הספרים האלה, על המדפים, יזכירו לי לנצח איזה ילד הייתי

"הילד הקורא". פסל בכניסה לספריה הציבורית של מיאמי

זה היה בקיץ של 1972. הייתי בן 8 וגרנו עדיין בדירת חדר וחצי בשכונת ג'סי כהן. בחצי חדר היינו אחותי ואני. החדר היה גם סלון וגם חדר שינה של ההורים. מהמרפסת הייתי מסתכל על העולם. מסביב היה רק חול וחול, צריפי המעברה הישנה נטועים בתוך הדיונות ובאופק היתה בת-ים.

אמא שלי לקחה אותי לספריה הציבורית בחולון. הלכנו ברגל, יד ביד, היא ואני. אני זוכר אותנו יורדים במורד רחוב אהרונוביץ', חולפים על פני "המרכז לטיפוח הילד" עד לרחוב ההסתדרות. קצת לפני קולנוע "מגדל" פנינו שמאלה ונכנסנו לספריה. היה אפלולי מעט בפנים. קריר. אמא ישבה על הכסא מול עמדת הספרנית וניגבה את הפנים במטפחת בד. אני הסתובבתי בין קירות של ספרים שהתנשאו, משמאלי ומימיני, לגובה רב. אוצרות רבים מספור.

"אתה יכול לבחור לך 2 ספרים", אמרה הספרנית הקשישה (היא בטח היתה בת 40. לא יותר).

אמא שלי הרימה את הראש. "אני מבקשת לאשר לו יותר משניים", היא אמרה בתוקף.

הספרנית היתה במבוכה. "אני לא יכולה", היא אמרה.

אבל אמא שלי היתה עקשנית. "הוא קורא הרבה והוא קורא מהר ועכשיו החופש הגדול ואנחנו גרים רחוק. הוא לא יכול לבוא לכאן כל יומיים".

 

קיבלתי אישור מיוחד לקחת שלושה ספרים. לקחתי שלושה ספרים וחיבקתי אותם בשתי ידיים.

האחד היה "מכרות המלך שלמה" של הנרי ריידר הגרד.

השני היה "סייר החלל" של אנגוס מק-ויקר.

השלישי היה "חמישה שבועות בכדור פורח" של ז'ול ורן.

במהלך החופש הגדול ההוא והשנה שאחר-כך קראתי באובססיה את כל הספרים שלהם שמצאתי שם.  ריידר-הגרד כתב על הרפתקאות נועזות באפריקה. גם ורן. מק-ויקר כתב על החלל החיצון.  אני חייב להם כל כך הרבה, לסופרים האלה ולספריהם המרתקים, מפני שהם הפיגו את הבדידות התהומית שלי כילד עגמומי שהיה פרח-קיר. אחד שלא הסתובב עם חבר'ה ויותר מכל דבר אחר אהב להיות לבד, בבית, עם אמא ואבא.

 

כששואלים אותי מה אתה זוכר מהילדות שלך? אני עוצם עיניים ורואה תמונות נעות רוויות בתחושות אינסופיות של עצב מוזר, מהול בגעגוע חונק. עם התקליטים של אבא (רביעיית הג'אז המודרנית, דייב ברובק, כרמלה ופאקו איבנז, הרבי מאן, "מאחורי הצלילים") והתקליטים של אמא (מתיאוס פסיון, אנדרה סגוביה מנגן באך, מריה פאראנדורי שרה מיקיס תאודורקיס, שולי נתן שרה נעמי שמר, "משירי ארץ אהבתי" של חוה אלברשטיין).

 

זה הילד שהייתי. והספרים שנמצאים עד עכשיו על המדף בחדר העבודה שלי, מזכירים לי את זה גם היום, הרחק מגיל 9 ו-10, כשאני יותר מבוגר ממה שהיתה אמא שלי אז, כשרשמה אותי לספריה הראשונה בחיי. בגלל הצורך להיאחז בזיכרון של מי שהייתי, אני מחזיק גם את כל ספרי אריך קסטנר במהדורות הישנות ואת כל כתבי שרלוק הולמס, במלואם ובשלמותם, מאת סר ארתור קונן-דויל.

אני חייב להם כל כך הרבה, לסופרים האלה ולספריהם המרתקים, מפני שהם הפיגו את הבדידות התהומית שלי כילד עגמומי שהיה פרח-קיר. אחד שלא הסתובב עם חבר'ה ויותר מכל דבר אחר אהב להיות לבד, בבית, עם אמא ואבא

הנרי ריידר הגרד. בדיוק כמו אריך קסטנר, גם ריידר הגרד כתב את ספרו הראשון לילדים בגיל 29. בניגוד לקסטנר, שהיה בן למשפחה עניה ממעמד הפועלים, הנרי ריידר הגרד היה בן למשפחת אצולה עתירת נכסים וממון. את ספרו הראשון "מכרות המלך שלמה" כתב בעקבות התערבות שלו על כך שיוכל לכתוב ספר טוב ומצליח לא פחות מ"אי המטמון" של רוברט סטיבנסון…

ספריו יצאו בעברית בצורה לא מסודרת ולא בהוצאת ספרים אחת (כמו "סייר החלל", "שרלוק הולמס" וכתבי אריך קסטנר). רובם, לצערי, אינם נגישים לילדים בני תשע במאה ה-21 וזקוקים לתרגום חדש.

 

  1. איילת השחר – "הוצאת ש. שרברק"
  2. אלן קווטרמיין – "הוצאת יהושע צ’צ’יק"
  3. אנשי הערפל – "ספרי מ. מזרחי"
  4. בין חיתו טרף – הוצאת "אבן שושן"
  5. בת מונטסומה – "כתרי"
  6. האחים הזאבים – "יזרעאל"
  7. היא – "מסדה"
  8. המכשפות מבלוסהולם – "ש. שרברק הוצאה לאור"
  9. הפרח הקדוש – "הוצאת הספרים יזרעאל"
  10. הקרב על הטירה – "ש. שרברק הוצאה לאור" 
  11. טבעת מלכת שבא – הוצאת "כתרי"
  12. מכרות המלך שלמה – הוצאת "ספריית מצפן"

 

Space Agent                                                                                                                                       

ג'רמי גרנט היה נער סקוטי רגיל, שפגש את הדוד שלו, מק'קינון, שהיה מדען וחוקר והחל לצאת למסעות בין כוכבים. הרפתאותיו של ג'רמי גרנט, "סייר החלל", התרחשו בכוכבים זרים ורחוקים, לפעמים מחוץ למערכת השמש, בשנות החמישים של המאה העשרים.

 

מי שהביא אותם אל העולם הוא הסופר הסקוטי אנגוס מק-ויקר Angus Macvicar  שנולד ב-1908 ונפטר בשנת 2001 ולמרות שחי 93 שנה וכתב המון ספרים, הוא הצליח להישאר אלמוני למדי עד כדי כך, שתקופה מסויימת היו בטוחים ש"אנגוס מק ויקר" הוא בכלל שם-עט של מישהי. מק-ויקר, שהיה איש רדיו, יצר את "סייר החלל" שלו כסדרה ארוכה של תסכיתים מותחים. בעקבות הפופולריות העצומה שלהם בסקוטלנד, החליט לשבת ולהפוך אותם לספרים של ממש. הוא כתב שמונה ספרים בסדרת "סייר החלל" שראו אור בבריטניה בין השנים 1954 עד 1963. בישראל החלו לתרגם אותם בשנת1965 וב-1972 יצא בעברית הספר האחרון בסדרה (פירוט נפלא תמצאו אצל אלי אשד במאמר הזה)

 

אז מה קורה לסייר החלל ג'רמי גרנט? הוא פוגש אסטרואידים, נאבק בלהבות אש בעלות תבונה עצמאית, מתמודד עם צמח מהמאדים המסוגל לשלוט בבני אדם ומונע מסוחרי נשק חסרי מצפון המבקשים להפוך את החלל כולו לשדה קרב מלהגשים את מטרתם. בספר האחרון בסדרה, "סייר חלל בעיר התעלומות", הוא חוזר בזמן לעבר הרחוק במעין סוג של מסע מיסטי, או הפנוזה, מסע אל העולם הקדום שלפני אלפי שנים ומבין איך התרחש המבול הגדול ואיך התפתחו בימי קדם תרבויות מפותחות ואינטילגנטיות (כמו המאיה והאינקה) על כדור הארץ (והוא הקדים בהרבה שנים את "מרכבות בחלל" ו"אלים מן החלל החיצון" של אריך פון-דניקן, שעשה מהרעיון הזה הרבה מאוד כסף).

הסדרה תורגמה לעברית במלואה בין השנים 1965 ל-1972 בידי אפרת כרמון ויצאו כולם בהוצאת הספרים "ש. זק ושות', ירושלים".

סייר החלל – The Lost Planet
סייר החלל טס שנית – Return to the Lost Planet

סייר החלל מול הפולשים – Secret of the Lost Planet
סייר החלל והאש המסתורית – Red Fire on the Lost Planet
סייר החלל על כוכב הלכת האבוד – Peril on the Lost Planet

סייר החלל בשליחות לירח – Space Agent from the Lost 

סייר החלל ופרחי המאדים – Space Agent and the Isles of Fire
סייר החלל בעיר התעלומות – Space Agent and the Ancient Peril

 

 

יהודה אטלס:  "יש המון ספרים בעולם ועל רובם אפשר לוותר, אבל ספרי קסטנר שייכים לנכסים האמיתיים של התרבות האנושית, אותן אבני-דרך שאם אתה פוסח עליהן, נשארים לך חורים שחורים באישיות, ברקמה האנושית, בהבנת טבע האדם".

אריך קסטנר (1899-1974) היה פציפיסט והומניסט שאהב ילדים כמו שרק יאנוש קורצ'ק אהב אותם. קסטנר היה רווק שמעולם לא התחתן אך מעטים הבינו ללבם של ילדים כמותו. הנאצים שנאו אותו, כי הליברליות והפתיחות שלו איימו על תפיסת העולם הפאשיסטית. ב-1933 שרפו את ספריו והם נאסרו לקריאה בגרמניה עד סוף מלחמת העולם השניה. הגסטאפו עצר אותו פעמיים לחקירות.

ואלה שמות:

אמיל והבלשים. שנת הוצאה: 1928 – אמיל טישביין נוסע לברלין עם מאה וארבעים מרק שנתנה לו אמא שלו, ונוכל גונב ממנו את הכסף ברכבת. כשהוא מגיע לעיר הגדולה מתארגנת סביבו חבורה של ילדים שיוצאת בעקבות הגנב. כשסיימתי את הספר ישבתי והתבוננתי במשך שעה ארוכה בעטיפה. עד היום אני מהופנט מהעטיפות הנהדרות של ספרי אריך קסטנר.
פצפונת ואנטון, 1931.
שלושים וחמישה במאי (קונרד רוכב אל הים הדרומי),  1931 – המתרגם הראשון הפך את "קונרד" ל"דני", הילד שהתבקש לכתוב חיבור על הים הדרומי, אבל הוא לא יכול כי "אני טוב בחשבון, אבל אין לי דמיון". הדוד שלו מחליט לעשות מעשה והם עולים על הסוס עם הגלגיליות ויוצאים למסע סוריאליסטי אל ארץ העצלנים והארץ ההפוכה. בגירסה הראשונה נקרא הספר בעברית "דני רוכב על הים הדרומי" – כי אסור היה אז להזכיר שמות של ילדים גרמנים. מיכאל דק, שתירגם מחדש את קסטנר השיב לקונרד את שמו וכבודו האבוד.

הכיתה המעופפת  1933 – איך אהבתי את ג'וני, שהוריו התגרשו ואביו רצה להיפטר ממנו ולכן שלח אותו באניה מניו-יורק לגרמניה, לפנימיה בקירכברג. ג'וני המוכשר, אך הבודד, שבחופשות לא היה לו למי לנסוע…"הכתה המעופפת" הוא האריך קסטנר האהוב עלי.

אמיל והתאומים  1934 – ספר ההמשך ל"אמיל והבלשים". הפעם נוסעים בני החבורה אל חוף הים ונחלצים לעזור לאנשי קרקס שנקלעו לצרה.

עצרת החיות 1948 – בעלי החיים מחליטים לשים קץ למלחמות. הם חושבים על רעיון מקורי לפתרון הבעיה: כדי להכריח את בני האדם לעשות כרצונם מחליטות החיות לחטוף את ילדי האדם.
אורה הכפולה 1949 – שתי ילדות זרות, לי ו-אורה, נפגשות בקייטנת קיץ. להפתעתן הן מגלות שהן פשוט דומות באופן מדהים זו לזו. הן חוקרות את התעלומה ומגלות שהן תאומות שהופרדו בגלל גירושי הוריהן. 
כאשר הייתי נער קטן 1957 – אריך קסטנר מספר על הדברים העליזים והעצובים שקרו לו כאשר היה ילד.
האיש הקטן  1963 – סיפורו של מקס, האיש הזעיר שישן בתוך קופסת גפרורים והצליח להפוך לאמן בקרקס.
האיש הקטן והעלמה הקטנה 1967 – הננס הגיבור מהספר "האיש הקטן" נפגש עם אהובתו. העלילות נתנו לשולמית לפיד את ההשראה לשיר "רוזה מרציפן" שהלחין ושר שלמה גרוניך בשנת 1970 לתקליט הבכורה שלו "למה לא סיפרת לי?"

35

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אבנר  On 05/13/2006 at 13:42

    ובקרוב יגיע שוב 35 במאי
    http://www.notes.co.il/avner/6167.asp

  • Jack-In-Box  On 05/13/2006 at 18:48

    איזו נוסטלגיה. תודה בועז על הכתיבה.
    במיוחד אהוב עלי "אמיל והבלשים".

  • סייר החלל  On 05/13/2006 at 21:05

    גיליתי את ספריו, או לפחות את חלקם, בספריית בית-הספר, ובלעתי אותם בשקיקה.
    כמו גם כל ז'ול וורן, שהצלחתי לשים עליו יד.
    וכן, גם המתיאוס פסיון, בסט של שלושה תקליטים (תקליטים,כן? לא דיסקים), בביצוע של אוטו קלמפרר, שקנינו בחנות"התקליט", בחיפה…

    הורדתי גם את האלבום של הסאנדייז, שהמלצת עליו, אתמול, בעיתון, ועושה רושם בהחלט חביב…

  • סופי  On 05/13/2006 at 22:58

    הילדים של היום (ולא רק הם) יכולים להנות גם מ"המיניאטורה שנעלמה (או הרפתקאותיו של קצב-אומן בעל לב חם)", של אריך קסטנר.

  • ran  On 05/14/2006 at 9:50

    כששואלים אותי "מה אתה זוכר מהילדות שלך?" אני עוצם עיניים ורואה תמונות נעות רוויות בתחושות אינסופיות של עצב מוזר, מהול בגעגוע חונק.

    המשפט הזה נגע בי עמוקות. זה גם מה שאני חש. ובמיוחד ביחס לאותם ספרי-ספריה נדחים, בתרגומים המיושנים כבר אז. לצערי לא רשמתי לעצמי וחלק ניכר מהספרים ההם חלפו ללא שוב, מותירים רק שובל של זכרונות שלא נקשר לשם של ספר וסופר.
    אבל מכרות המלך שלמה, היא ובת מונטסומה זו בהחלט הילדות שלי.

  • ר. מרציפן  On 05/18/2006 at 1:12

    (בלי או עם קשר לניק שבחרתי לעצמי).
    ו..קונרד? בגרסא שלי שם הספר הוא אכן 35 במאי, אבל לילד קוראים דני סבוני. הרבה יותר הולם אותו מקונרד, איכסה של שם.

  • ליה  On 05/22/2006 at 16:05

    כתבת מאוד יפה.
    אורה הכפולה – אילו זכרונות. קראתי את הספר הנ"ל אולי עשר פעמים ובכלל, גדלתי על הספרים שלו..
    בי נשבעתי לא שמעתי מעולם על סיר החלל והייתי תולעת בילדותי.

  • מירי  On 05/24/2006 at 10:56

    גם לו יש מקום של כבוד בזכרונות הילדות שלי.
    השד מכיתה ז' (או השד משביעית), מסע במזל כלב, אגרת מעולם האמת, ואולי יש עוד שאיני זוכרת. הם זכו לתרגום חדש בהוצאות מרגנית. (ענת זיידמן).

  • מחפשת  On 08/29/2007 at 8:19

    אני מחפשת את הספר מועדון האידיוטים, יד שניה, לפרטים נוספים:

    http://www.booktrade.co.il/searc…d.asp? bookid=68

    תודה רבה

  • מחפשת  On 08/29/2007 at 8:21

    משום מה הקישור שונה, אולי ככה זה יעבוד?

    הספר

    תודה

  • Dhyan  On 07/28/2011 at 23:09

    וואי קסטנר
    יש מי שלא מבין את מי שלא קורא ספרים
    ואני לא מבין אנשים שלא קראו את קסטנר
    ויושבים
    בחוסר מעש.

    אחת הסיבות שרציתי ללמוד גרמנית.
    קראתי לא מזמן את 35 במאי במקור ולמרות שהתקשתי מאד זו עדיין הייתה חוויה מרגשת.

  • נהייהעמומה  On 08/05/2011 at 9:54

    מקסים, בתור תולעת ספרים הפוסט הזה מאוד מדבר אל ליבי.
    גם אני מאלו שכל שנה ממתינים ל35 במאי…אני לא מבינה איך עד היום לא הוסיפו אותו ללוח

  • יוסף ע  On 09/01/2012 at 22:14

    לגדול עם צלילי הויברפון של מילט ג'קסון, וגם להרבי מאן יש כמה סבירים מסוף ה60 נשמע מתכון בטוח לעורך מוזיקלי ברמה, גם הקלאסיקות של אימך כמובן וידוע שאיכות הויניל אז היתה מצוינת, מישהו הסביר לי שלפני משבר הנפט של הסבנטיז, תוצר הנפט המשובח ביותר הידוע בשם ויניל היה ענוג יותר לאזניים (נקוה שהסנקציות העכשויות לא ייקרו לנו את ההתמכרות)

  • ורד נבון  On 02/10/2013 at 8:58

    הספרנית ההיא היתה מרשעת. אני גרתי קרוב לשם, למזלי. היום מרשים 4 ספרים על שמי ועוד 4 על שם הילד, ואנחנו מנצלים את הזכות. מי אמר שהכל השתנה לרעה?:)
    "בגלל הצורך להיאחז בזיכרון של מי שהייתי", מדויק. גם אני מחזיקה בבית הרבה ספרים מהילדות. דווקא 35 במאי נראה לי קצת אנכרוניסטי ממרחק של זמן, ואת פצפונת ואנטון מצאתי פעמיים בשוק הפשפשים- פעם אחת בתרגום המקורי (מסרתי לחברים), ופעם שניה חדש בתרגום עדכני.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: