אמנים הם הסיוט של כל מדינה

גוטפריד הלנווין: צלם, צייר, אוסטרי ששונא את מולדתו וחי באירלנד, מעצב התפאורה והתלבושות של ההפקה "אביר הוורד"  Der Rosenkavalier שעלתה לאחרונה באופרה הישראלית. הלנווין מסוגל לדבר 5 שעות רצוף על יחס החברה לילדים, או על תרומת היהודים לתרבות, או על בלוז, או על הדיקטטורה של המחשבה, או על…מה שתרצו

 

(פורסם בגליון פברואר 2006 של המגזין קלאסיק)

 

גוטפריד הלנווין. צילום: Walter Wobrazek

גוטפריד הלנווין GOTTFRIED HELNWEIN צייר, צלם ומעצב הוא האיש שאחראי לצד הויזואלי של האופרה Rosenkavalier של ריכרד שטראוס, שעלתה באופרה הישראלית. הלנווין נולד ב-8 באוקטובר 1948 באוסטריה, למד באוניברסיטה לאמנות חזותית בוינה אבל עם סיום הלימודים נטש את המולדת ועבר לחיות באירלנד ולעבוד במקומות אחרים.
 
יש לו אתר מדהים ברשת ועשרות תערוכות ועבודות ברקורד. הוא מצלם נופים, ילדים ופרצופים בקלוז אפ. הוא מצייר בטכניקות שונות ומעצב אופרות ומופעים. גוטפריד הלנווין איש פעיל בעל דמיון פורה וכושר עבודה פנומנלי.

"התחלתי לצייר כקטע פוליטי. הייתי אובססיבי לגבי חוסר-צדק כלפי ילדים. לא יכולתי להבין איך מישהו מסוגל להתעלל בילדים חסרי-ישע. לענות מישהו אחר. זה מאוד שכיח לראות ילדים שנפגעו בתוך המשפחות שלהם באוסטריה וגם בגרמניה. זה מאוד נפוץ. הבעיה היא השתיקה. תמיד זו הבעיה. הסכנה הגדולה ביותר היא כשאנשים שותקים ולא שואלים את השאלות המתבקשות"

כל ארבעה ילדים (הגדול בן 28, הקטן וולפגנג אמדאוס, בן 18) הם אמנים פעילים. הוא עצמו נמרץ, ערני ויוצר ללא הרף, במקומות שונים על הגלובוס. בגיל 58 הוא נראה צעיר בהרבה מגילו, לבוש בגדים שחורים והדוקים, שיערו ארוך עם בנדנה ומשקפי שמש אופנתיים ומסוגל לפתח שיחה מכל נושא אפשרי. הסטוריה, אמנות, מוזיקה, פילוסופיה או פוליטיקה. הוא  מעמיק בכל תחום וסקרן ללמוד כל נושא חדש. "התחלתי לצייר לא מפני שאהבתי לצייר", הוא מפתיע. "זה היה קטע פוליטי. הייתי אובססיבי לגבי מה שנראה לי חוסר-צדק כלפי ילדים. לא יכולתי להבין איך מישהו מסוגל להתעלל בילדים חסרי-ישע. לענות מישהו אחר. בסביבה שבה גדלתי זה היה מאוד שכיח לראות ילדים שנפגעו בתוך המשפחות שלהם. גם באוסטריה וגם בגרמניה זה מאוד נפוץ. הבעיה היא השתיקה. תמיד זו הבעיה. הסכנה הגדולה ביותר היא כשאנשים שותקים ולא שואלים את השאלות המתבקשות".
 
מכיוון שקראתי עליך קצת, הבנתי שלא אהבת את החיים באוסטריה.
"זה היה פשוט מדכא. לגדול בשנות החמישים והשישים בוינה זה היה קודר. אפור. עצוב. הרגשתי חנוק וקשור. הייתי נטע זר בתוך מה שקרה מסביב. כל מה שקשור לשואה עניין אותי. הייתי מאוד פרובוקטיבי באמנות שלי ומאוד תובעני לגבי האמת. אני לא יכול לסבול הכחשה ושתיקה. אני מתנגד להדחקה ולכיסוי. אני רוצה שהדברים יהיו ברורים ועל פני השטח. אני מפחד מהכומר, מהאימאם ומהרב שדורשים מהקהילות שלהם לשתוק, לא לספר, לא לחשוף. זה מסוכן לחלשים ולחסרי הישע להיות בתוך חברה שבה משתיקים דברים".
 
וכך, ב-1985, נחת הלנווין בטיפררי שבאירלנד והשתקע שם עם אשתו וארבעת ילדיו. "יש משהו באירלנד שמזכיר לי את ישראל", הוא אומר. "האנשים מתקשרים זה עם זה, האוירה פתוחה וחמה. האירים והישראלים נלחמו בבריטים כדי להשיג את העצמאות שלהם. גם פה וגם שם מאוד אוהבים מוזיקה. זה מעניין".
 
יש לך משיכה למקומות שבהם האוכלוסיה מעורבת. לוס אנג'לס, פאריז, תל אביב. למה, בעצם?
אני  מאמין שעירוב של תרבויות יחד זה הדבר הכי טוב. עירבוב זה חשוב. אני מתעב את 'טוהר התרבות'. פאריז

"לגדול בשנות החמישים והשישים בוינה זה היה קודר. אפור. עצוב. הרגשתי חנוק וקשור. הייתי נטע זר בתוך מה שקרה מסביב. כל מה שקשור לשואה עניין אותי. הייתי מאוד פרובוקטיבי באמנות שלי ומאוד תובעני לגבי האמת"

של שנות ה-20 וה-30 היתה בירה רוחנית של העולם, כי היו בה אנשים ממקומות שונים. זה קורה ב-50 השנים האחרונות בניו יורק, כמובן.  אגב: מי שעשה את וינה לאימפריה תרבותית בתחילת המאה ה-20 אלה היהודים שפעלו בה. הרי פרנץ יוזף נתן ליהודים זכויות מלאות ותארי אצולה. במובן הזה, סילוק היהודים מוינה היה מכה אנושה לתרבות האוסטרית. וינה איבדה את מעמדה כעיר חשובה אחרי מלחמת העולם השניה. זה כמו לעקור לעצמך את הלב. מעשה טפשי מאוד. תמיד כשדיברתי עם זקנים אוסטרים, הם דיברו על ההשפעה היהודית על אוסטריה. אני הלכתי ללמוד באוניברסיטה הסטוריה יהודית וחשבתי על זה המון. מצד אחד, כל ענין התפוצה היהודית בעולם זה טרגי. מצד שני, הפיזור במדינות שונות גרם לעם היהודי להתעשר בכל-כך הרבה תרבות ואמנות וגם להעשיר את  הסביבה שלהם בחזרה, שזה פשוט מדהים. אם מסתכלים על מה שקרה למוזיקה במאה ה-20 מגלים שאינסוף מוזיקאים יהודיים עיצבו את המוזיקה. אם אלה נגנים כמו יהודי מנוחין, יאשה חפץ ודניאל ברנבוים, ואם אלה מלחינים כמו ג'ורג' גרשווין וסרז' גיינזבורג ואם אלה טרובדורים מודרנים כמו לאונרד כהן, פול סיימון ולו ריד. בכל ז'אנר מוזיקלי היהודים שואבים מסביבתם, מעבירים את זה דרך הפריזמה הפנימית שלהם ומחזירים את זה לחברה באופן מועצם. זה תהליך מרתק.
 

"אם מסתכלים על מה שקרה למוזיקה במאה ה-20 מגלים שאינסוף מוזיקאים יהודיים עיצבו את המוזיקה. נגנים כמו יהודי מנוחין, יאשה חפץ ודניאל ברנבוים, מלחינים כמו ג'ורג' גרשווין וסרז' גינזבורג, טרובדורים מודרנים כמו לאונרד כהן, בוב דילן, פול סיימון ולו ריד. בכל ז'אנר מוזיקלי היהודים שואבים מסביבתם, מעבירים את זה דרך הפריזמה הפנימית שלהם ומחזירים את זה לחברה באופן מועצם"

מה אתה יותר, צייר או צלם?
אני גם זה וגם זה, אבל הכי אני אוהב לעבוד עם מדיה חדשה. אופרה מקסימה אותי כי היא כמו קולנוע, אמנות משולבת, רק בחי. LIVE.  יש לי הרגשה שאופרה היא אמנות חדשה, כי היא ממציאה את עצמה בשנים האחרונות בצורה אחרת ממה שהיינו רגילים לקבל מאופרה. בלוס אנג'לס לא היתה אופרה, ועכשיו עם פלסידו דומינגו ודייויד הוקני זה מושך אלפי אנשים שרובם צעירים. זה קהל שלא חשב בחיים ללכת לאופרה, אבל עכשיו האמנות הזו מדברת אליו.
 
גדלת על אופרה בילדותך?
ממש לא. גדלתי במשפחה מהמעמד הבינוני הנמוך, בפרברי וינה. לא היה לנו כסף לאמנות גבוהה. יכולתי להתחבר לאלביס פרסלי, רולינג סטונס. זה הדור שלי. הם ייצגו את המרד שלי ושל החברים שלי בדור ההורים.

אני מאמין שצריך פשוט להשמיע לילדים מוזיקה, בלי ללמד אותם. בלי לחנך. להשמיע להם יצירות שונות. קלאסי, בלוז, אוונגרד, ג'אז, אופרה. כל מה שאפשר

בגרמניה ובאוסטריה היה פער עצום, מטורף, בין ההורים לילדים. אני אישית דחיתי כל מוזיאון. לא רציתי לשמוע מוזיקה קלאסית ובטח שלא אופרה. רק דברים רעננים ובועטים משכו אותי. ההחלטה שלי, בתור נער, היתה ברורה: להתחבר לאמנות החדשה. למעשה, רק כשהגעתי לאיטליה בסוף שנות השבעים והייתי כבר איש מבוגר ורק אז נחשפתי ממש לאמנות הקלאסית. הבנתי שהייתי אוטיסט. שלא ידעתי המון דברים. זה שינה את החיים שלי, לראות פסלים וציורים מהרנסנס ממש מול העיניים.
 
מה היחס שלך למוזיקה?
מוזיקה היא הדבר הכי גדול באמנות. הכי מופשט והכי טוטאלי. זה עובד על הנפש בדרכים לא לגמרי ברורות. אני מאמין שצריך פשוט להשמיע לילדים מוזיקה, בלי ללמד אותם. בלי לחנך. להשמיע להם יצירות שונות. קלאסי, בלוז, אוונגרד, ג'אז, אופרה. כל מה שאפשר. יש לי ארבעה ילדים, כולם אמנים ואף אחד מהם לא 'לימדתי' להאזין למוזיקה. הם פשוט שמעו את מה שאני שמעתי. באירלנד אתה מרגיש את האהבה העצומה של האנשים למוזיקה. הם צריכים את זה. הם חיים את זה. באזורים הכפריים אתה נוסע בזמן. יש פאבים מכוערים, קטנים, באירלנד, עם חוואים ורועים שכולם מנגנים. או רוקדים. או שניהם. זה מאוד טבעי לאירים לנגן, זה כמו לשתות אלכוהול בשבילם. הם לא אגרסיביים, כי יש להם את המוזיקה. המוזיקה היא חלק אותנטי מההוויה שלהם. באוסטריה המוזיקה אחרי מלחמת העולם השניה היא קיטש. אין בה תוכן של ממש. אין בה עומק. אין קשר בין מוצרט לבין המוזיקה שיש היום באוסטריה, אבל באירלנד מעולם לא נקטעה המסורת. מה שאתה שומע שם בפאב הכי נידח, זה עממי. זה פולק. זה משהו נפלא, שמקשר בין אנשים. כשאתה שומע את המוזיקה באירלנד אתה מבין שזה עתיק. זה בא מתהומות הנפש, מעומקה של התרבות המקומית. מרגישים את הנשמה. בדיוק כמו עם המוזיקה היהודית של הכליזמרים. זה הבלוז שלכם, ולאירים יש את הבלוז שלהם". 
 

"כל הילדים אוהבים אמנות. כל הילדים שרים ומציירים ומשחקים. ואז הם מתבגרים ורובם המכריע כבר לא יוצרים יותר כלום. הם גם מאבדים את הקשר עם האמנות בשלב מאוחר יותר בחייהם ושוקעים לתוך חיים בורגנים נינוחים ונטולי יצירה לחלוטין"

הלנווין למד הסטוריה ופילוסופיה, תחומים שמרתקים אותו "כמו ארכיטקטורה, ששייכת לאותה קטגוריה של מסע בזמן", הוא אומר. הוא עיצב כבר הפקה של  Rosenkavalier בוינה וגם בלוס אנג'לס. עיצוב קיצוני, מטורף, מהמם את העין. "אני לא מאמין באמנות אינטלטואלית", הוא מסביר, "כי אמנות חייבת להיות חושנית ורגשית. יצרית מאוד. אני תמיד חושב על העיבוד הויזואלי למוזיקה, כמו שקנדינסקי כתב בספרו על זה שלכל צבע יש צליל שמאפיין אותו. אני החלטתי לשרת את ההפקה באמצעות הצבעים. כל המערכה הראשונה היתה בכחול. יש כל כך הרבה גוונים של כחול, שזה פשוט מהפנט. השחקנים לבשו בגדים בכל מיני גווני כחול וכל הבמה היתה מעוצבת וצבועה בכחולים שונים. במערכה השניה הכל היה בצהוב-זהב, עם בגדים מסוגים שונים בצבעי זהב וצהוב והרבה משחקים של גווני-ביניים. במערכה השלישית הכל היה באדום. הבמה שטופה באדום. זה בעצם שימוש בצבעים בתור שפה".
 

"אתה יודע מה הסיוט הכי גדול של כל ממשלה? שכל האזרחים במדינה יהיו אמנים. מדינה צריכה את האנשים הקונפורמיסטים שיחזיקו את המערכות והמוסדות שלה. אמנים לא יכולים לעשות את זה"

וחוץ מזה, לכל שחקן/זמר באופרה יש את התלבושת המיוחדת שלו.
"כן. כל אופי קיבל את התלבושת שלו. כל שחקן קיבל את הזיהוי והאיפיון שלו. ככה את היודע מה בדיוק הוא משחק, לפי הבגדים. ובכל מערכה אותם בגדים הם בצבעים האחרים. זה אומר ליצור 3 מערכות תלבושות זהות. עבודה מטורפת. היה צורך לייצר 200 תלבושות. כשראיתי את זה בפעם הראשונה מהאולם, בתור קהל, עלו לי דמעות בעיניים. הרגשתי שעשיתי את זה. אגב, האופרה בלוס אנג'לס עלתה 4 מיליון דולר והאשה שמימנה את זה היא מישהי שאובססיבית להפקה של  Rosenkavalier. היא ראתה כל הפקה של האופרה הזאת בכל מקום בעולם שעשו אותה. הסיבה היא שבגיל 8 אבא שלה לקח אותה לראות אופרה בפעם הראשונה וזה כל כך השפיע עליה חזק, שהיא עד היום תפוסה בתוך זה".

 
עשית תערוכה בוינה, לא מזמן, שכולה פרצופים של ילדים.
"כמו שאמרתי לך קודם, ילדים מרתקים אותי. תמיד אהבתי ילדים. פיקאסו אמר ש'כל ילד הוא אמן' והקושי העיקרי הוא להישאר אמן ולהתבגר באותו זמן. להיות נאיבי וספונטני גם אחרי גיל ההתבגרות. זה כמובן לא קורה. רוב האנשים מפסיקים להיות יצירתיים בבגרותם, למרות שכילדים הם בטוח ציירו ושרו. כל הילדים הם אמנים קטנים. זה טבעי אצלם. אבל אתה יודע מה הסיוט הכי גדול של כל ממשלה?
 
מה?
"שכל האזרחים במדינה יהיו אמנים. מדינה צריכה את האנשים הקונפורמיסטים שיחזיקו את המערכות והמוסדות שלה. אמנים לא יכולים לעשות את זה. ככה קורה שרק מעטים שומרים על הילדותיות הזו, על הניצוץ האמנותי שלהם. רוב האנשים מתבגרים וכבר לא יוצרים יותר כלום. הם גם מאבדים את הקשר עם האמנות בשלב מאוחר יותר בחייהם ושוקעים לתוך חיים בורגנים נינוחים ונטולי יצירה".
 
מה הדבר שהכי חשוב לך להעביר באמנות שלך?
"אני רוצה לגרום לאנשים להאמין בעצמם. בשיפוט שלהם. אני תמיד צועק: 'אל תקשיבו למה שמספרים לכם. לכו לבד כדי לראות בעצמכם וללמוד בצורה ישירה'. תהיו יצירתיים. אני רוצה לומר שיצירה לא באה מהשכל. יצירתיות באה ממקום אחר. אבל אתה יודע מה? אני גם מסכים עם גתה שאמר: 'ציירים, שיתקו! שיתקו וציירו!  אז אולי עדיף שאשתוק…."
  

"אני מתנגד להדחקה ולכיסוי. אני רוצה שהדברים יהיו ברורים ועל פני השטח. אני הכי מפחד מהכומר, מהאימאם ומהרב שדורשים מהקהילות שלהם לשתוק, לא לספר, לא לחשוף. זה מסוכן לחלשים ולחסרי הישע להיות בתוך חברה שבה משתיקים דברים"
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איילת  On 04/25/2006 at 22:23

    בהחלט נון-קונפורמיסט, אמן ברמ"ח אבריו (אפילו שלא סופר בעברית) – עוד אתעמק בעבודותיו. טוב שיש מי שאינם מתפשרים על עקרונותיהם. כתבה מעניינת מאד.

  • דרור  On 04/29/2006 at 11:57

    אפילו שוורצנגר ושון פן מעריצים גדולים שלו. עוד כתבה עליו בעברית:

    http://www.nrg.co.il/online/10/ART/857/546.html

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: