
הייתי מכור לסדרה המפחידה הזו של תיאטרון הכורסא האנגלי. הצל האפל המתיישב על הכורסא ונותן את האות לעוד סיפור מתח ומסתורין, עם נעימת הפתיחה המצמררת כמו שרק מלחינים אנגלים יודעים לכתוב, ריתקו אותי למסך. חלפו מאז בדיוק 30 שנה. העולם השתנה. הטלוויזיה השתנתה. נראה שאין יותר סדרות כאלה, בריטיות כל-כך, איטיות, אפלות בגוונים פרברטיים, סדרות בעלות נשימה ארוכה. לפעמים היו 3 פרקים ואפילו 5 לסיפור מתח אחד. מי היה מחזיק מעמד בימינו עם דחיית סיפוקים שכזו?
ישראל היתה מדינה עם ערוץ טלויזיה אחד, בשחור לבן, שהיה מחובר חזק מאוד לתעשיית הטלוויזיה הבריטית. כל סדרת BBC הגיעה לכאן, לפעמים בעיכוב של שנתיים, אבל לפעמים זמן קצר מאוד אחרי.
סיפורי מתח ומסתורין של אגתה כריסטי, של רות רנדל, של רואלד דאל. של אלפרד היצ'קוק. סיפורים קטנים, מעוררי אימה ומדירי שינה. אהבתי אותם מאוד. |
![]() רוי מרסדן האגדי
סדרות טלוויזיה אנגליות ונערצות היו גם קו אונידין, פולדארק, משפחת פורסיית, מה יפית עמק נווי, ראש העיר קסטרברידג' ואני קלאודיוס. ראיתי את כולן. אפילו את "על אדונים ומשרתים". אהבתי את כולן, אבל את המובחרים, מתוצרת יורקשייר טלויז'ן – אותה אהבתי מכל. שכני ב"רשימות", בלש התרבות אלי אשד, כתב בהרחבה על המובחרים בבלוג שלו באוקטובר 2005 והנה שני הפני שלי בנושא קשה להגזים בהשפעתו האדירה והמכרעת של ראש סוכנות הביון ניל ברנסייד (השחקן רוי מרסדן) על נפשי הנערית הרכה. הערצתי הערצה גדולה ועמוקה את קור הרוח, האלגנטיות, יכולת ההכרעה במצבים סבוכים ורגישים, את התנהלותו הג'נטלמנית-אך-מאופקת עם נשים, את החליפות האפורות-כחולות, נעליו השחורות והמצוחצחות לעילא ואת הצניעות הנאה של הליכותיו. ניל ברנסייד היה פועל אפור בשירות הוד מלכותה. ההיפך הגמור והמוחלט מג'יימס בונד הנוצץ והנהנתן, המחליף נשים, בגדים ומכוניות מפוארות. הוא לא חרש את הגלובוס בהרפתקאותיו ולא לגם מרטיני מנוער או מעורבב במסיבות קוקטייל באחוזות וארמונות של רשעים, אלא מזג לעצמו וויסקי בבדידותו, בחדרו שלו, כשהוא עובר על המסמכים. תמיד נאמן למלכה, למולדת, לממלכה, לארגון שאותו הוא משרת. ציטוט של ניל ברנסייד, שמסמל את הדמות: |
If I want to send an agent to the lavatory, I need the Foreign Secretary's permission. If I want him to do anything when he gets there, I need the Prime Minister's written approval
THE JENSEN CODE
טרי הוא נער בן 16 שנשלח למחוז דרבישייר בקיץ. הוא בסך הכל רוצה להעביר את הזמן בנעימים, אך מסתבך עם משרד ההגנה הבריטי, עם קוד סודי שנגלה לו, רצח של מדען ומידע שאסור לו לדעת. הוא מתעורר בבית החולים כשחלק מזכרונו נמחק. מכאן מתחיל המירוץ אחרי פיענוח משמעותם של "העיגול" ו"הצלב". קרי האריסון (בנו של רקס האריסון) כתב את הסדרה שהיפנטה ומיגנטה אותנו למסך. היא שודרה שוב עוד פעם אחת ב-1986, אבל מאז לא נראו עקבותיה. 13 פרקים, 30 דקות כל אחד, שנת 1973 |
תודה מיוחדת לאנשי האתר טלויזיה נט פורום סדרות הטלוויזיה הקלאסיות
תגובות
אלוהים אדירים, כמה פעמים שחיפשתי את "צופן ג'נסן". אני זוכר היטב שטרי וחברו הסתבכו באיזה מכרה והתמונה של השניים עם הפנסים בקסדות הכרייה שלהם היא אחת הזכורות לי ביותר מאותה תקופה. הלוואי שישדרו זאת שוב.
הייתה גם סדרה נוספת, שדווקא החזיקה מעמד כמה עונות, ונקראה "נערי פלאקסטון", או משהו דומה לזה. הרפתקאות כמה דורות של נערים המתגוררים בבית אחוזה ישן ומגלים בכל פעם עוד ועוד סודות שהמקום הזה צופן בחובו.
באותה ליגה אפשר להזכיר גם את צופן איקרוס.
ולגבי המובחרים: עד היום אני לא שוכח ולא סולח לצרפתים, שכמעט גרמו לניתוק היחסים המיוחדים עם בני הדודים.
בהחלטה קרה ומצמררת הצליח ניל ברנסייד לשמור על ה"יחסים", במחיר חיי אהובתו.
במובחרים היו בסה"כ 20 פרקים, ב-3 עונות.
http://www.opsroom.org/pages/episodes/index.html
כתב פעם שהמובחרים היא הסדרה הכי טובה אי פעם
אני מסכים
משנות ה-70, אז לצד 'המובחרים' הבלתי נשכחת, אני אהבתי במיוחד את הפרקליט הציני והשמנמן – הוראס רמפול. אם ישנה איזושהי אנטיתזה לג'יימס בונד, הסוכן היפיוף, החלקלק והשיטחי, הרי זהו רמפול המרושל, המכוער, הממזרי והסרקסטי, שהיה נוהג לדקלם לעצמו שורות ארוכות משיריו של וורדסוורת' בעודו מסנגר על פושעים קטנים באולד ביילי או נאלץ לשמוע תוכחותיה של 'זו שאין לסרב לה'.
נדמה לי שלסדרה עם הנערים קראו נערי יורקשייר ולא נערי פלאקסטון. חיפשתי רבות את הספר בספרייה בילדותי ולא מצאתי אותו. יש למישהו לינק לסדרה?
דרך אגב, היתה גם סדרה מאוד מפחידה, משהו עם בחור שנקרא מורגן אולי ועם רכבות, אני לא ממש זוברת. והיתה גם סדרה על היעלמה של אלגרה, משהו עם דמות שמביטה מתוך תמונה בקיר. אשמח לקבל לינקים.
ןאיך אפשר לסיים בלי להזכיר את סוד הגן הנעלם כמובן.
בועז תודה על המידע הנפלא.
נערי פלאקסטון!
יורקשייר היה לוגו שהופיע בכיתוב בסוף
סדרת המובחרים יש כאן
סדרת הריגדול הטובה ביותר בעולם
http://www.notes.co.il/eshed/14243.asp
The Glittering Prizes" (1976
עם השחקן תום קונטי, אני ראיתי אותה בשנות השמונים. מתעד את חייהם של סטודנטים בקיימברידג משנות החמישים ועד שנות השבעים.
לא זוכרת הרבה, רק שזה היה מרתק. טום קונטי גילם סופר יהודי בשם אדם מוריס
סידרה נוספת שאיני זוכרת את שמה ואשמח אם מישהו יזהה אותה היתה על קבוצה נודדת של קרקס, והשתתפו בה גם אנשים נמוכי קומה במיוחד, כלומר גמדים..'
סדרת מתח המתארת 4 דורות באותה טירה.סדרה מעולה.כמו-כן הנה עוד כמה סדרות טובות שנשכחו-
מלחמתו של תום גראטן2.זה רק ויליאם3.מי הוא מי
והדוכסית מיורק
איפה הימים שאיכות לא הייתה מילה גסה?
המשפט המצמרר הזה מצופן ג'נסן סייט לי לילות שלמים והוא הוכחה שהסדרה הוקרנה בשעות שלא התאימו לקהל היעד.ואגב,אם
מישהו זוכר את הסדרה הבריטית טרילר שהוקרנה בשבתות עם הפתיחה והמוסיקה עוכרי השלווה חשוב שיידע שהם יצאו בחול על די וי די ולמרות שהיום הם נראים מיושנים ישנה חווית צפייה
אין ספק שזאת אחת הסדרות הגדולות ביותר ולו רק בגלל פרק המופת של לורה דיקנס
זכרתי לטובה גם את קאלאן ששיחק קצת קודם אולם לאחרונה רכשתי את העונה הראשונה והבמוי התאטרלי והקצב האיטי מדי אכזבו אותי
הסדרה שהוזכרה כן היא נערי פלקסטון – יורקשייר היא חברת ההפקה
היתתי נותן הרבה בשביל לראות פרק של המלאך המקורי או של המשכנעים
אבל יותר מכל אני מעונין למצוא מידע על סידרת ילדות על סר פרנסיס דרייק
במקביל לצופן ג'נסן שודרה סדרה קצרה על טירה מסוימת בתקופת אוליבר קרומוול
מישהו זוכר?
היתה לי חוויה דומה לשלך עם "המובחרים" לא מזמן. בזמנו, בשנות השמונים, בהיותי פַסְפוּס ממש, ראיתי כמה פרקים מהסדרה, ודמותו של ניל ברנסייד שבתה אותי לגמרי. המבט שלו היפנט אותי ממש, והערצתי אותו הערצה שלמה. אינני בטוח עד כמה ירדתי לסוף פיתולי העלילה אז, אבל כמוך, יצא לי לצפות מחדש בסדרה בשנה האחרונה, ואני שותף למסקנה שלך: זו טלויזיה במיטבה — מותחת, מעניינת, מפתיעה, וחפה מקלישאות.
בנוסף לכל מעלותיה, היא גם *שומרת* על כולן עד היום, כלומר גילה לא ניכר בה, ואפילו תום המלחמה הקרה לא גורע מחינה.
וואו, איך הזכרת לי נשכחות. אני זוכר בעיקר את דמותו של השחקן מילטון ג'ונס המפחיד ואת גורדון… אוי גורדון…
אנירואה שיש כאן לא מעט בלבול בקשר לשמה של התוכנית עם שני הנערים שמתרחשת על פני כמה דורות. הסדרה נקראה בעברית "אחוזת פלקסטון" ואילו בגלגול האחרון שלה היא נקראה "נערי פלקסטון", שם מתואר הדור שבתקופת מלה"ע ה-2. וזאת גם ההסדרה עם העיניים שמביטות מתוך התמונה כפי שאחת הכותבות לעיל התקשתה לזכור. זאת ללא ספק אחת הסדרות שהותירו עליי את הרושם החזק ביותר בילדותי, דרמה עם ניחוח מסתורי כמו שרק האנגלים יודעים לעשות. ותראו מה קורה היום בטלוויזיה. כנראה שהאדם עדיין לא לומד מהעבר למרות הכול. הייתי נותן הכול כדי לראות שוב את הסדרה הזאת.
הצדק עם עופר משיח.
ויש מקום להקים ערוץ טלוויזיה שישדר אך ורק סדרות מן העבר. זה קיים בעולם וזה צריך להתקיים גם כאן. מ"אחוזת פלקסטון" דרך "מה יפית עמק נוי" ו"ראש העיר קסטרברידג'" ו"הבלש המזמר" ועד "רמפול" ו"המפקח מורס".
קלאסיקות כמו בית פורסייט ומשפחת פליסר זכורות? איפה אפשר להוריד אותן אם בכלל?
גם "ההגדה לבית פורסיית" גם "משפחת פאליסר" וגם "המובחרים" עלו לאחרונה ביו טיוב באיכות מצויינת.
את כל פרקי המובחרים העלו בפברואר 2012
את הסדרה המופתית הזאת.
בה לא היה פרק בו משהו באמת הצליח כמו בסרטים האמריקאים/ או הבונדים
למה אין מארז DVD עם כל פרקי
The Sandbaggers
מתורגמים לעברית?
זו קלאסיקה בריטית. קלאסיקה. חובה בכל בית
והיו גם "הנער דומיניק" וסדרת ההמשך "דומיניק" של החינוכית ובערוץ אחת הקרינו בערב את
"כיבושיו של נורמן" על פי אלן אייקבורן, והיתה סדרה בשם "בבואות" על גילוי עריות ורצח במשפחה. וגם היתה סדרת דרמות כמו ראשון בדרמה רק אנגלית והיתה שם אפיזודה שבחיים לא אשכח בשם "הרמש והעפיפון"…שאחרי שצפיתי בה הבנתי מה אני אוהב בעצם.
הסדרה Boy Dominic שודרה באנגליה באמצע שנות השבעים, בין 1974 ל-1976
http://www.imdb.com/title/tt0133297/
בבואות זה בטח Images
סדרה בריטית מ-1972
http://www.imdb.com/title/tt0322724/
ו"כיבושיו של נורמן" הוא
The Norman Conquests
של Alan Ayckbourn משנת 1977-78
http://www.gsd.harvard.edu/users/staffba3/normanco.html
נו בעקבות האזכורים טרחתי , מצאתי ורכשתי את כל הסדרה ( 3 עונות )
של SIR FRANCIS DRAKE
שחור לבן , פרקים של 25 דקות ווווענק !
נאיבי ומקסים , לא עושים יותר דברים כאלו לילדים וחבל
אכן סדרה מעולה שרבים מאיתנו זוכרים: גם בשל אמינות העלילה וגם אמינות המשחק: יש משהו שהבדיל בין רוי מרסדן לניל ברנסייד? העובדה שאח"כ הופיע כאדם דלגליש היה די קשה לעיכול בהתחלה:
לא ראיתי אפילו פרק אחד של הסופרנוס ובכלל לא ראיתי סדרות של השנים האחרונות כי האיכות שלהן פשוט אחרת…וגם הבריטים כבר לא עושים את הסדרות של פעם: הנסיון לחדש ולהגביר את הקצב ומידת האלימות פשוט פוגע באיכות הסדרות: עדיף לרמוז על אלימות ולא להראות אותה ואז היא תשאיר רושם חזק יותר