אז איפה איפה הם כל הסרטים ההם

אורנלה מוטי מתוך "סיפור של שיגעון פשוט"

ערוצי הסרטים בלווין ובכבלים אמורים להיות הסינמטק הביתי שלנו. לא ברור לי מי קובע מה ישודר אבל יש התעלמות גורפת, למשל, מקולנוע איטלקי וספרדי משנות השבעים. איפה הסרטים המוקדמים של קרלוס סאורה, של מרקו בלוקיו, מרקו ויקאריו, לינה ורטמולר וליליאנה קוואני? איפה "אנה והזאבים", "יופי דו", "מאחורי הדלת" ו"פיתויו של מימי"? מי שכח את לואיס בונואל? מה עם סט הסרטים המלא והשלם של ג'ון קאסווטס? כמה גאונים כאלה כבר היו לקולנוע בשנות השישים והשבעים? איפה "המשפט" המדהים של אורסון וולס? וולס בכלל – לא שווה איזה שבועיים של הקרנת כל סרטיו? מה עם קלאסיקות פיוט ישנות כמו "העיר ישנה" של רנה קלר ו"האיש עם מצלמת הקולנוע" של ורטוב? ומה עם אימה ומסתורין מעידן התמימות? מה עם "ערפל" המיתולוגי של ג'ון קרפנטר מ-1979? איפה "וויקר מן" הסקוטי משנת 1973? איפה סאגות הענק "ברלין אלכסנדרפלאץ" של פסבינדר. "1900" של ברטולוצ'י, "קבקבי העץ" של ארמנו אולמי, "כאוס" (המלא! כל חמשת הסיפורים!) של האחים טוויאני או שש השעות של "דוריט הקטנה" לפי דיקנס? ועוד לא דיברנו על סוריאליזם ואוונגרד מהחצי הראשון של המאה הקודמת ואנימציה ניסיונית ומהפכנית מתקופת הבאוהאוס בגרמניה.

נזכרתי בסיפור של שיגעון פשוט בזמן האחרון כי אני קורא את בוקובסקי. ראיתי את הסרט של פררי בסוף התיכון, ב-1981 ובזכות הסרט הגעתי לשירה של בוקובסקי. הסרט הזה (וזו רק דוגמא מקרית) לא שודר בשנים האחרונות באף ערוץ סרטים בישראל.

ולסיום: 10 סרטים שהייתי שמח לראות בטלויזיה. סרטים שעשויים להסב נחת מרובה לדור שלם של צופים שאין לו מושג לגבי קיומם.

אתם יכולים להוסיף למטה את הסרטים שאתם הייתם רוצים לראות.

Touha zvaná Anada / המערבולת(1969)הסרט המסעיר, החכם והמרגש הזה נקרא בישראל בשם המערבולת. סיפורו של גבר נשוי שמציל יפהפיה מסתורית מטביעה בדנובה ומביא אותה הביתה. מערכת היחסים שמתפתחת בינו לבין הנערה מקבלת טוויסט מעניין כשגם אשתו מתאהבת בה… יאן קאדאר הצ'כי, הבמאי הדגול שעשה את "שקרים שסיפר לי אבי" ו"חנות ברחוב הראשי", ביים בסוף שנות השישים לפי סיפור בשם Desire Called Anada (אנדה זו הבחורה). הוא החל לצלם בסוף 1967, פלישת הרוסים לפראג גרמה להפסקת העבודה על הסרט וקאדאר חזר והשלים אותו רק ב-1969. זדנק ליסקה כתב מוזיקה רפטטיבית שנעה בין המוזר לבין הנוגע ללב. הצילום של ולדימיר נובוטני (שצילם גם את "חנות ברחוב הראשי") מצליח להעביר תחושות עמוקות של כמיהה, געגוע וארוטיקה לאורך סצינות רבות שאין בהן אפילו מלה מדוברת אחת. Melody / "מלודי" (1971) סיפור האהבה היפה והתמים בין שני נערים בני 13 באנגליה של תחילת שנות השבעים. הו, מלודי …  מיד אני נזכר בערוץ הראשון שהיה הטלוויזיה הישראלית בחופשים הגדולים של ילדותי הרחוקה ובטרייסי הייד שגרמה ללבנו הקטן לפרפר מהתרגשות… את התסריט כתב אלן פרקר הנפלא – מי שיעשה את "החומה", "בירדי" ו"הקומיטמנטס" בבגרותו. דווקא הבמאי אלמוני למדי, וואריס חוסיין. הפסקול המלנכולי-מתוק נכתב ובוצע בידי בי ג'יז. Goopy Gyne Bagha Byne (1968) תעשו בגוגל "הרפתקאות גופי ובגהה" תקבלו אפס תוצאות. מוזר. הסרט היפהפה של סטיאז'יט ריי, גדול במאי הודו, עוסק בפנטסיית הכוכב נולד בגירסת שנות השישים: גופי ובגהה רוצים להיות מצליחים ומפורסמים ולכבוש את תעשיית הבידור והם יוצאים במסע אל שמי היהלומים. בדרך הם פוגשים מכשף ומלכה וחיות שונות והשד יודע מה עוד, והכל מסתחרר ומתערבל לכלל סאגה צבעונית סוריאליסטית ומבדחת. קסם של סיפור. The Goalkeeper's Fear of the Penalty (1970) ובעברית: חרדתו של השוער בעת בעיטת ה-11 – שיתוף פעולה מוקדם של וים ונדרס הצעיר עם הסופר האוסטרי פטר הנדקה (הם שילבו כוחות יחד ב"מלאכים בשמי ברלין" בסוף שנות השמונים). זהו סיפורו של ג'וזף בלוך, שוער כדורגל מתבגר, תועה, תוהה, מתבלבל ונופל במינכן שעל קו התפר בין הסיקסטיז לסבנטיז. ספר מרתק (שתורגם לעברית, אבל קשה להשיג אותו) וסרט מעולה שאף פעם, לדעתי, לא הוקרן ולא שודר בערוץ סרטים כלשהו בישראל. חרדת השוער בעת בעיטת הפנדל  WOMAN IN THE DUNES  / "אשה בחולות" (1964) אשה בחולות הוקרן לעתים קרובות בסינמטק בשנות השבעים המאוחרות ותחילת שנות השמונים. אני אישית ראיתי אותו 5 פעמים לפחות. סרטו של הירושי טאשיגהרה מ-1964 הוא סוריאליסטי, פילוסופי וסימבולי כאחד והוא נעשה לפי מחזה של אָבֶּה קוֹבּוֹ, מגדולי המחזאים של יפן במאה ה-20,יוצר אוונגרדי שהושפע עמוקות מקפקא ובקט. מעשה בחוקר חרקים שדרכו אבדה לו במרחבי הדיונות האינסופיות והוא ניצל על-ידי אשה מסתורית, שמתגלה כאלמנה כפרית החיה את חייה הבודדים בעמק המוקף הרי חול. הוא מגלה מהר מאוד שהוא לא יכול לעזוב את המקום…. אבל לא. זה לא "מיזרי". לא סרט אימה, אלא סיפור פנטסטי רווי ארוטיקה ועצב. סרט שיופיו הויזואלי פשוט עוצר נשימה. THE COLLECTOR / "האספן" (1965) האספן של ויליאם ויילר ("שנות חיינו הטובות ביותר", "חופשה ברומא", "בן חור") הוא סרט חריג ביותר במכלול יצירתו של הבמאי הזה, מבוסס על ספר של ג'ון פאולס ("אהובת הקצין הצרפתי") ומזכיר במשהו את "אשה בחולות" שהזכרתי למעלה, שנעשה שנה אחת קודם. הסיטואציה של גבר ואשה בתוך מתחם סגור וקלאוסטרופובי חוזרת כאן, רק שהפעם הגבר הוא השולט בסיטואציה (אך נשלט על-ידי רגשותיו), בעוד שב"אשה בחולות" זו האשה שהכוח בידה. סיפורו של פרדי קלג (טרנס סטמפ הדגול – שנים לפני שיצא מהארון והפך למלכת המדבר חובבת הדיסקו), פקיד בנק לונדוני מבויש ומופנם, שצד פרפרים בשעות הפנאי שלו. פרדי הזה מתאהב באשה צעירה בשם מירנדה (סמנתה גריי), ובגלל ביישנותו העצומה הוא מחליט לחטוף אותה, לכלוא אותה ולהחזיק בה כשבויה, עד שתתאהב בו. הסרט המהפנט הזה הוא איטי ומינורי מאוד, קונצ'רטו לשני שחקנים ומצלמה, והוא (בין היתר) הסרט שהפך אותי למעריץ נלהב של טרנס סטמפ ("טובי דאמיט" של פליני, "תאורמה" של פאזוליני, "הפגיעה" של סטיבן פריירס) ומוביל אותנו לבא ברשימה… THE HIT / הפגיעה (1984) יש לי חשד מסויים שקוונטין טרנטינו אוהב את הסרט הזה מאוד. זה לא רק הסוף שלו (שמקדים את "כלבי אשמורת" בשמונה שנים), זו גם העובדה שטים רות משחק בשני הסרטים וזה לא נראה לי מקרי. טים רות' הנער לצד טרנס סטמפ הגבר, פושע לשעבר שמעל באמון חבריו לכנופיה, ג'ון הארט בתור שליח בשם הנקמה, לאורה דל-סול בתור הספרדיה הסקסית ופרננדו ריי על תקן מפקח המשטרה שמנסה לעצור את הבלתי נמנע. ספק סרט מסע ספק סרט פשע – ובעצם: סרט פילוסופי על נקמה ומהותה, משמעות החיים בכלל והפחד מפני המוות. לטעמי, זו אחת העבודות הטובות של סטיבן פריירס. הכל מתוזמר שם באופן יוצא דופן. אנסמבל השחקנים (שימו לב לטים רות הצעיר וחמום המוח) מתנגן תחת ידי הבמאי באופן דינמי. הצילום חריג ומקורי (משתנה מקלוז אפים מוקצנים עד לזויות גבוהות מטורפות של מצלמה מעופפת) והמוזיקה (פאקו דה-לוסיה וקצת אריק קלפטון) משרתת את האווירה. וטרנס סטמפ. טרנס סטמפ.     מהר מהר, קרלוס סאורה 1980 גם אם יעירו אותי באמצע הלילה, אני אזהה את שיר הנושא מהסרט. חבורת נערים בפרברי מדריד של סוף שנות השבעים, מסתבכים בפשע, מתאהבים ונזנחים על ידי החברה. סאורה בשיא כוחו הקולנועי, לפני שהתמסר לקלאסיקות פלמנקו, יין ושושנים. מהר, מהר. קרלוס סאורה, 1980   אהבתיך אהבתיך, אלן רנה 1968 כל מי שאהב את "שמש נצחית בראש צלול" ימצא אולי ענין בסרט שנתן לו את ההשראה. אסיר מתנדב להשתתף בניסוי במכונת זמן תמורת שחרורו מהכלא. הוא מוחזר שנה אחורה, לאותו קיץ שבו פגש (או לא פגש) אשה מקסימה שהשפיעה עליו באופן קיצוני ועמוק. לא סרט קל לצפיה, הוא מאוד התיישן למען האמת, אבל זו עדיין מסה פילוסופית מלנכולית על זמן וזיכרון, אהבה ותעתועי התודעה האנושית. מתוך "אהבתיך, אהבתיך". אלן רנה. 1968   כוכב פרא, רנה לאלו 1973 סרט אנימציה מדע בדיוני פילוסופי, קסום ומאיים. בכוכב רחוק שבו ענקים הצליחו לביית את בני האדם הקטנים מהם, מבוית אחד גונב מהענקים טכנולוגיה שכוללת מידע המנותב היישר למוח. מצויד בטכנולוגיית השליטים מנהיג הגנב את דמויי האנוש למרד בענקים האכזריים וקורא לחופש ולחיים טובים יותר. משל שנכתב בהשראת הכיבוש הסובייטי בצ'כוסלובקיה. היה ונשאר אחד מסרטי האנימציה המרשימים והקודרים שראיתי. כוכב פרא