הסמארק

ממרומי גובהו עַבָּרִי סקר במבט מצומצם את שבתאי שעמד ליד הסל. "בוא לכאן", הוא אמר. שבתאי ציית ועלה למגרש. "יותר קרוב", רעם עַבָּרִי ושבתאי התקרב עוד יותר. "עכשיו תסתכל על הנעליים שלי", עַבָּרִי ציוה, "ואל תזוז". שבתאי השפיל את הראש. עַבָּרִי כיחכח בגרונו כיחכוח גדול ורע

בלי שום סיבה  נזכרתי בשבתאי. 30 שנה שלא ראיתי את שבתאי ולא חשבתי עליו, על הילד עם התלתלים המפוארים, שהיה תובעני ונודניק סדרתי, ופתאום הוא חזר אלי, בהבלחת זיכרון מן העבר, שכמו שקע במצולות ולפתע מצאתיו מוטל לפתח תודעתי.

בהפסקות היה שבתאי עומד בנקודה שבין מגרש הכדורגל החולי לבין מגרש הכדורסל המרוצף, ומבקש לשחק עם כל חבורה שעלתה לשחק. ילדים מבוגרים ממנו או צעירים ממנו. זה לא שינה לו. העיקר היה להשתייך. להיות חלק מקבוצה. למרבה העוגמה, שבתאי גם לא היה שחקן טוב אלא שלומיאל גמור בכל הקשור לכדור רגל או סל. הילד שמעבירים לו בין הרגליים בדרך לגול. זה שמנסה לזרוק לסל, והכדור נחטף לו בקלות מהיד, מיד. במלים אחרות: שבתאי היה מיותר על המגרש. מסוג השחקנים שעושים יותר נזק מאשר תועלת כלשהי לקבוצתו. היום היו קוראים לו "חנון". אז היה כינויו בפי הבנות "בוק" ובפי הבנים "קוקסינל". אבל שבתאי לא התכנס אל עצמו. הוא המשיך להידחף ולהתעקש להשתייך.

בית הספר היסודי "סירקין", חולון. אמצע שנות השבעים. יום שישי בצהריים. הילדים של כיתה ח' משחקים כדורסל. 5 בקבוצה האחת, 5  בקבוצה האחרת, ועוד 3 יושבים בצד  ובוחרים 2 מהקבוצה המפסידה בסדרה בלתי נגמרת של משחקים.

שבתאי עמד שם ונידנד. "מתי אני? גם אני רוצה לשחק..מתי אני?" – אבל הם לא איפשרו לו לשחק. מדי פעם שלחו אותו להחזיר למשחקים במגרש את הכדור שיצא מחוץ לקוים.

"למה אני לא יכול לשחק?" קונן שבתאי. "אני רוצה גם לשחק".

שתוק, שבתאי, פשוט תשתוק – התעצבן עַבָּרִי – שהיה גבוה וחזק. כולם רצו לשחק עם עַבָּרִי – כי איתו היית מנצח כל קבוצה.

אבל אני רוצה לשחק!

אתה מוציא אותי מריכוז, כעס עַבָּרִי.

אז תגיד לי מתי אני משחק.

לא עכשיו, פסק עַבָּרִי.

אז מתי?

לא יודע.

נו, עַבָּרִי !

שקקקקקקקקט !!!!

אבל עַבָּרִי….

ש-בתאי !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! תשתוק! תשתוק!

אתה כל הזמן אומר לי לשתוק, ואתה לא אומר לי מתי אני אשחק גם כן. תגיד לי מתי, ואני אשתוק..

ממרומי גובהו עַבָּרִי סקר במבט מצומצם את שבתאי שעמד ליד עמוד הסל. "בוא לכאן", הוא אמר לו. שבתאי ציית ועלה למגרש. "יותר קרוב", רעם עַבָּרִי ושבתאי התקרב עוד יותר. 

"עכשיו תסתכל על הנעליים שלי", עַבָּרִי ציוה, "ואל תזוז". שבתאי השפיל את הראש.

עַבָּרִי כיחכח בגרונו כיחכוח גדול ורע.. שבתאי עדיין לא זז. עַבָּרִי משך ממעמקי בית החזה ומערות האף משיכה עמוקה וארוכה, לחייו היו תפוחות ופיו מלא.

ואז הוא פער את הלוע, וירק מלוא הפה צבר-מוחטה ירוקה וצמיגית אל מרכז ראשו של שבתאי. ג'לי חולני ונתעב אפף את תלתליו של שבתאי.  "עכשיו תלך מפה", ציוה עַבָּרִי – ושבתאי אמר בקול בוכים "אתה דפקת לי מוחטה על הראש!", אבל הלך, ולא כדי לשטוף את ראשו הדביק, אלא סתם אנה ואנה, הלך הלוך ובכה בין הנוכחים, בוכה וממלמל "תראו מה עַבָּרִי עשה לי, תראו", אבל איש לא הקשיב, אלא החלו נמלטים ממנו על נפשם, אחוזי בעתה וגועל

 – "טפי עלק", אמר סלומון השרת, "מי עשה ככה לך?"

ושבתאי ייבב "עַבָּרִי, עַבָּרִי" – והלך מהמגרש אל המסדרונות, ושלמה השמן קבע "זה סמארק סמארק זה, עַבָּרִי הביא אותה מכל הלב", ושבתאי ייבב, ועל ראשו נוצץ הסמארק, כמו קיא חייזרי שתכליתו לסמן את היצור הנקלה שפלש לצלחת המעופפת, וגם אני ברחתי ממנו, באותה תחושת זוועה ומועקה, ושבתאי לא ראה דבר ורק המשיך להתרוצץ מכאן לכאן ובחזרה, נושא על ראשו את כתב האשמה המאוס, את אותה עדות דביקה ואיומה שלא שינתה דבר לאיש, ועַבָּרִי המשיך לקלוע סלים במגרש ולחייך אל הבנות במבט חרמני ולבנים במבט נצחון וכשהשמש ירדה, הלכו כולם וגם אני הלכתי משם, וניסיתי לשכוח את המקרה, ואת שבתאי, ולעַבָּרִי לא העזתי להתקרב אף פעם אחת עד שעזבתי את בית הספר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • סנונית ליס  On 03/29/2008 at 17:27

    עצוב,
    והזכיר לי את אותו פרק אלוהי בסיינפלד:
    the magic lugi
    נדמה לי שקוראים לו

  • שרון רז  On 03/29/2008 at 20:40

    עצוב מאוד, אבל אני מודה שגם צחקתי
    זה צחוק כזה שבאמת עומד ולא מבין את הרוע המזוקק הזה

    אני זוכר קטעים דומים מילדותי בפ"ת, שם למשל היו באים "פושטקים" מסוכנים לחצר בית הספר אחר הצהריים ותופסים מדי פעם ילד כזה או אחר ומצווים עליו למשל לשבת ולהסתכל על הירח כמה דקות וכאלה

    האמת שמוחטה כזו נשמעת די חווייה דוחה
    מסכן הילד הנודניק הזה

  • מנטה  On 03/29/2008 at 20:41

    איזה סיפור!
    הייתי שם לגמרי, עם הזעזוע והחמלה והגועל.

    כתוב להפליא.

  • עמיר  On 03/29/2008 at 23:16

    מתי נקבל ממך כבר ספר?

  • איילת  On 03/29/2008 at 23:34

    מצויין. גם לי היה קטע כזה מתישהו, משהו דומה שהיו מעורבים בו חופשה בקיבוץ, ילדה אחת עירונית, מלכת הקבוצה ובגד ים אחד שמישהי קינחה בו את אפה כדי להוכיח לילדה העירונית שמקומה לא שם.

    אני לא אשכח את זה בחיים, לא את זה ולא את פרצופה הכעור של אותה קיבוצניקית רעה וטיפשה, שכבר בגיל 5 היתה יצורה ממורמר ונקמני.

    מצטרפת לקריאה לראות ממך ספר, ראשון בין רבים

  • דפנה לוי  On 03/30/2008 at 0:14

    לא מתגרשים לנו מהזכרונות.
    אתה כותב נהדר.

  • המעריצה הסמויה מהעין  On 03/30/2008 at 2:16

    רוצים ספר שלך.

  • שי טוחנר  On 03/30/2008 at 12:06

    לצערי הייתי נוכח בהרבה מקרים שכגון אלו בילדותי, ואפילו יותר פוגעים ומשפילים.

    מה לעשות, חוק הברירה הטבעית עובד לא רק בקרב חיות אלא גם בקרב בני אדם.

    החזקים שורדים.

  • רקפת  On 04/25/2011 at 13:36

    לא יודעת. מזמן למדתי ש"מסכנים מקצועיים" יותר חזקים מכולנו, בלי שום קשר לגסות הרוח ויהירות של אברי, אותי תמיד מעניין אילו ששתקו, הם בסתר קנאו שהם לא כמו עברי, כמה מהם שתקו כי זה מה שהם, וכמה מהם, כמו בועז נושאים את האשמה – על כך שלא אמרו כלום – איתם.

    וכן, גם בראשי עלתה המחשבה שיש מקום לספר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: