מותו של מקשר. גרנט מקלנן 1958-2006

 

גרנט מקלנן. 1958-2006

 

1

יש רגעים שבהם העולם עוצר מלכת. אתה חדל מלנשום. מנסה להבין מה שמעת ב-BBC:

Go-Betweens singer ,Grant McLennan,  dies in sleep

at his home in Brisbane at age 48

 

2

בסוף שנות התשעים סיגלתי לי מנהג. כל מי שפגשתי והתחבב עלי, קיבל ממני עותק מהאלבום של גרנט מקלנן.  In Your Bright Ray יצא בספטמבר 1997 לאור ואני נסעתי למחסני חברת BNE בחולון, קניתי עותקים מהדיסק הנפלא הזה וארזתי אותם. בכל חתונה או יום הולדת של מישהו, צירפתי עותק של מקלנן למתנה הרגילה. מבחינתי, זה הביטוי הכי אישי שאני מסוגל לו – לתת למישהו דיסק של מקלנן.

כי מקלנן, בשבילי, היה הרבה יותר מעוד יוצר אהוב. כמו ניק דרייק,  מקלנן הצליח לפרוט על הפעמון הפנימי שלי. לגעת בי באופן גורף, בצורה הכי עמוקה שקול אנושי יכול לגעת. בהמון תחנות שבהן עצרתי בחיים שלי שמעתי את השירה של ג'י דאבליו מקלנן. בסוף התיכון, בצבא, בבית החולים "אדן-ברוקס" בקיימברידג', שם שכבתי פעם, קודח. הקול של מקלנן מלווה אותי יותר מחצי חיים. אני לא יכול להסביר את זה במונחים רציונליים.

 

3

באוגוסט 1991 נסעתי לפסטיבל אדינבורו, אספתי את מי שהיתה אז אשתי (וזכתה בפרס הראשון בפסטיבל הפרינג'), ונסענו במכונית רובר שכורה, אל צפון האי סקיי שבסקוטלנד. טעונים וסבוכים היו היחסים בינינו ומפורטרי עד דאנווייגן ובחזרה התנגן לו  Watershed בחלל הרכב, בין השתיקות הארוכות שהיו בינינו. השירים דיברו במקומי.

מקלנן שר: "המשך לדהור, פרד שחור" ואני לחצתי על דוושת המכונית. כל החיים האלה הם נסיעה למקום שמעולם לא ראית. וכדי לשמר את החיוניות, את הפיוט, אתה "צריך לקטוף את הירח מצמרות העצים ולהחביא אותך בחדרך, אתה צריך לתת לדברים שנגמרים, ללכת בדרכם". גם לאהבות גדולות. גם לאמנים אהובים עד כאב, שמתים ככה, בלי אזהרה מוקדמת, בשנתם, בגיל 48.

 

4

באחד מאתרי המעריצים השרופים של להקת גו ביטווינס הגדירו את גרנט מקלנן הנמוך והקירח כמי שהיה ה"פול מקרתני של הלהקה", בזמן שרוברט פורסטר הציני והמחוספס יותר היה הג'ון לנון שלהם.  אולי מפני שמקלנן תמיד אהב, בסופו של דבר, לכתוב את ספר השירים שלו עם מלודיות יפהפיות, לעטוף את הטקסטים המהורהרים ורוויי האהבה שלו, בזוהר הגיטרות האקוסטיות ובבהירות המוחלטת של הצליל המרחף. שלא כמו מקרטני, מקלנן היה ביישן גדול ובחור צנוע מאוד. חלק מהקסם הכובש שלו טמון בפשטות של מי שהיה בן מעמד הפועלים. הוא לבש בגדים פשוטים וסלד מכל מה שהריח שואו-אוף. "אני לא יכול לאכול במסעדות יוקרה", אמר פעם. "אוכל, כמו מוזיקה, צריך להיות פשוט ונגיש. לא יקר מדי בשביל אף אחד". ב-1985, בסיבוב ההופעות של הלהקה, הוא סירב לקבל נהג עם לימוזינה ודרש שכולם יהיו במשאית שמובילה את הציוד. בלוס אנג'לס הוא הסתבך עם איגוד פועלי הבמה, אחרי שדרש לסחוב בעצמו את מגבר הגיטרה, בניגוד לחוקים הנוקשים הנהוגים באמריקה. אז אולי מוזיקלית הוא היה קרוב למקרטני. בחייו מקלנן היה לנון. גיבור מעמד הפועלים.

ב-1978 הם החלו לעבוד יחד, רוברט פורסטר וגרנט וולטר מקלנן, שני מוסיקאים בני 20 מבריסביין, אוסטרליה, עם אובססיה למוזיקה אמריקאית של בוב דילן, קרידנס קלירווטר ריוויבל וקרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. באותו זמן החלו גם החבר'ה של ניק קייב לעשות גלים ביבשת ההיא, כמו גם ספליט אנז. "בירת'דיי פארטי" של קייב הביאו את הפן הקשה, המסוייט, של ההוויה. דה גו ביטווינס פעלו מהמקום הרך, המואר יותר. לרוב היה זה אור חורפי, מכונס יותר, אבל עדיין עם יותר קירבה ל"קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג" ובוב דילן, מאשר לסצינת הפאנק או הגל החדש שפרחה מהצד השני של האוקיינוס.
דה גו ביטווינס לקחו את שמם מסרט של ג'וזף לוסי  משנת 1970 ("המקשר", קראו לו בישראל), על ילד שמנוצל על ידי זוג אוהבים, שמשתמשים בו כדי להעביר זה לזו מכתבים, באנגליה של תחילת המאה העשרים. את התסריט של "המקשר" כתב הרולד פינטר, אותו מחזאי שגם נתן לניק קייב את ההשראה לשם הלהקה שלהם ("מסיבת יום הולדת").

"שלח לי שיר ערש", אלבום הבכורה מ-1981, היה ניסוי כלים אבל "לפני הוליווד" מ-1983 כבר היה תצוגת-תכלית. בחמש השנים  

הבאות הופיעו גם "ספרינג היל פייר" (1984), "דיאמונד אקספרס" (1986), "טלולה" (1987) ו-"LOVERS LANE 16" המרגש. אחריו החליטו שני הסולנים-המנהיגים להיפרד זה מזה. לחסידים השוטים של הלהקה, כמוני, היה עצוב. הנחמות הקטנות היו בדמות אוסף ההקלטות שיצא אחרי הפירוק, מתכניתו של ג'ון פיל  (1989).

והנה בתחילת המאה העשרים ואחת, והשניים חברו זה לזה לקאמבק שכלל שלושה אלבומים. "החברים של רייצ'ל וורת'" (2000), ""ברייט ילו, ברייט אורנג'" (2003) ו- Oceans Apart מ-2005 ולא היה זה קאמבק מתוקשר ומצליח כמו זה של – נניח – וולווט אנדרגראונד או הפיקסיז, אך מספיק מעניין עבור המעריצים הוותיקים. שלושה אלבומים חדשים שהיו כמו בד גדול שעליו נמתחו קוים וצבעים עדינים. כמו אקוורלים מוזיקלים, פשוטים וצנועים, הטומנים בחובם שפע של צביטות-לב קטנות.  שירים על אנשים, שפורסטר ומקלנן כתבו יחד, שהם יותר שרטוטים קטנים של מצבים, מעין תמונות אינטימיות. גיטרות אקוסטיות, גיטרת סלייד, פסנתרים, אורגן מתערבלים עם צ'לו – דה גו ביטווינס לא עושים משהו חריג. הם מעדכנים מעט את הצליל שלהם, בהשוואה לעבודותיהם משנות השמונים, אבל שומרים על המהות.

ואני אוהב במיוחד את העטיפה של Bright Yellow Bright Orange : מטריה ירוקה מצויירת, ומעליה רישום

דק של ענני גשם אפורים, על רקע לבן. גם השירים כאלה, מהסוג שמעורר געגועים לחיבוקים חמים. מהז'אנר של הדיסקים שבגללם מתחשק לך להתבודד בחדר ממוזג היטב ולחלום על  ממטרים דקים.

 

 

 

 

 

 

 

6

שנות התשעים היו שנות הסולו של מקלנן  ושל רוברט פורסטר. אף תקליט שלהם, לבד, לא פרץ דרך, לא חולל מהפכה ולא עורר עניין גדול. הם נשארו נחלתם של מעריצים אדוקים ולא רבים בעולם. בשבילי, השירים של מקלנן כמו "בא בקלות, הולך בקלות" (מקלנן) ו"בלק מיול" היו ונשארו שירים אדירים. חוץ מ"Watershed" שהוזכר והתקליט המכשף In Your Bright Ray חייבים להזכיר את הדיסק הזה: Horsebreaker Star

 

Horsebreaker Star

 

19 שירים בתקליט כפול שהיה המשך ישיר לתקליט הבכורה, עם אותה רוח שנושבת בין הצלילים ואותה כמיהה כמוסה למשהו שאולי לעולם לא יבוא וילטף אותך. מקלנן הוציא, כמה חודשים לפני כן, EP עם שישה מהשירים האלה, בתוך עטיפה מאויירת כמו מספר ילדים בריטי ישן מתחילת המאה.

 

7

מחוץ לקבוצת האוהדים הקטנה והנלהבת שלו ושל להקת האם, מקלנן נשאר אלמוני. דווקא אלה שהושפעו ממנו והעריצו אותו הצליחו, מסחרית, הרבה יותר ממנו: מוריסי, מייקל סטייפ מ-REM, חברי להקת פרנץ פרדיננד. גם לוק היינס ו-the Auteurs  להקת the Clientele   וטריו הפולק האורבני, Hefner ידועים כמעריציו הגדולים. חלקם יהיו בהלוויתו של מקלנן, שתיערך ביום שישי הקרוב, 12 במאי, בקתדרלת סנט ג'ון בבריסביין, העיר שבה נולד.

מותו החטוף והפתאומי השאיר חלק מהם עם אותה תחושת תמיהה וצער, שאופפת אותנו רק כשמשהו שהיה חלק חשוב מאוד מחיינו נעלם פתאום. "לעולם איננו קרובים יותר הביתה, כמו בשעת פרידה ממנו". ובשבילי המוזיקה והמלים של גרנט מקלנן היו סוג של בית, שחוזרים אליו כדי להתנחם. כדי לזכות מחדש באמונה שבכל זאת יש בשביל מה לחיות. 

 

מותו החטוף והפתאומי השאיר בי את אותה תחושת תמיהה וצער, שאופפת אותנו רק כשמשהו שהיה חלק חשוב מאוד מחיינו נעלם פתאום. "לעולם איננו קרובים יותר הביתה, כמו בשעת פרידה ממנו" – ובשבילי המוזיקה והמלים של גרנט מקלנן היו סוג של בית

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • שי טוחנר  On 05/10/2006 at 13:17

    כן, עוד יוצר מיוחד במינו שאנו נפרדים ממנו טרם זמנו.

  • קסיופאה  On 05/10/2006 at 15:10

    אבל עשית לי עצוב ועשית לי חשק עצום להכיר עם הכתיבה הזאת שלך שפוגעת בול בלב

  • איל  On 05/10/2006 at 19:35

    שלום בועז,
    כאשר הצמדת את צמד המילים "הלך לעולמו" לגרנט מקלנן אחרי השמעת אחד השירים שלו בתכניתך, הרגשתי ממש צביטה בלב. גם בגלל שמדובר במוזיקאי מחונן וגם בגלל שלאחרונה השמעת אותו הרבה. היתכן שהרגשת שצריך לחשוף אותו כמה שיותר לפני שיהיה מאוחר ? כנראה שלא – אבל יש דברים שאי אפשר להסביר … בכל מקרה אני שמעתי לראשונה עליו בביקורת של גל אוחובסקי על תקליטו – FireBoy . כשהייתי בארה"ב בשליחות, קניתי את ה-CD ומאוחר יותר שיצא HourseBreaker Star (שקיבל שם ביקורות מצוינות – אחד המבקרים שפחות אהב , כתב שהתקליט מכיל יותר מידי שירים, שנשמעים כאילו הם נכתבים ללא מאמץ – גם כן חוכמולוג – זה בדיוק העניין ומהות גאונות של מקלנן) – כמו שאמרתי לך בטלפון – זהו תקליט נהדר – בטוח שאחד משלשה שאקח לאי בודד (יחד עם End of Cool שך Kitchens of Distinction ועוד אחד שעוד לא החלטתי)
    אסיים במה שבילי ג'ואל שורר: "Only the good die young"
    המשך להשמיע מוזיקה נפלאה
    איל

  • מואיז  On 05/10/2006 at 21:10

    באמת העברתי די הרבה שעות של כיף עם תקליטיו של מקלינן, שנמכרו בחנויות כמו האוזן השלישית וחור בשחור ב כמה שקלים בודדים. מרומם.

    אז הנה רשימה חלקית של זמרים אהובים עלי ולא כל כך מוכרים שאולי תרצה לשמוע

    GREG BROWN
    RICHARD SHINDELL
    BUTCH HANCOCK
    ALEJANDRO ESCOVEDO
    ELYSA GILKYSON
    JIMMY LAFAVE
    MARY BLACK
    CHRISTY MOORE
    LUKA BLOOM
    CHERYLL WHEELER
    LUCINDA WILLIAMS
    TERENCE BOYLAN
    JOHN GORKA
    PIERCE PETTIS

    יש עוד בטח, אחרי שלושים ושתיים שנה של האזנה למוסיקה, שומעים הרבה דברים,

  • קוראל  On 05/11/2006 at 14:42

    בטח כמו המוסיקה שלו שלצערי עדיין לא נחשפתי אליה – איך זה יכול להיות שלא ספרת לי עליו אף פעם?

  • Moon  On 05/14/2006 at 1:21

    "מותו החטוף והפתאומי השאיר בי את אותה תחושת תמיהה וצער, שאופפת אותנו רק כשמשהו שהיה חלק חשוב מאוד מחיינו נעלם פתאום. "לעולם איננו קרובים יותר הביתה, כמו בשעת פרידה ממנו"
    ולי המילים הללו שלך הכו בחוזקה בחושבי על יוסי בנאי ז"ל

%d בלוגרים אהבו את זה: