במאה הקודמת חנויות תקליטים היו בתי מקדש

ALEGRO

הם לא היו מוכרים לך מוזיקה. הם היו מחנכים מסורים, קשוחים, אכזריים ומופלאים, המוכרים  של חנויות התקליטים, קיסרי הויניל בשנות השבעים והשמונים. אני חייב להם הרבה מהתקליטיה שלי ומהידע שלי במוזיקה

במאה הקודמת חנויות תקליטים היו בתי מקדש והמוכרים היו על תקן הכהנים המשמשים בקודש. במאה ה-20 היית נכנס לחנות תקליטים בדחילו ורחימו. בזהירות. כמו לספריה הציבורית של אוקספורד. בשקט ובנימוס היית מבקש לשמוע, נניח, את THIS MORTAL COIL או את התקליט האחרון של באוהאוס, או סתם איזה קוקטו טווינס או POGUES – היית מבקש בלחש ומיד מרכין את ראשך, כי אף פעם לא ידעת אם תיכף תגיע גערה רמה מקיסרי הויניל, איזושהי השפלה פומבית שתגרום לך לסומק עז בלחיים וצריבה של בושה אין קץ על טיפשותך האיומה, או שמא דווקא יניחו לך להאזין בלי בעיות לתקליט החדש והנחשב בעיניהם.

יום אחד בפאז עמד מנחם רז זקוף, רזה ורציני מתמיד, עם הזיפים הנצחיים, מאחורי הדלפק.

אני יכול לשמוע את זה?

"את זה לא שומעים", פסק הגדול בתורת הסופט מאשין.

אה….למה?

"את זה לא שומעים, את זה לוקחים", חזר המאסטר. "זה יעליב את רוברט וואייט, אם הוא יידע שהשמעתי את זה למישהו. זה ישפיל אותו ממש. תזכור את החוק: כל דבר שקשור לוואייט לוקחים ולא שואלים שאלות".

כמובן שלקחתי. גם את סופט מאשין וגם את האטפילד אנד דה נורת', התקליט הראשון מ-1974, עם העטיפה שנוסכת בי שילוב של געגועים, עצבות, מתיקות וערגה.

מנחם רז מפאז שבככר מסריק תמיד נראה היה כמי שעוד רגע קט נרדם מול פניך מרוב השיעמום הנורא שטעמך הקלוקל מפיל עליו. רז מפאז היה זה שהניח בידי את מצ'ינג מול ואמר לי: קח, ואף פעם אל תשכח ש…" (את סוף המשפט שכחתי).

מאצ'ינג מול. 1972

מאצ'ינג מול. 1972

הוא גם הסביר לי מדוע כדאי לי להיות בעליו של תקליט אחד של איאן האנטר, "אתה אף פעם לא לבד עם סכיזופרן" ועיקם את האף כששאלתי מה דעתו על SIDES של אנטוני פיליפס.

מנחם רז היה גם זה שנתן לי את הכבש שוכב על ברודוויי של להקת בראשית. עד היום אחד התקליטים המכוננים של חיי.

והיה את המוכר הג'ינג'י בפיקדילי שהיה סולח לך על הכל, אפילו על זה שביקשת לשמוע תקליט של פרינס, אם היית לוקח איזה פרנק זאפה אחד מ-1969

 

ארן אדר-בורלא (היום איש האוזן השלישית) היה אחד שהערצתי בחשאי, בזכות כתבותיו ההזויות ב"ווליום" על זאפה, לו ריד וגיבורים אחרים. האיש ידען גדול ובעל טעם מיוחד. הרבה מתקליטי הפרוגרסיב שלי הגיעו הביתה בזכותו. זה, למשל. קינג קרימזון, התקליט השלישי, הג'אזי, ליזארד מ-1970, עם הופעת אורח של סולן להקת YES ג'ון אנדרסון.

ליזארד, קינג קרימזון

קובי הגבוה מ"בית התקליט" ברחוב פינסקר היה אוחז באצבעות חזקות את התקליטים, ללא חרדת הקודש הדתית שבה אנו היינו תופסים תקליט: בצדדים בלבד, בזהירות שלא יישרט. קובי היה משאיר את טביעת אצבעותיו הגדולות על הקלאש ועל בריאן אינו. והוא אחראי לכך שיש לי את התקליט הזה, עוד עולם ירוק, בבית.

עוד עולם ירוק. בריאן אינו 1975

והיה את המוכר המשופם, עם הכלב הנהדר שלו שתמיד רבץ שם, מוכר שמעולם לא חייך אבל תקע לי את תקליט הבכורה של ניל יאנג לתוך הפרצוף ולא איפשר לי לצאת משם בלעדיו.

תקליט הבכורה של ניל יאנג. 1968

באלגרו שהיתה בהתחלה בסמטת בית השואבה, ליד קולנוע מתמיד, ואחר-כך עברה לשינקין 10 היתה נבחרת מנצחת של מוכרים נערצים. דוד בכר במחלקה הקלאסית. מוטי המתולתל, חמדה מחולון ואמיל אשכנזי גבירי הרוק המתקדם והפולק-בלוז. היום, כשכל אלבום נחשק נמצא במרחק לחיצת כפתור במחשב וחיפוש של דקה וחצי בתוכנת שיתוף קבצים, קשה להסביר מה היתה בשבילנו חנות התקליטים. הנסיעה אחרי הלימודים, שעה באוטובוס עד תל אביב, עוד עשר דקות של הליכה מהירה ברגל מהדואר הגדול באלנבי פינת מקוה ישראל ועד "אלגרו". קשה מאוד לתאר את מהות החיפוש בידיים רועדות בין המדפים ואת התגליות המופלאות שהיו מתרחשות שם מפעם לפעם.

בעידן הטרום-אינטרנט, עם ערוץ טלויזיה אחד בשחור לבן ושתי תוכניות רדיו טובות על הסקאלה, לא היה לנו מושג קלוש כמה תקליטים יש, בכלל, לג'טרו טול. מוכר התקליטים היה אלוהים. הוא היה אורים ותומים. כשהוא חרץ גורלו של תקליט בבוז, לא העזת לקחת אותו בכל זאת. כשהוא אמר שזהו התקליט האחד והיחיד של Blind Faith היה זה כמו פסק-הלכה של הרב עובדיה יוסף לש"סניק נאמן.

בליינד פיית'. 1969

יום אחד, כולי נרגש מגילוי מרעיש של עוד תקליט של קינג קרימזון שמעולם לא ידעתי על קיומו חשתי אצבע תקיפה נוקשת על כתפי:

מוטי: את זה שמעת?

אני (במבוכה רבה): המממ….לא…

מוטי: איך זה יכול להיות שלא שמעת את זה?

אני: סליחה, אבל מה זה?

מוטי: אתה שואל אותי מה זה? אני שמעתי נכון? אתה שואל מ-ה  ז-ה?

אני (מסמיק ומחויר, אחוז כלימה ולבי דופק מפחד):  סליחה, אבל אף פעם לא ראיתי את זה…

מוטי: זה תקליט כפול של מגנה כרטא, Spotlight on Magna Carta ואתה תאהב את זה!

אני: עכשיו?

מוטי: בוודאי שעכשיו. אז מתי תשמע, אם לא עכשיו?

שמעתי. התאהבתי מיד. לקחתי. האלבום הזה הוא חבר נאמן וטוב עד היום.

והיה שם, ב"אלגרו", גם את יוסי אקצ'וטי – האיש והאגדה. מי שהכניס אותי בחומרה אך בסבלנות השמורה למורים קשוחים המאלפים בינה את תלמידיהם הבורים לעולם הג'אז וה-ECM כשבזה אחר זה נאגרו בביתי תקליטי אורגון, מהווישנו אורקסטרה וג'ון קולטריין. לא יישכח לעולם היום שבו מצאתי, באחד משיטוטי האצבעות, את Diary של רלף טאונר.

איך התקליט הזה, יוסי? התעניינתי אצל אקצ'וטי.

"כמו העטיפה", הוא ענה. הנה העטיפה, תחליטו בעצמכם מה הייתם עושים עם תשובה כזאת…

(אני לקחתי את זה הביתה. בלי לחשוב פעמיים. תקליט נפלא).

Black Sabbath 1970

ולא נסיים בלי להיזכר ב"אנטנה", חנות בגודל של צינוק בכלא אלקטרז, עם גיבובים של ארגזי קרטון בזה על זה, בככר נח בגבעתיים בין דוכן שווארמה אגדי לבית קולנוע שהקרין סרטים של צ'רלס ברונסון וברוס לי. הבעלים היה עיראקי בעל מבטא כבד, לא מישהו שהיית מצפה ממנו למכור תקליטים תוצרת חוץ של בלאק סאבאת'. אבל היו לו תקליטי בלוז-רוק שהגיעו ישירות מבריטניה, סגורים וארוזים, ובמחירים חשודים ממש. היינו נוסעים לשם בקו 63 ומתפללים שסוזי, הבת שלו, תהיה שם.  פעם באתי ל"אנטנה" והיו שם את כל התקליטים של אנטוני פיליפס. העטיפות היפות, הזכירו לי בית ילדים באנגליה, והן היו מנוסרות בקצה. מנויילנות, אבל מנוסרות! אבל זה היה זול. אז קניתי את כולם.
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ריקי כהן  On 04/17/2006 at 8:08

    כתבת יופי.
    מיקי היה הגורו שלי, בגיל 15 בערך ובשנים שבאו אחר כך. נערה תועה ולגמרי לא תל אביבית שמגיעה באוטובוס מהמושב בעמק חפר ומבקשת לו ריד, קוקטו, טום וייטס ועוד המלצות, זה בטח נגע לו ללב.
    כמה למדתי מהאיש הזה, שהכיר לי את הsugar cubes ואת טום וייטס ועוד הרבה.

    הוא לא היה מתנשא בכלל, הוא היה חביב ומרגיע. מהגבוה פחדתי פחד מוות. וכולם נראו לי קוליים להחריד, ואני כפרייה מביכה לידם.

  • גבי  On 04/17/2006 at 11:12

    קראו לו אברום, והוא לימד אותי את כל מה שאני יודע על רגאיי.

  • גבי  On 04/17/2006 at 11:18

    גם לי יש כמה תקליטים בעטיפה מנוסרת. התקליטים האלה לא נמכרו, וחנות התקליטים באנגליה ניסרה את הפינות ושלחה אותן בחזרה למפיצים, כהוכחה לכך שהתקליטים "הושמדו". המוכרים התחמנים לא באמת השמידו את התקליטים אלא שלחו אותם לקולוניות, ואנחנו, הילידים, קנינו אותם בשקיקה. ובכלל, נוסטלגיה זה דבר שקל להתחיל איתו וקשה לגמור – אני רואה שלא הזכרת כלל את הניואנסים של תוצרת הארץ מול תוצרת חוץ, עטיפות פנימיות, ושאר ירקות…

  • אורית  On 04/17/2006 at 12:23

    ההבדל העיקרי בין המוכרים האימתניים של האייטיז ליהירים של בית התקליט, נעוץ בעובדה שההם מבית התקליט או מפאז אהבו באמת מוסיקה, לא רק את הפוזה של ההם שמבינים בלהקות שאף אחד לא שמע עליהם.
    כשהייתי מבריזה מבית-הספר ונוסעת לבית-התקליט או לפאז, אז אחרי עיקום האף הטיקסי הם היו דוחפים לי ליד דברים חדשים שכדאי שאני אשמע.
    ההם באוזן, מתעליינים בנפיחות ותו לא.

  • ריקי  On 04/17/2006 at 13:14

    לא מסכימה לגבי מוכרי האוזן. הם יהירים בחלקם אבל אוהבים ומבינים במוזיקה

  • שרון רז  On 04/17/2006 at 14:04

    מנחם הגדול, אחלא בן אדם. זה פאז. וטאואר. אלגרו. שם קניתי את סרפר רוזה של הפיקסיס כשיצא. בית התקליט- זה היה המקום שלי ב-הא הידיעה. ממלכה קדושה במיוחד. מיקי. וכן, זה עם השפם והכלב, הוא גם עבד בדיסק סנטר אחר כך, הוא מומחה גדול, ואוהב את ג'ון מרטין במיוחד אני חושב. היום כמדומני שמעתי שהוא עבר לקונדיטוריות. איזה תקופה לקחת אוטובוס כל הדרך לפינסקר ולהיכנס לבית התקליט. חוויות שלא יישכחו גם אצלי. תודה בועז.

  • יוסי  On 04/17/2006 at 15:35

    מחפש כל מיני מציאות בתקליטים של פעם.
    עדיין כיף לראות שהרבה מאוד חברה צעירים מגיעים ומגלים את המוסיקה דרך השחור הגדול.
    ויש גם חידוש, החור באינטרנט
    http://www.blackholerecords.net/קישור

  • חגי  On 04/17/2006 at 16:20

    אני הייתי קונה תקליטים גם אצל ג'קי-תקליטים,מהתחנה המרכזית הישנה(אבא של רונה לי,מרקדן נולד…).בבית התקליט קניתי מלא רוק כבד.גם בפיקדילי,שבדיזנגוף,קניתי תקליטים.אח,היו זמנים…

  • אורית  On 04/17/2006 at 17:17

    אני לא חולקת על ההבנה העצומה שלהם במוסיקה, אבל בעיניי אוהב אמיתי של מוסיקה רוצה לשתף ולחנך אחרים לאהבת אותה מוסיקה.
    הנסיון הרב-פעמי שלי עם מוכרי האוזן הסתכם בהבנה שהם לא מעריכים את מה שאני שומעת אבל באף אחד מהמקרים לא ניסו להציע לי לשמוע דברים חדשים.
    בעיניי זו לא אהבת מוסיקה (שלא לומר, שיטה שיווקית מחורבנת) אלא אהבת הפוזה של "אני מבין יותר".

  • Pale Brown  On 04/17/2006 at 18:20

    היה מוכר תקליטים אגדי אחד שגרם לי לחשוב כמה אני שמחה שגם לי עוד ייצא לעבור תקופה כחולה-וורודה משלי,
    בחנות תקליטים דרומית (אומנם שם היו רק דיסקים,אבל בזכות אותו מוכר אגדי, קיבלתי את אותה הרגשה..)

    ואוטובוס, גם זה היה לא מעט, שעה וחצי,במקום ללכת לתיכון, אוזניות, פינק פלויד, קצה ים כחול אפור על חומה מתפוררת ביפו
    מסכלת לכיוון השני, רק לא לקלוט בנינים מפויחים מהצד של ת"א, התמזגות מושלמת של שמיים וים ודיכאון של אנגלים שאימצתי
    ואז קו נוסף .. עד ל "קדמת עדן" שאז היתה בקינג ג'ורג' – ת"א.
    מכירה את זה?
    לא
    את זה?
    לא…

    ויוצאת עם 10 תקליטים ביד.

    פספוס הסטורי זכור מאז: אחד, טים הארדין קראו לו. צריך להקשיב להם!. עד היום, הם יותר נדירים, מתמעטים ודוהים בעידן האינטרנט, אבל ישנן אלוהימ(ים) שמסתובבים במקומות שונים

    צריך להקשיב להם!

    אחרת איך תרד התורה?

    🙂

    תודה בועז.

  • d.j MosheL  On 04/17/2006 at 19:05

    הוזכרה כאן רשימה ארוכה של מוכרים ממש דגולים אבל כולכם שכחתם שם אחד של איש שהיה הבעלים של חנות פאז המיתולוגית
    אדם שהיה צנוע אבל הידע המוסיקלי שלו לא פחת מהידע של כול האנשים שציינתם את שמם ואולי אפילו אף עלה עליהם
    איש זה מעולם לא התנשא ותמיד נתן לך להרגיש טוב עם עצמך – שמו של האיש היקר הזה הוא
    דורון

    אני כאחד שהסתובב די הרבה בכול חניות התקליטים הללו
    בשנות ה-70וה-80 אני באופן אישי רוצה להגיד לך תודה רבה

    בנוסף אני רוצה לציין עוד שתי חנויות תקליטים שהיו בשנות ה-70 אחת היא מסדה שהיתה שיכת לשוקי וייס (כן כן שוקי ויס המפיק)
    החנות שכנה בדיוק היכן שנמצאת החנות מטאל שופ בפרישמן.

    החנות השניה היא סטודיו 1 שהיתה ברחוב אלנבי פינת רחוב הס. המיוחד בחנות זאת שהיו בה 6 עמדות השמעה ןהייתה יכול לקחת תקליט ולשמוע אותו מהתחלה ועד הסוף מבלי שאף אחד יעיר לך על כך בניגוד גמור לכול החנויות האחרות ששם המוכר היה עושה לך טובה אם הוא היה משמיע לך חמש דקות מכול צד של תקליט

  • אביבה משמרי  On 04/17/2006 at 21:35

    זוכר את "הזקנה"? קשישה חביבה שהפעילה חנות מכשירי חשמל בסוף רחוב סוקולוב בחולון?

    תמיד היו לה תקליטים שווים (אצלה מצאתי אל דמיולה, דיס מורטל קויל ועוד הרבה), ותמיד הם היו זולים בכמה לירות מאשר בחנות הרשת ששכנה ליד כיכר ויצמן.

  • נוסטלגית אובססיבית  On 04/17/2006 at 21:44

    הייתי מצפה בשקיקה לאיזה חבר שחזר מהשווקים של לונדון,עם תקליטים "נדירים שאי אפשר להשיג".
    פעם קיבלתי אחד כזה במתנה (גירסה מיוחדת, הפצה מוגבלת), מעוות כולו. על הפטיפון המחט הייתה בקושי סוחבת בעליות, ומתגלשת במהירות במורדות… תענוג! איזה זיוף נדיר ושקשה להשיג!!!
    (אח"כ היינו מעתיקים את הציורים מהעטיפות, מזייפים חולצות ולובשים בגאווה)
    לתקליטים יד שניה שהגיעו במזוודה היה ריח אחר…

  • בועז כהן  On 04/17/2006 at 22:32

    אני זוכר אותה בזכות תקליט אחד ספציפי, שחיפשתי המון ולא מצאתי, ודווקא אצלה הוא היה: "אלגנט ג'יפסי" של אל דמיולה…

    אבל, אני חייב להודות, את התקליטים שלי כמעט אף פעם לא קניתי בחולון עיר הולדתי.

    חלק מהריגוש היה בנסיעה לתל אביב "העיר הגדולה"…

  • Pale Brown  On 04/17/2006 at 22:35

    כמובן שמנחם המופלא(!!!) עובד עכשיו (בעיקר בערבים) בסניף מגדל האופרה של טאואר רקורדס
    (אלנבי 1), אומר מעט מילים, אבל כולן מדויקות.

    חייבים ללכת כדי לקבל ממנו המלצה חד-משמעית
    ומדהימה!

    נפלא להכיר דרכו עולם מוזיקלי ללא המלה/תחושה: "ספק".

  • בועז כהן  On 04/17/2006 at 22:44

    סטודיו 1 היתה חנות תקליטים מיוחדת במינה. היא היתה שייכת להרבי (הרברט) רסקול ומרגלית בנאי, שהגיעו מארה"ב, פתחו כאן את החנות ההיא, וחזרו אחרי הסגירה לאמריקה – שם הם נפטרו מסרטן, תוך זמן קצר.

    ב"סטודיו 1" קניתי את התקליטים הראשונים בחיי, בעצמי, לבדי ומכספי. הייתי ילד קטן ממש ואלה היו תקליטים של אלטון ג'ון, ג'ון לנון, אריק איינשטיין ו"כוורת", אופרת הרוק "טומי" של
    The who ודה ז'ה וו של קרוסבי סטילס נאש ויאנג.

    מיכה, הבן שלהם, היה נהנה כשאנשים היו יושבים, מאזינים לתקליטים שלמים ומתמוגגים. הוא פשוט אהב את האהבה שלהם למוזיקה, יותר מאשר את מכירת התקליטים…

    הזכרת לי נשכחות, מושל.

  • גבי  On 04/18/2006 at 11:39

    קודם כל, בועז, שוב תודה על שהערת בנו את בלוטות הנוסטלגיה. שנינו בני אותו גיל, שנינו אוהבים מוזיקה, ולא פלא שפתאום מסדה וסטודיו 1 התעוררו לפתע מתאי הזיכרון הרדומים במוח שלי. אני בטוח שראינו אחד את השני באותם ימים.

    אבל מושל הזכיר כאן את דורון, וזה פשוט זיכרון מהמם, לחזור לימי התיכון, לנסוע באוטובוס לפאז ולראות איך דורון מתמוגג כשהוא רואה שיש גם כאלה שקונים ממנו גם באזקוקס, סטרנגלרס, וויר וסטיף ליטל פינגרס, ולא רק ניל יאנג וג'נסיס.

    אחר כך הייתה לו עוד חנות קטנה מול פאז, שלא האריכה ימים. למיטב זכרוני, דורון לא אמר אף פעם שום דבר רע על מוזיקה. הוא ידע להעריך את כל הסגנונות, ולהציע לכל אחד את התקליטים שמתאימים לו. תודה.

  • יוסי  On 04/18/2006 at 13:05

    מי שראה את הסרט "צומת וולקן" בטח זוכר את הסצינה בה הולכת כל החבורה לשחרר מהמכולה בנמל את החבילה עם התקליטים.
    הסרט שמספר את סיפורה של להקה מהקריות מדבר בדיוק על התקופה הזאת, שבה כל תקליט היה שווה ערך אולי כנסיעה לחו"ל.

  • אבינועם  On 04/18/2006 at 16:45

    לנו היה (בין היתר) את חנות התקליטים "אשר" בתחנה המרכזית.
    מזל שהתגייסתי.. ככה יכולתי להגיע ל פאז שקוטנר תמיד הזכיר מי השאיל לו תקליטים, ואז או ווי, החנות מטר על מטר .. בדיוק כמו אשר.
    אבל היו שם תקליטי חוץ עטופים בניילון נצמד, שקנית בליינד, בלי לשמוע. קודש המחט.

    יפה , יא בועז.

  • מירי  On 04/20/2006 at 20:23

    ששם קניתי את התקליטים הראשונים שלי,. החנות היתה שייכת לבחורה עם שיער אדום, ולבחור שעד היום לא ברור לי אם הם היו זוג או לא, היו הרבה תקליטים "תוצרת חוץ" והיה כיף לקנות שם.
    ואת אנטנה בגבעתיים פגשתי שחזרתי לגור בה בשנות התשעים, והעיראקי היה ממש אנטיפט, כאילו לא רצה שאקנה ממנו.

  • אביתר  On 04/21/2006 at 20:45

    חנות זו בכיכר מנורה בירושלים, פעלה בשנים 83 ו- 84 בלבד אבל לא היה סינגל 7" שלא ניתן היה להשיג בה !!!! רק דורון גיל מ"פאז" השתווה לה. הצלחתי לרכוש 125 תקליטונים שונים של "סופרטרמפ" בזאד-מיוזיק !!! אצל דורון גיל בכיכר מסריק היו בוטלגים נדירים בזול. היכן דורון גיל כיום ??? אביתר רייטר

  • אתי טופז  On 04/24/2006 at 12:48

    בחנות קטנטנה של טאור רקורדס בשפיים יושב לו אחרון ה"כהנים" אייל שמו ותמיד הוא יודע מה להשמיע לי
    ולמירי לבעלת החנות ברמ"ש קוראים אורה

  • מירי  On 04/24/2006 at 19:46

    אתי טופז – את גדולה.
    אז את ודאי זוכרת גם את חנות הספרים "ליריק", שעדיין קיימת.

  • אודי שרבני  On 04/28/2006 at 12:08

    אגב, דווקא בדיסק סנטר (ממליץ בחום) ישנה מיני סצינה כזאת של סרט דוקומנטרי. יש שם איזה חמש מוכרים, כל אחד שונה מהאחר, ותמיד מסקרן אותי לשים שם מצלמה, ולקחת את זה הלאה, לעשות דוקו שיוצא עם הגיבורים הלאה מחוץ לחיים הפרטיים.
    משהו כמו הרעיון הזה
    http://www.notes.co.il/sharabani/7061.asp
    כבר עליתי על קודים מסויימים בינהם על אזעקת כוסיות, כל אחד וסגנון הבחורה שלו

  • t  On 04/28/2006 at 23:44

    כל העיסוק האובססיבי הזה, שפעם הייתי חלק ממנו, אבל אז התבגרתי, ולא מפריע לי מאוד שאני שומע את את הגו טים חצי שנה אחרי, גם ככה כדי לקבל פרספקטיבה לאיכות האלבום צריך שיעבור קצת זמן.

  • ג'וליה  On 05/11/2006 at 8:44

    "הכורים", כך הם קוראים לעצמם – הגברים שנוברים בחנויות תקליטים ומחפשים אחרי תקליטי ויניל יד שניה, כעיקרון צרכני וכמובן אהבה גדולה.

    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=714778&contrassID=2&subContrassID=7&sbSubContrassID=0

  • חמרמורת  On 05/20/2007 at 17:10

    ?פרופו מנחם רז המקסים, מישהו יודע מה איתו
    שמעתי שדברים לא טובים קרו לו…
    מה הקטע איתו? הוא בסדר או שאני לא מעודכנת?

  • גָּאוֹן וְאַכְזָר  On 05/20/2007 at 18:02

    קפץ מהגג אבל לא מת.

  • יודע דבר...  On 05/21/2007 at 21:53

    לא נכתב מספיק על רשת פיקדילי המופלאה על שלל סניפיה ומוכריה. השילוב האולטימטיווי בין רשת אליטסטית ואיכותית, זרם מרכזי, מחירים טובים…והעיקר המוכרים.

  • נח שלו  On 07/12/2007 at 15:13

    …אבל אף פעם לא הבנתי למה לקנות תקליט ב"בית התקליט", כשאפשר לבוא למנחם רז מ"פאז" ולהגיד לו שיביא לך את התקליט, ולמחרת הוא בתא שלך (ואם אין לך תא מאחורה, שים בשלי. לא נורא)

    ואז גם קנית אותו מ"פאז", ויותר חשוב קיבלת חותמת של "פאז". עשר חותמות היו שוות תקליט עם מדבקה לבנה, לא? או שזה הייתה הירוקה? תוצרת חוץ, בכל מקרה.

  • פאנקיסט מקיבוץ  On 09/19/2007 at 19:39

    אין בכלל מה להשוות בין בית התקליט לפאז או כל חנות אחרת בארץ, לפחות בכל הנוגע למוסיקה שחשובה באמת (פאנק והרדקור) בית התקליט לקחו בגדול. לא רק המבחר, גם השירות. עד היום אני מודה למיקי ואורי (שעבד שם תקופה) על זה שבכיף נתנו לי לשמוע עשרות תקליטים כשהייתי נוסע לשם במיוחד מהגליל העליון. כמעט בכיתי כשסגרו את החנות, לפחות הסטוק נמכר מאוחר יותר בגרושים בחנויות האחרות. והאוסף שלי התחיל לטפוח למימדים רצויים.

  • סרנה  On 11/29/2008 at 21:36

    כאילו קם לתחיה עולם ויניל שלם שטמון תחת רגלינו
    תודה

  • עידן וילנצ'יק.  On 03/23/2009 at 11:13

    צר לי,אני לא מבין כיצד כולם מתרפקים בנוסטלגיה על חנויות שבהם היו מוכרים לא אדיבים,מלאי חשיבות עצמית כלל לא מוצדקת דרך אגב שרובם קרוב לוודאי היו מוזיקאים כושלים ולא מוכשרים במיוחד.אם אני נכנס לחנות כלשהי ולא מתנהגים אלי באדיבות או מתנהגים בזלזול אני פשוט לא נכנס לשם יותר.אני בוודאי לא אסכים שמוכרים יתנשאו עלי או על טעמי.

  • דדו  On 03/31/2009 at 19:40

    בקומה שניה בפסאז' היתה חנות של בחור שהיה חולה על דיפ פרפל עד ששינה רשמית את שמו במשרד הפנים לבלק מור.
    האם הוא עדיין מסתובב בעיר?

  • יורם  On 05/23/2009 at 13:36

    האבות המייסדים של ענף התקליטים וייבוא ה"חוצלארצים" נעלמו מבלוטות הנוסטלגיה שלכם:
    מיקי דותן, רון קרביץ, יורם אלמדון, איציק פוזננסקי, ארן בורלא-אדר, ענת עצמון

  • איגי  On 11/02/2009 at 16:14

    בלי פאז, שום דבר לא זז

  • נתי  On 08/20/2011 at 13:57

    אנטנה אנטנה. החנות הקבועה שלי. איזה מקום מופלא.

    המוכרים באוזן…
    טוב,

    מזכיר לך את ההוא שסירב לשים את האלבום שהוצאתי על המדף והגדיל להשיב לי:
    "זה לא אישי".

    על כך עניתי לבחור: "כמי שקנה כל קסטה אלטרנטיבית שיצאה אצלכם, מע"צ, נושאי המגבעת, השפן הנכון, dxm ואחרים = זה הכי אישי שיכול להיות".

    הנורא במתקפת הקפיטליזם הישראלי
    הוא שגם עובדים כמו אותו בחורצ'יק שעבד בחנות שאמורה להיות אלטרנטיבית
    שיתפו עם המתקפה הזו פעולה.

    סופ"ש דבש בועז

  • אייל  On 09/14/2011 at 13:38

    אני זוכר את הנסיעות שלי מרעננה לחוג תופים אצל אהרל'ה קמינסקי.
    פיצה בשער 7 (אני חושב) בסנטר, בוגרשוב ואז….
    בית התקליט בפינסקר.
    מגיע לחוג, נותן לקמינסקי את התקליט שכרגע קניתי וכולם מקשיבים.

  • אלי גבאי  On 11/30/2011 at 21:26

    לבכות מגעגוע לימים שלא ישובו

    אלי גבאי
    elikog@014.net.il

  • גידי  On 12/16/2011 at 8:24

    התרגשתי עד מאוד לקרוא
    כן , זה היה נוף נעורי וצעירותי אחר צבא ועתה הנוף הזה נעלם והתקליטים בבית וכן הדיסקים נשארו כעדות אילמת

  • תום  On 04/07/2012 at 21:16

    דוד בכר מאלגרו (ואחר כך צליל) נפטר לפני כחצי שנה. איש יקר ומיוחד עם אהבה אמיתית למוסיקה http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1533436

  • בועז  On 04/07/2012 at 21:38

    בנצרת עילית בסוף ה-80', ברחוב בן גוריון היה את "בית התקליט" של פטריק, כשמעל הראש שלו מאחורי הדלפק היה ארון תצוגה קטן עם כול סוגי המחטים שרק אפשר לחשוב.
    הגעתי אליו אחרי שראיתי תכנית עתיקה בטלויזיה עם שמירה אימבר מ-79' שמסכמת את שנות ה-70' במוזיקה הישראלית והלועזית, ושם הכרתי דברים טובים, והלכתי אליו לקנות את מה ששמעתי מהתכנית.
    הראשון שלי היה של הביטלס. החנות לא התקיימה הרבה זמן מאז שגיליתי אותה בן 13.

    ואז בחיפה היתה את החנות של גבי מסימטת יונה ליד הנביאים. ואליו הגעתי עם קסטה שהקלטתי בטייפ שהצמדתי לרמקול של הטלויזיה כדי להביא לו דוגמאות מהשירים ששמעתי בתכנית, ואז גם הכרתי את "בוסטון". גם גבי סגר והכול נשאר בהסטוריה. אבל מהם זה התחיל.

  • גיל א.  On 04/07/2012 at 22:49

    בועז, אתה חייב לשמוע מה לי היה במאה הקודמת בבית התקליט, שם במרתף, איזה יום שישי אחד, כשבאתי מהצבא. התגשמות החלום הרטוב שלא יכולתי אפילו לדמיין אז, בטח גם אתה לא.
    קובי הגבוה היה שם, הוא לא הכיר אותי, אולי ראה את מבטי ההערצה שלי ואולי לא. החנות היתה כמעט ריקה. פתאום הוא אמר לי "אתה יכול לשמור פה כמה דקות אני צריך לצאת". אני כמעט התעלפתי, והוא הלך. והשאיר אותי לבד בבית המקדש. מיד שמתי בארון הקודש את "לה רוסה" של ואן דר גראף בפול ווליום. אחרי כמה דקות ירדו מהקומה העליונה וביקשו ממני יפה להנמיך כי אנשים לא יכולים לדבר. לא הבנתי על מה הם צריכים לדבר עכשיו.

    קובי חזר רק אחרי כחצי שעה. לא יודע איך המשכתי לנשום.

    גיל א.
    gil@masa.co.il

  • shlomi  On 04/08/2012 at 0:28

    אני לא מאמין! אתה מכיר את פטריק????? שם התחלתי לאהוב מוזיקה!!!
    זו היתה פינת האיכות של ילדותי עד שנסגרה בסוף שנות ה 80 עם פרישתו של פטריק לפריז..

    לא ייאמן.
    זה סמוך לבית הוריי!!!

  • אלי ארדיטי  On 04/08/2012 at 10:13

    אוי בועז, איזה כשרון יש לך לשחזר אהבות קודמות וקסומות…אלגרו{ליד קולנוע מתמיד}, בית התקליט, פיקדילי

    הייתי בן בית במקומות האלה, יכולתי לבלות שעות שם – וכמובן היה צריך לשנן בקפידה את שמות הלהקות והאלבומים פן נטעה חלילה בהגייה.
    עם אמיל אשכנזי מ"אלגרו" לפעמים הייתי נוסע בקו 18 לבת ים, ועל הדרך סופג המלצות וגם אזהרות. ב"בית התקליט" שם נתקלתי במקסי-סינגלים הנהדרים של קוקטו טווינס, בטרטין מון ובכלל ההמלצות של מיקי שתמיד היו מוצלחות

    לך תסביר את זה היום, איזה מאמצים היינו עושים בכדי להשיג עותק של תקליט שקוטנר השמיע ערב קודם ברדיו

  • RoosteR  On 04/08/2012 at 10:38

    אותי מעניין לאן נעלמה רווית מהג'אנק.

  • RoosteR  On 04/08/2012 at 10:53

    יש כאן טאבו אחד, מצעיר ועד זקן –
    אף אחד לא מת על המוכרים באוזן.

  • יובל  On 04/08/2012 at 13:59

    עם כל החיבה שלי לנוסטלגיה לא נותרה לי טיפת געגוע לרודני המוסיקה האלו.
    אז נכון שזה עושה צביטה קלה בלב להיזכר בימים הרחוקים בהם לגלות משהו חדש דרש לכתת רגליים ולנבור בערימות תקליטים (אח, הריח…), ותמיד נחמד להתייעץ עם מישהו שמבין, אבל בכל זאת, היום הרבה יותר כיף למי שאוהב מוזיקה ופחות את הפוזה הנלווית. ההיצע (החינמי) ברשת אדיר, המידע חופשי והכל יותר קל.
    מבחינתי להתגעגע למוכר באוזן השלישית או בפאז זה כמו להתגעגע למורה שלך לנהיגה – דאג לחנך (נגיד) אבל כבר לא רלוונטי (טוב, האנלוגיה באמת לא משהו).
    בקיצור, בתור ילד חובב מוזיקה (כמו שהייתי בשנות השמונים), אין לי ספק שהיום הייתי נהנה יותר.

  • ישי אמיר  On 04/08/2012 at 22:09

    החנות 33/3 בסוקולוב חולון אולי פחות מיתולוגית אך לבוגרי מוסיקה בחולון היתה מקום חם ואוהד למוסיקה
    אחר כך קו 1 של דן ישירות לפינסקר בתל אביב, בית התקליט….

  • אסנת  On 04/08/2012 at 22:31

    בועז כהן הוא חנות התקליטים שהיתה לי.. זוכר, משמר, מנציח .

  • רוני  On 04/16/2012 at 12:59

    אחלה פוסט. איך פיספסתי אותו בזמנו ?

    אכן התייחסנו למוכרים בחנויות התקליטים כאלילים מהלכים ובעלי ידע שאולי בעצם לא בהכרח היה להם אם לא הייתה להם גישה חופשית לתקליטים עצמם . תחשבו על זה: לדוגמא ילד בן 14 בשנות השמונים לא היה יכול בהכרח לדעת כמה תקליטים הוציאו פוליס אלא להסתמך על אח גדול חבר או "מוכר התקליטים" שברוב המקרים ניצלו את מעמדם וזילזלו בנו על בורתנו וטעמנו הרע וההמוני.

    בכזה יחס ניתקלתי רבות באוזן השלישית ובבית התקליט מה ש(למרבה האירוניה) לא מנע ממני להמשיך לרכוש שם תקליטים.
    היום בעידן של מודעות לשירות היו יכולים לחפש אותי…
    כיום אני קונה רק אצל אלי ב"חור בשחור" שחף מכל המניירות המזויפות הללו.
    רציתי לציין את אריה מ"אקורד" – חנות ידועה בפ"ת דאז, שהיה נחמד מאוד בשנות ה-70 וה-80 אלינו, הילדים הניג'סים.

    אגב מי שהוא יודע מה קורה איתו? אני כבר שנים לא חי באזור.

  • מיה  On 04/20/2013 at 9:15

    אמנם יום התקליט, אבל אני יותר מהזמנים של הקסטות. פשוט קראתי ועלו בי זכרונות למחנך המוסיקלי שלי, טושה, הלא הוא הסופר אופיר טושה גפלה, שהיה האורים ותומים שלנו בחנות ב"סימטת המוסיקה" בראשון של שנות ה-80. טושה תמיד ידע לתת כמה פרטי טריוויה על האמן, כל אוהב מוסיקה יכול היה למצוא איתו שפה משותפת, על בסיס האהבה למוסיקה, אותה אפשר להבין בספרים שלו

  • אבייתר  On 09/25/2013 at 20:39

    בירושלים המקדש, כמובן, של שנות השמונים ותשעים היה פיקדילי ברחוב ש"ץ
    http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-3663731,00.html

  • יוסי שין  On 11/19/2013 at 6:42

    כתבה מקסימה, נוסטלגית, מעוררת התרגשות…

    אני רוצה להוסיף לרשימה המיתולוגית הזו את חנות התקליט בחיפה (מה לעשות, גם אצלנו היתה תרבות) ובמיוחד את המוכר מנחם עליו השלום, ווכמובן אתו אבשלום פרג'ון המדהים יבל"א, שלימים יסד את להקת בוסתן אברהם) ויש לו חלק בתקליטיה שלי עם שמות כמו סטפן מיקוס,אורנט קולמן,אריק דולפי,ועוד רבים וטובים)

    בועז – תודה

  • חן עובד  On 11/19/2013 at 18:40

    בועז, אינני מכיר אותך – אבל אתה מלך. כתבה אדירה, מהנה וכל כך נוסטלגית. כל הכבוד!

    chenoved@gmail.com

  • יוסי קונפורטי  On 11/20/2013 at 14:16

    חייבים להזכיר את במבילי. כשהתחיל היה ממש אחלה ליהיות אצלו. אני זוכר אותו בעיקר לטוב מכיוון שהיה מניח לי ולחברי מטורפי המוזיקה תוך אמון מלא (אגב אחד מהם יוסי אקצ'וטי שהוזכר קודם, חבר ילדות יקר עימו העברנו מאות לילות סשן מוזיקה מחזיקים בחרדת קודש את הוינילים היקרים מפז) לבלות שעות בגלריה שלו ולהאזין לכל התקליטים שרצינו בטרם ניקנה את האחד המועדף שכיסנו איפשר.

  • יוסי קונפורטי  On 11/20/2013 at 14:21

    את דורון מפאז ראיתי לפני כמה שנים כמוכר בסוכנות של טוטו לוטו. האיש נראה אבוד משהו. צל של אותו דורון מחוייך וביישן. עם טעם משובח במוסיקה וסבלנות אין קץ ללקוחות.
    בזכות דורון ומנחם שעבד אצלו, זכיתי בכינוי " יוסי האמיל" בשל הערצתי לאיש ומכיוון שהייתי הראשון שקניתי (בתוצרת חוץ) את Chameleon in the Shadow of the Night של פיטר האמיל האגדי מלהקת ואן דר גראף גנרטור.

  • עילם גרוס  On 06/12/2015 at 22:43

    ומנחם רז …. ואני שמעתי שדורון מוכר פלאפל…

    היתה כתבה בערוץ הראשון על פאז.
    פיספוס מטורף.

  • vered bachash  On 04/16/2016 at 22:52

    אני גרתי ליד החנות "אנטנה" בגבעתיים ואת רוב התקליטים שלי קניתי משם. המוכר היה מפחיד… חנות נוספת חמודה היתה ברחוב ביאליק ברמת גן ולמוכר קראו גידי. אחרי שנים הוא הפך אותה לספריית וידאו.

    • עילם גרוס  On 04/18/2016 at 2:23

      רציתי רק לומר שההוא באנטנה היה הכל חוץ מכהן…. ואת דורון מפאז לא הזכרת אבל אהבתי אותו ואת עצותיו אפילו יותר מאלו של מנחם רז.

      וקטע שלא אשכח לעולם: מול פאז נפתחה חנות מתחרה שאת שמה (הבנאלי) שכחתי. למוכר קראו מרצ׳לו, מבין גדול הוא לא היה אבל הביא הרבה חומר ופעם תפסתי את דורון קונה שם
      🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: