לילה אחד של אהבה, שתיה וכאב

היא בחרה לעלות הביתה לבד ואני עם השורה הזאת תקועה לי בראש  –  "כל הלילה שתינו כבד"-  ועם "בכל פעם שאני מתאהב בך מחדש", חושב איך זה שבשיר זה נגמר ב"אז אמרת: תישאר לישון כאן", ואילו אני דווקא חזרתי הביתה לבד 

 

 

דווקא באלבום הסולו השני של מיכה שטרית ("סנטיאגו דה קובה") יש רגע שממחיש יותר מכל את הליריות הייחודית והמסויימת של יזהר אשדות. זה קורה בשיר "לב של פרא". אחרי ששטרית נותן את שלו וקוב נכנס בקטע של ראפ, מגיח פתאום יזהר אשדות להופעת אורח מלאכית, בבית אחד, טבול בטוהר יפהפה, צנוע. אני מת על הרגעים האלה של יזהר אשדות. רגעים מזככים. לעתים קרובות זה קורה לו כשהוא משתף פעולה עם מישהו. למשל ב"שה לה לה", מתוך אלבומו "זמן קסם" – שבו הוא שר בדואט עם ברי סחרוף ומצליח לגעת בעדינות אין קץ במהות של בלדת-רוק.

יזהר אשדות הצליח לשבות אותי מהרגע שראיתי אותו בהופעה הראשונה ב-1991. מאז ראיתי אותו כרוקר ב"בארבי" ובהופעות אינטימיות ב"לוגוס" וב"תמונע" בתל אביב ובירושלים – תמיד עם רן עפרון המבושם והמוצלח על הקלידים, וכמעט תמיד נותן הופעות טובות. מאוד.

אבל נחזור אחורה, ל-1995. בהארד רוק קפה התקיים מופע מעולה ומוקפד במיוחד של יזהר אשדות, כזה שהתחיל כאילו ככה סתם, בטייק אוף על האנפלאגד של MTV – והפך במפתיע לאלבום כל כך מצליח, שבכל תרמיל של כל אחד מהחבר'ה של אחותי, שיצאו לטרק בנפאל, נזרקו בפונה וחרשו את "אמיזרח" – היה עותק ממנו. הוא שר את "מה תאמרי" ואת "נועה של הים", "הגשם ירד" ו"זריחה על המדבר". הוא שר את "צלו של יום קיץ" באותו אופן ממיס כמו שהמנון הופעות רך צריך להמיס, ואת "מה תאמרי" ו"נועה של הים", "הגשם ירד" ו"זריחה על המדבר".

 

היא היתה יפה כמו תמיד. ככה זה כשרואים אקסית אבודה. ובין מבטים עליה ואליה, ניסיתי להבין איך בדיוק יזהר מנגן על הגיטרה שלו, ומהי הגיטרה הזו (זה לא רק שהוא שמאלי, יזהר אשדות, כמו ג'ימי הנדריקס וכמו פול מקרתני, הוא גם הופך את המיתרים מלמעלה למטה), וכמה הוא מצליח להיות מרוכז במה שהוא עושה וגם לתקשר, בדיוק ובעדינות, עם הנגנים והחברים שלידו.

הגירסה שלו ל"ככלות הקול והתמונה" מוגשת נכון, ובכלל כשאשדות לוקח לעצמו בהופעות את השירים שהוא נתן בנדיבותו לאחרים, ומבצע אותם בעצמו – יש תחושה של אותנטיות. אחד ממבקרי המוזיקה הוותיקים נוהג לכסח בקביעות את השירה של אשדות, אבל אני תמיד מצאתי בה חן רב. הוא לא זמר, בשבילי, אלא יוצר שמגיש את שיריו, ונשמע תמיד שהוא אוהב אותם. מאוד.

הנה, למשל, שורות מ"סתיו אנגלי" – שהוא בעצם שיר נורא תל אביבי.
"כשהאור, את שולי העננים יצרוב
בזהב
סתיו אנגלי, יהפוך את תל אביב לעיר
שאהבת"

זה עושה לי להתאהב בעיר הלבנה הזו, תל אביב, כל פעם מחדש.

היפהפיה שהיתה שלי פעם, ישבה בצד הסתכלה ואז, איכשהו, כמו שנסים קורים לפעמים, ביקשה טרמפ הביתה מהחברה, שלא יכלה, ונסענו ואני דיברתי, והיא אמרה: "אתה איש של מלים", ו"מה שהיה היה, וצריך להמשיך קדימה" אני רציתי לענות ש…לא, אני דווקא איש של מעשים…ולמה שלא נשחזר את הקסם הישן?

אבל היא בחרה לעלות הביתה לבד ואני נשארתי חודשיים רצוף עם השורה הזאת תקועה לי בראש –  "כל הלילה שתינו כבד"-  ועם "בכל פעם שאני מתאהב בך מחדש", ואיך שבשיר זה נגמר ב"אז אמרת: תישאר לישון כאן", ואילו אני דווקא חזרתי הביתה לבד. 

—————————————————————

כל הערב

שתינו כבד

ודיברנו על

אושר ישן
עד שלא היה אור
והייתי שיכור
אז אמרת:

תישאר לישון כאן


("בכל פעם שאני מתאהב בך מחדש")

 

תקציר הפרקים הקודמים:

 

יש שם סמים! יש שם פושטקים! יש שם בחורות ערומות!  (פסטיבל נואיבה, 1978)

 

איי דונט אנדרסטנד דה סיטיואיישן (להקת כרומוזום, מוזיאון ת"א, ספטמבר 1981)

 

ואורי דרומר מדבר על חורבן בית שלישי (דורלקס סדלקס, גלריה בוגרשוב בת"א, 1985)

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיכל  On 04/15/2006 at 1:04

    חבל שלא רבים מכירים בכך. 88 הם היחידים שעשו לו קצת כבוד, ייאמר לזכותם.

  • חן  On 04/15/2006 at 20:19

    הייתי אומרת שאתה אמן של מילים, איזה יופי . כשאני קוראת תיאור של סיטואציה שאתה כותב עליה נדמה לי שמתוך המילים אנייכולה להרגיש את הניחוח שהיה באויר.

  • עלמה7  On 04/19/2006 at 14:14

    ורק עכשיו אני קולטת כמה השיר הזה מדהים.
    בדרך כלל אין לי סבלנות אליו.

  • הכותב האלמוני  On 04/23/2006 at 1:05

    השיר עצמו יפה, אבל המשפט הזה "כל הערב שתינו כבד" מאולץ, מביך. זה תרגום לא מוצלח למינוח Heavy Drinker וזה לא נשמע טוב בעברית

  • החזאי  On 11/11/2007 at 23:02

    כשהוא מתיישב ומקרב את עצמו אל הרוק הרך הוא מגיע לאיכויות של נירוונה באנפלאגד. הוא צריך לעשות הרבה הופעות כאלה כמו בהארד רוק קפה.

    וכתבת יפה.

  • llaliiblue  On 08/21/2012 at 13:53

    אני אוהבת את השירים הישנים של יזהר אשדות. אוהבת אוהבת והמילים של אלונה קמחי, המילים.. "מתקינים חליליות מזנבות של סממיות" באיש השוקולד, הדיוק של "צילו של יום קיץ". אין כמו מילים (איך אפשר לוותר על איש של מילים?)

    לא הייתי מנחשת שגם אתה אוהב, אתה הרי לא משדר אותו, אני אעז ואומר, אף פעם!

    הסיפור שלך חמוץ מתוק. אתה כותב בכזו רומנטיקה "היפייפיה שהיתה שלי פעם". הלב נחמץ. התיאור שמימי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: