הסאונד של הגעגוע (4)

 

SOFT MACHINE – out bloody rageous

אנתולוגיה 1967-1973
 
במובנים רבים "סופט משין" מסכמת דור שלם לא פחות מהביטלס. בשעה שהרביעיה מליברפול פעלה בתוך הזרם המרכזי של שנות השישים, השתלטה עליו ושינתה מקצה לקצה את המוזיקה הפופולרית, הכנופיה מקנטרברי שבמחוז קנט היתה פשוט…הקצה. השוליים החריגים של אותה סצינה תרבותית ממש.
 
"סופט משין" התחילה כמעגל של חברים שוחרי תרבות בשם "WILDE FLOWERS " בשנת 1963  הם הקליטו מוזיקה, דיברו על מהות ומשמעות, שתו הרבה אלכוהול, עשו הרבה סמים וצרכו אמנות חדשה מסוגים שונים. חברי הלהקה, רוברט וואייט זמר נמוך עם קול גבוה ומתופף מחונן, זייויד אלן ההיפי מאוסטרליה, האחים בריאן ויו הופר וומייק רטלדג', קלידן ובוגר לימודי פילוסופיה, שרצו שעות ארוכות בבית של הונור וואייט, אמא של רוברט, שמעו תקליטי ג'אז מודרני ומוזיקה מינימליסטית, קראו שירה ביטניקית והתעמקו באמנות הדאדא. הם גם יצאו למסעות זה עם זה במקומות שונים בעולם, וכתבו על זה שירים. דייויד אלן וקוין איירז חרשו את איביזה, שתו יין ואכלו טוב, רוברט וואייט ומייק רטלדג' מדדו את המדרכות בניו יורק, בין מוזיאון למרתף ג'אז. כשכולם חזרו לקנטרברי הוקמו במקביל שתי להקות שונות על ידי החברים, "מיסטר הד" ו"קרוואן" של דיויויד וריצ'רד סינקלייר. "מיסטר הד" הפכה ל"סופט משין" בקיץ 1966. את  השם לקחו החברים מנובלה קיצונית של הסופר וויליאם בורוז ("ארוחה עירומה", "ג'אנקי"), שנתן להם את רשותו בחתימת ידו להשתמש בשם ספטמבר 1966 וההופעה (וההקלטה) הראשונה שלהם (אם כבר עושים השוואה לביטלס) היתה בעיר הנמל הגרמנית המבורג. כן, גם לנון ומקרטני התגלחו שם על הקהל המקומי, אבל בשעה שהביטלס עשו רוקנרול אופנתי והיו חביבי הקהל, את "סופט משין" גירשו מהבמה באלימות פיזית אחרי 20 דקות של הופעה. זה כמובן לא שינה להם במיוחד. ב-1968 יצא תקליט הבכורה שלהם. ב-1969 התקליט השני. ב-1970 ראה אור האלבום השלישי, שאחריו גורש רוברט וואייט מהלהקה.
חבריה, רוברט וואייט המתופף, זייויד אלן ההיפי מאוסטרליה, האחים בריאן ויו הופר וומייק רטלדג', קלידן ובוגר לימודי פילוסופיה, ישבו בבית של הונור וואייט, אמא של רוברט, שמעו תקליטי ג'אז מודרני ומוזיקה מינימליסטית, קראו שירה ביטניקית והתעמקו באמנות הדאדא.
 
ואת כל זה הם שפכו לתוך התקליטים שלהם, עירוב של יופי, מוזרות, פיוט ושטות, משמעות וחוסר-שחר, פופ וג'אז. הקטע האינסטרומנטלי והג'אזי "Joy Of A Toy" ו"ירח ביוני" מתוך "סופט משין 3" חותמים את הדיסק הראשון מבין השניים שבאנתולוגיה. "Moon in june" נחשב לאחד הקטעים המפורסמים של החבורה.  וויאט שר נפלא, מנגן בתופים וקלידים ומארח את חברי הלהקה לג'ם-סשן מוזר, שנוסק לשמי הפסיכדליה וההזיה.
 
האנתולוגיה משקפת את 6 השנים הראשונות של סופט משין, עם וגם בלי רוברט וואייט, 30 קטעים בסך הכל. זה בהחלט נותן תמונה פנורמית טובה על פעילות החבורה מקנטרברי. מי שירצה להמשיך הלאה במסע, יצטרך בסופו של דבר להשיג לעצמו את חמשת האלבומים המלאים שלהם. 

 

Evening with Windham Hill Live

1983
באוקטובר 1982, ב- Berklee Performance Center  –  התקיים קונצרט חד-פעמי של אמני חברת התקליטים ווינדאם היל. 13 שנים אחרי שחברת התקליטים  ECM הגרמנית המציאה קונספט חדש ליצירת ולשיווק מוזיקת ג'אז, חגגה חברת ווינדהם-היל מקליפורניה את המצאת הניו אייג' האקוסטי, עם עטיפות שעליהן צילומי טבע דומם ומעורר כמיהה וצליל נקי עד אימה.
הערב המיוחד הביא לבמה אחת את כל האמנים הבולטים של החברה באותו זמן. את המייסד והבעלים, וויליאם אקרמן (בעצמו יוצר מוצלח מאוד), את הפסנתרן ג'ורג' ווינסטון, את מייקל הדג'ס את ההרכב שאדופקס ואת הגיטריסט עוצר הנשימה אלכס דה-גראסי.
במובן מסויים, כל האמנים באו כדי להציג את מרכולתם האישית  וכדי לקדם את רעיון חברת התקליטים שלהם. שתי המטרות עלו יפה. הדג'ס, שפתח את הערב היה פתיח מוצלח.  מיד אחריו עולה דה-גראסי, שמצליח להצחיק את הקהל, ומיד אחריו להפנט אותו אל מול מפגן הנגינה המסחרר, Turning: Turning Back   – תשע דקות משכרות של גיטריסט-על המפיק מעשר אצבעותיו עולם צלילי מופלא שנשמע כמו אנסמבל גיטרות.   וויליאם אקרמן, חתן השמחה והבוס הגדול, נותן את שלו עם  Visiing  שמלטף את הנשמה וג'ורג' ווינסטון חותם את האירוע, כשהוא מחבר באופן כמעט בלתי אפשרי בין יצירה של ג'ון מקלפלין ("לוטוס פיט") לבין ממתקי הפסנתר הנוגע-לא-נוגע בקיטש של ווינסטון עצמו ("רפלקשן").
מאז המופע החד-פעמי הזה חלפו 24 שנים. הניו אייג' עשה לעצמו שם רע מאוד, והתפתח מבחינה אמנותית בעיקר לכיוונים איומים.
דווקא משום כך, כדאי לחזור אל התקליט הזה שנוצר אז, בעידן התמימות. מביא מקבץ של רגעים צלולים וזכים של יופי ורגש, פשטות אקוסטית שמוגשת לקהל, מחוץ לסטריליות האולפנית. אלבום יפה ומיוחד ביותר.

 

Welcome to the Canteen, טראפיק
1971

"אני כותבת כי אנשים שאהבתי כבר מתו", אומרת חנה גונן, גיבורת הספר "מיכאל שלי" של עמוס עוז. וכשאני מסתכל על עטיפת האלבום הזה אני רואה שהבאסיסט והכנר הצרפתי ריק גרש מת ב-1990, בגיל 41, וכריס ווד החלילן והסקסופוניסט מת ביולי 1983, בגיל 39, ונגן כלי ההקשה ריבופ קוואקו בהא חזר לניגריה, ונעלם כלא היה בתחילת שנות התשעים, וג'ים גורדון, מתופף ופסנתרן, רצח את אמא שלו ב-1983 ונשפט למאסר עולם וג'ים קפלדי מת גם הוא, בשנה שעברה.

נשאר בחיים רק סטיבי ווינווד. ונשארה המוזיקה המעולה. בריטיש פסיכדליה מגדירים את טראפיק, אבל יש כאן יותר מזה. תמהיל מופלא של חבורה מוכשרת, שלרגע אחד מכריע – מצאה את עצמה יחד.
 
רק 39 דקות מתוך ההופעה השלמה נכנסו לתקליט. רק ששה קטעים, אבל כל אחד מהם חרוט על קיר הנצח. ששה קטעים מושלמים, בדרכם, שמסכמים את דרכו הפלאית של הילד הגאון סטיבי ווינווד (נולד ב-12 במאי 1948 בברמינגהאם), הנער שבגיל 21 כבר היה אחרי שלוש להקות-על: "ספנסר דייויס", "טראפיק" ו"בליינד פיית'", ואת פועלו המבורך (והלא מספיק מוערך) של דייב מייסון הנהדר, שהיה עזר כנגדו וזוהר בהופעה הזו בשני קטעים שכתב, הלחין ושר.

Welcome to the Canteen  גרם לי להתחיל לאהוב אלבומי-הופעות. הדינמיקה שמתרחשת מ"מדיקייטד גו" ועד Shouldn't Have Took More ThanYou Gave, דואט הגיטרות ווינווד-מייסון בגירסה הממוטטת של "מיסטר פנטזי" (שבגירסתו המקורית הוא טוב, אבל בגירסת ההופעה הוא הורס) ואז הקינוח של "תני לי קצת אהבה", שווינווד בן ה-15, הכי לבן עם הקול הכי שחור, צווח באמצע שנות השישים, עם "ספנסר דייויס גרופ", הלהקה שבה היה חבר גם אח שלו – מאף ווינווד, בטרם פרשו שניהם מההרכב.

ונשארה המוזיקה. בריטיש פסיכדליה, אינגליש בלוז-רוק. אין באמת אפשרות להגדיר את התמהיל המופלא של כל החבורה המוכשרת הזו, שלרגע אחד מכריע – מצאה את עצמה יחד.
(אגב: השם המפורש "טראפיק" לא נרשם על התקליט הזה במהדורות הראשונות, אלא רק שמות המשתתפים).
 
 

טום וויטס, Closing Time

1973
בגיל שלוש טום וויטס ישב ליד פסנתר בפעם הראשונה, בבית של השכנים. בגיל 13 קיבל גיטרה במתנה ליום ההולדת, ולמד בעצמו לנגן עליה. הוא העריץ את דילן ותירגל שירים שלו ותלה טקסטים של צימרמן על הקירות של החדר. "מגיל 16", כך סיפר פעם, "אני הולך עם תיק גב קטן ושחור, שבו יש לי תמיד אלכוהול, מחברת ועיפרון. אני אף פעם לא יודע מתי תהיה לי שורה טובה לרשום, אז ככה אני תמיד מוכן ומצוייד".
הוא עזב את הבית והתפרנס מעבודה כשומר במועדון בסן דייגו. היתה לו מכונית ביואיק מודל 1955. הוא תמיד אהב מכוניות. המכונית הזו מונצחת בשיר הראשון שהקליט ופותח את תקליט הבכורה שלו:
Ole `55
 
למעשה, התקליט נולד במקרה. בדרך נס. בסוף  1972. אחרי שהסתיים המופע במועדון שבו עבד, והמנקים החלו לשטוף את הרצפה ולאסוף את הבדלים, וויטס התיישב ליד הפסנתר עם וויסקי, וניגן לעצמו את "אני מקווה שלא אתאהב בך". המפיק הרברט כהן שהיה מאלה שעדיין היו שפוכים על הדלפק של הבאר במקום, פקח עיניים ושאל את המוזג, מבעד לענני השיכרות: "תגיד, מי זה?"; המוזג ענה באדישות: "זה טום. הוא שומר פה". כהן ביקש את הטלפון שלו. המוזג רשם. שבוע אחר-כך, בגיל 22, הוחתם וויטס על חוזה הקלטות ראשון.

אלבום הבכורה שלו נקרא "זמן סגירה", כי ככה הוא התגלה. כי זה המרחב הנפשי שבו וויטס חי. שבור, מבולבל, תוהה, צעיר, אוהב, כואב. כך הוא נשמע בתקליטו הראשון, שהיווה השראה לעשרות זמרים צרודים ושתויים אחריו. עם השפעות מצ'רלס בוקובסקי, מצד אחד, ומטים הרדין, מצד שני, ניפק טום וויטס תקליט סגור ומנומק, שכל חובב מוזיקה חייב להחזיק בבית, גם אם הוא לא משתגע על  וויטס באופן כללי. הוא עובד כאן. במקרה במקום, התלהב והחתים את וייטס בן ה-22 על חוזה הקלטות בחברת אסילום. השיר הכי עצוב בעולם, אגב, נמצא בתקליט הזה. קוראים לו "מרתה".

 

THE POGUES
חבורה של אירים עולצת וגם ארסית, שתויה וגם רוקדת. אלה הפוגס, הלהקה האירית שניסתה (והצליחה) לחבר את מרד הנעורים של הרוק הבריטי מאמצע שנות השבעים ("הסקס פיסטולס" ו"הקלאש") עם המסורת האירית. הם היו שמונה, הם פעלו בין 1982 לבין 1996, הוציאו שבעה אלבומים, לא כולל הופעות חיות, והתפרקו. רוח הליברליזם, המחאה ושמחת החיים נשבה מכל אלבום שלהם.

 לתקליט השני שלהם מ-1985 הם קראו Rum Sodomy & the Lash והוא רווי בשירים מושלמים על אלכוהול, מעשי סדום, קשירות: Wild Cats Of Kilkenny, A Pair Of Brown Eyes, Dirty Old Town – ועוד.

שון מקגויין, הסולן נטול השיניים והשיכור, חלם על להקה כזו מהרגע הראשון שראה את הקלאש בהופעה, ב-1975הוא רצה להקים להקה שתביא אל העולם את השילוב הכי מוזר שאפשר: פאנק וחליל אירי. "מה לעשות שגם אהבתי את ה'דאבלינרס' וגם את סיד וישס?" – אמר, כמו מתנצל, פעם, בראיון לניו מיוזיקל אקספרס (ה'דאבלינרס', אגב, היא להקת הפולק האירית המפורסמת ביותר, לצד הצ'יפטיינס).
אז מקגוויין  ניסה את זה קודם בלהקה שאף אחד לא זוכר בשם "מזקירי הפיטמות", שפעלה זמן קצר והתפרקה בסוף 1980, וב-1982 הקים את להקתו השניה "פוג מאהון" ("שק לי בתחת", בשפה הגאלית). כשהגיע זמן הקלטת האלבום הראשון העירו לו בחברת התקליטים, בעדינות רבה, שעדיף, בכל זאת, לשנות את השם של הלהקה, אם יש לו איזשהן שאיפות מסחריות כלשהן. מקגויין הפך את "פוג מאהון" ל"פוגס". אגדה נולדה וגם שרדה יפה, די הרבה שנים, עד שהחבילה פורקה (רשמית) בשנת 1996.

החבורה האירית שמחה, בועטת מחוננת ומופרעת. אפשר ללכת שבי אחר הקסם הכובש של מקגוויין, ששר בקול חורק ומסטולי שירי כעס, זיונים ושירי אהבה, בין מקצבים איריים לבין הביט הקשוח של הפאנק. הפוגס להקה מוזיקלית להפליא, ואת זה שומעים בכל רגע ורגע. שלל הכלים שמככבים בשירים מרשים ממש: גיטרות, חליל הפח האירי, משרוקיות, מנדולינה, בנג'ו, דולצימר, נבל, אקורדיון, מפוחית –  כולם שאובים מהמוזיקה האירית העירונית המסורתית, לצד גיטרות חשמליות, פסנתר, סקסופון ובס.

כמו שתמיד קורה במקרים האלה, דווקא הלהיט הכי גדול שלהם ("אגדה ניו יורקית") הוא בכלל דואט של שון מקגוויין עם הזמרת קירסטי מקול (שנהרגה לפני כמה שנים בתאונה), על רקע תזמורת מיתרים, שמשתפת פעולה עם ההרכב הכל-כך אירי. הרגע הרומנטי, המרגש והקסום הזה יחד עם "לילה גשום בסוהו" יכול להמיס כל לב, בכל זמן נתון. פיסת חורף צרופה ויפה, כתובה היטב ומבוצעת לעילא. כל טוב הפוגס: שירי זימה של שיכורים, שירים ציניים ולעגניים העושים חוכא ואיטלולא מהשלטון האנגלי באירלנד, שירים פטריוטיים המעלים על נס את יופיו ומיוחדותו של מחוז גאלוויי ורגעים אינסטרומנטליים וירטואוזים ממש.

הדור אשר לא ידע את הפוגס, יוכל לקבל עכשיו סיור מודרך במחוזות שבהם היופי משיק לאנרכיה והשיכורים נרדמים מעולפים בחיקן של יפהפיות בפאבים אפופי עשן. התפאורה בשירים של הפוגס היא תמיד צבעונית וסוערת מאוד. איריים, כבר אמרנו? אמרנו. 

 

 Treasure, קוקטו טווינס
 1984
 
הסירנות ב"אודיסאה" של הומרוס משתמשות בקולן הקסום לפיתוי. הן חיות בים, ומושכות בשירתן את לב המלחים כדי להטביעם במעמקים. דומות לסירנות הן הרוסלקה הרוסית והאינו הסקנדינבית, שתיהן רוחות של נערות שטבעו במים והפכו ל"סירנות", המושכות גברים בקולן ובמראן ומטביעות אותם. גם לורליי של היינה, ישבה על סלע גבוה מעל נהר הריין, ומשם היתה מושכת בשירתה הקסומה, המהפנטת, את מלחי הנהר להתקרב אליה עם ספינותיהם  – עד שהיו מתנפצים אל הסלעים המחודדים וטובעים.
בספרות הפנטסיה המודרנית מופיעה בת־גלים כזאת בספר Prospero’s Children מאת יאן סיגל, המפתה מלח בשירתה ומושכת אותו למעמקי הים. פלגים קיצוניים בדת היהודית רואים בשירתה של אשה איסור חמור ("קול באישה – ערווה"), ואוסרים על נשים לשיר בציבור.
על אליזבט (ליז) פרייזר נכתב שהיא "קולו של אלוהים עלי אדמות". היא שרה מעל למרבד של עננים, היא מסוגלת לגרום לך להתנגש בחלומות הכי כמוסים שלך, ולטבוע אל מצולות הנפש אם תלך בעקבות הקול שלה. אם הייתי כותב את המדריך המלא להאזנה לקוקטו טווינז, הייתי מתחיל אותו בהמלצה לשמוע קודם וראשית כל את Treasure שכשמו כן הוא: אוצר בלום של יופי ומסתורין, מלודיות שמגיחות מעבר לערפל ומלים שאפשר רק לדמיין את משמעותן, אבל לעולם לא להבין באמת.
 

הסאונד של הגעגוע, הפרקים הקודמים:

 

חלק 1: מדייויד גילמור ועד ג'ין קלארק, מוולווט אנדרגראונד ועד טוק טוק
http://www.notes.co.il/boaz/17004.asp
 
חלק 2: מפרלס ביפור סוויין ועד פינגווין קפה אורקסטרה, מצ'אק מנג'יונה ועד מייק אולדפילד
http://www.notes.co.il/boaz/17063.asp

 

חלק 3: מפורנוגרפיה של הקיור ועד אינתה עומרי של אום כולתום

http://www.notes.co.il/boaz/18414.asp

 
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אודי שרבני  On 04/28/2006 at 21:16

    אה… הפוגס… מת על שון (הזמר הכי מכוער אי פעם) שירי שיכרות אדירים, וכמובן כמו שהזכרת Dirty Old Town
    המופתי, ואני אוסיף גם את
    Pair of Brown Eyes
    אגב, ברי סחרוף ורע מוכיח סימפלו את ההתחלה של Thousands Are Sailing
    וזאת ההתחלה של "תני לי מקום"
    שון השיכור… אני תמיד רוצה להכניס אותו לחבורה הנכבדת
    http://www.notes.co.il/sharabani/7209.asp
    http://www.notes.co.il/sharabani/4966.asp
    אבל שוכח… תודה שהזכרת לי

  • דרור  On 04/29/2006 at 11:40

    הוא כנראה באמת אחד השירים העצובים ביותר בעולם. מצד שני, OLE' 55
    כנראה אחד מהיותר יפים, אם לא אחד מהיותר האופטימיים.

  • תמי ניניו  On 04/29/2006 at 15:05

    איך אני אוהבת את הקוקטו טווינז. ואת כל שאר ההרכבים שליז פרייזר תרמה להם את קולה האלוהי, כמו This Mortal Coil.
    היתה תקופה שבל קנטו הזכירו לי אותם קצת.

  • חגי  On 04/30/2006 at 21:42

    לשמחתי,גיליתי אותם רק לאחרונה ואני לא יכול להפסיק לשמוע אותם.פשוט פנטסטי וכל מילה רק תגרע.מומלץ!לגבי טום ווייטס- הכי כדאי לשמוע אותו בחורף,בלילה.זה מה שאני לפחות עושה…

  • יוני  On 05/15/2006 at 23:59

    לדעתי השיר הכי חזק שלהם זה הביצוע ל Waltzing Matilda (במקור של Eric Bogle אני חושב). פשוט מצמרר.

  • קדרלעומר  On 03/13/2007 at 11:23

    אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את הקטע הזה, ברדיו (יכול להיות שאתה שמת?). זה התחיל עם קטע התיפוף המטורף, עם המולטי-מקצבים השזורים שם… הייתי פשוט המום, ואז מאוד מאוד שמח.

  • שי טוחנר  On 04/29/2008 at 9:35

    מסכים לחלוטין עם התגובה של יוני. הביצוע שלהם ל And the Band Played Waltzing Matilda הנו המרגש ביותר שיכול להיות.

    השיר, שנכתב על ידי הזמר יוצר סקוטי Eric Bogle יליד Peebles , Scotland שהיגר מאוחר יותר לאוסטרליה זכה להמון ביצועים שעלו על הביצוע של המחבר שכתב הרבה מאוד שירים אנטי מלחמתיים, אבל הביצוע של הפוגס ממש מצמרר.

    ואחת יצירות המופת שיכנסו לפנתיאון המוזיקה, היא John Barleycorn Must Die.

    כמובן של להקת Traffic.

    שי

  • איילת  On 04/30/2008 at 11:29

    אני נהיית זקנה ונוסטלגית לחמש דקות כשאני שומעת את השיר הזה. הגרון ישר נשנק, אין אפס. אני חושבת ש"שיר עצוב" זו לא ההגדרה הנכונה לשיר הזה, זה לא שיר עצוב, זה שיר דוקר, על התבגרות, על הזדקנות, על געגועים ועל סלחנות שבאה עם השנים ומזכירה שמה שבאמת חשוב זו האהבה שהיתה שם, ולא הסיבות שבגללן היא מתה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: