השכונה

וזו היתה מציאות חיינו: דירת חדר וחצי בשכונת ג'סי כהן בחולון, אחותי, אני ושני הורים אוהבים שניסו לבנות לנו בועת קסם בתוך מרחב דירתי מצומצם.  הסלון הפך לחדר שינה בלילות. את הספה הסגולה פתחו לשניים ועליה ישנו הוריי. בחצי החדר הסמוך אנחנו. מעל לראשה של אחותי היְשֵׁנָה חלון צר אל השמיים. אני בוהה בענני-שמיכה לבנים, מבקש מאלוהים שיהיה טוב אלינו

 

לפעמים תוקפים אותי געגועים למרכז המסחרי הישן, של פעם, בשנות השבעים. המרכז המסחרי של ג'סי כהן, עם המכולת של יוסף (שהיו רושמים בה "בהקפה", והזוג שניהל אותה דיבר באידיש, האשה היתה שמנה ולגבר היה עיפרון מאחורי האוזן), ודוכן הפלאפל המצרי וחנות מכשירי הכתיבה שהיינו קונים בה "שנות טובות" בראש השנה ועיתוני "דבר לילדים" או "הארץ שלנו" ו"אצבעוני" ו"פופאי" וספרי לימוד ומחברות בתחילת השנה, והחנות של "אתא – הלבשת גברים", שכל אבא ובן הלכו אליה לפני בר-מצוה ובית הקולנוע השכונתי עם כסאות העץ. קולנוע רון – שם ראינו את "מצ`יסטה" ו"אימת העכביש", "הבריחה מכוכב הקופים" ו"גודזילה", "ברוס לי איש הזעם" ו"אגרופו של סופרמן" ועשרות סרטים טורקים, ערבים והודים.

 

ג'סי כהן היתה מעברה שחוסלה, אבל שמרה בקנאות על עליבות ואדישות. ברחוב הדקל, שם גרנו, לא היה כביש. היה חול. כדי להגיע לקו 91 שנסע לתל אביב, שקענו בחול הלוהט בקיץ ובבוץ הטובעני בחורף. זה לא היה בכפר נידח במאה ה-19. זה היה בדרום-מערב חולון, ב-1970. בכל השיכונים שמסביב היו עולים חדשים מעיראק, מצרים, סוריה ולבנון.  בשעות הערב המאוחרות היו מפנים את הזבל בשכונה. גוררים לאורך החול את פחי הזבל השחורים.

 

הבניה היתה מכוערת להפליא. הנערים ישבו ברגליים מתנדנדות על החומות השבורות שגידרו את הבתים ודיברו על כדורגל. נערות יפות בשיער ארוך ומדיף ריח של שמפו הלכו יחד לשבת בגן העבודה. הכי מפחיד היה להיתקל בשמעון ברדה, לימים פושע וחבר כנופיית ליפתא שתכננה לפוצץ את הר הבית, ואז ילד בן 13 שהיה שודד ילדים קטנים ממנו שבסך הכל הלכו לקיוסק של סבאח לקנות מסטיק עגול ו"העולם המופלא". ברדה היה חוסם את הדרך ודורש ממך להוציא כל מה שבכיסים, ולתת לו. והיית נותן.

אני זוכר את לולו היפהפיה, שאמא שלה היתה צורחת כמו משוגעת ויום אחד לקח אותה איזה אמריקאי עשיר מהשכונה והיא לא חזרה יותר. אני גם לא יכול לשכוח את "המכוליסטית" – שהיתה מחזיקה מצרכים בדירה שלה, מתחת למיטות ובארון המצעים, ותמיד כשאמא היתה נתקעת פתאום בלי שמן, קמח או סוכר, נשלחתי להביא מ"המכוליסטית", שהבן שלה היה אונס אותה, מדי פעם.

והיה את החלבן יפה התואר, שסיפרו עליו שלא רק חלב הוא מחלק אלא גם חסדים גדולים לנשים מתוסכלות. בשכונה יודעים הכל על כולם.

 

מגיל 3 כבר הלכתי לבדי, ברגל, לגן הילדים של שם טוב וזהבה אביג'אני – שהיה הגן הכי יפה בעולם, בעיני, עד ששם-טוב שינה את השם לאבי-גני, חזר בתשובה, הפך לרב, נסע וחזר מצפת, ונשארה רק החומה הצבעונית והקירות המצויירים, שהדודה שלי אורה ציירה יחד עם מ. אריה הידוע.

 

עזובה. נחשלות. פשיעה. עוני. כל אלה היו שם, בג'סי כהן. לא רומנטיקת-דלות של משוררים. זו היתה מציאות חיינו. בדירה של חדר וחצי גדלנו, אחותי ואני, עם שני הורים אוהבים שניסו לבנות לנו בועת קסם בתוך המרחב הדירתי המצומצם.  הסלון הפך לחדר שינה בלילות. את הספה הסגולה פתחו לשניים ועליה ישנו הוריי. בחצי החדר הסמוך ישנתי עם אחותי, מיטה מול מיטה, ומעל למיטתה שלה היה חלון צר וארוך שדרכו ראיתי את הירח. אחותי ישנה ואני בהיתי בענני-שמיכה לבנים ודיברתי עם אלוהים, שיעשה לנו טוב.

 

בתי שיכון ישנים שקירותיהם סדוקים, קוצים בחצרות וערימות של אשפה וגרוטאות בחזית ובין הבתים, עשרות ילדים משחקים ברחובות ובחדרי המדרגות הפרוצים ובחולות שבין הבנינים. כשחיסלו את המעברה שיכנו בבלוק אחד את כל המפונים, רובם בני משפחות שמנו עשרה ילדים ויותר. האשכנזים שהסתדרו, עזבו מיד את השכונה. גם ד"ר קמינייצקה, שהצילה את חיי, כשהייתי בן שנה וחליתי בדלקת קרום המוח.

 

ביום העצמאות של חצי היובל למדינת ישראל, תשל"ג, אפשר היה להבין בדיוק מה ערכה של שכונת ג'סי כהן עבור מדינת ישראל, העיר חולון, הפוליטיקאים, הפעילים. מחוץ לשכונה – בשדרות האומות ורחוב אילת – היו פנסים צבעוניים ודגלים, גזירי נייר וסרטים מוארים – אבל 20 מטר דרומה משם לכיוון רחוב העבודה ורחוב התנאים, כבר היה חושך. רחובות עגומים, דוממים. במרכז העיר היו במות בידור והופעות של הגשש החיוור ועוזי פוקס, אבל בג'סי כהן הלכו לישון מוקדם ובקומה שמתחת הגיעו צלילי קונצרט של אום כולתום, מהרדיו טרנזיסטור של אבו-נעים, הזקן המסומם שסיפק לכל השכונה את ה"טומבק" הממסטל שלו.

"אתה כהן", סבא שלי אומר לי, ומדקלם לי את ברכת הכהנים. בבית הכנסת "בית ישראל" הוא פורש ידיו לצדדים, מושיט אותן לפנים עד שהן בגובה הראש, כפות ידיו מולי, אצבעות הידיים פשוקות, הברכה אורכת שתיים-שלוש דקות.

 

סבא ואבא מכסים בטלית את ראשי, אנחנו הכהנים אומרים בנגינה "יְבָרֶכְךָ", והקהל עונה "יברכך", הכהנים אומרים "ה'", והקהל אומר "ברוך הוא וברוך שמו", הכהנים אומרים "וְיִשְׁמְרֶךָ", הקהל אומר "וישמרך", ואחר אומר "אמן".  הכהנים אומרים "יָאֵר ה'" והקהל שר "ברוך הוא וברוך שמו", הכהנים אומרים "פָּנָיו", והקהל עונה "פניו", הכהנים אומרים "אֵלֶיךָ" והקהל עונה "אליך", הכהנים אומרים "וִיחֻנֶּךָּ", והקהל עונה "ויחוניך", ואחר-כך אומר "אמן".

 

אני מרגיש את חום גופו של סבא מצד ימין. את גופו החזק של אבא משמאל. אני כהן. אני לא יכול לחמוק לשחק עם הילדים בחוץ. אני נשאר פה, חבוק, עטוף, בין שניהם. בחוץ ג'סי כהן שקטה. שבת. עולים לתורה. תורמים 2 לירות בעבור הנחת זוג רימונים. אחר-כך נלך הביתה, נאכל בורקסים חמים, ביצים וסלט. עד שתצא השבת, וסבא יוכל לחזור הביתה, לשכונת התקוה, באוטובוס הראשון שייצא מרחוב אהרונוביץ' לתחנה המרכזית בתל אביב.

 

 
 
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אמיר  On 07/24/2006 at 1:43

    אני אסתכן ואגיד שזה הטקסט הכי טוב שפירסמת בבלוג שלך אי פעם. כל כך פוצע וכואב. ישר לתוך הלב.

  • ריקי  On 07/24/2006 at 1:44

    בסוף נגלה שאנחנו קרובי משפחה, בועז.

    הזכרת לי בהתחלה את השיר של ג'ון קייל ולו ריד, small town ובמיוחד את שורת הסיום:
    you hate it, you know you will have to leave

    מה פירוש הבן שלה היה אונס אותה? זה מחריד. מאיפה אתה יודע את זה?

  • E  On 07/24/2006 at 2:08

    למרות שלא גדלתי בג'סי כהן אלא לא הרבה רחוק משם, אני מכיר בדיוק את כל שמות הרחובות, תאורי המקומות, הריחות והאנשים. ואת כולם העברת בצורה כל כך חזקה שנזרקתי 30 ומשהו שנה אחורה בבית אחת. מדהים.

  • ריקי  On 07/24/2006 at 6:19

    זה כתוב נהדר.

  • אורן  On 07/24/2006 at 7:26

    מה לעשות – כזה אני.
    אחלה קטע!

  • ליה  On 07/24/2006 at 7:55

    אפשר ממש להריח את הריחות ולראות את הצבעים.

    וזה מאוד מרגש…

  • רונה צורף  On 07/24/2006 at 8:55

    שנותנת את התחושה ובעיקר את הרצון לעוד, הרי כשהשכר ניפרץ וה"תמונות הקצרות" זורמות בשצף, קשה מאוד לעצור אותן.
    ולכן הייתי רוצה לקרוא עוד על הסבא משכונת התקווה שגאוות הכהנים מכוננת אותו, על האבא והאמא האוהבים שהצטופפו לילה לילה מחובקים על הספה המתקפלת הסגולה, על האחות, על העננים, על אלוהים, על בקשותיך ממנו,
    ובעיקר הייתי רוצה להזכר דרכך בילדותי שלי שהייתה כל כך דומה שזה מבהיל….

  • חנן כהן  On 07/24/2006 at 9:23

    אני חוזר להיות נער קיבוצניק בסוף שנות השבעים שבשבילו שכונת ג'סי כהן בחולון היא מין יעד רחוק וקשה ומאתגר לתכניות שנת שירות וגרעין עודד וכאלה.

    מעניין אותי איך נראה המפגש "מהצד השני".

  • גלית  On 07/24/2006 at 9:57

    אז מתי ואיך עברת מג'סי כהן לקרית אונו?
    לפי מיטב זכרוני, יש לך רשימה על יונה וולך אותה זכית להכיר..
    סתם מעניין לשמוע..

  • אודי שרבני  On 07/24/2006 at 10:00

    קראתי ונזכרתי בשורה שכתבתי

    "היה פה פעם גל גדול של חזרה בתשובה, בעיקר של אלה שלבשו חולצות של מטאליקה וסלייר."
    גם מכתבת שכונה
    http://www.notes.co.il/sharabani/15656.asp

  • בועז כהן  On 07/24/2006 at 10:09

    וזה פרק-חיים בפני עצמו.

  • נולי עומר  On 07/24/2006 at 11:50

    מרגש ולא רגשני הטקסט, וככה בדיוק אני אוהבת שכותבים.

    כשהתיאור מדוייק על סיבו של הניואנס. כשהרגש גולש מתחת למילה אחת ספציפית ולא גולש לרגשנות שמאלציונרית מתייפייפת.

  • חוסמסה  On 07/24/2006 at 13:48

    גרנו לא רחוק אחד מהשני, אני באהרונוביץ' בשיכון ארוך שחולות סביבו. אני צעיר ממך בכמה שנים ואת ה"שכונה" ומה שמסביבה, את האנשים, הריחות, העוני והחולות הלא נגמרים אני יכול לצייר מהזיכרון כאילו אני עדיין שם.
    זכור לי היטב הפחד שהטיל השם "שמעון ברדה" על היישוב החולוני באותה תקופה. חקוקים לי עוד כמה שמות בראש…
    אח"כ זזנו קצת צפונה.
    אח"כ זזתי אני הרבה צפונה.

  • חוסמסה  On 07/24/2006 at 13:50

    כמה חול
    כמה יוסי

  • Julia  On 07/24/2006 at 15:43

    כי רק רציתי להגיד שזה טקסט מופתי, קורע

  • איילת  On 07/25/2006 at 1:13

    בועז- מרגישים את הריחות והתמונות עם המון אהבה ונוסטלגיה. גם לירקות היה פעם טעם. כתוב נהדר.
    איילת עמית

  • לא מזדהה  On 07/25/2006 at 15:53

    הטקסטים שאתה כותב מרטיטים ומזכירים ילדות נשכחת.

    חשבת פעם לכתוב ספר?

  • דרור  On 07/31/2006 at 22:47

    אני מכיר את ג'סי כהן של היום. אותן דמויות, אותם קשיי יום של ביטוח לאומי, סמים (מהצד העצוב, לא האשליה הרוקנרולית), ניכור ותחושת בדידות חזקה.

    אבל בין כל האנשים יש שם עדיין אנשים שלא מוותרים ונאבקים למען עתיד טוב יותר, ללא הפסקה ובעמל רב.

  • קוראל  On 08/01/2006 at 9:34

    וכאחת שהעבירה את הילדות שלה בחולון אני גם יכולה להעיד שהתיאורים אותנטיים עד מאוד.
    כשרואים את הבית של הוריך היום קשה להאמין שזאת היתה נקודת הפתיחה שלהם.
    בכל פעם שאני קוראת את תיאורי הילדות שלך בחולון שכתובים באופן כ"כ צבעוני ומרגש אני חושבת שאולי באמת הגיע הזמן שתכתוב כבר ספר .

  • עדניקו  On 09/17/2006 at 19:39

    "ברכת הכהנים" העבירה בי צמרמורת.

    אני גר היום לא רחוק משם, העליבות נשארה אותה עליבות.

    כמה עצוב.

  • שפי  On 09/18/2006 at 7:12

    גם אותו ג'סי כהן היה מן הסתם כהן. 🙂
    רשימה נפלאה. תרגום מצוין ל"הללויה" של לאונרד כהן:
    http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=4197526

    גם אני כהן.

  • אבא של יסמין  On 09/27/2006 at 18:30

    סתם אגדה אורבנית…. הרי אני משם, כולל יסודי (וייצמן הזכור לטוב) ובי"ס תיכון (קוגל, במרכז העיר). היו שם אנשים מכל העדות מדגיש שוב – כל העדות!!!!! (כולל פולנים, רומנים, הונגרים ווכוליים), וברור שהיו עניים יותר ועניים פחות (עשירים? – איש לא היה אז עשיר בשכונה..). גם בבבלי שבת"א , כך סיפר לי בצבא אצילי, היה אחד ששכב עם בנותיו התאומות. נו, זה קורה גם בקיבוצים ולאו דווקא בג'סי כהן….. את ד"ר קמינייצקה (הפולניה) הכרתי אישית הן מהרחוב והן דרך ביתה אביבה, שלמדה איתי בכיתה, ואת יתר הדמויות מהמרכז המסחרי בטח שהכרתי (תגיד, הקיוסק של הטוטו שם בפינה לא היה של "סבאח", נו, טוב, אולי אני טועה בגלל הגיל….). יש הרבה סיפורים, שמחה ועצב מהשכונה, אבל כולנו יצאנו בסדר: מי יותר, מי פחות, ומי ככה באמצע. עבריינים? בכל מקום יש, והאמת היא שהסיפור בשכונה היה, שכאן אין מה לחשוש, היות ואת העבודה הם מבצעים בחוץ

  • מיכל.  On 12/13/2006 at 20:23

    אם תיסע מרחוב אהרונוביץ' ישר ישר ישר ישר ישר לכיוון צפון, תעבור את קולנוע מגדל ואת קולנוע רינה, קצת לפני הכיכר שם הייתה שכונת ילדותי.. בחולון גדלנו כמו ילדים, עם כל הקשיים, תמיד יהיה שם קסם באוויר, לנו היה את יוסי הפרסי, ואת מוריס המרוקאי מהממתקים..והיה לנו את חולות חוסמסה עם הבית של הערבי והקומזיצים ושני דגלים וחפש את המטמון ושקיעות מדהימות.וכן,גרנו בבית שיכון עם הרבה שכנים אבל עם הרבה טעמים..

  • אופיר  On 12/15/2006 at 18:10

    גם אני חושב שזה פשוט מצוין, כולל הצמרמורת שהזכירו 🙂

  • אלינור ברגר  On 09/22/2007 at 11:07

    "בדירה של חדר וחצי גדלנו, אחותי ואני, עם שני הורים אוהבים שניסו לבנות לנו בועת קסם בתוך המרחב הדירתי המצומצם…"

    קראתי שוב. בכיתי שוב. מהתרגשות

  • ציפי זלקוביץ  On 05/25/2008 at 1:47

    בועז שלום
    מאוד ריגשת אותי בהעלאת הזכרונות שלך משכונת ג'סי כהן. הגעתי לשכונה ב-1957 הייתי בין מקימות בית ספר ויצמן ועבדתי בו 15 שנה לימים הייתי היועצת של בית הספר. כיום אני בת 73 ומוזר, על אף שלא גרתי בשכונה, אלא בשכונה סמוכה בשיכון ותיקים, הרגשתי בג'סי כהן כבביתי, גם בקרתי אצל תלמידי בבית, כן הייתה מצוקה והייתה מדי פעם עברינות אבל היה בה חום ואווירה, טילתי עם תלמידי לאורכה ורוחבה של הארץ, הסתובבתי במכולת ובקיוסקים. עד היום אני מטיילת בין הבתים ומבינה ואמפטית לזכרונותיך זכרונותי. אשריך שעל אף הצפיפות אתה לוקח אתך את ריחות השכונה ואין לי ספק שילדותך משתקפת בכל מה שאתה עושה היום, אני עדיין השכנה בשכונה ומתגעגעת לאותם ריחות ואנשים שלהיו בשנות ה-60 וה-70.

  • יודית שחר  On 10/20/2008 at 11:07

    קראתי והזדהיתי. אולי סבא שלך היה שכן שלי, בילדותי.

  • לא כל כך יפה  On 02/14/2010 at 18:23

    אנו מועדון הקשישים יוצאי חבר העמים , מתכוונים להציג לכבוד יום ההולדת לחולון .
    קראנו ונזכרנו לחוויות משותפות .
    נשמח לארח אותך במתנס ולשמוע עוד עדויות
    בברכה
    זינה

  • עליזה מזרחי  On 02/15/2010 at 18:03

    רוצה לומר לך שקראתי את הכתבה הזו השבוע במקרה ניתקלתי בה ולמרות שזו ג'סי כהן אף פעם – ואני חוזרת: אף פעם! – לא פחדתי להסתובב בג'סי כהן ואפילו בשעות הערב. להפך. פה היה כבוד שכונתי. אתה מהשכונה? אז לא מתעסקים איתך.
    ואתה יודע מה? הייתי רוצה לחזור לתקופה שבה שכנות הייתה שכנות הכל היה קצת נאיבי יחסית למה שקורה היום

  • Yael Segal-Ruder  On 09/07/2011 at 14:47

    טקסט נפלא.נהניתי לקרוא ולהתרגש. עצוב לגלות שכ"כ הרבה שנים ודבר לא משתנה. אני רואה שהוא פורסם לפני כמה שנים, טוב שאתה מזכיר אותו שוב.

  • עדי בר  On 09/07/2011 at 15:02

    זה פשוט ריגש אותי. קשה לי להסביר על אילו מיתרים זה פרט.

  • סמדר  On 09/07/2011 at 20:08

    מזכיר כל כך את שנות ילדותי בבאר שבע של שנות הששים.

  • טלי  On 01/22/2013 at 5:12

    נפלא ואני גדלתי ברמת הנשיא שמעבר לחולות שהפרידו את בת ים מחולון

  • ורד נבון  On 01/22/2013 at 10:30

    שם טוב אביגני – הוא אחיו של יצחק אביגני, השכן שלנו דלת מול דלת בבית ההורים.. לא ידעתי את סיפור החזרה בתשובה, עולם קטן ויפה היה שם בחולון. 🙂

    • בועז כהן  On 02/02/2013 at 9:00

      כן. זו ההגדרה.
      "עולם קטן ויפה היה שם, בחולון".

    • elinoreyni  On 01/10/2016 at 20:06

      היי ורד, הבנתי לפי התגובה שלך שהכרת את שם טוב וזהבה אביגני? אשמח אם תוכלי לספר על שם טוב אביגני אם את יודעת עליו משהו הוא סבא רבא שלי והוא נפטר עוד לפני שנולדתי ולכן לא הספקתי להכיר אותו..
      elinoreyni@gmail.com

      נ"ב– לפי הסיפורים של סבתא שלי עליו הוא באמת היה אדם צדיק ושומר מצוות וגר בצפת אך אינו חזר בתשובה וניהיה רב.. אבל בכל מקרה זה ממש מרגש אותי לשמוע סיפורים עליו:)

      • ורד נבון  On 01/15/2016 at 6:48

        אלינור, לצערי לא הכרתי את סבך, רק את אחיו יצחק שגר בשכנות לבית הורי ברחוב ארלוזורוב בחולון.

  • יוסי  On 06/30/2015 at 3:51

    איש יקר ריגשת אותי מאוד…
    אני גדלתי בשנות בג'סי כהן מאמצע שנות ה-50 וזוכר היטב איך השכונה נראתה, עם השיכונים והמעברה.

    אלה היו חיים פשוטים. נאיביים. רק רצינו לשרוד. אנחנו היינו חמישה ילדים והורים בדירה של 37 מטר. גרנו באיזור רחוב ארבע ארצות. מישפחה עירקית שלווה וצנועה. עד היום אני מגיע לעתים לשכונה. רק כדי להיזכר בימים עברו.
    תמיד יש תקווה לחיים אחרים. גדלתי. למדתי. עזבתי את חולון אבל הלב והנשמה נשארו בעיר ובשכונה.

    yosyl@post.tau.ac.il

  • elinoreyni  On 01/10/2016 at 20:02

    היי בועז התרגשתי בטירוף לקרוא על מה שכתבת על גן זהבה ושם טוב אביגני בחולון אשמח אם תוכל לפנות למייל שלי או בהודעה פרטית כאן זהבה ושם טוב הם סבא וסבתא רבא שלי.. סבא שלי שם טוב ז"ל נפטר לפני שנולדתי ולכן לא הספקתי להכיר אותו.
    אשמח אם תוכל לפנות אליי ולספר לי קצת עליהם באמת שזה חשוב לי:)
    תודה,
    אלינור עיני
    elinoreyni@gmail.com

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: