
    בכל אופן, מדהים איך אפשר להרוס לילד טעמים וחוויות, רק בגלל התנהגות דוחה. אני שונאת גיבץ', כי אימא שלי הכריחה אותי לאכול את זה פעם, ומאז זה לא בא לפי.
    יתוודו פה האנשים על המאכל שלא בא לפיהם בשל טראומת ילדות. נורא שמעניין לבדוק אותו.

  • גע"ס  On 10/24/2006 at 21:26

    בתור התחלה אין שום סיכוי שאקנה או אוכל סנדוויצ'ים שיש בהם סכנת מיונז, כל אוכל חשוד נפתח ונבדק. רק בעיניים, אין שום סיכוי שאטעם, ולכן אני רוצה לנצל הזדמנות זאת בשביל להתנצל בפני הטחינה שהיו איזה פעם או פעמיים שחשבתי למיונז ולא הסכמתי לגעת בה. ברור שאין סיכוי שאגע בכלי שנגע בו מיונז ובאופן כללי אני מעדיפה לא לאכול בכלל מאשר להסתכן.

    המקור? לא ברור. לדעתי בחיים לא טעמתי מיונז, והוא בכלל לא היה נפוץ בילדותי, אבל בכיתה ט', בחוג לכלכלת בית הכנו מיונז ונראה לי שמאז חלה ההקצנה (לא, גם אז לא טעמתי, אבל עצם ההכנה הגעילה אותי מספיק).

    ובתגובה לחנן, גם לאמא שלי יש שנאת קינמון גדולה, בגלל שבילדותה בקיבוץ היו ממסכים את טעמה הנורא של הדייסה עם קינמון.

  • נבט חיטה  On 10/24/2006 at 23:09

    אני קוראת את הפוסט של בועז ולוחשת לעצמי "גם לי זה קרה"

    ארוחת צהריים בפעוטון בקיבוץ ,המטפלת המרושעת וחסרת הגישה מכריחה אותי לאכול כבד
    ואני מסרבת בכל תוקף.
    היא מקימה אותי מהכיסא ומטלטלת אותי כאילו אני בובת סמרטוטים. מעיפה אותי מארוחת הצהריים הישר למיטה. ואני כולי עלבון אחד גדול מהחוויה האלימה הזאת.
    מטפלת זוועתית ואיומה.
    מאז אני לא מסוגלת לאכול כבד.
    וגם מיונז אני מתעבת.

    אבל אז, אז מי בכלל צייץ?
    אנשי ה"חינוך" בקיבוץ
    היו אלוהים.
    להורים לא הייתה מילה של ממש.
    והיינו כל כך קטנים!

    נורא!

    בועז, אני איתך במאבקך!
    ואני בכלל לא מחולון.
    🙂

  • גיא  On 10/25/2006 at 9:21

    הטראומה שלי נעוצה בחתיכה קטנה של החטיף הפופולרי (לפני 20 שנה) אפרופו, שהייתה על הרצפה בזמן ששכבתי חולה במיטה ולא ממש יכולתי להסיר את המבט ממנה… מאז רק המחשבה מעלה בי גועל.
    הטאבו שלי זה טוּנה – אני מריח את זה למרחוק, מסרב לראות את זה, שלא לדבר על הריח.
    לגבי גיבץ' – דווקא טעים, אבל אני יכול להבין בדיוק מה מפריע לך – הבמיה עם הגרגרים והמיץ.
    לגבי קינמון – מדהים כמה אנשים סולדים מזה.
    לדעתי הנושא החשוב בפוסט הזה הוא הכפייה והרוע שיש במערכות החינוך (חלק ב' או ג'), אבל נחמד לדון גם על דברים כאלו. תודה בועז.

  • ליה  On 10/25/2006 at 9:28

    לעתים מדהימה אותי ההקבלה בנושאים שאנחנו מעלים ביחד.
    אולי זה קשור ליום אחרי יום בתאריכי יום הולדת.
    נורא מה שתיארת כאן. אני מקווה שלא עושים יותר כאלה דברים.
    זה מלווה , לכל החיים אחר כך.

  • תראזימאכוס  On 10/25/2006 at 9:31

    גם לי יש את הטראומות האלה, גם אותי ניסו להאכיל בכח בבית, אני לא זוכר מה בדיוק אבל זה היה אפילו בגילאים צעירים יותר, מילא מיונז אבל אני נמנע מפירות (כמעט כולם!, בפרט בננה ותפוז).

  • L  On 10/25/2006 at 9:52

    כשבגן בבת ים עיר הולדתי אכלתי תפוז עם החלקים הלבנים, שתמיד מאוד אהבתי (ושרק אתמול ראיתי בעיתון שיש בהם מרכיבים בריאותיים) ואיזו עוזרת גננת מטומטמת געתה בלעג ובנוכחות כולם שזה מגעיל ורעיל. מדהים כמה גסות ואטימות יש לפעמים לאנשים כלפי ילד. זה נשמע דבר פעוט, אבל חשבתי שהיא כנראה צודקת
    ומאוד נעלבתי ממנה, ואפילו היום שאני נזכרת עולה בי גל של זעם.

  • בימבלונת  On 10/26/2006 at 16:48

    מה יש לאנשים, הייתי מאוד רוצה לדעת.
    כולם מנסים לכופף את העולם למרותם ועשיש ילדים בסביבה זה ממש מסוכן.

  • רן  On 10/30/2006 at 18:43

    אצלי זה היה חלווה.
    הגן מול בי"ס שפרינצק בחולון, ואני לא יוצא לשחק בחוץ אלא נשאר בפנים לסיים את הפרוסה הנוראית הזו המרוחה בחלווה. בעע
    עד היום לא נוגע זה..

  • מיכה  On 10/31/2006 at 10:53

    אני דווקא חושב שקצת להכריח ילד לאכול זה טוב, אני רואה איך ילדים שלא אוכלים הרבה פשוט יוצאים מצומקים.

  • בועז  On 10/31/2006 at 12:10

    הבעיה מספר 1 של ילדים בישראל היא שהם שמנים מדי. עודף משקל זו ה-בעיה של המאה ה-21.

    איזה מצומקים, איזה

  • יעל ש.  On 03/14/2008 at 8:29

    בועז,
    כתבת מצוין.
    בכל אחד מאיתנו מסתתר הילד הקטן מפעם עם הפחדים והאיכסים שלו… 🙂 זה משתרש בילדוּת וקשה למגר את זה כשאנחנו מתבגרים.

    לי זה היה עם נקניק סלמי. לא יכולה להריח את זה היום. נקניק קוניאק כזה, או כל נקניק שמנוני שפורסים לפרוסות, מעלה בי קבס עד כדי הקאה. אבל זה כבר לסיפור אחר ובטח שלא ברשומה שלך 🙂

    כתבת נהדר. יכולתי להיכנס לגמרי לנעליים הקטנות של הילד שהיית.

    יעל

  • נטעלי  On 09/03/2011 at 8:49

    נורא ומצחיק כאחד 🙂 איזו טראומה! בדיוק עכשיו אכלתי ביצה קשה לארוחת בוקר…תמיד מצחיק אותי לגלות אילו מאכלים אנשים לא אוכלים (כבר יצא לי להכיר כמה שלא אוכלים עגבניות טריות ואפילו אחד שלא אוכל ירקות בכלל, שרק מלחשוב על זה אני מקבלת בחילה – ירקות זה חובה בתפריט שלי, תמיד). אצלי אין מאכלים שאני לא אוכלת (הייתי אמורה להיות דבה לפי ההגיון הזה) – לא כ"כ אוהבת מלונים ואבטיחים, אולי כי הם פירות קצת משעממים בעיני לעומת שזיף, אפרסק ובננה, אבל אין לי משהו שאני ממש לא מסוגלת לאכול (חוץ מאולי איברים פנימיים, מלבד כבד).

    • בועז כהן  On 09/03/2011 at 9:24

      האמת, שזה ממש מסקרן מדוע אנשים מסוימים שונאים שנאת מוות מאכלים שאנשים אחרים מתים עליהם

      לפעמים אי אפשר לגלות את הסיבות.

      ואבטיח הוא לא פרי משעמם. אבטיח הוא עולם עשיר של דימויים ואסוציאציות. קיץ ישראלי. חוף ים. גבינה בולגרית מלוחה. מתיקות בפה. ילדות. אבטיח, אננס ואגס – שלושת הפירות האהובים עלי ביותר (ופירות, באופן כללי, הם מזון נפלא בעיני)

  • llaliiblue  On 10/21/2012 at 14:11

    אוי, איזה מסכן הקטנצ'יק שהיית. אוחח.
    (ביצים קשות זה נורא. וגם מיונז)

  • איילת  On 01/21/2013 at 4:43

    האמת, שהילדים שלי די רזים, ואנשים מעירים על זה.כעקרון אני לא מכריחה לאכול, אבל כשהילדה לא אכלה כלום כל היום, ורוצה רק ״משהו מתוק״ אני מתעקשת…
    דרך אגב, אני זוכרת את אותו הדבר בגן שלי )שנת 84(. מי שלא אכל את הסנדביץ לא יצא לחצר, ונשאר לשבת בפינה.
    זוכרת איך חששתי שאמא שלי הכינה סנדביץ מיונז עם מלפפון חמוץ.חושבת שכבר לא מייצרים כאלה, תודה לאל!!

  • מור  On 01/21/2013 at 10:45

    במקרה מחולון, במקרה שונא עד היום מאכל שהכריחו אותי לאכול בגן. רק שאצלי זה טונה. איכס!
    בקיצור, לא יכול להזדהות יותר.

  • אסנת זיו  On 01/21/2013 at 14:56

    לא ייאמן – אבל עברתי את החרא הזה (סליחה, לא מוצאת מילה אחרת שתבטא את ההרגשה שלי עכשיו…) ככה "דחפה" לי המורה המגושמת והשנואה בכיתה א', לעיני כל התלמידים שציחקקו- כף שלמה של גבינה לבנה מעורבבת עם משהו לא ברור: "תאכלי כבר"

    הקאתי את נשמתי . מאז- תם ונשלם פרק הגבינות הלבנות בחיי 😦 טראומה

  • ורד נבון  On 01/21/2013 at 18:09

    גמני:) סלט מיונז, הדבר היחיד שלא יכולתי לסבול בילדות…

  • orenpg  On 05/03/2014 at 16:55

    תודה לך בועז על הסיפור, שיחד עם אחרים רק מחזק את הבחירה שלי בחינוך ביתי לילדיי.

  • אביטל  On 01/27/2015 at 1:51

    בכיתה א' באחת מהפסקות ה10 סיימתי לאכול רק חצי מהכריך וזרקתי את מה שנשאר ממנו לפח.
    המחנכת שלי הכריחה אותי להוציא אותו מהפח ולאכול את כולו.
    לחם שחור עם ריבה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: