מה שהוא ידע, היו תחנות הרכבת

 

מחכה לרכבת האחרונה, לפעמים ללפני האחרונה, מתרץ תירוצים של גיל מאוחר…כמו בזמן ילדותו שהיתה… ("ילדות ממושכת וקיץ וחורף בעיר אחרת", נפתלי יבין)

 

נפתלי יבין מת ב-1972. אוֹרי ברנשטיין אסף את כתביו וערך מהם את ספרו האחד, היחיד והמיוחד. של יבין, שהיה גם איש תיאטרון וגם סופר (למרות שלמעשה הוא לא כתב אף ספר בחייו).

57ed87eed1ee8ed582eac1437c62cfdb

הוא העריץ את חיים ברנר, שגם הוא חי בלונדון שנים לא מעטות. כתיבתו הולכת במשעולים שסלל ברנר בתחילת המאה העשרים. יבין בחר לעזוב את ישראל ולעבור לחיות ולעבוד בלונדון. הוא הצליח מאוד, אמנותית, זכה להערכה גדולה וכיכב בסצינת התיאטרון האוונגרדי של אירופה. אך נותר תלוש. נטול משפחה, כמה לאהבה גדולה, סוחפת, עם כשרון כתיבה נדיר ואדיר. צעיר ובודד הוא מת בגיל 36 בעיר הרחוקה.

 

וכך נפתח הספר:

"נסע לאן שנסע. לא ידע שהוא נוסע עד שנסע…שנים רבות לא נסע, אבל עכשיו הוא נוסע,…"

והוא נחתם במלים:

כשבא החורף נסע לעירו.

לעירו חזר. לדירתו לא חזר. לאשתו לא חזר. לידידיו לא חזר. לא חזר לעבודתו.

לאן חזר?

("לכתוב")

 

נפתלי יבין, בן שלושים ומשהו, חי אז בלונדון, רחוק  מהמולדת. מהופנט מהיופי האנגלי שסביבו אבל לא יכול להפריד בינו לבין העצב האדיר ששזור באותו יופי.

"בארץ אחת, ארץ רחוקה אחת, קרה אחת – רבים אמרו: ארץ יפה אחת, ארץ ארמונות, מגדלים, שדות אגמים שדרות גנים, מה שהוא ידע היו תחנות הרכבת. בעיר אחת, שחורה, קרה, מה שהוא ידע היו תחנות הרכבת.

מחכה לרכבת האחרונה, לפעמים ללפני האחרונה, מתרץ תירוצים של גיל מאוחר…כמו בזמן ילדותו שהיתה…

ועכשיו ברכבת, זו האחרונה, הוא מחכה למשהו הוא מחכה, למשהו המחכה לו במקומו המחכה לו והוא מחכה ועוד הוא מחכה…מרחף, בין המיטה הזאת לתקרה הזאת"

("ילדות ממושכת וקיץ וחורף בעיר אחרת")

 

יבין מתאר שיטוטים אורבנים, תוהה בינו לבין עצמו, תועה בעיר, במעין מסע גיאוגרפי שהוא מסע אל תוך נפשו הדואבת, מוטרדת, שאינה מוצאת מרגוע בשום מקום.

"פעם ביקרתי בעיר אחת כשהייתי צעיר מאוד. רבים אמרו על העיר ההיא שהיא היפה ביותר בעולם. מה עשיתי? קמתי בשבע בבוקר והלכתי בעיר הזאת, שכך אמרו עליה, עד לשעות הקטנות של הלילה וראיתי חלק מן היופי ההוא. ולמחרת קמתי בשבע בבוקר והלכתי בעיר וכך הלכתי עד שהלכתי את העיר, שאמרו עליה שהיא היפה בעולם, כולה, וראיתי את כל היופי ההוא ונסעתי משם"

("שוב בחדר ואצל עצמו שוב")

 

נתקלתי בספר של יבין במקרה בחנות ספרים ישנים בגבעתיים. זה היה לפני 20 שנה. הייתי סטודנט, לא ידעתי מיהו. מעולם לא שמעתי את שמו.  ב-2006, 30 שנה אחרי שיצא לאור ספרו היחיד, הוא עדיין אלמוני למדי. עצוב. סיפורי הילדות שבספר צובטים את הלב כמו סיפורי השכונה של נסים אלוני וכמו חולות הזהב של בנימין תמוז. יש לי חולשה לסיפורי ילדות ולספרי התבגרות.

בסיפורי הילדות שלו יבין חוזר אל שורשי הכאבים, לרגע שבו נולדה בדידותו התהומית. הילד שהיה חכם ובודד, ילד רגיש ובודד. ילד זר בתוך חברה אכזרית. בספר הוא מחבר באופן מטלטל מאוד בין הילדות שהיתה בארץ ישראל לבין ההווה הבודד באנגליה. "מיטה אחרת, בוקר אחר" – אולי הסיפור הכי מרעיד שנכתב בעברית על בדידותו של האדם – מבהיר שאדם יכול לצאת ממולדתו, אבל לא יכול להוציא את מולדתו מתוכו. לפני 16 יואב הלוי עשה ממנו סרט קצר אך גם זה לא גאל את יבין מאלמוניותו.

"וכבר לא נשאר דבר מכל הדברים הטובים – מרחוב שלמה המלך, מטרזן, מהקדרים הבאים. רק מן הדברים הרעים: מהמכשף הרשע והנביא ירמיהו והשומר הערבי בפרדס והסדרן בקולנוע בית העם והמנהל של בית הספר והחשכה בלילות והילדים משכונת נורדיה. כולם באים עליו לכלותו. עד כאן יגיעו. מכל המקומות הרחוקים ההם יבואו, מן הארץ החמה, היפה, הירוקה יבואו ועד כאן יגיעו"

("מיטה אחרת, בוקר אחר")

 

בספרו היחיד, שנערך בידי אורי ברנשטיין מכתבי יד שהשאיר אחריו נפתלי יבין, נחשפת האוטוביוגרפיה העגומה של אדם שחי כשהוא שרוי במלנכוליה תמידית. יבין בחייו ובכתיבתו מהווה מארג נפשי של ילדות סבוכה באור השמש האכזרי, הישראלי, ושל חיים בודדים בעיר רחוקה, כשבין לבין צצות גם תובנות קשות ואמירות חזקות וקודרות מאוד על החיים, הריגושים והקמילה הבלתי נמנעת: "יום בא ויום ואנחנו רוח לפני תהום, ולא בשמים ולא בארץ מסילותינו ולא לנו ולא לבנינו ולזרענו, אם כחול ואם כעפר הזה המעפר עלינו…ואני נטלתי קורה מבין עיני וראיתי: הדברים כולם לא בשמים ולא בארץ אלא בינם לבינם תלויים…"

(אני מבקש לומר משהו")

 

ואם המגע הוא, לפעמים, תרופת הרגעה או קפסולת שכחה הרי שאצל יבין גם זה מקור לאכזבה. בקיץ שבין בית הספר היסודי לתיכון שכב עם נערה וזה היה מופלא, בעיניו, ונותר כזיכרון רב-עוצמה שלא ניתן היה לשחזר אותו בהמשך החיים: "הפשטתי אותה עירומה לגמרי על הספה האדומה בחדר האורחים. הגוף שלה היה לבן לבן על הספה האדומה ושערה היה שחור שחור על גופה הלבן. אני רעדתי והיא רעדה ואני שכבתי עליה ורעדתי והיא רעדה ואני רעדתי ורעדתי עד שגמרתי לאט לאט היא המשיכה עוד קצת והפסיקה. אחר כך ליוויתי אותה הביתה. אחר כך הייתי רועד עליה כל הקיץ כל יום במשך כל הקיץ, בגינה או בחצר או בחדר האורחים על הספר האדומה כשההורים שלי לא היו בבית.

אחר-כך נגמר הקיץ ואני נכנסתי לבית הספר התיכון".

בהמשך, הוא כותב, היו לו יחסים עם נערות אחרות, אבל "לא רעדתי עם אחת מהן".  גם הסקס הוא גן עדן אבוד, שאחרי שטעמת ממנו בראשית, גורשת מאותו מחוז ראשוני שבו רעדת מהתרגשות, וזהו. לא תרעד יותר, לא בגופך ובעיקר לא בנפשך. אי אפשר יהיה לחזור אל אותה תמימות מכשפת, מרגשת ומלאת יופי.

"אחר כך שכבתי עם אחרות. אחר כך לא שכבתי עם אף אחת הרבה זמן. קיץ אחד התחתנתי, קיץ אחד התגרשתי. רעדתי כששכבתי עם אשתי, רעדתי כשהתגרשתי ממנה. אבל אין מה לספר אודותיה. היתה אשה טובה, אבל לא ידעה לרעוד.

אחר-כך לאט לאט לא היה כלום.

מאז אני בערים אחרות, מאז אני יודע רק חורף, מאז אני מתחבא".

("בין הרים ובין סלעים")

 

סיפוריו האחרונים, "מורה לשעות", "סיפורים מן המחלה" ו"יום אחד האיש בדירה הקטנה חש חרדה" היו אבסטרקטיים, קרעים של תחושות ורגשות מבולבלים, כמו קטעי יומן מלאי שתיקות והפסקות בין המלים. רווחים בין המשפטים. יבין, לפי הטקסטים האלה, הרגיש שהוא קורס אל תוך עצמו והסוף קרוב. במובן הזה יש לספר האחד והיחיד הזה ערך מוסף: הוא מהווה עדות של אדם השבוי בתוך עולם פנימי מתמוטט. וכך נפתל יבין הבין את עצמו, את משמעות חייו. כך גם ניבא את עתידו אחרי מותו, כסופר שעתיד להישכח:

 

זְמָן כְּמוֹ נָהָר נִצְחִי נוֹשֵֹא אֶת כָּל בָּנָיו הַרְחֵק

וְהֵם עָפִים וְנִשְכָּחִים כְּמוֹ חֲלוֹם בְּשַחַר יוֹם

("יום אחד האיש בדירה הקטנה חש חרדה")

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עלמה  On 04/19/2006 at 17:39

    נתקלתי וקראתי בנעוריי, והשורות המלנכוליות הללו התמזגו היטב עם מלנכוליית הנעורים שלי, עד שלבסוף החבאתיאת הספר עמוק בארון. ייתכן שהוא עדיין שם.
    עכשיו הזכרת לי.

  • עלמה  On 04/19/2006 at 18:12

    העולם המתואר בספר למעשה אינו "מלאנכולי, אלא יותר נכון לומר דיכאוני. וכמו שכתבת בסוף רשימתך, הוא מתעד עולם נפשי שברירי שהלך לקראת קריסה עד שקרס. הכתיבה של יבין חזקה, כנה, פיוטית לעיתים, קצת הזכירה לי את בקט.

  • דוד שליט  On 04/19/2006 at 22:34

    אני לא מסכים עם הקביעה שאיש אינו זוכר. בפראפרזה על האמירה הידועה, מי שצריך זוכר ויודע. גוגל הוא לא המדד לקיומו של אדם, בוודאי לא של מי שנפטר לפני עידן המחשבים האישיים והאינטרנט. גם העיתונות היא לא מודד, והעובדה שאתה ואחרים, אולי לא רבים, זוכרים, אולי תעשה ליבין טוב יום אחד.
    אני מוסיף כאן טקסט של יבין, בעניין הקרוב לי, הקולנוע, ששמרתי בזמנו, אני לא זוכר את מקורו

    נכנסתי לקולנוע, סרט מלחמתי, יריות, התפוצצויות, המון הרוגים. נהניתי מאוד, טוב לעצבים. נגמר הסרט ויצאתי. חשבתי ללכת לסרט שני, אבל לא הלכתי, הסתובבתי באלנבי, בטיילת, שוב בדיזנגוף, שוב ראיתי שעשו משהו לרחוב, אבל לא ידעתי מה, ראיתי את עצמי במעיל-גשם בגשם, ראיתי את עצמי בחפירה, בבוץ, התפוצצויות מסביב, מלחמה, אבל אני לא נפגע, אני ניצל, ראיתי את עצמי במכנסים קלים, בחולצה פתוחה בקיץ, אני במים, ראיתי את עצמי רטוב מן המים מן הגשם, ראיתי את עצמי בלילה באיזה באר מטונף, שותה קוניאק, שותה ברנדי כפול. בקאזינו בקאן שותה ברנדי כפול. אחר כך היתה לי תאונה, היו צריכים להוריד לי רגל. ראיתי את עצמי צולע ברחוב, בעל מום. אחר כך התעופפתי מעץ לעץ, טרזן. הרגתי חיה אכזרית אחת, עוד אחת, דם דם, צרחתי את "טרזן אבינבא" אני המנצח! ברחוב כל האנשים לא שמו לב כלל, יכולתי לצרוח ככל שרציתי, אז צרחתי שוב ושוב….".

    יתכן שזה לקוח מהספר, שאינו ברשותי. אבל יש אפשרות שהקטע לקוח מחוברת ישנה של מוניטין. אחיו הצעיר, הבמאי חנן יבין, פרסם שם משהו של נפתלי יבין בשנות ה-80. מכל מקום, חנן יבין מחזיק בכל הזכויות לכתביו של אחיו , ונדמה לי שיש לו כמה דברים שלא הופיעו בדפוס, אם אתה מגלה עניין

  • אסתרליין  On 04/19/2006 at 22:48

    תודה על ההצצה לעולמו של יבין.
    מעורר סקרנות והשראה…

  • באנדר  On 04/20/2006 at 0:34

    כמו קטר של רכבת.
    מה ההגיון בקדרים באים?

  • song2chang  On 04/20/2006 at 1:48

    קדרים. קדרים באים.
    http://www.yediothsfarim.co.il/catalog1.asp?bID=3622266

  • אהוד בן-פורת  On 04/20/2006 at 12:38

    זו הפעם הראשונה שאני קורא משהו על נפתלי יבין, אבל הוא לצערי לא היחיד שנשכח. זה לא מה שקורה בסופו של דבר לכולנו? הפסמיסט שבי אומר שבגלל העובדה הזו עם כל הכבוד לא שווה לכאוב את החיים כיוצרים שסוחבים על עצמם "צלב", מספיק לכאוב אותם כאנשים רגילים גם ככה הם כבדים. הבוקר קיבלתי את ספר שיריו הראשון של דן עומר, "אלוהים בג'ינס" (1962-1965). ספר שהיה חשוב לי להשיג אותו כמי שיש לו עניין בביטניקים בספרות העברית (נושא שבעתיד אולי אכתוב עליו בהרחבה). כואב לומר את זה אבל נראה לי שגם הוא איכשהו נשכח.

  • עידו ש'  On 04/20/2006 at 17:20

    הספר מדהים, והוא מלווה אותי כבר יותר מ-20 שנה, מגיל תיכון. התחלתי עם "המהדורה המתפרקת", עם הכריכה האפורה, וכיום יש לי 2 עותקים, בכריכה הצהובה. ללא ספק מדובר באחד השילובים היותר מוצלחים של וירטואוז לשוני בעל ברק עם אדם בעל מרתפים וצינוקות נפשיים ברמה של מרסל פרוסט. שיחקת אותה.

  • מירי  On 04/20/2006 at 19:26

    אותו, שוכן בספרייתי, ואהוב כמו "פעמון הזכוכית" של סילביה פלאת'.גג

  • קקפו  On 04/20/2006 at 22:19

    על שהזכרת את יבין, ועל שהזכרת לי את אסתי, המורה הנערצת ל-5 יחידות ספרות (שלימדה רק את יחידות האקסטרא, כך שתוכל לעשות בהן כבשלה), שנתנה לכיתה מעט מבולבלת לכתוב עמוד או שניים – ללא כותרת או שאלה מנחה או הוראות, מלבד בקשתה שנעשה בהם כרצוננו – על סיפור נהדר ופתלתל של נפתלי יבין שכרגע, לצערי, שכחתי את שמו.

    אולי המשימה הקשה והמעניינת ביותר בימי בית הספר.

  • זוטא  On 04/25/2006 at 11:36

    בעשרה שקלים וישר קניתי, בזכותך
    ומהשורות הראשונות ראיתי שגם אני אוהב
    תודה

  • אורי בר-און  On 02/09/2007 at 9:48

    לפני יומיים נפלתי על הספר של יבין במקרה באיזה בית קפה והוקסמתי לגמרי, ( באתי לאספרסו נשארתי חמש שעות) אני צריך לעבור על הבלוג שלך יותר בעיון.

  • חני  On 12/29/2007 at 18:49

    היגעתי דווקא לפוסט הזה, ונזכרתי כמה אהבתי את הספר הזה של נפתלי יבין, כשהיכרתי אותו לפני שנים.ואני גם זוכרת הצגה על בסיס הספר של שני שחקנים ב"מרתף 10" הישן בחיפה.הצגה טובה -פשוטה וחזקה-שלא שכחתי.תודה גדולה על התזכורת.

  • איילה  On 09/17/2008 at 2:06

    לא יודעת, הוא כותב דכאני.
    יש טעם לשאול גם מה תורמת היצירה, לא רק מה טיבה הטכני. לדעתי הכתיבה הזו לא תורמת לי כקוראת , כי כתיבה פיוטית ויפה יש .
    אז מה המסר שלו? יש יוצרים שלא התפתחו מספיק בחייהם ולכן החמיצו את קוראיהם.

    פלאת' למשל פיצתה על העדר הבשלות בכך שדחפה את ראש לתנור ועשתה מזה סקנדל.

  • אירה  On 08/19/2009 at 10:23

    קניתי את הספר ב"נסיך הקטן" בעקבות הכתיבה היפהפיה שלך עליו. אני כעת בעיצומה של קריאה ואולי זה מוקדם להגיב, כיון שטרם סיימתי את הספר, ועוד אין לי פרספקטיבה של זמן עליו , ובכל זאת
    הכתיבה יפהפיה וסוחפת, אבל הוא כל כך, כל כך מדוכא, שזה קשה לקרוא. אולי צריך לקרוא את זה בגיל הזה שבו כל העולם נוחת על כתפיך בצער גדול של הפער בין המחשבה לבין המציאות, ואולי אפילו כשיעור לקחת כדי לא להגיע ליפול לתוך הפער הזה, אבל עכשיו אני פשוט תוהה, אם הוא ניסה ללכת לטיפול כדי להיות קצת יותר שמח , אפילו במחיר של קצת פחות אמנותי?

  • בועז כהן  On 08/19/2009 at 15:14

    הרבה יצירות חשובות הן דכאוניות. דוסטוייבסקי שמח? טולסטוי שמח? "המלך ליר" זה שמח? קפקא שמח?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: