שפם וסינתיסייזרים. 10 שירי אייטיז

ההצלחה של הפוסט הקודם הולידה המשךקבלו את "היו גם דברים טובים בשנות השמונים", חלק 2. לחיצה על שמות השירים תוביל אתכם ישירות לקליפ הרלוונטי. ככה זה ב"לונדון קולינג". השירות מעל לכל

כי הוא היה כזה רזה והיא כזאת שמנה. "יאזו" בהופעה

יומן של אף אחד – יאזו

מקלדות עתיקות של "קסיו". נעמתן לי מאוד, סינתיסייזרים ישנים. ואיפה ישנם עוד אנשים כמו וינס קלארק ואליסון מויט  (היום לא הייתם עוברים שלב ב"כוכב נולד", יא מכוערים!)

יאזו נולדה ב-1982 אחרי שהקלידן וינס קלארק (הבחורצ'יק שכתב והלחין כמעט לבדו את כל אלבום הבכורה של "דפש מוד") החליט לעזוב את הלהקה ולחפש הצלחה במקום אחר. הוא ראה מודעה במגזין המנוח "מלודי מייקר" שהיתה בסגנון "זמרת מחפשת מוזיקאי שמבין בבלוז וסול לעבוד איתו על חומרים חדשים". זו היתה אליסון מויט. התקליט הראשון היה "למעלה אצל אריק" (שכלל שיר פרידה משנות השבעים, גודביי סבנטיז) והתקליט השני You and Me Both נפתח עם השיר המושלם הזה, "יומן של אף אחד", שהוא בעצם בלדה מופלאה שבה הקול החם, העמוק והנשבר של מויט נשען על מכונת תופים וליין קלידים שחוזר על עצמו – וזהו.

מויט וקלארק היו צורחים זה על זה, משפילים אחד את השני בפומבי, זורקים דברים באולפן וכשאליסון היתה ממש מתעצבנת, היא גם היתה מכה את וינס, כי הוא היה כזה רזה, והיא כזאת שמנה, והוא היה מנוכר, והיא אש להבה, ובאופן כללי זה לא יכול היה להחזיק מעמד, ולכן אחרי שני תקליטים בשנה וחצי הם הלכו זה מזו ולא הביטו לאחור.

השפם. בגדי העור. סופט סל

סיי הלו, ווייב גודביי של תא רך

שנות השישים היו העשור של הלהקות. שנות השבעים היו העשור של היוצרים האישיים. שנות השמונים היו העשור של הצמדים (רצוי הומואים, או עם זהות מינית מטושטשת מספיק בשביל להתאים לאווירה – דהיינו: נשים גבריות, גברים נשיים). יוריתימקס, יאזו, טירס פור פירס, צ'יינה קרייסיז וכמובן שגם סופט סל. הקליפ הזה מצולם בכניסה למועדון הפלמינגו הוורוד שם עומד אחד מחברי הצמד סופט סל. הוא לובש חליפה לבנה, יש לו שפם היטלראי ואשה יפה מצחקקת איתו. הצבעים ורודים-שחורים, בתוך המועדון מרק אלמונד עם שני עגילים בשתי האזניים ומראה שהוא העתק מדוייק של האנדרוגנוס מ"סאטיריקון" של פליני. אבל עזבו דקדנס אירופי. "נון סטופ ארוטיק קברט" מ-1981 היה פריצה של גבולות התודעה. זה היה תיאטרון-קברט מגוחך ומושך בתוך פורמט של תקליט פופ. והשיר הזה הוא פשוט שיר פרידה גדול (שדייויד גריי, אגב, עשה לו חידוש מהפנט ב-1998)

צ'נקו של קופסא אדומה

רד בוקס היו ונעלמו כלא היו. נראה ש(חוץ מגבע קרא עוז) אין אדם בישראל שאשכרה מחזיק דיסק שלהם בבית.

חבל, כי The Circle & The Square מ-1986 הוא תקליט מוצלח מאוד ברובו (ונשכח במלואו). שילוב בין מוזיקת עולם עם פופ סינתיסייזרים ושירה ייחודית.

גדולים ביפן. "רד בוקס" והאלבום שיצא על CD רק בארץ השמש העולה

צעיר לנצח של אלפאויל

כן. אלפאויל. בדיוק. תצחקו, זה בסדר. הצחוק יפה לבריאות. אגב: בלונדון, פעם, בהופעה של באטרפליי צ'יילד, שמעתי ביצוע של השיר הזה עם שלוש גיטרות אקוסטיות והרמוניות קוליות. פתאום הבנתי ששיר פופ תפור היטב יעבוד בכל גירסה.

משולש אהבה ביזארי של סדר חדש

האמת? החידוש האקוסטי והיפה של פרנטה! כמעט הצליח להשכיח ממני את העובדה שבמקור זה שיר של ניו אורדר, עם קליפ שבו אנשים בחליפות נופלים מהשמיים…

ארבע נערות יפות. הבאנגלס, 1986

יום שני המניאק של הבאנגלס

הלהקה מלוס אנג'לס, שנשמעה לי תמיד יותר אנגלית ממלכת אנגליה, מוכרת לכווווווווווולם בזכות להיט הענקים ETERNAL FLAME  – שגם הוא שיר מוצלח – מה לעשות –  למרות אלף חמש מאות השמעות בחודש בגלגלצ. אבל 4 שנים לפני "אשה יפה", בינואר 1986, להקת הבנות הזו הצליחה להביא אותה בתקליט שני ורווי להיטים בשם  אור שונה עם שלל שירי פרברים לבנים, אמריקאים (כך, לפחות, אני קורא לזה).

חוץ ממאניק מאנדיי תמצאו פה את If She Knew What She Wants בקליפ שבו הבנות כולן בעגילי ג'יפסי ענקיים ותסרוקות אלי אוחנה/פארה פוסט סטייל.

אהבת האנשים הפשוטים של פול יאנג.

מישהי שאהבתי מאוד בצבא, זרקה אותי בסוף לטובת כדורגלן של הפועל תל אביב – ונפלתי לתוך בור של דיכאון סמיך ואפל.  לתוך הבועה שלי הצליח לחדור באותם ימים עגומים רק הקול של פול יאנג. זמר גדול. שיר ענק. כמו ג'ו קוקר, גם פול יאנג לוקח שירים של אחרים, עושה את זה יותר טוב מהמקור ובסופו של דבר מנכס לעצמו את הקאוור והופך אותו למשהו שמזוהה איתו לגמרי. אני מת על הקליפ הזה, שמזיז ת'טוסיק ומחמם את הלב, עם שתי זמרות הליווי בתפקיד של זמרות מקהלה כושיות בכנסיה בהארלם, עם תנועות הידיים השלובות שמאלה וימינה, והעגילים, והשיער הבלתי אפשרי – אבל פול יאנג זמר גדול, והשיר ענק ולא נשחק.

איך הוא שר. איך הוא שר. פול יאנג בהופעה

עולם מטורף של דמעות במקום פחדים

"החלומות שבהם אני מת / הם החלומות הכי טובים שהיו לי", שר קורט סמית' – עוד אחד שהיה זמר פיצוץ, אבל זה הכל ולא שום דבר מעבר לזה (טוב, נו – אחותי מוסיפה שהוא גם היה "נורא יפה, יפה כמו בחורה". בסדר).

הקליפ מראה אותו עומד בתוך בית מול החלונות הגדולים, מציץ אל הגן שבו רולנד אורזבל עושה תנועות ריקוד(?) כלשהן. הצמד הזה שייט בין הסינת' פופ לבין רוק הגיטרות, משדך את ג'ון לנון עם קראפטוורק וצובע את השירים עצמם בקליפים שצולמו בנופים אנגלים שוברי-לב ועוצרי נשימה.

זה היה ב-1983, שש שנים לפני שהצמד הזה החליט לצאת מדעתו, ולהשקיע 4 שנים מחייו בהפקת שיר אחד ויחיד שיהיה גדול כמו שיר של הביטלס. יצא להם "סואינג דה סידס אוף לאב", שאכן היה להיט אדירים, אבל קבר את הלהקה וגמר לשני החברים את הקריירה.

גם אתה זמר גדול, ויש לך אחלה סוודר. קורט סמית' בלוק ביתי חורפי. Tears for Fears

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נטלי  On 10/20/2006 at 8:00

    נפלא היה לי לפתוח את הבוקר עם קפה והמשך הרשימה. ואם תשאל אותי -השיר של דמעות במקום פחדים הוא השיר אייטיז שעושה לי הכי טוב על הלב.

  • מיקי  On 10/20/2006 at 8:16

    סופסוף אפשר להרים את הראש בגאווה. שנים טענתי שלפול יאנג יש כמה יהלומים בקנה, אבל אף אחד לא האמין.
    ומה עם ניק קרשו?

  • מיקי  On 10/20/2006 at 8:17

    ולא עשיתי לעצמי
    ושבת שלום

  • תמי  On 10/20/2006 at 9:08

    כמעט כל השירים הם שירים שאני מכירה ואוהבת, ולניו אורדר ספציפית מגיע כבוד על כל מה שהם עשו.
    וכן, מה עם ניק קרשאו?
    אנקדוטה לגבי וינס קלארק והלהקות שלו: בצבא תפסתי טרמפ עם בחור שגר לידי. התנגנה קלטת והקןל ששר נשמע לי מוכר. שאלתי אם זה יאזו ונעניתי בשלילה, ושאלה אירייז'ר. בזמנו התפדחתי. רק אח"כ הבנתי.

  • מכבס ותולה  On 10/20/2006 at 9:35

    בדיוק מצאתי את עצמי בקרייב מוזר לשירי אייטיז. מאוד אוהב את השיר הזה של פול יאנג.
    מכיר את הקליפ החמוד הזה ל
    mad world?

  • מנשה  On 10/20/2006 at 10:51

    נפלא לקרוא את הפוסטים שלך.

    (And god bless Youtube)

  • גק"ע  On 10/20/2006 at 11:55

    1. לא רק שיש לי את האלבום הזה של רד בוקס, יש לי גם את האלבום השני שלהם שנקרא רכבת, את האי.פי היחיד שהם הוציאו, ואפילו את אלבום ההמשך של הרכב הצד של הסולן. זה תקליט כל כך נפלא, שקשה לי לתאר עד כמה…
    2. לגבי הבאנגלס, כדאי להזכיר שאיזה גמד שחור בשם פרינס נתן להם עצות.
    3. אליסון מויה שרה מדהים את "דביל קולד לאב" חפשו ותבלו.
    4. חפשו שיר של אלפאוויל שנקרא "ויקטורי אוף לאב"

  • E  On 10/20/2006 at 14:07

    בחירות מצויינות ואחלה הסברים ורקע, למדתי הרבה. זה למרות שלא הייתי מכניס את הבאנגלס לאותה רשימה עם וינס קלארק אבל הי, טעם אישי וכל זה.

    ל-וינס קלארק היתה להקה של שיר אחד, ה'אסמבלי', עם שיר ענק שלדעתי שכחת והוא מתאים בול למה שאתה אוהב – never never. כאן:

    וטירס פור פירס שווים פוסט נפרד.

  • שרון  On 10/20/2006 at 14:22

    של שוש עטרי ויגאל רביד לשמות הלהקות והתרגומים הנוראיים של השירים- "יום שני המאניאק" זה מצחיק, ואין שום סיבה לכתוב "סדר חדש" – אלא אם כן אתה באמת רוצה לצחקק על הימים ההם בהם יו-2 היתה "יו שתיים" ו טירס פור פירס היו פשוט "דמעות לפחדים". מזל שאף פעם לא ניסו להגיש לנו עברי ומחומם את אקו והבנימן

    הרשימה עודנה חסרה, מה עם דני וילסון ו
    marry's paryer
    השיר הנהדר הזה שלא קיבל מספיק מחיאות כפיים

    ומה עם לויד קול והקומושנס הנהדרים
    ופריפאב ספראוט וכל הלהקות הסקוטיות הקטנות

    ועדיף שלא אתחיל כי באמת לא יהיה לזה סוף

    עצם ההנחה ש"תתפלאו, היו דברים טובים בשנות השמונים" היא בעייתית. זה היה עשור נפלא. גם הפופ הרע, והיה פופ רע, היה טוב
    כל המקלדות והתסרוקות היו מלאות תעוזה. כן, נוח לומר "עשור שמרני, עשור של כסף גדול ואופנה ולהקות בנים ואם טי וי", אבל הייתה שם תעוזה, הייתה שם מחשבה, מעבר לג'ל ולסוגים המשונים של הפוני

    נכון שהכל תורגם לכוח כלכלי, והבועה המתוקה של מה שנקרא "כוח הנעורים" תוצרת הסיסקטיז התפוצצה בפרצוף

    אבל המוסיקה, היא היתה טובה. וראויה. כן, אפילו תאומי תומפסון

    מישהו קרא לרופא? מממ

    והאלטרנטיבה, טוב, קשרנו לה כבר את כל הכתרים האפשריים

  • שרון  On 10/20/2006 at 14:25

    אורזבל מטירס פור פירס. באמת. הוא הצלע המוכשרת והמבעבעת בצמד הזה. לא יפה שהלכת כתינוק שנישבה אחרי הפנים היפות. רוצים פיצוי, את הפנים של רולנד אורזבל. תודה

    נ.ב את אנדרו רידג'לי מ"ואהם" אתה מוזמן תמיד לחתוך

  • אתה יודע מי  On 10/20/2006 at 15:05

    "If she knew what she wants"
    (the story of my life…)

    ושיר מופתי נוסף של 'טירז פור פירז' הוא
    Watch me bleed
    מתוך האלבום הנפלא, הראשון שלהם. נדיר למצוא אלבומים שאפשר להתחבר לכל השירים שבהם כאילו כל אחד הוא חלק מיצירה שלמה וקו ברור קושר ביניהם, וזה,
    The Hurting
    הוא בדיוק אלבום כזה.

  • שפי  On 10/20/2006 at 16:44

    תודה רבה, אני זקוק לשיעורים כאלה. אם מקישים בדלתך אגודות למלחמה, תגיד להם שאתה תורם בדרכך.

  • שוקי  On 10/20/2006 at 19:59

    על שתי הרשימות בבת אחת. סבבה לגמרי.
    נדמה לי שיש מספיק לעוד רשימה אחת לפחות: יוריתמיקס, ברונסקי ביט, Cars, קיור, FYC, ג'ואן ארמטריידינג, Kraftwerk, Man at work, טוק טוק, תומס דולבי, תום פטי. למשל.

  • רונה צורף  On 10/20/2006 at 21:20

    הם לא כל כך משונים, אני ממש זוכרת את התקופה הזאת שבמסיבות כיתה רקדנו ככה בדיוק, וזה אחרי שלמדנו את הקליפים האלה בעל פה. מעניין שאני זוכרת את כל המילים של השירים הללו, מה שמראה שגם בגיל 40 יש עוד מקום על ההארד -דיסק. איזה כיף של תקופה זו היתה במיוחד לכל אלה שחוו את גיל ההתבגרות בתוכה !

  • L  On 10/21/2006 at 0:11

    אייטיז בשבילי זה: טוקינג הדס, פריטנדרז, טום וייטס, סוניק יות', הקיור, מינימל קומפקט וטוקסידו מון.
    לחילופין, אייטיז היו השנים של לגלות את הסבנטיז, ובעיקר את האל – דייויד (בואי)
    ובהקשר זה, אייטיז היו השנים של מרתוני י. קוטנר במוזיאון תל אביב.

  • תראזימאכוס  On 10/21/2006 at 8:48

    תרומתי הצנועה: העקרבים

  • מיכאל  On 10/21/2006 at 18:24

    בועז יקר! חיממת את ליבי והחזרת אותי לילדותי בשנות ה80 המושמצות, ולא תמיד בצדק. יישר כח!

  • ריקי כהן  On 10/21/2006 at 22:18

    עם שפתינו חתומות, מהשירים הכי יפים בתקופה הזו, אם לא היפה בהם

    fun boy three
    קליפ נהדר בהופעה

  • עידן אלתרמן  On 10/22/2006 at 1:45

    youre the best thing,the lodgers,walls come tumbling down,my ever changing moods..all great songs by the style council-one of the best bands of the eighties to my opinion. in fact, "our favorite shop" is one of the best pop albums ever.
    and squeeze,of course. by the way,i have the solo albums of glenn tilbrook of sqeeze. they are amazing. and i am also a person who adores "lean on me" by red box. what an inspiring song!
    and great blog you've got here boaz.thanx.
    alterman

  • גיא  On 10/22/2006 at 8:34

    האייטיז תמיד נראה לי עשור בו שמחת החיים המוזיקלית הייתה מוחצנת יותר מבתקופות אחרות (למעט, אולי, שנות השישים המוקדמות מאוד). מאידך, מאחורי החיוך הייתה אפלה גדולה לאומנים מסויימים (הדוגמה הטובה ביותר היא הקיוּר, ואחרים כדוגמת דפש מוד, הליגה האנושית, ועוד ועוד).
    מצד אחר, זה העשור שבו גדלתי והכרתי לראשונה מוזיקה פופלרית, כך שממש אי אפשר לזלזל בערכו המוסיקולוגי.
    לפעמים נדמה שכתבו שם שירי פופ מושלמים, אבל ההפקות הנוראיות והמעושות הפכו אותם לבדיחה.
    עידן – תודה גם לך על היותך בדרן בעל ידע ואהבה כל כך גדולה למוזיקה ולקולנוע.

  • בועז כהן  On 10/22/2006 at 10:13

    הגדרה מצויינת של האייטיז.

    "שירי פופ מושלמים, אבל ההפקות הנוראיות והמעושות הפכו אותם לבדיחה.."

  • מיקי  On 10/22/2006 at 23:05

    ובכלל, גם לטרי הול מגיע פוסט נפרד, או לפחות התייחסות ראויה.

  • early 80's child  On 10/23/2006 at 11:36

    מה, אף מילה על "אדם והנמלים"?
    "סטנד אנד דליבר" שלו ענק!
    עוד: פאלקו (ויינה קולינג), הליגה האנושית (דונט יו וונט מי בייבי), וגם כבוד גדול מגיע למדונה (כן, ההיא שכולם מכירים), עם "אינטו דה גרוב" המופתי

  • אתה יודע מי  On 10/23/2006 at 11:58

    ותופעות כמו דיויד סילביאן וג'אפאן עם
    Visions of China

  • עידן  On 10/23/2006 at 12:03

    מה עם בננהרמה? שלוש בחורות יפות שלא ידעו לשיר ולרקוד מי יודע מה ובכל זאת היו ללהקת הבנות המצליחות ביותר בשנות השמונים. מישהו זוכר את הקליפים המזוועים מתחילת דרכן ל Shy Boy, Really Saying Something ו Cruel Summer? רק שלוש דוגמאות.

  • ריקי כהן  On 10/23/2006 at 19:25

    מה עם מגדלים באוויר, השיר הנפלא שלו, והסצינה הדאבית שלו?

  • דרור  On 10/24/2006 at 22:04

    בועז היקר
    מה עם ניק קרשו
    אתה חייב כמה מילים על האיש הקטן הזה
    והבולנד המחומצן
    שנות ה 80 מסיבות כיתה
    למה אני כלכך דפוק שאני לא מתגעגע לשום דבר מהעבר

  • שגיאB  On 03/19/2007 at 11:44

    "Non-Stop Erotic Cabaret" היה אלבום מדהים, וחבל שכולם נתקעו רק עם "Tainted Love".
    "Forever Young" הוא גם כן יציאה של פעם בחיים (למרות שאני גם אהבתי את "Sounds Like A Melody").
    כל שיר של New Order הוא קלאסיקה של ה-80s, ובכלל זה Bizzare Love Triangle.
    לגבי הבאנגלס, Manic Monday הוא שיר ע-נ-ק, ובטח שיותר מוצלח מרוב השירים שלהם (אם כי עדיין פחות טוב מזה של עכברי הבומטאון).
    האלבום הראשון של Tears For Fears הוא אלבום נהדר, כולו.

    אגב, אם כבר פופ מתקתק של אייטיז, איפה Fine Young Caniballs?!

  • אהוד בן-פורת  On 11/16/2007 at 11:14

    לעבר שנות ה-80' שהם בשבילי בעיקר שנות ילדותי אני מביט עליהם כמו שהביטו הוריי באותן שנים על שנות ה-60' ושנות בגרותם נראתה לי רחוקה יותר ממה שנראים לי היום עשרים שנה לאחור. בכנות אני מביט לאחור וכואב לי, משהו בי אומר לי שאשת לוט לא התאבנה מתוך זה שאלוהים ביקש להעניש אותה, כי תשימו לב שיש משהו שמתאבן בכולנו כשאנחנו מביטים לאחור.

  • מיקה זוהר  On 11/16/2007 at 12:37

    כילידת 1982, הרבה מהשירים כאן הם פסקול הבוקר, הצליל בדרך לגן הילדים של חוה ואסתי. שירים ברדיו ובאוטו של אמא. זו הילדות הכי מוקדמת. מרגש.
    מרגש.

  • ze'evi  On 05/03/2011 at 5:34

    הפוסט הזה רק ממחיש שגם אם היו דברים טובים בשנות השמונים – והיו – הרי שהן רחוקות כמרחק שנות אור מהרמה המוזיקלית בשנות השבעים והשישים.

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: