ואת בת 10, בִּתי שלי

קארין בת 10. אוקטובר 2006

הנה התינוקת שהחזקתי על הידיים לילות וימים, שחיבקתי כשרופא עשה לה טיפול מכאיב. שנסעתי איתה באוטובוסים, שרתי לה שירים ורצתי אחריה בגני שעשועים. הילדה שבגללה למדתי בעל פה את "דיג דיג דוג" ו"פים פם פה". שבזכותה דקלמתי שורות מ"דירה להשכיר", "תירס חם" ו"מיץ פטל".  הילדה שהפכה אותי לאבא. 

שני באוקטובר 1996. בית יולדות, הקריה, תל אביב.

רבע שעה לפני הסוף ברחתי החוצה. האחות, בחיוך של פרדי קרוגר, שלפה מספריים ואני הרגשתי את הדם אוזל לי מהפנים ואת הברכיים רועדות. האשה שלי, עם אפידורל בדם, הסתכלה בהבנה על גבי המתרחק.

"אתה יוצא?" הזדעזעה האחות. "עכשיו? דווקא עכשיו??"
"כן", בקושי נמלטה הצווחה מגרוני היבש.
"ברגע הכי מרגש?" סירבה המיילדת להבין.
"מרגש? את מי זה מרגש?" זעמתי.
"זה הרגע הכי יפה בחיים שלך", התעקשה האחות.
"אולי בשבילך זה רגע יפה", פלטתי תוך כדי ריצה החוצה למסדרון.

מתחת לשלט ענק "אסור לעשן" עמדו שני גברים לא מגולחים וחיסלו קופסאות מרלבורו. "ססססאמק", אמר האחד. "וואללה, כוס אמק", ענה השני והצית לו עוד אחת. לידם עמד שמן עצבני שצרח לתוך הטלפון הנייד שלו בלי הרף, נשען על השלט "השימוש בטלפונים סלולריים משבש את פעילות המיכשור הרפואי ואסור בתכלית האיסור!"

שמש לוהטת של תחילת אוקטובר הכאיבה לעיניים המכווצות.  חם. 11 בבוקר. שעות בודדות חלפו מאז העירה אותי אשתי משינה מתוקה והודיעה לי שהיא חושבת ש…זהו זה. זה הזמן. הגיעה השעה. "למה עכשיו, למה?" קוננתי כל הדרך לבית היולדות. "תשעה חודשים אני מתחנן אלייך שזה לא יהיה באמצע הלילה.  למה זה מגיע לי? למה אי אפשר לקום בבוקר, לאכול משהו, להתרחץ ואז לנסוע ללדת?"

לילי החזיקה את הבטן הענקית ואמרה לי שאני איש מגוחך.

מעולם לא עשיתי את הדרך לתל אביב בזמן כה קצר. הכבישים ריקים ב-3 בבוקר. "רק תחשוב מה היה קורה אם היית צריך להביא ואתי בשמונה בבוקר, עם כל הפקקים", ניסתה האישה לנחם. בבית היולדות האחיות אדישות למדי. שבע לידות היו הלילה, הנה עוד אחת. ואני – שנשבעתי שכף רגלי לעולם לא תדרוך בחדר לידה, שסירבתי בכל תוקף להשתתף בקורס הכנה ללידה, אני מוצא את עצמי בעין הסערה.

רבע שעה עם השמן שמצווח לתוך הטלפון הנייד שלו וכמעט מכה את האחות שמבקשת ממנו בתחינה "אדוני, בבקשה, בבקשה כבה את המכשיר". רבע שעה עם השניים שנראים שני עצירים שברחו מאנצאר 2, מעשנים ומגחכים כשרופא מזדמן מצביע על השלט "אסור לעשן" ומסביר להם שהם בבית יולדות.

"וואלה?" חושף האחד שיניים בצחוקו, "ואני חשבתי אני במשחק של מכבי", והשני מצטרף אליו בשיעול של צחוק. הרופא, נבוך, נסוג לאחור.

רבע שעה ארוכה מאוד זאת היתה.

הדלת נעה על צירה, אחות פורצת החוצה ותופסת לי ביד, מושכת: "בוא! בוא! תראה את הבת שלך!" – ואני, רגליי כושלות, פניי נפולות, משתרך אחריה. יצור ורוד, כעור, רטוב מהפרשות חלקלקות ודם, מכוסה במגבת גדולה, מונח ליד אשתי הדומעת ומחייכת גם יחד. כמה פאתטי, אני חושב לעצמי. החיים הם קלישאה עלובה כל-כך.

"איך היא?" זורחת האחות.

"שימפנזה קטנה", אני אומר.

האחות המומה לחלוטין. "זו הבת שלך!" היא משתנקת.

"אני יודע", אני עונה לה ובוחן בקפידה את היצור הזעיר שמולי.

ארבעה ימים מאוחר יותר הייתי חיוור ושקלתי 3 קילו פחות. האחות הראשית דרשה ממני להחזיק את הבת שלי.

"לא רוצה", אני מסרב. "אני מפחד".

"אין דבר כזה", מתעקשת הכוחנית, "תחזיק אותה מיד!"

"לא!"

"אין אצלי לא. אני לא רגילה שגברים מסרבים לי", הפנים שלה אדומות  מעצבים.

"נו, תצטרכי להתרגל".

"הנה, תחזיק אותה ככה".

"לא מעוניין להחזיק אותה".

"עזבי אותו", מתערבת אשתי, "תני לו להתרגל לענין".

"מה את מוותרת לו?" זועמת האחות, "הוא לא יחזיק אותה עכשיו, הוא לא יחזיק אותה אף פעם". האחות תוקעת בי מבט עוין. אני מחזיר לה אחד קשוח. היא רואה שאין לה סיכוי לכופף את הגבר שמולה. "לפחות תתקרב לפה", היא מנסה נסיון כפייתי אחרון.

"לא רוצה, תרדי ממני, די!". מרגע זה היא מתעלמת ממני, נראית פגועה עד עמקי נשמתה.

עברו שבועות עד שהעזתי להחזיק את הפעוטה על הידיים. הסתכלתי עליה לעתים קרובות, אבל לא התחושה היתה שמישהו השאיר אצלי תינוקת בבית ושכח לבוא לקחת אותה. שלושה חודשים של מסדרים בני ארבע שעות להנקה, לילות בלי שינה, דאגה בלתי פוסקת ("היא מכוסה?", "היא נושמת?").

ואז, בוקר אחד, זה קרה. היה זה חיוך, גרגור של הנאה, מבט מלא מתיקות, וזה קרה. התאהבתי. הסערה חטפה אותי בכנפיה והשליכה אותי פנימה, חסר נשימה מרוב התרגשות. הנה הילדה שלי. אני נתתי לה את השם. יש לה את העיניים שלי. היא מחייכת אליי והלב של העולם נפתח. קארין ישנה ואני מצמיד אליה את הפנים המגולחים שלי. רגע של קסם ורוגע. "את הילדה שלי", אני אומר לה, נושם אותה עמוק,  מריח את שמפו התינוקות, לא מבין בעצמי את משמעות המשפט הזה. "הנה הילדה שלי", אני חוזר ואומר לעצמי, המום.

ומעכשיו שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר. הנסיון להסביר את זה למישהו שלא חווה הורות יהיה דומה לנסיון הנואל להסביר לילד בן 12 מה זה לעשות סקס כל הלילה. משימה בלתי אפשרית. אי אפשר להסביר. כי איך אפשר להסביר את רגש השייכות, את תחושת האחריות הכבדה, את השינה הקלה שנודדת בכל פעם שהיא קצת  מצוננת, את האושר שמכה בי בכל פעם שהיא פורשת את זרועותיה כלפיי, ואני מוצף בנהרות של רגש, בכל בוקר שאני אוסף אותה מהמיטה, חמה ורכה, כששרידי השינה עוד באיבריה. היא המשפחה שלי ואני מחוייב לה כפי שלא הייתי מעודי כלפי אף אדם. אף אחד ואף אחת. היא מצביעה עלי: "א-בא", היא פולטת באושר. "א-בא".

אבא? אני??

"א-בא"…

בשבילי "אבא" הוא האבא שלי. הסבא של קארין. אני עוצם עיניים. שומע צהלות ילדים משחקים למטה, על הדשא, בכדור. שנות השבעים. צביקה פיק שר "שני תפוחים" ברדיו. קריאות הילדים מפצירות בי לרדת לשחק. אבא שלי מאשר בראשו: זה בסדר, בועז, אתה יכול ללכת לשחק. "א-בא", קארין בקריאתה התינוקית, הרכה, שוב מגיעה אלי מבעד להזיה. היא קורנת משמחה מולי. פתאום אני האבא ואת המשפחה שלי. ואני אוהב אותך עד כאב, עד קצה העולם ובחזרה.

———————————————————————–

                                                                               קארין כהן בת 10

%d7%a7%d7%90%d7%a8%d7%99%d7%9f-%d7%95%d7%90%d7%a0%d7%99                                                                         קארין ואני. צילום: אילן בשור

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אחד  On 10/01/2006 at 17:45

    וילדה יפה. מזל טוב.

  • יובל  On 10/01/2006 at 17:47

    מקסים, מרגש..
    מזל טוב קארין, מזל טוב בועז!

  • טלי  On 10/01/2006 at 17:55

    וקארין פשוט יפהפיה…

  • אריאלה  On 10/01/2006 at 18:12

    כל כך מרגש

  • מאיה עירון  On 10/01/2006 at 20:34

    איזה יופי …וכמה אהבה…מעורר קנאה..

  • אריק  On 10/01/2006 at 20:42

    בדיוק בתקופה האחרונה מתבשל אצלי הרצון לילד
    ריגש אותי מאוד הסיפור
    ומזל טוב לקארין

  • ריקי  On 10/01/2006 at 20:45

    גם לי ניערת את הלב.

  • אסי סיקורל  On 10/01/2006 at 23:42

    תודה, בועז, על רשימה נפלאה.
    נראה שגם לפני עשור היית מאוד מאוד מאוד כשרוני.

  • קוראל  On 10/01/2006 at 23:45

    וזה לא יֵיאמן איך הזמן עובר… מה, היא באמת כבר בת 10???

    כתוב מרגש להפליא. ביחוד הוידוי האמיץ שלך על תחושת הניתוק בהתחלה עם כל התיאורים הפלסטיים הנלווים.

    אני חושבת שרוב האבות הטריים שרויים בהלם קרב מוחלט בהתחלה, רק שרובם לא מעזים להחצין את זה.

    מאז כבר זרמו הרבה מים בנהר והעיקר שהיום אתה אבא מסור, אוהב ומשקיען 🙂

    אז מזל טוב לקארין המדהימה ולאבא שלה.

  • ליה  On 10/02/2006 at 0:03

    את המילים והרגשתי שאוחזת אותי צמרמורת מאצבעות הרגליים ועד לקצות השערות.

  • ערס פואטי  On 10/02/2006 at 1:07

    רק בגיל 12 מבינים מה המשמעות של לעשות סקס כל הלילה. כשזה מגיע בפועל (גיל 14 ככה?) רואים שזה לא רציני.
    וקוראל, איזה הלם קרב ואיזה נעליים. בועז שעשע את כולנו כשסיפר על נצחונו על האחות הבזווזית.

  • שרון רז  On 10/02/2006 at 10:16

    מזל טוב לקארין היפהפיה ולאביה. בועז, זה היה פוסט מצחיק, כנה ומרגש. בריאות ואושר לה ולך.

  • איציק  On 10/02/2006 at 15:06

    קארין דומה לך שתי טיפות מים.

  • בועז כהן  On 10/02/2006 at 15:14

    זו מחמאה גדולה ביותר.

  • נולי  On 10/02/2006 at 15:20

    וגם לבנות יש מזל שיש להן אבא כמוך, שאוהב אותן כל כך כל כך.
    מוסיקה, סקס, זוגיות, קריירה-הכל משיב ומחסיר נפש, אבל.
    אהבה לילד ובחזרה- זה המתנה הכי גדולה שיש

  • אליסיה  On 10/02/2006 at 15:40

    יפה. מצחיק ומרגש. וכנה כל כך.
    אכן, כנראה שאין הישג אישי כלשהו שמשתווה לאבהות/אמהות.
    מזל טוב לך, ולילדתך היפה…

  • אהוד בן-פורת  On 10/02/2006 at 18:27

    שנה טובה ומתוקה. לא הבנתי את הנקודה אם קארין נולדה ביום כיפור או שזה יוצא במקרה השנה בתאריך הזה? יום ההולדת שלי השנה יצא בתאריך העברי ביום כיפורים, בדיוק כפי שנולדתי.

    אני זוכר שכשאני בן עשר, הרגשתי ממש גדול בזה שבכדי לסמן את יום ההולדת העשירי צריך להשתמש בכל אצבעות הידיים. כשקראתי את הדברים שכתבת, לא יכולתי שלא להיזכר בשירו של אהוד מנור ז"ל (שאני מאוד מתגעגע אליו ואני מאמין שגם לך יש געגועים אליו, כמי שהיה לו הכבוד להכיר אותו באופן אישי):

    "זו ילדותי השניה, / מה שתתני לי אקח. / זו ילדותי השניה,
    איתך. / זו ילדותי השניה, / עול השנים כבר נשכח. / זו ילדותי השניה, / ליבי נפתח (…)"

    בועז, תזכה לגדל את בנותיך בהרבה נחת, אושר ועושה ומאחר ואני יודע כמה שחשוב לך לחזור ולאזן את התקציב בכל חודש, אני מאחל לזה שלעולם לא ידעו מחסור מהו ותוכל להעניק להן מכל עומק לבך.

  • L  On 10/03/2006 at 13:25

    לך ולקארין היפהפיה

  • נבט חיטה  On 10/03/2006 at 13:58

    איזו רשימה מרגשת.
    תודה!
    רק בריאות ונחת!

  • פישנזון  On 10/03/2006 at 14:38

    ילדה יפהיפיה.
    התאור בליל הלידה מזכיר לי נשכחות…

  • צ'יפופו  On 10/04/2006 at 15:03

    בהתחלה לא מבינים מי זה היצור הזה שבא אתך הביתה אין שום תחושת שייכות או רגש ובאמת זה קורה פתאום-בלי הכנה מוקדמת-פשוט מתאהבים.בכלל יחסי אבות-בנות זה הדבר המופלא ביותר שיכול להיות לאבא. וזה רק הולך וגובר עם השנים.

  • avha  On 10/04/2006 at 20:35

    כמה היא יפה..

  • דניאלה  On 10/07/2006 at 16:40

    איזו קסומה הילדה…

    וההרגשה? כנראה שמשותפת לרבים מן ההורים.

  • טלי מאירי  On 11/20/2006 at 21:41

    מאוד מרגש.
    נוגע ישירות בלב ומעלה חיוך גדול.

    קארין ושירה, שתיהן מיוחדות – ולאהוב אותן עד קצה העולם וחזרה כל-כך מובן וטבעי…

  • הילה  On 10/21/2012 at 15:15

    כמה מרגש! אני אוהבת את הכנות שלך. מעניין לקרוא על חווית הורות כל כך ראשונית, שלא מספרים עליה בעצם. אני אף פעם לא ראיתי את עצמי אמא לילדים. אני?! אני? עוד ילדה בעצמי, ומה עם האחריות ואובדן הספונטניות.. ומי החליט שאני אאהב כל כך את הילדים שיהיו לי? ושאהיה מוכנה להקריב למענם ולו עשירית ממה שההורים שלי הקריבו בשבילי?

    אבל אז נולד לי אחיין. והתאהבתי. ברגע אחד. אני מאוהבת בכפות הרגליים הקטנטנות שלו, באצבעות הדקיקות שלו, בבלורית (כן יש כזו), במבט הבוחן שלו בעיניים גדולות. מאוהבת! וזו אפילו לא אני שיצרה את הפלא הזה, אבל בעיני הוא התינוק הכי מושלם בעולם.

    מוזר איך שהוקסמתי בן רגע. שום דבר לא הכין אותי לזה, ולא היה איך להתכונן. נדמה לי עכשיו, שעם הילדים שלי, אני אהיה לגמרי בסדר..

  • אודי  On 10/02/2016 at 19:50

    שתזכה לשנים ארוכות ומאושרות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: