ואורי דרומר מדבר על חורבן בית שלישי

חמש מאות מלים, כולל הקליפ ששודר על הקיר, היו הפתיחה. ואז "שמאל ימין שמאל" ו"רב בישראל", שרון בן עזר בת 20, עוד לא פוליאנה פרנק, דופקת חזק בתופים, שמחה ברבירו עם ברזלים, ארז שוויצר ואורי דרומר מאיימים, קודרים, אפלים – זה מפחיד וזה מצחיק וזה מרתק וזה רועש.

דורלקס סדלקס.  הפירוש בעברית: "החוק הוא קשה, אבל זה הוא החוק".
המקום: גלריה בוגרשוב לאמנות במרכז תל אביב.
השעה: חצות הלילה.
הזמן: אמצע שנות השמונים: 1985.
שני אנשים מדברים:
"איזה מין מקום זה שמגישים בירה בכוסות פלאסטיק חד פעמיות"?
"אתה לא מבין? כל ההומואים האלה פוחדים להעביר אחד לשני איידס, זה פה מקום לאוכלוסיות סיכון".

אני דקה וחצי אחרי השחרור מצה"ל. מלחמת לבנון מצד אחד, משינה עם "אופטיקאי מדופלם" וגילה-גילה-בוצ'ה-בודי, מצד שני. ועפרה חזה זמרת השנה. וקדם אירוויזיון. אבל גם קולנוע דן, גותיקה, ערבי פורנו קשה ומטאל בליקוויד, הקרנות ליליות של "ראש מחק" המופרע של דייויד לינץ' ב"דה ז'ה וו" בשינקין ומופע סטריפטיז של גילה הקוקסינל ב"פינגווין" ולהקות מחולון ששרות באנגלית. הקיצוניות מעולם לא היתה כל כך קיצונית. מצד אחד – "דורלקס סדלקס", מצד שני שרה'לה שרון בערוץ הראשון. קולנוע דן נגד הגבעטרון. מחוץ לתל אביב יש מלחמה, ובעיר הגדולה לובשים שחור, מאפרים את העיניים, מגדלים זיפים ומשחקים אותה קשוחים. אלה היו ימי שלטון האנטיפתיה והפוזות. על אורי דרומר ידענו רק מה שכתב עליו קוטנר: "מוסיקאי, סופר, אמן פלסטי, מורה לאמנות ומהפכן, שגר אצל אבא שלו בגבעתיים בחדר שנראה כמו מקדש למוסיקת פאנק, טראש ואלטרנטיבה, סרטי אימה וספרי פילוסופיה ושואה".

המופע החד-פעמי של "דורלקס סדלקס" נקרא לא קבלו חנינה. זו לא היתה הופעה מוזיקלית. הו, לא. זה היה מיצג בתנועה. אמנות טהורה. מחאה בועטת, אבל מ-מ-ש.  לא מופע רוק שתכליתו בידור וקתרזיס. לא. לא. דרומר מדבר על חורבן בית שלישי ופתאום בכניסה, ליד המדרגות מישהו מסטול מדי מדליק לעצמו את החולצה. החבר שלי רץ להוריד מהקיר את המטף ומרסס את הבחור הבוער מכף רגל עד ראש, אבל החומר הלבן והמסריח אמנם מכבה את האש אבל גם חונק ומבריח חלק מהקהל החוצה. מילא. זה כבר כמעט נגמר.

אלה שנשארים, זוכים לראות את שרון בן-עזר עוזבת את התופים, לוקחת גיטרה ומציגה את השיר הבא, "גבר אשה ודגדגן", כשהיא דופקת ביצוע ציני וצרחני לשיר שייקרא בעתיד "גיבור צבא ההגנה" – וייכנס 4 שנים אחר כך לקלטת של "פוליאנה פרנק" – "חיה ומתה בארון" ("האוזן השלישית", 1989).

הברנש הבוער, שהזכיר לי יותר מכל את העטיפה של Wish you were here שוכב בחוץ על המדרכה, עם מכנסיים מפוייחים, בלי חולצה, פנים לבנים – כמו דמות הזויה מקומיקס בלגי. הבחור עם הוידיאו לא הנציח את האירוע. האנשים יוצאים החוצה, קונים קלטת לדרך.

שבוע אחר כך יספר יואב קוטנר ב"עד פופ" על הקליפ "500 מלים" שמשודר בערוץ 4 הבריטי.

תקציר הפרקים הקודמים:

יש שם סמים! יש שם פושטקים! יש שם בחורות ערומות!  (פסטיבל נואיבה, 1978)

איי דונט אנדרסטנד דה סיטיואיישן  (כרומוזום במוזיאון תל אביב, ספטמבר 1981)

לילה אחד של אהבה, שתיה וכאב  (יזהר אשדות ב"הארד רוק קפה", ת"א 1995)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • >X<  On 04/15/2006 at 22:03

    אחח, איזו תקופה…כשהייתי גומר את כל דמי הכיס ב"בית התקליט" על כל מיני תקליטי אוונגרד זוועתיים… 🙂

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 04/16/2006 at 1:52

    אח "בית התקליט"….
    היה כזה גם בחיפה, וביליתי שם חלק גדול משנות הטינאייג'ר שלי, ואיכשהו נראה לי שיצא לי מזה יותר מהחרא והמדרעק של התיכון,וכל מערכת-החינוך(?) הזו…

    איזה פעם סילסקתי איזה דורלקס, אבל טרם הספיקותי, וחוצמזה, תגיד, בועז, אתה מכיר את הפסקול שלהם ל"נוספראטו"?
    לגמרי לא רע…

  • שומר הסף  On 04/16/2006 at 3:31

    משמאל תוקעים סכין בגב האומה , מימין בא פשיזם לעזרת המדינה- זה שטיפת מוח

    היום לצערנו כבר לא עושים אותם כאלה

  • דורון וויס  On 06/01/2006 at 13:28

    אורי דרומר הוא האיש והאגדה זאת אומנות

  • בתיה  On 08/02/2006 at 0:54

    אכן, הבנאדם יצירת אמנות בפני עצמו

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: