מה מוליד אכזריות כלפי חלשים?

 

חשבתי שאלה שיש להם הכל אמורים להיות נדיבים ונעימים יותר, אבל השנתיים שלמדתי בבית הספר "סביון גני יהודה" היו מסוייטות. הן לימדו אותי שיעור עצוב וחשוב. דווקא הילדים העשירים והחזקים היו אכזרים ואלימים יותר ושטופי תאווה להשפיל ולהכאיב. הם ירקו עלי והיכו אותי, רשמו משפטים איומים על מחברותי, שלפו מהתיק שלי סנדביצ'ים שהכינו לי בבית ואכלו אותם לנגד עיני. בגיל 13 רציתי להתאבד.   

 

ההורים שלי לא רצו שאשאר בשכונה. היו שם סמים. זונות. פשע. היו להם חלומות אחרים בנוגע אלי ולכן שלחו אתי לגור אצל הדוד יצחק,  אחיה של אמי, שהתגורר בגני-יהודה,  מושב חקלאי בין יהוד לסביון. הייתי בן 12. פרח קיר מופנם, ילד של אבא ואמא – ומצאתי את עצמי לבד, בבית גדול שבו הייתי עצמאי, חופשי אבל זר. כך רצה הגורל ועברתי מצד אחד של ההוויה הישראלית אל צדה האחר והקיצוני. משכונת ג'סי כהן הזנוחה והעניה בחולון, לסביון העשירה והמטופחת. את כיתה ז' וכיתה ח' עשיתי בבית הספר "סביון גני יהודה". שנתיים שלעולם לא אשכח.

מחלת האסטמה היכתה בי בתקופה ההיא. הייתי מתעורר שטוף זיעה, ללא אוויר, נצמד למשאף הונטולין, מאזין לצרצרים שבחוץ ומנסה להירגע. שנתיים של ריחוק מהקן המשפחתי, מצב כלכלי קשה, התדרדרות בלימודים ונסיון לשרוד יום אחרי יום בבית הספר שכף רגלי לא דרכה בו מאז שסיימתי אותו, ב-30 ביוני 1977.

לפני שחגגתי בר-מצוה נחשפתי לאחת מעובדות החיים המטלטלות ביותר: הילדים העשירים, השבעים והיפים שהיה להם הכל לא היו נעימים ושלווים יותר מאלה בחולון. להיפך. הם היו אכזריים, אלימים ובעלי תאווה בלתי פוסקת להשפיל את החלש ולפגוע בו ללא הרף.

יכולתי להבין אכזריות ואלימות שנובעות מתוך קנאה במי שיש לו. אני יכול להבין את האלימות הפלשתינאית כלפי הישראלים. אני מבין לגמרי את השחורים בגטאות שנוקטים באלימות כלפי הלבנים באמריקה. גם המהומות בצרפת של בני המיעוטים הן משהו שאפשר להסביר אותו לפי עולם המונחים הזה.

אבל איך אפשר להסביר אלימות ואכזריות של ילד עשיר, מצליח ואינטיליגנטי כלפי ילד עני וחלש?

אני הייתי החלש. ילד שקט. מבוהל. לבשתי פשוט. נעלי "המגפר" ולא פומה או אדידס. ג'ינס של "קדוש" משוק הכרמל, ולא "ליוויס". לא היה לי כסף, אז נסעתי עם ההורים לכינרת, כשהם נסעו ל"סאמר סקול". לא היוויתי איום על אף אחד – ובכל זאת נעצו בי שיניים. קראו לי "שחור", היכו אותי, ניסו להפליל אותי במעשי ונדליזם שלא עשיתי, לעגו לי בגלל אמי החולה ("הצולעת", הם קראו לה) והשפילו במלים קשות את אבי ("השחור") מפני שרכב על אופניים עם ארגז כלי עבודה. מפני שהיה פועל ולא מיליונר.

השנתיים בבית הספר "סביון גני יהודה" היו מסוייטות. מלך הכיתה היה ילד חזק ועשיר, כדורגלן מוצלח, תלמיד מצויין וצייר מחונן, שהתאכזר אלי באופן עקבי וקיצוני. הוא – שהיה לו הכל – הרגיש דווקא צורך לרמוס ולדרוס אותי, שלא היה לי כלום. למה? כי הוא היה יכול. כי ככה זה בטבע. חלפו מאז כל כך הרבה שנים ואני עדיין תוהה. מה מוליד אכזריות כלפי חלשים? מדוע החזק לא מסתפק בהיותו חזק? איזו תועלת הפיקו אלה שפגעו בי? אלה שרשמו משפטים איומים על המחברות שלי, שלפו מהתיק שלי את הסנדביצ'ים שהכינו לי בבית  ואכלו אותם לנגד עיני, השפילו אותי בכל דרך יצירתית אפשרית?   

בטבע אין מוסר. יש חולשה ויש מי שמריח את החולשה הזאת, ותוקף. בטבע אי אפשר להאשים את האריה הקורע נתחים מבשרה של זברה בעודה בחיים. הוא הטורף, היא אמורה להימלט – ואם היא נכשלה, זו הבעיה שלה. אין מוסר. עולם החי הוא אכזרי ובו-זמנית פשוט מאוד. החזק שורד, החלש ימות ביסורים.

האדם מנסה קצת לשנות את הפרדיגמה הזאת. חוקים, ערכים ונורמות, מערכת ענישה ומערכות של חינוך, סוציאליזציה ופילוסופיה, תפיסות דתיות ותאוריות הומניות על מותר האדם על הבהמה – כל אלה גוייסו כדי לצמצם קצת את תופעת החזק הנוגס ונוגש בחלש ממנו. חברה אנושית מתקדמת מבינה שהיא צריכה להכיל גם את החלשים שבה, לקבל אותם ולהגן עליהם. זה ענין די חדש, למען האמת, ובחלקים גדולים של העולם טרם הפנימו אותו. עדיין גברים-זכרים חזקים מונעים זכויות  מנשים-נקבות חלשות מהם, לא רחוק מהבית שלכם גברים מחסלים נשים בשם כבוד המשפחה ובאסיה ואפריקה מעבידים ילדים ללא תנאים, או מוכרים ילדות לזנות, או סתם מפעילים אלימות כלפי נכים וזקנים ומחסלים הומואים.

הרעיון האוטופי הזה, ש"אם יהיה לו טוב – הוא לא ינהג באלימות", הוא כנראה די מנותק מהמציאות הקיימת. אני למדתי את זה על בשרי ועל נפשי הצעירה. הם לא הסתפקו בעושרם, בבגדיהם היקרים, בבתיהם המרווחים ובעובדה הברורה שמצבם טוב לאין ערוך משלי. הם רצו גם לדרוך על מי שהיה לידם והיה חלש מהם בכל פרמטר. לא היתה להם סיבה לקנא, לא היתה שום התגרות ולא איום – אבל אכזריות היא נטולת סיבה והקשר. היא חלק מהמערך הזה של הקיום האנושי וכנראה שלעולם יהיה עלינו רק להתאמץ ולצמצם אותה, אבל אף פעם לא נוכל למנוע אותה לגמרי. זה מה שעצוב בכל זה ומה שיקשה עלינו תמיד לקבל ולהבין.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיקי  On 08/01/2006 at 1:32

    רשימה אמיצה וחשובה כתבת, בועז.

    האמת היא שילדים ונערים רבים עברו סוג כלשהו של נידוי/דורסנות/ אלימות. זה קרה לרבים – ובעיקר למי שהיה שונה מיתר הילדים שמסביב. הם תמיד ימצאו סיבה.

    זה קורה לתלמידים היותר טובים.
    זה קורה לילדות יפות שהבנים פוגעים בהן.
    זה קורה לילד שהוא רגיש ואדיב יותר, או למי שהוא עני יותר.

    יש תמיד סיבה להתאכזרות ולהתעמרות, ולצערנו מי שהיה כזה בילדותו נשאר כזה בבגרותו. לא יעזור כלום.

    • הדר  On 03/02/2017 at 0:04

      הם היו עשירים, אבל זה לא בלתי אפשרי שהם סבלו מהתעלליות קשות בביתם מאביהם, למשל. כסף הוא לא הכל בחיים. וחוץ מזה, הם היו ילדים, ואני די בטוחה שהם לא הבינו את השלכות התנהגותם אליך. לכן, אנא סלח להם.

  • ליה ברגר  On 08/01/2006 at 1:34

    פצצה לתוך הפנים הטקסט הזה. אין לי מלים…

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 08/01/2006 at 2:33

    קראתיאת כתבתך ומאוד התרגשתי נושא האלימות הוא הנושא שהכי מעניין אותי ובמובנים מסוימים הכי קרוב לי. לאחר שסיימתי ללמוד משפטים התמחתי במחלקה המשפטית של נעמת הייתי עדה וקראתי חומר רב בנושא האלימות מה שהביא אותי למסקנה שלצערי הרב אין פתרון ברור וחד משמעי לבעיית האלימות שהיא הבעיה של החיים ויחד ען זאת לדעתי טיפול פסיכולוגי שיש בו עומק של מחשבה והתבוננות פנימית לכל אדם שהולך על פני האדמה יכול לעזור מאוד…….

  • .  On 08/01/2006 at 3:44

    מישהו כזה סיפר, שהוא קינא בכלב שלו. כי לכלב היתה זכות קיום גם מבלי שיביא ציונים טובים.

  • בנו  On 08/01/2006 at 7:19

    זה לא שהחזק אכזר כלפי החלש כי הוא יכול- זה שהחזק אכזר כלפי החלש כדי להיות חזק.
    זה כאילו שהאכזריות שלך מנכיחה את הכוח שלך על האחר, ואת היותך חזק.
    ככה זה בחברות שמחנכות שכוח ויכולת מתבטאים ביכולת שלך לשלוט על האחרים סביבך, ושהאיכות שלך היא יחסית בלבד לאחרים סביבך.

  • פנחס  On 08/01/2006 at 8:30

    ונראה לי שבנו פגע בנק', אם לא תתעמר בחלש איך תדע\ידעו שאתה חזק?
    לגבי ההסבר החברתי אני לא בטוח שהוא העיקר, יש לי ההרגשה שמדובר במשהו הרבה יותר בסיסי. אם חיות יכולות אז אולי גם בלי חברה שתעודד זאת זה יקרה.

  • זוכרת הכל  On 08/01/2006 at 8:34

    הייתי שם. אני זוכרת. אני יודעת. אני סלחתי. סלח להם גם אתה, בועז. בשבילך, סלח להם.

    אלוהים לא יסלח להם והחשבון יוגש להם.

    • תניה  On 05/09/2012 at 14:09

      לא לא.בכלל לא.
      מהרגע ההוא ואילך אנשים כאלו לא קיימים.
      ביום שהם יצטרכו אותך בשביל אינטרס מסוים שלהם והם יבואו אליך תראה להם מה הם שווים.
      הם יבינו חלק קטן מהמשחק. כל עוד הם בחיים הם חלק מהמשחק.
      זאת גישתי כלפי אנשים כאלו אולי היא נראית אכזרית אבל ככה זה יש משפט של פול וולר מהג'אם שאמר: "What you give is what you get."

  • ארלט  On 08/01/2006 at 8:39

    הילדים הנוראים ההם, האכזריים וחסרי הרגישות, הם היום מלכי הארץ. מולטי מיליונרים. כרישי נדל"ן. מצליחנים שיכולים לעשות הכל. חיים בבתים מפוארים וחבריהם של סלבריטיז.

    לא במקרה החברה הישראלית הפכה למה שהיא. חסרת רגישות ומנותקת מסבלם של החלשים. חברה שמתעללת בעובדים זרים, בפועלים קשי יום, בנשים. לא סתם אנשים נוהגים ככה בכבישים עם רכבי השטח המפלצתיים שלהם.

    המפלצות הקטנות גדלו והפכו למפלצות גדולות.

  • עפרה  On 08/01/2006 at 9:16

    והקשר למה שקורה היום -אינסוף זרעים של שנאה מחומרי תופת, שנורים לכל הכיוונים תחת הסיסמאות "מחבקים, מחזקים".. והכל בשם אותו אלוהים אחד, מוסלמי, יהודי כשבעצם- יצר האדם.. רע.. מנעוריו, אני מנסה לא לקבל.
    noooooo don't confuse me with the facts

    הנחמה היא שמהכאב צומחים לפעמים עם ההבשלה
    כמה פרחים מיוחדים- גם אצלך

  • גיא וינטרוב  On 08/01/2006 at 9:46

    דמעות עלו בעיניי בזמן קריאת הפוסט. פשוט כואב, אמיתי וכל כך אמיץ מה שכתבת כאן.
    אני לא מתרשם מהכתבה על זבלסדורף (העיוות במתכוון) – תהייה בטוח שיש לו יותר שלדים בארון מאשר להרבה אנשים, וההדחקה על ההתנהגות הביזיונית שלו, ושל יתר מרעיו (מלשון רוע), תתפוצץ לו יום אחד בפרצוף עוד בחייו, ואם לא אז בגלגול הבא.

    חמורה מאוד בעיניי התנהגות המחנכת (תואר שלא ממש הולם אותה, לדבריך), שהיא אדם בוגר, אקדמאי ודידקטי שמתנהג בדיוק הפוך!! ה"עונש" שלה צריך להיות לא פחוּת, אם היא אכן ידעה.

    תהיה בטוח שאתה כאדם וכשדר רדיו משפיע על הרבה יותר אנשים, מאשר האליטה המלוקקת הזו.
    תודה על שחלקת איתנו.

  • אורן  On 08/01/2006 at 9:52

    בועז – זה פשוט קטע פצצה (וקצת קשה לי לוהתייחס בניכור לאיכות הכתיבה כשאתה כותב בדם).

    ולחלק מהמגיבים – להאשים את העשיר (כמה יש כאלו – עשרה? שלושים? מאה?) ברעות החולות של המדינה זו טמינת ראש בחול. המדינה נראית ככה כי אנחנו כולנו נראים ככה – כלומר חלק מספיק גדול מהעם ולא בגלל שהשליטים העשירים והמתעמרים. נראאה לי שזו גישה פשטנית.

    האכזריות, האטימות וערלות הלב ירדו לעולם וחולקו שווה בין עשירים לעניים בין אשכנזים לספרדים וכו'. יש בני עשירים שעושרם לא מספיק להם והם מחפשים דרך להתעלל ולרמוס את העני ויש כאלו שדוקא שמגלים נדיבות.
    יש אנשים קשי יום וגם בהם יש רשעות ויש אחרים שמגלים נדיבות וחום.
    מרקסיזם פשטני, מה לעשות, הוא גורף מדי בשביל לתאר את טבע האדם.

  • חוד התער  On 08/01/2006 at 9:55

    תהיה גאה על איך שגדלת והחכמת והתעצמת מתוך כל זה.

  • שין  On 08/01/2006 at 10:01

    זהו כוח הפועל במיןם האנושי, מין הסתם גם במינים עילאיים נוספים, באלה החיים בלהקות ובעדרים: שנאת השונה ויוצא הדופן.
    אני מניחה שהיסוד לתופעה הזו הוא ביולוגי, אולי אפילו הוא מקודד גנטית. מן הסתם כך. הלהקה שונאת כל יוצא דופן בקרבה, היא תציק לו, תגרש אותו תתנכל לו עד מוות. מה הסיבה לתשוקה הזו להומוגניות חברתית? משום מה כל מין בטבע נוטה לשמור על ייחודו ונלחם את מלחמת ההישרדות עם המינים האחרים. כל זר בלהקה, נתפס אולי כמתחרה על מקורות הקיום.
    כולנו מכירים את התופעה מגיל צעיר מאוד, כשנכנסנו לראשונה לגן. . בגיל בית הספר היא מתעצמת מאוד. ילדים בכיתות הבינוניות של בית ספר יסודי, כבר מודעים מאוד לקודים החברתיים, למלחמות הישרדות, הם מטפחים אופנות, משלהם, קבוצות קטנות, סטאטוסים חברתיים – הכול כדי ליצור לכידות חברתית, ליצור IN ו-OUT , לנדות הפרדה והבחנה למי ששונה,
    כשאנחנו גדלים אנו לומדים לעדן זאת, אבל רוב האנשים ממשיכים לדבוק באותם קודים, בהשתייכות לקבוצות המעמד שלהן, בטיפוח ההתנהגות לפי הקודים המקובלים שם, ונידוי כל מי שיוצא דופן.
    שנאת הזר.
    זה ההסבר למגוון עצום של תופעות אנושיות: האנטישמיות, למשל, שנאת הצוענים, ההומואים, הנכים, הזקנים, המהגרים…. העדר אוהב אחדות. הסיפור הידוע של הברווזון המכוער. ,איך זה שכוכב אחד מעז?: להיות שונה.
    זו שנאה ביולוגית.
    .הזר הוא גם חולשה, העדר שונא את החלש.
    החברה האנושית התרבותית , למשל החברה היהודית, ניסתה לחנך לריסון הנטייה הזו. זה אולי ה
    אחד החידושים המדהימים שבתורת מושה: "גר יתום ואלמנה לא תעשוקו". דווקא.
    בוודאי נכתבו על כך אין סוף ספרים ומוסות. אלה הרהורים קצרים של בוקר, בעקבות המסה היפה והחזקה שכתבת, בועז. תודה!

  • הצבנ"ע  On 08/01/2006 at 11:57

    קודם קראתי את הרשימה של אבי לן, עכשיו שלך.
    פורט אצלי על נימים, מזכיר גם לי שנים לא רחוקות מהגיל שלך.
    למרות שעם השנים, יותר משנתקלתי באכזריות בוטה של מתעללים מקצועיים (למרות שגם היא לא היתה חסרה), נתקלתי בסוגים יותר מתוחכמים של נידוי, על פי קודים צדקניים של אנשים שיודעים שזה "לא יפה להתלכלך" ויש להם דרכים אלגנטיות יותר לשמור על עצמם מפני קבלת האחר, בדרך שתקשה עליו להוכיח שמנדים אותו, "לא תיתן לו פתחון פה".
    ואגב, היו לי קרובים רחוקים באותו איזור (אי-אלו מחזורים קודם למחזור שלך), שפעם לא חשבתי שהם כאלה.

  • דרור  On 08/01/2006 at 13:03

    כדי לקבל את עצמנו אנו חייבים קודם כל לראות את ההויה שלנו בעולם כפי שהיא ללא אשליות ללא פרכוס רומנטי וללא נסיבות מקלות
    בועז חזק ואמץ תמשיך ליצור עם ספר ללא ספר בשביל עצמך
    אנחנו רק מרוויחים

  • מישהי, לא משם  On 08/01/2006 at 13:41

    החזרת אותי לימים ההם. זה היה נורא גם עבורי. לא אותו בית ספר, ולא ממש היו לנו עשירים, אבל תמיד היו כמה אכזריים שהתכווצת בפינה רק מלראות אותם. לא מזמן הלכתי לבקר את האחיין שלי באחד מבתי הספר הנחשבים שיש, וראיתי בדיוק מה שאתה מתאר. אלימות ללא כל הצדקה, כלפי הילדים הקטנים והחלשים יותר ושתיקה מצד המורים. גלגל חוזר, עצוב.

  • ליאן  On 08/01/2006 at 14:11

    סוגיית האכזריות והסדיזם האנושיים מאוד מעסיקה אותי כאדם וכפסיכולוגית.ההבנה שלי, בועז, היא שלילדים הסדיסטיים ,האלה לא היה הכל, בניגוד לאיך שאתה תפשת אותם. אני מאמינה שבחוויה הפנימית שלהם לא היה להם כלום מבחינה רגשית. שהיה שם ואקום, מוות רגשי, מצוקה ענקית, שכוסו בכל טוב של "פומה" ו"אדידס". שלתוך הוואקום הזה נפל בועז, ילד מוכשר ושונה, שחווה את עצמו כחלש ונחות אך בעצם היווה מבחינתם איום קיומי על שלמות העצמי שלהם, ושאת הריק הזה שלהם צריך היה למלא במשהו, וסדיזם היה דרך (מעוותת, אך טובה מבחינתם יותר מכלום) להילחם במוות הרגשי שהיה שם. רציתי להודות לך על מה שכתבת. כמה אתה אמיץ וכמה יפה שלמרות החוויה הפנימית והחיצונית של החולשה הזו גדלת להיות מי שאתה.

  • שין  On 08/01/2006 at 14:31

    הילדים המתעללים הם לרוב ילדים שסובלים בבית מהתעללות, כזו או אחרת. הם ספגו את הרוע והאכזריות מאמא/אבא ומעבירים (אם אין מה שירכך או ינטרל זאת) את האנרגייה הזו של הרוע והסאדיזם למישהו שנתפס בעיניהם כחלש מהם .
    מין חוק שימור אנרגיה – דבר לא אובד, לא הרוע ולא הטוב והרכות. מה שאנחנו מקבלים, את זה אנחנו מעבירים הלאה לקרובים אלינו.
    אולי לכך מתכוונים ההודים בדברם על קארמה – לכל מה שאת/ה עושה, לכל רגש שמתורגם להתנהגות, יש השפעה, כזו או אחרת ביקום, ובסופו של דבר זה חוזר אלינו.

    • אני  On 11/16/2015 at 14:07

      למר שין היקר – סבלתי בבית התעללות פיזית ונפשית מצד אבי, ונוסף על כך חטפתי הצקות והתנכלויות בבית ספר יסודי ובתיכון. מעולם לא 'העברתי' הלאה את מה שספגתי בבית, אלא שקיבלתי מכאן ומכאן.

      • מ  On 01/29/2016 at 23:42

        מה שנאמר בתגובה שהגבת עליה הוא שמי שמתעלל, לרוב סובל מהתעללות (או במילים אחרות, כמעט שאין מישהו שמתעלל ולא סובל מהתעללות בעצמו). זה לא אומר ש*כל* מי שסובל מהתעללות מתעלל, שזה מה שאתה ניסית לסתור.

        יש כאלו (מניסיון אישי) שהדרך שלהם להתמודד עם התעללות בבית היא לעשות כמה שפחות רעש, להקטין את עצמם, והם מאמצים את זה כחלק מהם, ולא פלא שגם במקומות אחרים יש מי שיראה בהם את החוליה החלשה וינצל את זה.
        ויש כאלו שהתעללות בבית בונה גם אצלם אטימות ואכזריות.
        למה? כנראה כי לא כולם אותו הדבר, ולא רק הסביבה קובעת את אופיינו.

  • ליאן  On 08/01/2006 at 15:02

    מסכימה מאוד עם החיבור בין קורבן שהופך לתוקפן (ע"י תהליך של הזדהות עמו). בנוסף, רציתי לומר שאחד הסימפטומים הכי מדאיגים ואינדיקטיביים למצוקה של ילד הוא התעללותו בבעלי חיים.
    ויחד עם כל זאת, כשאני חושבת על עצמי כהורה לילד שעלול לסבול מה שעברת אתה, אני נחרדת, וחושבת על כך שהורים צריכים לעמוד על המשמר כל הזמן, ולהיתפש ככתובת עבור הילדים.

  • רונה צורף  On 08/01/2006 at 15:52

    בני טובים שהגיעו מאיזור סביון, או כפר שמריהו- ילדים שרוצחים נהג מונית סתם בשביל השעשוע, שהם בנים של טובים, לא טובים בעצמם, כאלה שהוריהם עמלו ( מי יותר ומי פחות ) בשביל כספם הרב, כאלה שהשיעמום מעביר אותם על דעתם והרוע אצלם הוא מזוקק- הוא ללא סיבות, הוא פשוט שם מגיל צעיר כמוטאציה שנוצרה עוד בינקותם והלכה וגדלה עם השנים. ולכן – אני בטוחה שאין תקנה לכאלה אנשים. אף נורמא, חוק, בית כלא או חזרה בתשובה- לא יצליחו לתקנם, הרוע הוא חלק ניכבד מהוויתם, הם ימשיכו בדרכם ויגדלו דורות של מוטאציות כמוהם, זו הסיבה שמאז ומתמיד הייתי נגד המושג 'אינטגרציה' שרווח אז באותם ימים- המילה המפוארת הזו הביאה לקיטוב רציני יותר ולתוצאות הרות גורל. ילד צריך לגדול במקום שאליו הוא נולד ואליו הוא רגיל, שם מיקומו בהיררכיה ידוע לו, שם מקומו הוא ביטחונו, שם המתעללים ( אם יש כאלה ) מוחרמים על ידי החברה כולה וכל ה'שכונה' מתגייסת למען החלשים- שם הוא לא רק אוויר !!!

  • אורן  On 08/01/2006 at 16:12

    אני מתנצל מראש על הבוטות, אבל התגובה שלה היא נגועה בפשטנות וברומנטיזציה מזויפת.

    פשטנות- משום שעושר לא מוליד בהכרח רוע, והרוע (לדעתי) איננו אינסופי. סוציופתים אנושיים היו ויהיו, אבל ההומניסט שבי מאמין בחמלה אנושית, ובאהבה, ובהזדמנות שניה.
    ועוד- גם אם הרוע הוא תורשתי, הוא לא עובר הלאה באופן מובהק. האם כל בני משפחת היטלר הם רוצחי עמים וכובשי יבשות? האם כל בני משפחת אלוני רצחו/ רוצחים נהגי מוניות? האם בנו של יגאל עמיר, אם יגודל בסביבה "נורמלית" ואוהבת, יהפוך לפנאט חשוך ולרוצח?

    ולגבי הרומנטיזציה המזויפת- מפתה לחשוב שהניגוד לעושר-שמוליד-רוע הוא סביבה "טבעית" "עממית" ו"חמה". אני מפנה אותך לפוסט הקודם של בועז, על "השכונה" כדי להבין שהמציאות איננה שחור לבן, אלא עלולה להיות גוונים של שחור.

    ובועז- אני מקפיד לקרוא את הפוסטים שלך, ואין לי פה מספיק מקום כדי לכתוב את כל מה שאני חושב. אומר רק זאת- הפוסט הנוכחי ריגש אותי מאד. הוא הודפס, ולא אנוח עד שכל מי שאני מכיר ואוהב יקרא אותו.

    רק טוב.

  • יעל ישראל  On 08/01/2006 at 16:27

    בועז, רוע נובע מהבית,אין שום הסבר אחר, גם לא הסבר שכלתני ואינטלקטואלי. ולא משנה אם זה בית עשיר או עני, זה יכול להיות בית עני ודל ובכל זאת ההורים היו אנשים טובים ואציליים ואוהבים, ואז הילדים ייצאו פחות או יותר בסדר. וזה יכול להיות בית עשיר אך מרושע, והילדים שם יהיו זנוחים, מוכים ואומללים, וזו תהיה התוצאה. הכל מתחיל ונגמר בבית, עם ההורים. הסברים סוציולוגיים לא קשורים הנה. בתגובה על פוסט שלי שנקרא "אנשים, תפסיקו לעשות ילדים", אתה רשמת שצריך חינוך וכו'. אני לא בטוחה שחינוך יעזור. כשההורה רקוב, גם ילדו ייצא רקוב. והילדים האיומים והסדיסטים שפגשת, היו קורבנות של הורים איומים וסדיסטים. זו התשובה שלך למה שקרה לך אז. כשהייתי בת חמש, היתה לי בגן חברה נורא רעה, למה אני התחברתי אליה זו כבר שאלה שאענה עליה פעם בפוסט או בספר. אבל היא היתה רעה, עובדה. היינו קטנות ולא ידעתי על אלימות וכו', כי אצלנו בבית לא היתה אלימות. לימים, כעבור הרבה שנים, פגשתי את הילדה הזו, שסיפרה לי על מסכת התעללות פיזית ונפשית האיומה שהיא בילדותה.זו התשובה שלך,בועז, זו, ולא שום תשובה אחרת.
    ועוד משהו: למדתי בגמנסיה הרצליה בימים שהונהגה שם אינטגרציה. אני הייתי מה"צפוניים", אומנם ממוצא מזרחי אבל משכונה ליד הגמנסיה. הילדים מהשכונות הדרומיות היו רובם ככולם מזרחיים, עניים כמובן. אני אומרת לך שלמרות זאת לא התעללו בהם. אני מודה שלא התחברנו איתם, אבל גם לא התעללנו בהם. לא זו היתה הנורמה. דווקא בהם , הדרומיים, כמה בנים אלימים, שקצת התעללו בחננות הלבנים מהצפון.
    וצר לי על מה שעברת. כואב, כל כך כואב.אנחנו מה שעשו מאיתנו ההורים. תשמח על זה שכנראה הוריך עשו ממך משהו טוב.

  • AP  On 08/01/2006 at 17:25

    יש פה הרבה הורים, ואני מתאר לעצמי שהם לא יאהבו את זה, אבל הדעה שלי היא שילדים הם פשוט כאלה. לכל ילד יש את הפוטנציאל להפוך לחלק מחבורה מתעללת, זו רק פונקציה של זמן ומקום. זה היה ככה כשאני הייתי ילד ואני מתאר לעצמי שזה ככה גם היום: החזקים ממני האכילו חרא אותי ואת השווים לי, אני האכלתי חרא את החלשים ממני, והם בתורם האכילו חרא את החלשים מהם. רוב הילדים יפתחו מוסר איפשהו בזמן התיכון ויפסיקו עם זה. חלקם לא.
    זו אלימינציה הגיונית, בסופו של דבר. אם התופעה הזו קיימת אצל עשירים, עניים, מזרחיים, אשכנזים, קיבוצניקים, דתיים וכן הלאה, אז זו המסקנה- ילדים הם כאלה.
    הייתי גם רוצה להוסיף איזה פתרון יצירתי, אבל אין לי ילדים. אז אין לי.

  • בועז  On 08/01/2006 at 18:18

    יש לי ילדות. אני רואה ילדים כל הזמן. יש מקסימים ויש רגישים ויש כאלה שלא. לצערי יש גם מפלצות, אבל הם בהחלט לא הרוב. לא ולא.

    אני זוכר שגם בתקופת הילדות שלי היו ילדים טובים, נדיבים ורגישים שמעולם לא נהגו ברישעות.

    והיו כאלה שהיו פשוט ניאו-נאצים בהוויתם. סדיסטים שונאי אדם. התאפקתי שלא לתאר בפרטי פרטים את מסכת ההתעללות שעברתי בבית הספר "סביון גני יהודה". אני שומר את זה בינתיים לעצמי.

    ההתעסקות בזמן ההוא ובאנשים ההם היא קשה לי מאוד. לא כתבתי על הרצון שלי להתאבד על תקן של תפארת המליצה. חבורה של נערים הצליחה לשבור אז את רוחי באופן קשה.

    אני מודה לכל מי שהגיב כאן וגם למייל הפרטי שלי. תודה. זה חשוב לי.

    היו טובים.

  • עידן  On 08/01/2006 at 18:20

    כשמתעללים בבית בילדים, ולא משנה עד כמה הבית הוא עשיר או עני, כשמורידים לילד את הבטחון
    דורכים עליו ומצפים ממנו להתנהגות שאף פעם לא תעלה בקנה אחד עם הצורך של אבא שלו, למשל,
    הוא יעביר את התסכול הזה, במיוחד אם הוא ילד של עשירים ואבא שלו חי סביב הכסף, הוא יעביר את התסכול לילדים אחרים.
    המסר שמגיע מהבית הוא של מלחמה על אגו וזה מה שהילד קולט וזה מה שהוא עושה בכיתה ובעידוד הוריו הוא משפיל אחרים בשביל ללמוד איך לשרוד כמו אבא שלו ולהרוויח מליונים כמוהו, זה לחם חוק במשפחות כאלה, זה עניין דתי, הכוחנות.
    זה מאפיין משפחות עשירים ומתעשרים הניכור לילדיהם, האופן שבו הם מחנכים אותם ל"הצליח" בחברה, וזה עניין שמצריך טיפול של משרד החינוך בתופעה משום שבמקומות מסוימים בארץ זה גובל בפשע, זה שימוש בסמים וזה דבר שהורס לאחרים את החיים ולכל החיים.

  • AP  On 08/01/2006 at 18:44

    אני לא חושב שילדים הם "טובים" או "רעים" כשלעצמם. הם פשוט מגיבים למה שקורה סביבם. ואם ילד יקבל פידבק חיובי להתנהגות מתעללת- מההורים, מהחברים, מהטלוויזיה, מכל מקום- אז הוא בהחלט יכול להפוך לכזה.
    אתה צודק בהחלט-רוב הילדים הם טובים. כי החברה מתגמלת התנהגות כזו. אני מדגיש: אני לא מדבר על רוב, אני מדבר על פוטנציאל.

  • איריס  On 08/01/2006 at 19:18

    תודה בועז. העיר את הזכרונות שלי מבית הספר דה שליט ברחובות, מאז הפכתי למהפכנית "עממית" עד שלמדתי שגם זה לא פתרון. אבל יש משהו בזה, בתי הספר היוקרתיים האלה חלק מהם טיפחו דינמיקה חברתית מסוכנת ממש, אשר שיקפה את החולי החברתי מסביב. המורים פחדו מההורים "החשובים" וכל בית הספר נראה כמו הסיפור בעל זבוב. וזה "בני טובים" כמובן.
    כתבתי פה מזמן על "המדשאות הירוקות של מכון וייצמן" ועל משפחות הפרופסורים וילדיהן האומללים מאד, והמאמללים. קיבלתי המון תגובות מרחובותים, חלקם מאותה שכבה, עם סיפורים קשים מאד, וחלקם גם סיפורים מעודדים של יציאה מהמלכוד.


    אני צופה בילדים סביבי, ורואה שחלק מהם אשר גדלים אצל מצליחנים כרוניים פשוט לא יכולים לצאת טובים, אם במקרה זו הנטיה שלהם, כיון שההורים לא מרשים. הם נקלעים לקונפליקט די טראגי כאשר הנטיה הטבעית שלהם מתנגשת עם צו המשפחה, וברוב המקרים, המשפחה תכפוף אותם לנורמות שלה. מורה טוב והגון יכול לעשות פלאים במצב כמו שאתה מתאר, אך ברוב המקרים המורה רועד מפחד מההורים הבריונים של הילדים הבריונים. זו פשלה של מערכת החינוך, ועם ההפרטה זה אפילו יותר גרוע.

    בכל מקרה, בלי הצורך להגיע למסקנות מהירות ומרגיעות לכאורה, תודה שהעלית את הנושא.

    • מ  On 01/29/2016 at 23:58

      רק בבקשה להיזהר מהכללות.
      כמו בכל מקום יש בין הפרופסורים של מכון ויצמן אנשים טובים שהם גם הורים למופת שאוהבים את ילדיהם ומחנכים אותם לתרום לחברה שמסביבם, לא לפגוע באחרים, ולעסוק במה שמביא להם אושר ומספק אותם. מכירה אישית כמה וכמה… (ויש מן הסתם גם כאלו שלא). ויש גם בין אלו שאינם "מצליחנים" כאלו שלא נותנים לילדיהם לפרוש כנפיים ומצפים מהם למלא את צו המשפחה.
      דרך אגב, "מצליחן" אינו דבר רע. אין דבר רע במי שעובד קשה ומצליח להשיג את מטרתו (ואם יש ספק, פרופסורים במכון ויצמן, ולא רק שם, עובדים *מאוד* קשה עד שהם פרופסורים. כסף, ייחוס, לא יועילו. אם הם לא יעבדו קשה מאוד ויצליחו במה שהם עושים הם לא יהיו פרופסורים). השאלה מה הוא עושה עם ההצלחה הזאת, וזה כבר תלוי בשאר תכונות האופי שלו. אנשים אנוכיים וסוציומטיים יש בכל מקום.

  • יאני  On 08/01/2006 at 20:35

    הפוסט הזה חזק כי הוא פורט על נימים של הרבה מאוד אנשים ומעורר זכרונות קשים אצל רבים.

    בכיתתנו שבקיבוץ היה ילד שאני זוכרת את עצמי מתפללת למותו בחטיבת הביניים, כל-כך רשע, סדיסטי וגועלי הוא היה. מאז ועד היום אני מתעבת אנשים כוחניים, בין אם זו כוחנות גלויה וברברית ובין אם זו כוחנות שעטופה במסווה של סכרין. אחותו של אותו ילד הצעירה ממנו בשנתיים, לעומת זאת, הייתה ילדה מאוד חביבה שנהניתי להתחבר איתה, ובהיכרות של שנים איתה לא ראיתי אותה מעולם פוגעת במישהו מתוך רצון להכאיב; לא ראו אצלה כל סימן לרוע ולכוחנות של אחיה, וגם האחים והאחיות האחרים, נראה שיצאו בסדר (מדובר במשפחה גדולה). את זה הבאתי כדוגמא לכך שאי אפשר לפטור רוע אצל ילדים מסויימים כ"התעללות שספגו בבית". אני מאמינה שהוריו של אותו ילד היו הורים עדינים שעשו כמיטב יכולתם, נתנו לילדיהם חינוך סביר פלוס ולא שידרו בבית רוע מיוחד, והשאלה נותרת בעינה מאין באה לו כל האכזריות. כנראה שילד בכל זאת לא נולד לוח חלק.

    לגבי אפקט הקבוצה: בלי להיות פסיכולוגית, אני חושבת שבקבוצה של חברים שמעמדם גבוה, שנחשבים "שווים", חברי הקבוצה מרגישים במיוחד שעליהם להגן על מעמדם כל הזמן. בקבוצות כמו זו שאתה מתאר הדבר יכול להתבטא בהתעללות, דווקא במישהו שלא מאיים עליהם: הוא מטרה נוחה ומשמש כדי להעביר לאחרים מסר של "יראו וייראו": "אתם רואים? אנחנו אין לנו אלוהים, תראו מה אנחנו עושים למי שלא נראה לנו, דיר בלאק". ברמת הפרט, חבר בקבוצה שואף לעמוד בסטנדרט האכזריות והכוחנות שנקבע.

    (הבנים בכיתה שלי זרקו יום אחד גפרורים בוערים על ילד חלש ועשו לו כוויות. מדובר בבנים שבאו מבתים שונים, ואני לא חושבת שבכל הבתים הללו היו הורים רעים.)

    אגב, הילד הרע-במיוחד ההוא מהכיתה שלי נענש באסון נורא שאירע לו בתיכון, ולא הצליח במיוחד (לפחות לא לפי הסטנדרטים המקובלים להצלחה( בבגרותו.

  • יאני  On 08/01/2006 at 20:44

    כבר זמן מה שכשאני חושבת לאיזה בית ספר הייתי מעדיפה לשלוח בעתיד את בני הפעוט, לכשיגדל, אני חושבת על בית ספר שהוא לא של שכונת פאר ולא של שכונת עוני. נוער צפונבוני תמיד הפחיד אותי לא פחות מנוער ערסי, בצורה שונה אבל באותה מידה. אם יש בית ספר "נורמלי" ככל האפשר, הוא בטח כזה שאין מסביבו טררם לשום כיוון.

  • יאני  On 08/01/2006 at 21:03

    עולים לי בזיכרון הסיפורים הקלאסיים על ההתעללויות היצירתיות במיוחד בפנימיות אירופיות מיוחסות של המעמד הגבוה, במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20

    בהקשר הזה, מעניין הספר "נבוכותיו של החניך טרלס" של רוברט מוסיל: נערים חניכים בפנימיה יוקרתית, מוכשרים ומשכילים ורחבי אופקים ובאים מבתים אמידים פלוס פלוס, מתעללים בלי מעצורים – התעללות פיזית, נפשית ומינית – בנער חלש מהם. חניך הפנימיה טרלס, שאינו שותף פעיל להתעללות של חבריו אך גם לא מנסה לעצור בהם, צופה בנעשה, מזועזע ומסוקרן כאחד.

  • ליאן  On 08/01/2006 at 21:10

    מאוד קומם אותי שחלקכם השתמש בטרמינולוגיה הזו
    יש ילדים שהתנהגותם איומה, וההתנהגות הזו היא פועל יוצא של הטיפול ההורי בהם, לעתים יחד עם טמפרמנט מולד סוער וגורמים סביבתיים (למשל, מצב מלחמה מתמשך, עוני וכד').
    להשקפתי, הבדלים בין ילדים באותה משפחה יכולים לנבוע, שוב, משילוב של טמפרמנט סוער יחד עם כשל של ההורים להתאים את עצמם לצרכים המיוחדים (ולעתים התובעניים מאוד) של הילד הספציפי הזה. כלומר, אותו הורה יכול להיות טוב לילד אחד ולא כל כך טוב לילד אחר, מסיבות שונות.
    זה מאוד טראגי, כי באמת כמו שיאני כותבת, לרוב ההורים יוצאים מגדרם כדי להיטיב עם ילדם, אך לא תמיד הילד חווה את זה כך.
    טיפלתי בילדים שהתנהגותם נראתה במבט ראשון "מפלצתית" אבל לאחר תיקוף מתמשך של מצוקתם וכאבם, המפלצת – הפלא ופלא – נעלמה.

  • שרון רז  On 08/01/2006 at 22:12

    לתת לך פרס נובל על הכתיבה הזו, על האומץ, הישירות, הכנות והיופי

  • עדיין פגוע  On 08/02/2006 at 0:31

    בכיתתי, בשכונה חרדית מאוד, בחיידר, היו שני ילדים שהתעללו בי במשך 3 שנים, רצוף.

    גם אני זוכר את משתפי הפעולה, את השותקים, מורים שהתעלמו.

    אבל הדבר שהכי מפריע לי היום, 30 שנים ויותר אחרי.
    הכי מפריע לי שאני לא מצליח שלא לשמוח מהידיעה שאחד מהם נכנס ויוצא מאשפוזים בגלל דיכאון והשני חי בשולי החברה עם אשה מרשעת וילדה חולה.

    מפריע לי שעד היום אני שמח כשהם סובלים.

  • ללא שם  On 08/02/2006 at 2:49

    האם תבוא תגובה מיונתן לייטרסדורף?

    האם האיש הזה, שמשתתף עכשיו בכל מיני פרוייקטים של "רוח טובה" עם האשה הנפלאה שרי אריסון וכל הנפלאים האחרים וטובי הרוח – האם יש סיכוי שבכלל יבין?

    האמת – מנסיוני הדל מאוד עם הסביונים – קשה לי להאמין. ובכל זאת אולי משהו יעבור.

    וגם גדלת מאוד: דבר אופטימי. באמת חזק ואמץ. אמיץ אתה כבר. תודה.

  • איתי  On 08/02/2006 at 3:00

    התעללות אכזרית בחסרי ישע וחלשים הם פשעים שאין עליהם התיישנות. אני, מטבעי, רוצה לראות את האכזרים נענשים בסופו של דבר. גם אם זה אחרי שלושים שנה. או ארבעים. אני מאמין בצדק אלוקי שפועל בסופו של דבר. אני מאמין בסוף טוב.

    אני מצדיע לך, בועז, על היכולת שלך לחשוף ככה את עצמך, את הכאבים והמצוקות. אני מוריד את ראשי בפניך על האומץ שלך לכתוב את מה שכתבת בצורה שכתבת. רוב האנשים פשוט מדחיקים, שותקים, ממשיכים הלאה. מעטים הם האמיצים שמוכנים לחשוף ככה את העבר המצולק שלהם.

    לו יכולתי הייתי מחבק אותך.

    כל הכבוד לך.

  • אסף שפריר  On 08/02/2006 at 3:54

    אפשר לשער כמה מאמץ דרוש לכתוב טקסט כזה ויותר מכך, כמה אומץ דרוש לפרסם אותו.

    אני מקווה שהקוראים לא יסתפקו בסופרלטיווים או דיון פילוסופי אלא יהיו מספיק אמיצים וחזקים לקחת את המסר לביתם ולנסות להתחיל להשפיע משם.

  • תראזימאכוס  On 08/02/2006 at 3:56

    אני חושב שמוסר הוא תכונה פנימית שאדם בה איתה מהבית, מלידה. או מתעצב במשך הזמן. אין ספק שהרוע של החבורה ההיא נובע ממחסור, מחסור באהבה בבית, מחסור במטרה, בהכוונה, בדרך, מחסור ביכולת להבין את זה שיש אחר וגם לו יש רגשות.

    כל אחד מאיתנו יכול להיות רע, אכזר. ראיתי בילדותי בני טובים מתאכזרים וראיתי פושטקים חסרי חינוך. זה לא קשור למעמד הכלכלי ממנו באת, בעיקר לחינוך שקיבלת. האם אתה מעולם לא התאכזרת לאיש ? מעולם לא ביצעת עוולה? אשמח לדעת.

    מבחינה פרקטית מעניין היה לראות אם יכולת להעלות את זה לעיתונות, באיזה כתבת מוסף יום שישי למשל, עם השמות והכל, מעניין לראות את לייטסדורף הזה ואולי עשירים אחרים מסבירים את עצמם. קצת מצחיק לראות אותו מייחצן עצמו באותה עמותת התנדבות.

  • לא ולא. יש
    אנשים טובים שאינם רעים ואינם אכזרים.
    יש אנשים רחמנים ומוסריים, רגישים ומלאי אהבה שאינם מסוגלים ואינם מעוניינים לגרום כאב לאף אחד.

    מהכרות אישית עם בועז אני יכול להעיד שמדובר באדם כזה. אדם בעל טוב לב קיצוני שמעולם לא התאכזר לאיש ורק חיפש לתת

  • אורית  On 08/02/2006 at 7:50

    הרשימה שלך קורעת לב.
    רציתי להעיר שגם ילד עשיר
    שיש לו הכל, בדרך כלל זה רק למראית עין- נכון, יש לו וילה ובגדי מעצבים ומחשב וטלויזיה משלו, אבל הרבה פעמים אין לו הורים. לא כאלה שהוא רואה על בסיס יומיומי, לא כאלה שהוא הדבר הכי חשוב עבורם בעולם.
    אז את התסכול הנורא של ילד בודד ולא אהוב הוא מוציא על ילדים חלשים ממנו.

  • מיכל  On 08/02/2006 at 8:13

    נשאר , קרוב לוודאי, גם היום כפי שהיה אז – אדם שלא מפסיד הזדמנות להתעלל בסביבתו. אדם שעם כל כספו וכוחו היה ויהיה כל חייו איש אומלל ורדוף, כפות לאובססיה שלו לשלוט ולהתעלל בזולתו. זאת שפת הרגש היחידה המוכרת לו. כל השאר העמדת פנים. לא יעזור כל ההון, הנכסים והכוח שיצבור. כאלה הם רבים, אם לא רוב ה רודפי הכסף והכוח כמותו.

  • איתי  On 08/02/2006 at 9:52

    היתה כתבה ב"העיר" לפני שנה וחצי שנתיים על יונתן לייטרסדורף. היו שם עדויות ועובדות מאוד לא סימפטיות. זה לא ברשת, אז אין לי אפשרות לתת לינק, אבל אני זוכר תמונות קשות ותגובה מתלקקת של רני רהב שיצא להגן על הלקוח העשיר

  • ג'וליה  On 08/02/2006 at 13:40

    האבסורד האמיתי הוא זה: אני מתארת לעצמי שרני רהב עצמו היה לא פחות קורבן לילדים האלה מאשר אתה . והיום הוא עושה כסף מללקק להם וליחצ"ן אותם. יש שתי אפשרויות: או שהוא כסיל גמור, או שהוא מצא את הדרך המקורית, הזכה והנוחה ביותר לנקום בהם ולחיות על כספם.

  • ליה  On 08/02/2006 at 13:40

    היה לי כל כך מרגש לקרוא . ממש עד דמעות.
    אני זוכרת את זוהר, הילד הרשע ההוא מכיתה א'. זה פשוט הדהים אותי איך עלה לי השם שלו כשקראתי את הפוסט שלך, איך זכרתי. ועברו מאז כבר 31 שנה.

  • יוני  On 08/02/2006 at 14:07

    פוסט מרגש.

    גם בי התעללו בבית הספר היסודי, למרות שאולי "התעללות" זו מילה קצת חזקה לטעמי. אצלי זה היה בגלל שלא גדלתי באותה שכונה והגעתי ב"איחור" של שנתיים בנוסף לכך שהייתי על תקן אחד מה"אינטגרציה". לדעתי הסימון של ה"אחר" מגיע לאו דווקא ממקום של כוח של ילדים מסויימים אלא מהעימות בין חברה חזקה ומגובשת לאינדבדואל שלא תמיד מוכן לשחק את המשחק עד הסוף.

    אני בכל מקרה לא נשארתי עם טראומות מיוחדות אלא מינפתי את זה לתיאוריה הכללית שלי שפשוט רוב האנשים דבילים/שטחיים/נגררים וכו' ואני ועוד מיעוט מצומצם ונבחר נצטרך לחרוק שיניים עד שנגיע לעולם האמיתי דהיינו עד אחרי הצבא.

    ובאמת היום ממרחק של עשרים שנה כשאני מאושר בחיי ומצליח בכל הפרמטרים שהצבתי לעצמי אני מסתכל ברחמים על הילדים היותר בעיתיים שרובם לא הגיעו לפסגות של הצלחה באף תחום (בניגוד מסויים לדוגמא שהבאת שהצליח כלכלית למרות שאני מעריך שחייו האישיים הם לא גן של שושנים) ומשתדל להדגיש לילדים שלי שזה בכלל לא חשוב מה חושבים עליך אלא מה אתה חושב על עצמך.

  • דניאל כץ  On 08/02/2006 at 15:05

    היי בועז.

    פעם שניה גרמת לי לדמוע.

    הרוע האנושי לעשות רע לא מובן לי. מובא בגמרא שהחיתום הסופי של הקב"ה של הגזרה על חורבן הבית היתה כאשר יהודי חמד אשת יהודי אחר ופיתה אותה בממון ותכשיטים והיא נפלה ברשתו היהודי הנגזל שהיה עשיר אף הוא גביר ממש המצב שלו התדרדר עד כדי כך שהלך לעבוד כמשרת אצל הגוזל ובשעת הארוחה הגוזל היה מגפף ומצחקק עם האישה הנגזל היה בוכה חרש ודמעותיו זולגות לתוך כוסו

    היה זה דבר על פי המקורות שהביאו את החיתום על הגזרה באופן סופי. היתה זו אכזריות שאפילו בשמים לא יכלו לסבול! ועד היום הננו בגלות מייחלים ומצפים

    הגהינום שעברת זה באמת נורא ואיום. רשע לשם רשע. אני מנסה למצוא נקודת זכות לאותם ילדים אך בקושי מצליח ולמה המורים התעלמו? נשגב הדבר מבינתי… אוי לאותה הבושה ואוי לאותה הכלימה.

    שמעתי ניצול שואה אומר שרצח של נשמה של אדם כמו השפלה, שבירת רוחו וביזיונו – הוא חמור מרצח פיזי, שכן במקרה הראשון האדם ממשיך לחיות עם הכאב הבלתי נסבל.

    בועז, היה סמוך ובטוח שהעולם אינו הפקר. תמיד יש צדק לעיתים אנו מבחינים בו. יש דבר אחד שאין לי ספק שבשמים לא אוהבים (עד כמה שהקב"ה ארך אפים ורב חסד לאין ערוך ושיעור).

    בשמים לא סובלים רוע לשם רוע. הנאה מעשיית רע. וכל אדם שנוהג כך ולא חוזר בתשובה שלמה מעומק הלב מתוך הבנה עמוקה אמיתית ולעולם לא חוזר על כך ומבקש את סליחת הנפגע אמיתי יבוא יום שמעשיו הנלוזים יקברוהו חי.

    בן אדם אינו חיה. נדרש ממנו הרבה יותר והעובדה שנולד רע או אכזר – שנאמר: "יצר האדם רע מנעוריו", כלומר בלידתו יש לו בילט אין יצר רע), אין פירוש הדבר שיאמר ויעשה רע בטענה אומללה "ככה נולדתי זה אני אין מה לעשות".

    רוע ואכזריות הן מצע פורה לפשעים הנוראים ביותר. ממש ריגשת אותי ועוד רבים מן הקוראים. חזק ואמץ למרות הכל הטוב והטובים ינצחו

    שלך
    דניאל כץ

  • יעל ישראל  On 08/02/2006 at 15:17

    רוצה לחדד את כל מה שנאמר בתגובות: אדם שמתעלל בילד הוא הוא המפלצת. ואם הילד הופך בעצמו למפלצת, זה באשמתו של אותו הורה או מבוגר שהתעלל זה. אלא שזה ממשיך הלאה, והילד שהיה בקורבן הופך למפלצת בוגרת עם ילדים משלו, וכך הלאה. לא חבל? לא הגיע הזמן להפסיק את רשת התתעללות הזאת????

  • כהן רני  On 08/02/2006 at 15:33

    תודה שהוצאת את זה ,בועז

  • ran  On 08/02/2006 at 17:49

    ראשית – כמו כל קודמי הרבים – כל הכבוד על הכתיבה והחושפנות.

    והתזה. אנשים עשירים, לא כולם, אבל לרוב, לא הגיעו לשם סתם. התכונות הדרושות לעשות אדם לעשיר (במיוחד כזה הגר בסביון או בכל אחת מהאחוזות הסגורות והמתבדלות ) הן תכונות של דורסנות, כוחנות, אטימות ואגוצנטריות. בלי זה הוא לא היה נעשה עשיר.
    וילדיו – לומדים ממנו ולפחות יורשים את תכונותיו.

  • זואי  On 08/02/2006 at 18:11

    "…רצח של נשמה של אדם כמו השפלה, שבירת רוחו וביזיונו – הוא חמור מרצח פיזי, שכן במקרה הראשון האדם ממשיך לחיות עם הכאב הבלתי נסבל…"

    מדהים. חזק. נכון כל כך.

    ולבועז: אתה הטוב. אתה החזק. אתה האמיץ. אין לי ספק שהשם יגמול לך לפי מידותיך הטובות ולרשעים כגמולם.

    אמן.

  • טלי  On 08/02/2006 at 18:16

    דיברו כאן על ההשפעה של ההורים, דיברו על ההשפעה של אופיו של הילד וכן על לחץ חברתי שמופעל (וכולנו כילדים גם אם לא היינו באחד הקצוות של מתעללים או קורבנות, היינו עדים להתעללויות באחרים).

    אני שואלת את עצמי מה "התרומה" של בתי הספר למצב הזה- מוסדות ענקים שבהם ילדים מקבלים מעט מאוד תשומת לב ממבוגרים , שבהם חבורות של ילדים צריכים פחות או יותר לשרוד לבד, שבהם הסתמיות והרדידות מנצחות את כל מי שהוא מעט שונה או מקורי.

    אני מאוד מקווה שהילדים שלי לא ילכו לבית ספר מהסוג הזה אלא למקום שרואה את הילדים ואת מה שקורה בינהם כאחד הדברים החשובים והמרכזיים, ולא כעוד "הפרעה" בזמן שיעור טבע או חשבון.

  • Komai  On 08/03/2006 at 5:42

    And Einstein said “If you think education is expensive, you should try ignorance”… sigh

    Ignorance of parents, who fail their children with emotional neglect.

    Ignorance of teachers, who succumb to the demeaning paradigm of have and have-not

    Social ignorance, born of tribal sensibilities long overrun by ‘progress’ and modernity

    Some people trade in power, yet others in love. And more often then not, these are mixed, or confused. But ultimately, each and everyone, down to the last monstrous and deranged dictator, is a lost soul at the feet of Mother Nature, who is seeking to go home

    “Forgiveness is not the misguided act of condoning irresponsible, hurtful behaviour. Nor is it a superficial turning of the other cheek that leaves us feeling victimized and martyred. Rather it is the finishing of old business that allows us to experience the present, free of contamination from the past.” Joan Borysenk

  • גם  On 08/03/2006 at 11:20

    הורים צריכים תמיד לזכור שאין להם באמת מושג מה קורה בחיים של הילד שלהם ולעקוב אחרי כל שינוי קל במצב הרוח שלו. לפעמים אנחנו נוטים לשכוח כמה ילדים הם אכזריים, אם היו שמים לב, אפשר היה להעביר אותך לבית ספר אחר.

  • מישהי  On 08/03/2006 at 12:24

    כל הכבוד על הפוסט המרשים והאמיץ. גם בי התעללו בילדותי ולמרות שהיום אני מצליחה ושמחה נשאר בי קצת מהילדה הדחוייה וכנראה ישאר תמיד

    אני לא מאמינה בשכר ועונש ולא מוצאת רציונל בהתעללות מלבד זה שמתעללים כנראה בילדים שמלכתחילה מסומנים בשל שונותם או רגישותם

    אבל אני מאמינה שכולנו, כל אלה שחוו התעללות, צומחים להיות מבוגרים עמוקים ורגישים יותר. זה לא שווה את מחיר הכאב אבל זה גם משהו.

  • ערס פואטי  On 08/03/2006 at 18:31

    יונתן לייטרסדורף לא הגיע למעמדו העשיר בגלל אותם נתוני אופי מזעזעים המתגלים על התנהגותו כנער – הוא הגיע לשם כי הוא הנכד של מי שבנה את מגדל שלום.

  • נתלי-מון  On 08/03/2006 at 19:22

    אני יכולה לומר בכנות שלא פתחת פצעים, אבל זה רק בגלל שהפצעים האלה אף פעם לא נסגרים באמת. מדהים ממרחק השנים והבגרות וההבנה, עד כמה משתמרת התחושה הראשונית.
    שוב תודה.

  • קול מן העבר  On 08/03/2006 at 21:05

    "זה העיקר, כשחרב פולחת את נפשך: לִצְפּוֹת בשלווה, לא לאבד דם, לקבל את צינת החרב בצינה של אבן. בִּזכות הדקירה, אחרי הדקירה, להיעשות בלתי-פגיע"

    פרנץ קפקא, 'מחברות האוֹקטבוֹ', המחברת השלישית, הוצאת עם עובד, 1998.
    מגרמנית: שמעון זנדבנק.

  • Jack-In-Box  On 08/04/2006 at 2:15

    בועז, הכתבה שלך מאוד ריגשה אותי.
    ילדים הם עם אכזר. במיוחד ילדים של נובורישים-עלק-אליטות-מתנשאים, מהזן הכל כך ישראלי הזה שגר בסביון, הרצליה פיתוח, וקיסריה (דווקא בקיסריה, מנסיון, מצב הנוער לפחות שאני הכרתי היה טוב יחסית).
    אני חושב שזה קיים ברוב המקומות בעולם. רצון ילדותי להוכיח עליונות מעמדית, לא משנה על חשבון מי. אתה יודע, לא משנה אם זה בגיל 14 או בגיל 40, אותו לייטרסדורף היה ונשאר כזה. היום הוא הפנה את זה לניכור נובורישי של הישראלי הזה שגר בארה"ב ומה שיש לו בראש זה כסף.
    פני הנוער כפני החברה כולה.

  • מורן  On 08/04/2006 at 7:52

    כל התעללות היא עצובה וכואבת וודאי התעללות בילד.

    אבל מאיפה ההנחה התמוהה שילד עשיר הוא מאושר יותר / חזק יותר מילד עני?

    מה שבולט מאד בסיפורך הוא שהיית זר ושונה בחברה שהגעת אליה, וההתעללויות היו על רקע זה.

    ילד עשיר שהיה מגיע לחברה של עניים, קיבוצניק בעיר או להפך, ילד דתי בחברה חילונית או להפך, וכל דוגמא דומה, היה עשוי לזכות באותה קבלת פנים.

  • סרנה  On 08/04/2006 at 14:17

    הכוח של החזק רק מוליד אכזריות

  • ליאת  On 08/05/2006 at 15:46

    לצערי, יבוא יום וגם אני אעיז לכתוב את הפוסט הזה.
    יבוא יום ואעיז לעמוד מול אותם הילדים עם ראש מורם ועיניים שוות.
    אנו שסבלנו, אנו רואים מעבר לעצמנו. רואים את האדם העומד מולנו ולכן לא יכולים לפגוע בו. כל פגיעה שלנו בו תהיה פגיעה בנו.

    אני מסכימה עם אורית. ילדי עשירים חיים לעתים רבות עם הכסף אך בלי ההורים. הם לומדים שהכל מותר להם, שהם הכי חשובים והם גדלים להיות מרוכזים בעצמם ודורסניים.

    בועז,תודה.
    גלומות כאן הרבה מילים שלא מצליחות לצאת, אז נדבוק במה שכן מסכים לצאת.
    תודה.

  • גליה  On 08/06/2006 at 4:39

    כנראה פרויד צדק. איננו אלא חבורה של חארות (טוב, הוא השתמש במערכת מושגית קצת יותר מורכבת, אבל זו היתה השורה התחתונה, לא?(.

  • בועז כהן  On 08/06/2006 at 7:31

    אני דווקא חושב שרוב בני האדם טובים ולא אלימים.

    הטיפוסים האכזריים, המרושעים, שמפיקים הנאה מסבלו של האחר – הם המיעוט שבמיעוט.

    הצרה היא שבמקרים רבים הרוע משתק את הטובים. כשאתה נתקל ברוע טהור, מזוקק, אתה לרוב לא מסוגל להגיב.

    יש משהו מאוד מפחיד בשטניות. אבל בכל זאת, אני מאמין שהאנושות לא היתה שורדת עד כה אם רוב בני האדם היו רעים.

    הצרה היא שלעתים קרובות רוע מתחבר לכוח, ואז המיעוט המרושע מוביל את הרוב הפאסיבי והטוב אל אסונות.

  • דוד אבוטבול  On 08/06/2006 at 8:27

    או שמנים?
    או מכוערים?
    או עשירים?
    או עניים?
    או כל קבוצה אשר מאגדת את עצמה באופן מספק בשביל לשלוט בימי התיכון

  • טליה  On 08/06/2006 at 14:43

    גם לי לא היתה ילדות סוגה בשושנים, והדהימה אותי האוניברסליות של חוויית הילד שמתעללים בו. אני חושבת ששנים רבות לא העזתי להגיד לעצמי שזו פשוט התעללות. אין ספק שחוויות שתיארת פה, ודומותיהן הן חוויות מעצבות, ולדעתי קשה מאוד להיבנות מחוויות כאלו. יש אפשרות שכוחות הנפש שלך יאפשרו לך להתגבר על כך, אבל לצערי אין בכך שום דבר בונה. הזדהיתי מאוד גם עם עוצמת הרגשות שנשארת אחרי שנים כלפי הילד המתעלל. זה פשוט צרוב חזק.
    למה זה קורה? שאלת המיליון דולר. אני חייבת להצטרף לאלו האומרים שילדים באשר הם הם פשוט כאלו. (לא כולם באופן גורף, אבל בהחלט חלקם) אפילו יש על כך ספר מצויין: בעל זבוב. זה המשך של מה שקורה בטבע בין חיות. אני מעולם לא הייתי חריגה בסטטוס הסוציואקונומי ועדיין תמיד יש סיבה. ילדים מאתרים חולשה אצל ה"אחר" ובונים עליה את ההשתייכות הקבוצתית שלהם. בכך הם פשוט מהווים גירסה מעודנת פחות של המבוגר.
    תודה על ששיתפת בחוויותך!

  • על הסף  On 08/07/2006 at 14:57

    הוא חזק כי עכשיו אתה כותב ממקום של כוח, של אדם שהצליח למרות השנתיים האלה.
    נוגע ללב, כי אתה כותב בכנות ובאופן ישיר. וזה נכנס פנימה.

    אני לא בטוחה שכסף עושה את זה. גם לא בהכרח חינוך מהבית. אפשר לראות אחים שגדלו באותו הבית ובכל זאת- אחד יהיה מתעלל, השני לא. גם אפשר למצוא מתעללים בין העניים. זאת תהיה רומנטיזציה לראות בכל העניים טובי לב ובכל העשירים רעים.
    יש שילוב בין גנטיקה, סביבה, חינוך, אדישות לכל מה שיש לו ערך. כל אלה בונים אישיות מתעללת.

    לי נראה שהתופעה שיותר מסבירה היא הפחד מהשונה. פחד שיוצר תגובת נגד תוקפנית. נגד עולה חדש, נגד אתיופי, עני או כל מי שחריג בקבוצה. סיפרו לי פעם על משפחה שהגיעה לעיירת פיתוח מסיבות אידיאולוגיות. הילד שלהם היה 'חנון' בעיני התלמידים האחרים ועבר התעללות קשה, כולל התעללות מינית, עד שהוריו ברחו משם.

    אולי עדויות כמו שלך יעוררו אצל אנשים מודעות למה שהם מעוללים, יגרמו לאנשים לפקוח עיניים ולהיות עירניים יותר כלפי תופעות כאלה בסביבה.

    ושוב, תודה על פוסט כל כך מרגש

  • yochi  On 08/08/2006 at 11:56

    בועז כהן עושה קצת הכללה (אניח לא אכתוב "הגזמה" – כי זה עניין אישי). אבל גם אני, 20 שנה מאוחר יותר, למדתי בחברתם ועד היום הצלקות לא הגלידו.
    אתה נמצא במעמד של "מותר להסתכל אך לא לגעת". ידעתי שאני אצטרך לעבוד פי 100 כדי להגיע ל"מובן מאליו" שלהם.
    האכזריות של מי שיש לו היא קשה יותר. זה לא מובן. הכוח של חלקם הגיע בירושה והם פועלים כדי להצדיק אותו.
    אכן חוויה קשה

  • אחד שלא מבין  On 08/09/2006 at 1:47

    לומר שבטבע "אין מוסר. עולם החי הוא אכזרי ובו-זמנית פשוט מאוד. החזק שורד, החלש ימות ביסורים.", הוא משפט שאין לו שום אחיזה במציאות. זה בס"ה משפט שמבטא תפיסה (דתית אולי) שאומרת שהאדם הוא נעלה על עולם החי ולא חלק ממנו.
    תופעה שבה החזק שורד והחלש נדון למות ביסורים איננה מתקיימת ככלל בטבע(!)
    בטבע החזק והחלש שורדים באותה המידה(!) מה שמאזן ביניהם הוא הטבע – בלי לנסות ולהבין את המושג טבע.ז"א שאם היה אפשר להוציא את האדם מהמישוואה, הרי שאם היינו בודקים את מס' הזברות והאריות בשנה נתונה והיינו משווים את הנתונים האלה מאה שנה אחרי (או אלף, או מיליון) היינו מגלים עובדה מפתיעה שלפיה היחס בין סך כל האריות לסך כל הזברות לא השתנה ואולי (אני לא מומחה רק בעניין של תחושה) היינו מופתעים לגלות שהיחס נוטה דווקא לטובת הזברות, וזאת למרות שהאריות טרפו בהם. מה שאני מנסה לומר זה, שבטבע, החזק יותר (האריה) לא יצליח לנצח בשרידתו את הזברה. במילים אחרות אריות ינצחו בקרבות, לא במלחמה כי את המלחמה מנהל הטבע והוא דואג לאזן בין הכוח לכמות.
    אם יש חיה אחת שמתעקשת להפר את חוקי הטבע זה האדם וספק אם הוא עושה כן ממטרות נעלות. האדם הוא החיה היחידה שלא רק שהוא טורף בבני מינו, מה שלא נהוג אצל שאר החיות, הוא גם היחיד שמכחיד חיות אחרות בלי שום טעם, סיבה או צורך קיומי. אז בואו ונודה שהאדם הוא לא החיה הנעלה ביקום אלא מהמטומטמות שבהן ומכאן שצריך לנסות להבין ולתקן (אם אפשר) את האדם על-פי עיקרון הטימטום ששולט בו ולא לפי הנעלות שאנחנו נוטים לייחס לו.

  • גלי  On 08/09/2006 at 15:39

    כואב לי על הילד שהיית ואני בטוחה שישנם ילדים שסובלים גם היום בבתי ספר בהם המורים לא משגיחים ולא מתייצבים לצד החלש אלא מאפשרים להתעללות להמשך.
    אולי תמצא נחמה באדם שגדלת להיות:רגיש ,מקשיב ואמיתי.

  • חני  On 08/16/2006 at 22:28

    תודה ששיתפת אותנו
    מזכרונות הילדות שלי אני זוכרת התאכזרות לשונה דווקא בקיבוץ
    ולעומת זאת במושב היוקרתי שבו התבגרתי ובביה"ס שלו שהיו בו תלמידים משכונות "חלשות"
    אני לא זוכרת התאכזרות כזו.

  • senderon  On 09/13/2006 at 1:58

    לא נראה לי שיש מה להבין. אולי להבין שאי אפשר להבין, ושהסיבות לא חשובות, ובסוף להתבגר ולסלוח

  • אבא של יסמין  On 09/27/2006 at 18:49

    בג'סי כהן הייתי הפולני (שם כל אחד היה משוייך לעדה או עם). שחבר עם הפרסי, העיראקי ושני הרומנים, אבל אף אחד – כולל עלי באבא (אלי ווהבה המיתולוגי ואיימת הקטנים)- לא נטפל ועינה אותי בגלל עניין זה או אחר. פשוט שם כל אחד חיכה לתורו, שהיה בא באופן אקראי. והנה גילינו אני והפרסי והעיראקי את המוסיקה, ותפסנו פראייר, אחד צפוני (צפון חולון) מהכיתה שלי בקוגל, שסיפק לנו תקליטים מפה עד הודעה חדשה (כולל הנדריקס שלא השמיעו אז ברדיו). בצבא שרת איתי דדי מסביון – מעריץ מושבע של פינק פלויד ושל ילדי ג'סי כהן, כפי שהסתבר בדיעבד (לא, זה סתם בדיחה). האמת היא שרק בגלל הפלויד וה"מי" וה"רולינג סטונס" נהיינו כאלה חברים, שאת 2 חופשות החלומות שלי מגולני ביליתי בארמון קיץ בסביון……. אבל נסחפתי קצת, נכון? כל מה שרציתי לומר הוא, שעדיף ג'סי כהן מאשר ה"יונתנים" של סביון, ובכל מקרה, חסרה לי המוסיקה שלך, שאמורה הייתה לחבר.

  • יאיר  On 11/14/2006 at 16:20

    וישמן ישורון ויבעט…

  • הופמן  On 12/09/2006 at 22:00

    אז אני פגשתי אותם בתיכון, את הילדים מסביון וגני יהודה. הם השתפרו, אני חייב להגיד לך. עדיין חושבים שהשמש זורחת להם מהתחת, עדיין בטוחים בהיותם עם סגולה – אבל כבר ניתנים לשליטה.
    אני יכול לתאר אותם כמו שתיארת, מצד שני. אני רואה מאיפה זה בא, מאיזה הורים, מאיזה גן עדן מדומיין של שוטים. כל כלב ביגי יומו

  • צ'ומפי  On 05/09/2007 at 13:01

    צמרמורת (שוב) עוברת לי בכל הגוף כשאני קורא קטע כזה, ונזכר בשנים שלי ביסודי, חטיבה ותיכון עם מגוון שמות כינויים והעלבות שהמוני ילדים טרחו להטיח בפני.
    מצד שני זה הפך אותי לאדם הרבה יותר טוב ועם רגישות גבוהה יותר וזה תמיד נותן לי כח להמשיך.

  • לילי  On 07/17/2007 at 12:52

    פעם ראשונה שאני מבקרת בבלוג הזה שלך
    יש הרבה צמצום וצניעות בכתיבה, והרבה מקום ליצירות של אחרים.
    אפשר למצוא אינספוף סיבות והסברים לאלימות מסוג זה,
    פסיכולוגיות, סוציולוגיות
    אפשר למנות אותם
    כל זה לא משנה, כלומר לא ישכך את הכאב
    אלימות תמיד נוכחת
    אולי השליחות של אלו שנפגעו ממנה הוא לקחת חלק במניעה שלה
    עד כמה שניתן

  • ניבה  On 08/04/2007 at 18:26

    קודם כל מי אמר שהיה לו טוב?
    רק כי אתה עשיר אז זה אומר שיש לך הכל? ואם ההורים לא נמצאים שם בשבילך? יש כל כך הרבה סוגים של אומללות שאי אפשר בכלל להתחיל לקבוע מבחוץ למי טוב ולמי לא. אז אני נוטה שלא להסכים אתך. לדעתי למי שטוב באמת לא צריך את זה.

    ודבר שני, אני זוכרת מקרה שהיה בחטיבת הביניים, כשעם עוד כמה חברות הצקנו למישהי מהכיתה. באותה התקופה זה נראה היה משהו "מוצדק" היום אני רואה את זה אחרת. זה היה מרושע ואכזרי והלוואי והייתי יכולה לקחת את זה בחזרה. הלוואי והייתי יכולה לדעת שכל חיי הייתי טובה לכולם, אבל זה לא נכון. למרות שאני משתדלת.

    ודבר שלישי – גם לי הציקו פעם. לפני. וגם אני סבלתי. סבלתי לא רק מזה, סבלתי גם בבית, גם בבית הספר, גם מהמורים. וכמובן שהכל משפיע אבל היום זה נעלם. זה נמחל מצידי וחלף. כאילו משהו עובדתי שקראתי עליו שאירע לפני אלף שנה ולא ממש קשור אלי.

    אז אני ממש לא בעד הצקות ואני תמיד לטובת החלשים כשאני נתקלת בכזו, אבל הן חלק מהחיים. אם היינו איילות לא היינו זוכים להתלונן על זה שנים אח"כ אלא היינו מתים במתקפה (על ידי אייל חזק או על ידי נמר וכו). אז יצא לנו מזל ואנחנו בני אדם ויש לנו הזדמנות להתגבר, להשלים, לאהוב ולמחול.

    ושלא תחשוב שאני לא מבינה איך הרגשת. אני רק אומרת שהאכזריות, כמו החולשה, היא צד שיש לכולם ושאי אפשר לדעת למי טוב באמת.

  • לא מגלה  On 09/21/2007 at 23:13

    אומץ. להטיח כך את הדברים בפרצוף. לעולם לא יהיה לי. נראה לי שדוקא אתה, גם אם לא מודע לכך, מבין טוב מאוד את התחושה של קורבן להתעללות והטרדה על רקע מיני ע"י קבוצה.
    אלוהים, כמה בכיתי

  • nili  On 09/22/2007 at 9:53

    עדיין, התעללויות מתרחשות כל העת בילדים שאינם לובשים מותגים ושאינם ילדים למשפחות אצולה, או לפחות משפחות מאוד מבוססות. ההתעללויות מתבצעות על ידי ילדים ממשפחות מבוססות וממשפחות אצולה. האלימות גואה ולא בכדי. תמיד החלש יחפש חלש ממנו. אבל זה מתחיל מראש הפירמידה החברתית.

  • זוהר  On 09/22/2007 at 12:26

    גם אני חוויתי את החוויות האלו, ברמה כזאת או אחרת. במשך רוב שנות ילדותי הייתי ילד שמתעללים ומשפילים אותו בשיטתיות ולאורך זמן.כשאני קורא את מה שכתבת ואת התגובות של אנשים נוספים שעברו חוויות דומות, המסקנה שלי היא שמה שעברת הוא לא תלוי זמן ומקום, זוהי חוויה אוניברסלית שרבים עוברים. כנראה שיש משהו בסיסי באנשים שגורם להם לההפך למפלצות בסיטואציות מסוימות.

  • יאיר  On 09/22/2007 at 21:44

    גם אני הייתי ילד שהציקו לו, ודווקא זיכרון הכאב הזה פג. ומצד שני – גם הצקתי וממש התעמרתי באחרים, ועל זה אני מתייסר גם היום.

  • מ.ש  On 09/22/2007 at 22:30

    טלי, תיזהרי מהרעלת צדקנות. זה לא בריא למרות שזה מספק "היי" רגעי.
    ומה הקשר ליחצ"נות? אנו מדברים על מעשים שקרו בין ילדים לפני כמה עשורים. מדברייך.
    וכמובן, אם הוא עשיר היום, (אז הוא ילד והעושר של הוריו) הוא כנראה אשם. פופוליזם, כבר אמרנו?

  • טלי  On 09/23/2007 at 13:29

    שהיה בדברים שלי ארס מיותר, אבל לא טענתי שיש מתאם בין עושר ואשמה, מה שבסך הכל אני אומרת, שהוא לא צריך סניגור, וגם לא איש יחסי ציבור- כל הבמה שלו- להסביר, להתחרט, להתנצל, להגיד שמאז הוא אחר.
    לצערנו נתקלנו באלימות מחרידה גם אצל ילדים שאינם מבתים מבוססים, למשל במקרה של רצח מעיין ספיר ברחובות. גם בועז מציין ברשימה את הפשע והאלימות ששררו בשכונה המקורית ממנה הוא בא. חבל אגב שבתגובה שלך אתה מתייחס אליי אישית ומדביק לי תכונות בלי להכיר אותי כלל.

  • שירה  On 09/23/2007 at 17:18

    והרהרתי בפוסט הזה המון. וככל שאני יותר חושבת על זה יותר, אני יותר יותר משתכנעת שאין קשר לעבודה שהוא היה בן עשירים ואתה מג'סי כהן, או שהוא היה המקובל ואתה – הדחוי. אולי יש משהו בענין של אינטראקציה בין שני אנשים (ילדים) שגורמים לדינמיקה הזו? אני חושבת על אחי הקטן ןאיך שתמיד, שבכל מקום אליו הגענו, תמיד התיחסו אליו במין יראת כבוד.. אם זה בשכונה העלובה בה גדלנו ואם זה בקיבוץ אליו נשלחנו כילדי חוץ.

    זה תמיד הפליא אותי איך אני ישר תפסתי את משבצת הילדה הדחויה והוא – נהפך ל"מקובל" שכל הבנים רוצים אותו ב"קבוצת כדורגל" איתם וכל הבנות חושבות שהוא חמוד..

    אני חלילה לא טוענת לרגע שהילד שבו מתעללים "מאפשר" את זה, אני רק מרגישה שילדים חשים במי אפשר להתעלל ומי יעמוד מולם ולא יתן להם לרדת לחייו..
    ולגבי המקרה הספציפי שלך – הלואי שהוא ילך לעזאזל!

  • איריס בן הרוש  On 09/23/2007 at 18:03

    שירה: ילדים אכזריים, ואנשים חסרי-לב, מתעללים במי שאינו חזק כמותם.

    מה שעצוב בכל הסיפור הזה, שהמתעלל הוא מולטי מיליונר מצליח ונהנתן שלא איכפת לו בכלל מאלה שהוא דרס והרס כל הדרך למעמדו הבכיר.

  • שירלי  On 09/23/2007 at 18:13

    ואני מאמינה שהחארות הקטנים שהיו מתעללים בחלשים בנעוריהם, גדלו והפכו לחארות גדולות.
    מובן שרני רהב יורה ללקוחו שלא להגיב, מדוע להפיץ את העניין הלאה?
    בכל אופן, זה מה שאני אעשה. אפיץ את הפוסט הזה לכל מי שאפשר.
    קוראת לכל מי שעבר חוויה דומה שלא לפחד ולצאת מהארון. אז – לא יכולנו להגיב, היום כן.

  • rainsong  On 09/23/2007 at 22:03

    בין כאפה לבין ארבע שנים של התעללות, ואם זו סיטואציה שבה מורים יודעים ושותקים כי לילד יש הורים עשירים, זה על אחת כמה וכמה גרוע יותר

  • זלפה  On 09/24/2007 at 0:43

    קראתי בכאב מה שכתבת,ולמרות היכולת שלי להבין את כאבך,אינני יכולה שלא לאמר לך,שהמסקנה שלך על כך שלילדים הללו לא היה במה לקנא בך,איננה הוגנת.הדברים שאתה מתאר שיש להם, הם כולם חיצוניים. אולי כילד הנוסע לכנרת יכולת להתקנא במי שנוסע לסאמר סקול, אבל מי שנסע ללמוד אנגלית בארץ רחוקה- יכול היה להרגיש בודד וזר עד מאוד.
    חשבת פעם למה הסנדויצ'ים שאמא שלך הכינה זכו לכזו תשומת לב? חשבת עלזה שלילדים הללו אמא אף פעם לא קמה בבוקר להכין סנדויץ'? מקסימום העוזרת. וזה ממש לא אותו דבר.
    אני חושבת שהם קינאו במה שכן היה לך,ושאולי אפילו לא היו לך ולהם מילים לבטא את התחושות שעוררתם זה בזה. אל תשכח שגם הם היו בני שתייםעשרה
    יש את העדר ההולך אחרי המנהיג המרושע,מפחד,מהערצה,- ואינני מסנגרת על איש מהם. אבל אי אפשר להסיק ממה שאמרת ש"אנשים שטוב להם לא עושים רע". כי בשום צורה ואופן לא יכולת לדעת אם טוב להם.טוב באמת. וממה שאתה מתאר, אני די משוכנעת שהיה להם מר מאוד. אדם צריך לספוג הרבה רשע כדי להפוך לרשע בעצמו. אני שמחה שעזבת את המקום ההוא, ומקווה שהנקמה המושלמת שלך, ושל כל מי שהתעללו בו – תהיה זו שג'ורג' הרברט המליץ עליה. לחיות חיי אושר.

  • בועז  On 09/24/2007 at 16:47

    1
    בכוונה גמורה לא נכנסתי לפירוט מלא ומושלם של ההתעללויות. לא היתה זו כאפה או סטירה. על כך לא הייתי נוצו כאב של 30 שנה.

    2
    אין זה משנה מאיזו סיבה ילד בן 12 מתעלל באופן עקבי וקבוע בילד אחר, ילד חלש ממנו, וגורם לו כאב ויסורים פיזיים ונפשיים – ואף מפיק הנאה ניכרת מכך.
    הסיבה, תהיה אשר תהיה, אינה חשובה כלל.

  • זלפה  On 09/25/2007 at 11:06

    לחלוטין שעבור הקורבן אין זה משנה מהן סיבותיו של המתעלל. סבלו וכאבו הם המשמעותיים. אבל בפוסט שלך ביקשת להבין מה מביא ילדים לאכזריות כזו, ואני ניסיתי לשפוך איזשהו אור אחר שאולי יסביר. לא היתה לי כל כוונה להקל ראש בסבל שלך, או בכאב שעברת. אני מתנצלת אם נפגעת מדברי.
    אני מאוד מעריכה את כתיבתך (שנחשפתי אליה רק לאחרונה, בעקבות הפנייה מידיד) ובמיוחד מעריכה את ההחשיפה שמן הסתם לא היתה קלה, בפוסט הזה.

  • קרוסלה  On 09/25/2007 at 14:42

    בבית הספר, מי יותר מי פחות. ואלה שלא עברו בבית הספר עברו אחר כך בצבא או בעבודה או בחיי הזוגיות. מה שמדהים כאן זה כמה אנשים מזדהים עם הפוסט הזה, לכמה מאיתנו זה נוגע.
    מה לעשות, לחיות, זה גורם להרבה סבל.
    מזל שיש גם קצת אושר לפעמים.

  • ענת  On 09/25/2007 at 20:10

    ועל ההנאה מהתאכזרות, מזווית כללית יותר:

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/905287.html

    ובהמשך להמלצה של יאני ול"בעל זבוב", גם הספר "העיר והכלבים" של מריו ורגס יוסה מתאר התעללות של החזק בחלש. זה אחד הספרים הטובים שקראתי.

    בועז, אני במקומך הייתי מתמלאת ביצר נקמה, אבל אני לא יודעת איך אפשר לנקום. אפשר רק לחשוב על כך שהגלגל מסתובב, ואולי הנקמה הגדולה ביותר היא לגלות טוב לב ואצילות כלפי מי שהתאכזר אליך, כשהיחסים ביניכם מתהפכים.

  • בועז  On 09/25/2007 at 23:34

    אני לא נוקם ואין לי שאיפות נקם.

    הנקמה אינה מועילה ואינה תורמת מאומה.

  • אבשלום אליצור  On 09/26/2007 at 14:22

    בועז היקר, לא הצלחתי לחשוב על שום דבר שלא אמרו למעלה קודמיי הגדולים והטובים ממני אז רק אחזור: יישר-כוח ענק על המעשה הרב ותודה בשמם של הרבה אנשים שלעולם לא תפגוש אבל היום נתת להם כוח לפתוח את הפה בבוא היום. ייוודע מעתה כי גם כשאי-אפשר להביא לדין, דין יינתן, וייעשה, וייראה, וממנו לא יצילו לא ממון ולא שלטון. אשרינו החיים בתקופה שבה כל זה אפשרי, בזכות אנשים כמותך!

  • שלומית  On 10/14/2007 at 21:10

    אין מה לעשות, ילדים הם עם אכזר. זה לא משנה אם הם עשירים או עניים, מסביון או מהקריות, הם תמיד יחפשו במי אפשר להתעלל.
    והמורים, תמיד לא אכפתיים ומעלימים עין.
    וכך קורים מצבים של ילדים כמונו שחווים את זה ומגיעים למסקנה בגיל כ"כ צעיר שהם מעדיפים למות ורק לא להתעורר למחרת לעוד יום בבית הספר.
    העיקר ששרדנו את זה, התחשלנו והיום אנחנו אנשים טובים יותר ומבינים יותר, בעלי חמלה שלהם לעולם לא תהיה. על כך אני מרחמת עליהם.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 11/24/2007 at 12:30

    בועז, אנא ממך קרא, גם את התגובות. היום לא מספיק להשפיל בד' אמות הכתה.
    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=396597&blogcode=6357627

  • א.  On 01/11/2008 at 0:11

    אבל לא מילדים שהיו במעמד סוציואקונומי שונה משלי אלא מילדים במצבי. אני הגעתי למסקנה שלא רק ילדים הם עם אכזר אלא האנושות בכלל, הרי ידוע שהחינוך בא מהבית ושרוב החינוך הוא לא מה שההורים מסבירים לילדים אלא הילדים מחקים את התנהגות ההורים. מבוגרים הם לא פחות אכזריים מילדים, לפעמים אף יותר, אך הם נוהגים באכזריות לעיתים רחוקות יותר ויודעים להסתיר את אכזריותם טוב יותר ולפעמים אפילו יודעים לגרום לקורבנם לטעות באשליה שהם נחמדים אליו כשבעצם הם גורמים לו לעשות דברים שיפגעו בו עקב רצונם להרע לו. אם כן המסקנה היא, מבוגרים הם לא פחות אכזריים מילדים, הם רק מתוחכמים יותר, האנושות היא גזע דפוק. עד היום אני סובל מהמשקעים הנפשיים שיש לי מהילדות ולכן אני לא רוצה ילדים, אני לא רוצה לתת חלק להמשכה של האנושות וזה למרות שאני משתדל רוב הזמן להיות אדם טוב. הטובים לצערי הם המיעוט והרעים הם הרוב ואם בגלל תפוח רקוב אחד זורקים את כל הארגז, קל וחומר שארגז שבו רוב התפוחים הם רקובים צריך לזרוק. אלוהים ברא עולם חרא.

  • קוראת אחת  On 02/21/2008 at 11:05

    היצר הזה רע. סכרים בצורת חוקים ואיסורים עוצרים אותו מלהשתולל. זה עצוב. לאכזריות אין צידוק. ליבי נשבר.

  • נון  On 02/22/2008 at 6:45

    ניסיתי להיזכר אם מישהו התעלל בי פעם – או אם אי פעם הייתי הבריון עבור ילדים בסביבתי.
    אולי, ככה בקטנה, זכיתי לראות את שני הצדדים של המטבע, ומאוחר יותר ניסיתי להבין למה.
    ראיתי חזקים (חברתית) מתעללים וראיתי חלשים (סוציואקונומית) מוציאים מררות זקניהם על מי שמעולם לא השתתף בדיכויים (כפי שהם – נניח -תופסים את מצבם).אני לא חושב שממש משנה מאיזה בית בא הילד ואילו נעליים יש לו במגירות מעץ הטיק. הפער הכלכלי הוא רק תירוץ לילד מתוסכל, מתוסבך ו/או רשע.
    אולי באמת ככה ילדים,וכזה העולם.

    לכן, הטענה העיקרית צריכה להיות נגד המבוגרים, המחנכת, ובעיקר – הורי המתעללים,שלא השכילו להחדיר בילדיהם את הכבוד לזולת.

    אולי חלק מהמתעללים שלך אפילו גדלו להיות אנשים מוסריים והורים אחראיים (ציבורית) לילדי השמנת שהם מגדלים.

    זה מה שאני לוקח מהסיפור המדמיע הזה, את הצורך והתקווה לגדל ילדים שלעולם לא יתעמרו בזולת.

    תודה.

  • יעל אוסטרליה  On 10/28/2009 at 0:32

    אני מעדיפה שאנשים יגידו לי בפנים מאשר שהם ישתקו ולא יגידו דבר
    זה גם סוג של אכזריות

    • סאמר סקול  On 03/14/2011 at 18:02

      "יעל אוסטרליה" צודקת, לפחות בכל הקשור למערכת היחסים שבין אנשים מבוגרים. ילדים, לעומת זאת, לא מודעים לכוחם ולכן רמת האכזריות שלהם, בשל האופן הישיר שבו נאמרים הדברים, עלולה לפגוע, ואכן פוגעת.

  • זוהר  On 08/21/2011 at 16:16

    בועז, במקרה נקלעתי לכתבה המרגשת שלך. (חיפשתי משהו אחר לגמרי.) היום אני קוראת את זה לאחר חמש שנים מאז שכתבת את זה. כל הכבוד על האומץ, היית חייב להוציא את זה שכולם ידעו.
    אני ממש מעריצה אותך .
    זוהר

    • בועז כהן  On 08/24/2011 at 16:13

      את האכזריות הטורפנית ההיא של החזקים נגד החלשים אני מזהה היום אצל הטייקונים. יש להם הכל והם עדיין רוצים לרמוס את החלשים והמסכנים.

      • אלי  On 10/31/2011 at 3:55

        אני נער בן 17 וקרה לי כמה דברים ששינו תאופי שלי לטובה מדברים ותקופות קשות כול מה שקרה לי כישל אותי ולא ייאש אולי היה קטעים שכן אבל בגדול לא רק פתח לי את העינים והבנתי שמה שקורה צריך לקרות ואם קורה משהו זה רק להעיר אותך לחחשל אותך שתהיה בן אדם חז
        ק עם יותר נסיון כי עד שלא קורים לך דברים אתה לא לומד

  • נטעלי שרון  On 08/22/2011 at 16:25

    עצוב לי לקרוא את זה ואין לי הרבה מה להגיד – הרוע והאכזריות הם משהו שקשה לי להתמודד איתו דוקא ככל שאני מתבגרת. יש דברים שאני מזמן כבר מדלגת על קריאתם בעיתון (למשל, התעללות בבע"ח), פשוט כי קשה לי מדי, זה כאב לב לופת וחונק.

    ומאידך, זה לא מפסיק להטריד אות ולהעסיק אותי ואחת הסדרות שאני מכורה אליהן (ברשת) היא סדרה על מקרי פשע אמיתיים ומחרידים, מנותחים ע"י קרימינולוגית שמנסה לענות על השאלות – איך נוצרים אנשים כאלה? מה גורם להם להיות כאלה? הרבה פעמים אני שואלת גם מה גורם לאחרים להיות אלה שיוצאים נגד הרוע הזה? אני לא זוכרת הרבה מהתקופה שהייתי ילדה, אבל יש לי כמה יומנים שמזכירים לי כמה אחרים היו רעים וכמה אני הייתי רגישה.

    אבל (ובכך אולי אנסוך קצת אופטימיות על התגובה לפוסט העצוב הזה) אחד הדברים שאני גאה בהם ושאמא שלי הזכירה לי לפני כמה שנים היה מקרה שקרה כשהייתי כבת 12: הבנות בכתה שלי לעגו לילדה אחת שהתקשתה בתרגילי ספורט. אני נעמדתי מולן ושאלתי אותן "למה אתן צוחקות עליה? איך הייתן מרגישות לו הייתן במקומה?". אין לי ספק שחלק גדול מהאמפתיה הזו, מהיכולת לשים את עצמך בנעליו של אחר התפתחה אצלי בגלל שקראתי כ"כ הרבה. זו גם אחת הסיבות לכך שהייתי רגישה מאוד ואני מנחשת שזה נכון גם לגביך.

    הנושא הזה רק מעורר עוד ועוד סימני שאלה עצובים ומוטרדים.

  • יעל  On 09/15/2011 at 1:14

    מדהים. ואתה כותב נהדר וריגשת אותי מאוד.

  • מור  On 05/08/2012 at 14:19

    לא צחקו עלי ולא על הורי
    לא הרביצו לי ולא לקחו לי את הסנדביצ'ים
    לא הסתכלו אפילו על מה שלבשתי ולא התעניינו איפה קניתי את הבגדים שלי
    הייתי שקופה

    אי אפשר להשוות כאב בין אנשים (וטוב שכך). כאב לי לקרוא את הפוסט הזה, אבל דע לך שיש גם כאב של זה שלא מתעללים בו, לא מנדים אותו, ולא שונאים אותו; הוא פשוט שקוף.

  • רוני  On 05/08/2012 at 21:43

    האכזריות האנושית היא דבר כלל אוניברסלי, חוצה מעמדות ותרבויות.
    אני למדתי בקיבוץ, כולנו היינו לבושים אותו הדבר, כולנו באנו מאותו הרקע ולא היה אף אחד שונה למראית עין. זה לא מנע מילדים להתאכזר אחד לשני כמו שרק ילדים יודעים.

    עצוב לשמוע שנפלת קורבן בגלל נסיבות כאלה.

    אבל אנשים אכזריים לא חסרים בעולם הזה וכל אחד בא מרקע ומעמד שונה,אכזריות לא שמורה ל"חזק" או למעמד הגבוה.
    כדי לדעת למה אנשים עושים את זה תצטרך לרדת לרבדים עמוקים הרבה יותר.

  • קותי  On 11/17/2016 at 9:53

    תראה אחי היקר
    במקרה נתקלתי בסיפור הזה 10 שנים אחרי
    אבל עדיין כאב לי שכאב לך

    יש לי המון אבל המון מה לכתוב
    אבל אכתוב בקיצור.

    תמיד לימדו אותי לחשוב על השני – זאת אומרת להיכנס לראש של האדם השני ולנסות להבין אותו (זה לא אומר לקבל)
    כשאני חושב עליהם עולים בי דברים אחדים:
    א. הם היו ילדים זה אומר שהם קבלו חינוך ממקום מסוים זה לא שהם קמו בוקר אחד והחליטו להיות כאלה
    זה השפעה ממשהו סרטים רעים
    ובעיקר הורים רעים .והם חשבו שככה צריך להתנהג וזה נורמלי שהם יחשבו ככה
    (הם עדיין רעים)
    הראיה שיש המון כמוהם שהם לא ככה.

    ב. יש טבע לאדם להשתלט טבע אנושי
    ככה הוא מרגיש את כוחו
    ,בלי העשייה הוא לא חש שווה
    דבר נוסף
    ההבדל בין ילד למבוגר שאין מחשבה בעשייה
    זאת אומרת הוא לא מבין מה הוא עושה

    ילד גם יש לו טבע כמו גבר רק הוא לא מבין אם זה רע או טוב הוא עושה
    ולכן ילדים עושים שטויות והם לא נזהרים ולכן נופלים עושים המון טעויות וכד'
    הם עדיין ילדים חראות וצריך להתרחק מהם
    ולחפש מקום עם אנשים לב זהב

    זה לא שכל העולם חרא
    צריך לחפש את הטובים
    וכל אלה שגדלו רע מסכנים
    לא תמיד זה אשמתם פשוט ככה הראו להם את עולם
    דע לך שיש לך המון כח לשנות ולעשות טוב בעולם
    תראה אותו ותשפיע עליו
    אחרי שעברת את זה תנסה להשפיע אפילו קצת על מקומות של ילדים
    שיתנו אהבה אחד לשני ולהראות את הטוב שלנו לא את הרעה שראינו .
    יש לי עוד המון מה לכתוב
    רק מחמת חוסר הזמן …
    אגב זה שאתה גדלת בבית טוב עם הורים עם לב זהב
    זה לא כולם ככה
    אם הית גודל בבית עם הורים כמו שלהם היי יוצא כמוהם ואולי יותר. תודה לה' שזכית להיות ילד מהורים עם נשמה מיוחדת

    בהצלחה רבה

    אגב קבלתי מלגת לימודים
    שאני צריך בתמורה להעביר שיעור לילדים בכיתה א-ג פעמיים בשבוע במשך שנה הקרובה
    שבוע הבא יש לי להכין שיעור והתלבטתי באיזה נושא
    הבוקר ראיתי את הכתבה שלך
    ופשוט לי על מה אני הולך לדבר שם
    תודה לך …

  • קותי  On 11/17/2016 at 9:59

    באסה כתבתי דברים חשובים
    אך זה לא נרשם לא יודע למה
    בכל אופן
    יש לי מלגת לימודים לתואר שבתמורה אני צריך להעביר שיעור לילדים בכיתות א-ג בנושא מסוים במשך שנה
    התלבטתי המון במה
    בזכותך אני מעביר שיעור לילדים
    על הנושא הזה
    תודה רבה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: