אבא, אתה יודע? גם האהבה הכי גדולה לא עוצרת את הזמן

 

צילום: אפרת גורל-ברקאי

 

קצת לפני יום הולדתה השני, באוקטובר 2002, חלמתי חלום.

הייתי לבוש בז'אקט בהיר וג'ינס משופשף, יושב על ספסל עץ פריזאי מול נהר הסן. בחלומי – שירה היתה בת 20, בשיער ארוך, שמלה דקה ומעיל ארוך, והיא ישבה לצדי על אותו ספסל, ראשה על כתפי. עלי שלכת נשרו סביבנו. אנשים חלפו בשביל ממול, לאורך הנהר, בירכו אותה לשלום, נגעו בכובעם או סתם הצביעו עליה מרחוק. הם קראו לה בשם אחר. "שינה". "שילה".

"קשה להם להגיד 'שירה'", היא אמרה.

איך זה שהם מכירים אותך, כולם?" התפלאתי.

"אבל… אבא…", היא צחקה, "אני מאוד מפורסמת פה. אני סיפור הצלחה גדול, יש עלי כתבות בכל הז'ורנאלים".

מישהו בא וביקש ממנה חתימה. הוא הסתכל בי במבט מוזר. הם בטח חושבים מי זה האיש הזה שליד שירה כהן, אמרתי לה בזעף נבוך.

"אני צריכה ללכת, אבא", היא אמרה וקמה. "יש לי צילומים לטלוויזיה".

אבל את התינוקת שלי! את התינוקת שלי! אמרתי לה, בזעקה לוחשת, עדיין יושב, וגרוני נחנק מאהבה.

"אתה יודע, אבא", היא אמרה לי במתיקות, "גם האהבה הכי גדולה לא עוצרת את הזמן".

 

התעוררתי נרגש. לא יכולתי להירדם שוב. הלכתי לראות אותה ישנה, אפופה בקסם השינה המושלמת, הילדית. הרתחתי  מים, עשיתי לי קפה, שמתי דיסק של אריק סאטי. ישבתי בסלון עד הבוקר ואז הלכתי איתה למעון של ויצ"ו.

 

מחר אני אלך איתה לבית הספר. היום הראשון שלה בכיתה א'. אהיה שם כשהיא תיכנס לכיתה. אהיה שם בשער, כשתצא בתום היום. התינוקת שלי הולכת לבית הספר. קארין, אחותה הגדולה, הסתדרה לא רע, עד עכשיו, עם מערכת החינוך. אני מקווה שגם שירה תרגיש טוב ועדיין לבי מפרפר מהתרגשות. היא תאהב את זה? היא תלמד לקרוא ולכתוב? היא תכין שיעורים? יהיו לה חברות? המורה תתייחס אליה יפה? תהיה לה סבלנות לשרוד את כל השעות האלה?

 

אני אלך איתה ואנסה לדחוק הצדה את הזכרונות הפרטיים שלי.  היא אדם אחר. זה זמן אחר. היא בת. אתה בן. לך היתה חוויה מסויימת, היא שונה.

 

אני אחכה לה בחוץ, בגינה, עד שיסתיים היום הראשון שלה. בתודעתי יעלו הריחות של המחק הלבן, העיפרון המתחדד, קלמר העץ, הסנדביץ' עם הזיתים והעגבניות שאבא שלי הכין לי, ריחו של התפוז המתקלף, ריח הליזול בשירותים, צלילי "עץ הרימון נשא ריחו". ספטמבר 1969, בית הספר "סירקין" בחולון.

ספטמבר 2006, בית ספר "רביבים" בגני תקוה.

אני.

והיא.

בועז.

ושירה.

 

היא התינוקת שלי.

כנראה שהיא כבר לא.

 

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ריקי כהן  ביום 09/02/2006 בשעה 12:09

    אולי כי פילחת אותי במיליון חיצים מכוונים היטב לרגשות הכי בסיסיים שלי, הכי מדממים. הפרידה מהילדים שלנו. הקול שלוחש לך מהרגע שהם נולדו, רגע, אל תלכו עדיין.
    איי. לא צריך לכתוב נובלות ארוכות כשיש לך בטקסט קצר את כל הדבר עצמו מונח בצורה מושלמת. נהדר בועז. אתה נהדר.

  • מאיה  ביום 09/02/2006 בשעה 12:23

    יושבת, קוראת ומייללת כמו מטומטמת מול המסך… איך אתה עושה לי את זה בכל פעם עם המלים שלך? עם האהבה שלך?

  • אמא של בר  ביום 09/02/2006 בשעה 12:31

    לא האמנתי שיש גברים ואבות כאלה, שמרגישים ככה ומבטאים את זה ככה.

  • אפי  ביום 09/02/2006 בשעה 13:09

    כל כך מרגש. אהבתי עד מאוד!

    אני אוהבת תמיד את מה שאתה כותב, והפעם זה כל כך קרוב אלי.

    שמחה שיש לי חלק, ולו קטן, ברשימה הזו.

  • נטלי  ביום 09/02/2006 בשעה 13:14

    כמה כיף לבנות שלך שיש להן אבא כמוך. הן תגדלנה להיות נשים מאושרות ומסופקות רגשית, רוויות אהבת-אב והשקעה הורית – שלא כמו רוב הבחורות שלצערי אני רואה סביבי..

    ריגשת אותי מאוד במלותיך.

  • איתן כספי  ביום 09/02/2006 בשעה 16:23

    הדבק החזק בעולם הוא דם.
    אל תשכח מצלמה.

  • סנדי ש.  ביום 09/02/2006 בשעה 17:58

    אתה יודע, בועז, במובן מסויים אתה עושה שירות טוב למין הגברי
    בזה שאתה מראה שגם לגברים יש רגשות- עיניין שלפעמים נשים לא מודעות לו.
    אתה מצליח, בכתיבה שלך, לנקות את הגבריות מדעות קדומות.
    וזה טוב.

  • דנה  ביום 09/02/2006 בשעה 19:46

    לא ידעתי בכלל שלגברים ואבות יש רגשות כאלה.

  • ליה  ביום 09/02/2006 בשעה 20:30

    מהעוצמה של הרגש.
    הרכבת נוסעת ולעתים מהר מדי.
    לא הספקנו להתאושש מהצעד הראשון
    והנה כבר כיתה א', כיתה ב' , זכור לי היטב
    הרגע הזה, לפני שנה כשראיתי את הגב הקטן עם התיק הגדול עליו, בכיתי מהתרגשות
    מהמהירות, מהזמן החולף,מההבנה שהיא כבר לא התינוקת הקטנה שלי. הזמן הזה שנוזל מבין האצבעות
    ורק סימני האותיות, כיתה א', ב', ג', ד' נשארים בדמות עוד תעודה.
    ילדות חולפת.
    מכיתה א' זה טס. יותר מהר מ
    F15
    מחר אני מלווה. ילדה אחת לכיתה ד' וילדה אחת לכיתה ב'. לא יאומן.

  • ran  ביום 09/02/2006 בשעה 20:59

    ואולי זה רק מפני שנשיקתה של נגה שלי עדיין מרפרפת על לחיי.

    ואכן – אתה עושה שירות טוב למין שלנו.

  • אנה.  ביום 09/03/2006 בשעה 0:26

    מתאים בהקשר הזה, להביא ציטוט מתוך פרח הרוע, של קלוד שברול:
    מישל – "החזקת את כל זה בפנים כל-כך הרבה שנים…"
    דודה לין – "הזמן לא קיים. עוד תראי. החיים הם רק הווה מתמשך."

  • זו ששרופה עליך  ביום 09/03/2006 בשעה 1:47

    בועז, אני אוהבת אותך.

  • זוטא  ביום 09/03/2006 בשעה 6:18

    הזכיר לי בתחושה שלו את הספור של עוזי וייל, לא זוכרת את שמו אבל אתה בטח כן, על האבא האלמן שבתו עוזבת את הבית והם נפגשים באמצע הלילה בפיצוצייה.

  • גָּאוֹן וְאַכְזָר  ביום 09/03/2006 בשעה 18:44

    והמלים שלך…
    נו, מה יש להגיד כבר שלא כתבו פה לפני?

  • שרון רז  ביום 09/04/2006 בשעה 19:22

    פשוט מקסים עד מאוד

  • אביטל מורן  ביום 09/16/2006 בשעה 11:23

    אין עליך!

    מפעם לפעם אני יותר ויותר מוקסמת ממך ולמדה את כישוריך, נסיונך ובעיקר נדהמת מרגישותך והאמת שבך.

    כן, גם אותי ריגשת ואכן ביצבצה לה דמעה וכל-כך הזדהיתי עם התחושה.

    נועה שלי ושירה שלך בכיתה א. ילדות מדהימות. בהצלחה ושיהיה להן קל.

  • קארין  ביום 10/01/2006 בשעה 17:39

    אני חושבת שהכתבה הזאת מאוד יפה ומרגשת. למה לא סיפרת לי על הכתבה הזאת?

    תדע שאני מאוד אוהבת אותך, וזה שאתה כותב כתבות על המשפחה שלך זה מאוד מרגש אותי.

    אוהבת.

  • עופר הירשפלד  ביום 02/12/2007 בשעה 18:08

    נדבי שלי חגג שנה השבוע,
    עוד קטן מאוד בהשוואה.

    אבל, כבר עכשיו הצלחת לכתוב אותי, למרות שאני עוד לא שם

  • יעל אוסטרליה  ביום 08/31/2009 בשעה 22:42

    אני קוראת אותך כמעט שנתיים
    והפעם הצלחת לשבור אותי בבכי
    פוסט מרגש אמיתי
    אולי בגלל שמדובר בילדים
    בגאווה שלך בהיותך אבא
    הגאה בשתי בנותיו
    כאילו עד עכשיו היית בועז השדרן ופתאום אני רואה שאתה אבא
    אבא שאוהב, אבא שנותן ואבא כל כך מסור
    לראות אותך ואותה ביחד
    גרם לי לבכות
    WOW
    אתה משהו, בועז כהן

  • אורה גור אש  ביום 08/31/2009 בשעה 22:53

    אוי בועז, אתה שוב עושה לי את זה, מרגש עד לדמעות. גם כשתגיע שירה לגיל שלושים, ארבעים וחמישים, היא עדיין תישאר התינוקת שלך.
    אתה אבא מקסים והיא ילדה מהממת.
    והצילומים, שאפו גדול גדול לאפרת.

  • יוסי פיקארק  ביום 09/01/2009 בשעה 20:23

    וכך כתב עלי מוהר הגדול:

    "…גבר באמצע הבוקר
    גבר בלב חייו
    על יד גדר של בית ספר לבדו ניצב
    והוא זוכר שאביו
    פעם הלך אחריו
    הוא מנסה לשמוע את קול צעדיו

    אך הילדים עוד שרים
    שיר על יורה וחצב,
    וגם שפתיו של גבר לוחשות עכשיו:
    גם אם אלך בגיא צלמוות
    הן לא אירא,
    גם אם אפול פתאום
    יאמר לבי שירה .."

    כל עוד
    מ': עלי מוהר, ל': יוני רכטר

  • אהוד אמיר  ביום 09/01/2009 בשעה 23:03

    גם נוגה שלי עלתה היום לכיתה א'. לקחה את זה בקלות. ממש לא כמו אבא שלה.

    ואת הפסקה שלך "מחר אלך איתה לבית הספר" לקחת ישר מתוך הניאו-קורטקס-או-מה-שזה-לא-יהיה שלי.

    אני מנסה לזכור שהיא זה לא אני. שהיתרונות שלה גדולים לאין שיעור, ושהמשברים שיהיו לה, יהיו כאלה שאין לי עדיין מושג מהם.

    יאללה, בועז, בוא נתרגל נשימות עמוקות. כמו גברים אמיתיים.

  • אמקי  ביום 09/01/2009 בשעה 23:31

    רגשת אותי כבן שהייתי וכאב שאני מקווה שעוד אהיה.
    אבל אתה תמיד מרגש אותי. זה לא חדש.
    מקווה שעבר עליך ועל שירה יום מוצלח.

  • נבט חיטה  ביום 09/03/2009 בשעה 12:39

    מרגש עד דמעות!
    הצילומים והפוסט שטרם יצא לי לקרוא.

    איזה מזל, אצלי הם עדיין פעוטים.
    יש עוד שנתיים לבכור עד כיתה א'.
    בינתיים שיהנו מקוביות ולגו. מיצירה וחלות בשישי. ממפגשי בוקר וחצר. מטיולים וחצבים.
    אח, החרדות ההוריות הללו שלא נותנות מנוח.

  • שולמית ניר  ביום 09/03/2009 בשעה 17:03

    בועז.
    גילוי נאות
    אין לי משלי
    אבל אני דודה ללולו שביום שלישי עלתה לכיתה א ושילחתי עוד בבוקרו של יום את הכתוב שלך לדניאלה וגדי
    כי הדמעות וההתרגשות והבוקר טוב ללולו
    וגם המבוגרים שלי שאני מלמדת אותם ציור ורישום
    עלו לכיתה ב'
    איתי….
    ולא יכולתי להקליד לך מילים אז שוב תודה
    שאתה
    וזכו הסובבים אותך באהבת האמת שלך
    ושיר של ריקי לי ג'ונס שאבא שלה כתב לה

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=960970

  • גדי שמשון  ביום 09/01/2011 בשעה 2:07

    אוהב אותך גבר. כמה יפה

  • דליה  ביום 09/01/2011 בשעה 22:48

    כמה מרגש,בועז,מי אמר שאין דאגה כמו של אבא. שיהיה המון בהצלחה

  • נטעלי שרון  ביום 09/03/2011 בשעה 8:54

    איזו מתוקה 🙂 והפוסט נפלא – הלוואי וכל האבות היו רגישים ולא חוששים להראות את אהבתם.

    גם אני מאחלת לה הצלחה במערכת החינוך ושחלומך יתגשם! 🙂

  • הילה דניאל  ביום 09/02/2012 בשעה 16:26

    וואו! מקסים. התמונות. הריח של המחק..

    אני קוראת את זה כשהיא כבר בגיל בת מצווה, אבל זה מרגיש כאילו כתבת את זה אתמול, והיום בבוקר השמעת לה את השיר של הראשון בספטמבר ברדיו.
    מרגש. אתה איש נדיר, ללא ספק.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: