זוכרים את "המובחרים"? תיאטרון הכורסא? "צופן ג'נסן"?

 

 

 

הייתי מכור לסדרה המפחידה הזו של תיאטרון הכורסא האנגלי. הצל האפל המתיישב על הכורסא ונותן את האות לעוד סיפור מתח ומסתורין, עם נעימת הפתיחה המצמררת כמו שרק מלחינים אנגלים יודעים לכתוב, ריתקו אותי למסך. חלפו מאז בדיוק 30 שנה. העולם השתנה. הטלוויזיה השתנתה. נראה שאין יותר סדרות כאלה, בריטיות כל-כך, איטיות, אפלות בגוונים פרברטיים, סדרות בעלות נשימה ארוכה. לפעמים היו 3 פרקים ואפילו 5 לסיפור מתח אחד. מי היה מחזיק מעמד בימינו עם דחיית סיפוקים שכזו?   ישראל היתה מדינה עם ערוץ טלויזיה אחד, בשחור לבן, שהיה מחובר חזק מאוד לתעשיית הטלוויזיה הבריטית. כל סדרת BBC הגיעה לכאן, לפעמים בעיכוב של שנתיים, אבל לפעמים זמן קצר מאוד אחרי.   סיפורי מתח ומסתורין של אגתה כריסטי, של רות רנדל, של רואלד דאל. של אלפרד היצ'קוק. סיפורים קטנים, מעוררי אימה ומדירי שינה. אהבתי אותם מאוד.

רוי מרסדן האגדי   סדרות טלוויזיה אנגליות ונערצות היו גם קו אונידין, פולדארק, משפחת פורסיית, מה יפית עמק נווי, ראש העיר קסטרברידג' ואני קלאודיוס. ראיתי את כולן. אפילו את "על אדונים ומשרתים".  אהבתי את כולן, אבל את המובחרים, מתוצרת יורקשייר טלויז'ן – אותה אהבתי מכל. שכני ב"רשימות", בלש התרבות אלי אשד, כתב בהרחבה על המובחרים בבלוג שלו  באוקטובר 2005 והנה שני הפני שלי בנושא קשה להגזים בהשפעתו האדירה והמכרעת של ראש סוכנות הביון ניל ברנסייד (השחקן רוי מרסדן) על נפשי הנערית הרכה. הערצתי הערצה גדולה ועמוקה את קור הרוח, האלגנטיות, יכולת ההכרעה במצבים סבוכים ורגישים, את התנהלותו הג'נטלמנית-אך-מאופקת עם נשים, את החליפות האפורות-כחולות, נעליו השחורות והמצוחצחות לעילא ואת הצניעות הנאה של הליכותיו. ניל ברנסייד היה פועל אפור בשירות הוד מלכותה. ההיפך הגמור והמוחלט מג'יימס בונד הנוצץ והנהנתן, המחליף נשים, בגדים ומכוניות מפוארות. הוא לא חרש את הגלובוס בהרפתקאותיו ולא לגם מרטיני מנוער או מעורבב במסיבות קוקטייל באחוזות וארמונות של רשעים, אלא מזג לעצמו וויסקי בבדידותו, בחדרו שלו, כשהוא עובר על המסמכים. תמיד נאמן למלכה, למולדת, לממלכה, לארגון שאותו הוא משרת. ציטוט של ניל ברנסייד, שמסמל את הדמות:

 

If I want to send an agent to the lavatory, I need the Foreign Secretary's permission. If I want him to do anything when he gets there, I need the Prime Minister's written approval

ב-18 בספטמבר 1978 שודר הפרק הראשון. ב-1998, ממרחק של 20 שנה מהפעם הראשונה שראיתי את "המובחרים" צפיתי שוב ב-20 הפרקים הראשונים, אלה שמחזיק רוי מרסדן על כתפיו. הפעם, מעבר לנוסטלגיה היתה לי כבר יכולת שיפוט ביקורתית והמסקנה היתה חד-משמעית: מדובר ביצירת מופת טלוויזיונית.  סדרה מהממת שטעמה לא אבד כלל. אני קורא לערוץ 1 או ליס פלוס לחזור ולשדר אותה. היא מזכרת מעולם אחר, יקום שלם של מושגים שאבדו לנו. הנה אות הפתיחה שלה. טלפון עם חוגה, טלפון אדום, נעליים מבהיקות עולות במדרגות, תיק עם סמל האימפריה.

 

 

 

THE JENSEN CODE ועוד זיכרון לקינוח: "צופן ג'נסן", 1973   טרי הוא נער בן 16 שנשלח למחוז דרבישייר בקיץ. הוא בסך הכל רוצה להעביר את הזמן בנעימים, אך מסתבך עם משרד ההגנה הבריטי, עם קוד סודי שנגלה לו, רצח של מדען ומידע שאסור לו לדעת. הוא מתעורר בבית החולים כשחלק מזכרונו נמחק. מכאן מתחיל המירוץ אחרי פיענוח משמעותם של "העיגול" ו"הצלב". קרי האריסון (בנו של רקס האריסון) כתב את הסדרה שהיפנטה ומיגנטה אותנו למסך. היא שודרה שוב עוד פעם אחת ב-1986, אבל מאז לא נראו עקבותיה.    13 פרקים, 30 דקות כל אחד, שנת 1973

תודה מיוחדת לאנשי האתר טלויזיה נט פורום סדרות הטלוויזיה הקלאסיות