אהוד מנור. הראיון האחרון

הצילום באדיבות אביגיל עוזי

יום שלישי, שש בבוקר. 12 באפריל 2005. הכנתי לעצמי קפה, ישבתי לכתוב את הראיון עם אהוד מנור. בשבע וחצי הטלפון צילצל ועל הקו היה רוני ורטהיימר, חברי מהרדיו, שהיה באמצע שידור תוכנית הבוקר שלו "פותחים יום". "שמעת?" רוני אמר בשקט, "אהוד מנור איננו". חזרתי לחדר המום. על המסך הטקסט שהספקתי לכתוב. ועכשיו? מה עכשיו? לאן להמשיך? איך זה שראיון אישי וחגיגי עם אהוד מנור הופך – במהלך כתיבתו! – להספד 

לא מזמן נסעו עפרה פוקס ואהוד מנור לחגוג 40 שנות נישואים בניו יורק, העיר שבה גרו, פעם, בימי שנות השישים. "גרנו שם ברחוב 72, ווסט-אנד אבניו", נזכר מנור בעיניים נוצצות. "אני הייתי קופאי במועדון 'סברה' ועפרה הופיעה כל ערב. בעצם, היא זו שפירנסה אותנו ואלה היו ימים של קולנוע וחופש. כשבאנו עכשיו לשכונה, להיזכר בתחילת דרכנו המשותפת, ראינו שהמועדון הפך לבית מרקחת שמשרת זקנים ובקומה התחתונה של הבית שבו גרנו יש משרד עו"ד שמתמחה בגירושין. ראינו את זה, צחקנו והתחבקנו. מי אמר שאין סמליות בחיים?"
באופן טבעי, המזנון של קול ישראל היה המקום שבחרנו לשבת בו לראיון החג החגיגי. אנחנו עובדים באותו מקום (רדיו 88FM ), אוהבים ("מאוהבים", מנור תיקן אותי) במוזיקה ובשידור הרדיופוני ומבלים שעות ארוכות בין התקליטיה לבין האולפן. בשנה האחרונה היו לנו הרבה שיחות, לאהוד ולי. על שירים עבריים ועל מוזיקה ישראלית, על מצבם של האמנים ועל רדיו ומצבה של העיתונות העכשווית. התירוץ לפגישה היה כפול: גם אוסף משיריו שנאגד על ידי חברת "מדיה דירקט" וגם החלטתה של אוניברסיטת בר אילן להעניק לו תואר ד"ר של כבוד.

נשיא האוניברסיטה, פרופסור משה קוה, אמר ש"אין דבר טבעי יותר מההחלטה להעניק למנור את התואר שכן ביצירתו, באופיו ובפועלו, הוא מבטא את כל טוב הארץ הזו". הוועדה שבחרה להעניק למנור את תואר הכבוד נימקה את החלטה וכתבה: "התואר מוענק למנור כאות הוקרה על פעילותו הפורה והברוכה בתחום הזמר העברי. רבים משיריו נכנסו לקלאסיקה של הזמר העברי והפכו לנכס צאן ברזל".

"תראה: גם ג'ון לנון וגם ג'ורג' האריסון לא הגיעו לגיל הזה, 64, גם אבא שלי לא הגיע וגם אני לא חשבתי שאגיע. זה לא כל-כך מובן מאליו. אני תמיד אמרתי לעצמי שזה יהיה הישג אם אצליח לחיות יותר מאבא שלי"

זה לא מצחיק אותך קצת, הביטוי הזה, "נכס צאן ברזל"?
"אני בדילמה איך לענות לך על זה… תבין, מצד אחד זה מרגש אותי שככה הם חושבים ומצד שני אני נורא נבוך…"

אתה באמת נבוך, או שזה מין משהו שראוי להגיד אותו, כדי שלא יחשדו בך, חלילה, בשחצנות או שאננות?
"אני אגיד לך את זה בשיא הכנות: ביני לביני אני לא מרגיש ראוי לכל הכיבודים האלה. כל המכובדות הזאת לא נראית לי. 'מכובדות' היא הדבר הכי רחוק ממני. לפני שבע שנים העניקו לי את פרס ישראל. לקח לי שנה להתאושש מזה".

למה, בעצם? כתבת – אני לא יודע בדיוק כמה, 500, או 600 שירים, תרגמת מחזות, עבדת בטלויזיה ואתה איש רדיו ותיק. איך שאני רואה את זה, עשית דברים ומגיע לך שיכבדו אותך בכיבודים.
"לא… לא…זה לא ככה… אני באמת מאמין שברגע שארגיש ראוי, לא אהיה ראוי לכלום. התחושה הזו זרה לי לגמרי. אני אף פעם לא הפכתי למשהו אחר ממי שהייתי לפני 50 שנה".

מי היית לפני 50 שנה?
"ילד נבוך, ביישן מאוד, ג'ינג'י, מבנימינה, שאוהב נורא לכתוב ומאוד רוצה שהעולם יאהב אותו".

אז הנה, חלפו להן 50 שנה ואתה בן…
"64. ביולי. שישים וארבע. לא להאמין. הביטלס כתבו על זה שיר, ופול מקרטני שהוא הרי בדיוק בגילי והוא כתב את השיר כשהוא – וגם אני – היינו בני 24. אז, באמצע הסיקסטיז, לחשוב שאהיה בן 64, זה היה נראה לי כמו שתנסה עכשיו לתאר לעצמך איך אתה יוצא לטיול על המאדים. קשה, נכון?"

לטייל על כוכב לכת אחר זה קצת יותר מוזר מלהגיע לגיל 64.
"לא נכון. הנה, תראה: גם ג'ון לנון וגם ג'ורג' האריסון לא הגיעו לגיל הזה. גם אבא שלי לא הגיע וגם אני לא חשבתי שאגיע. זה לא כל-כך מובן מאליו. אני תמיד אמרתי לעצמי שזה יהיה הישג אם אצליח לחיות יותר מאבא שלי, ישראל וינר. אני כבר מבוגר יותר מ-15 שנה מכפי שאבא שלי היה במותו".

לפני כמה שנים חלית בסרטן והיתה תחושה שאתה נפרד מאיתנו, אבל ניצחת במאבק.
"דיברתי עם המשפחה שלי ואמרתי להם שאם אמות, זה לא יהיה עצוב. רציתי אז – ואני רוצה גם היום – שהם יידעו שאין בי צער. לא החמצתי הזדמנויות. עשיתי המון. חייתי חיים מלאים".

אתה תמיד כל-כך אופטימי. זה מדהים אותי. זה אמיתי, או שזה כמו שריר שצריך לאמן כל הזמן?
"אני אדם אופטימי. תמיד השתדלתי לחייך אל העולם וקיויתי שהוא יחייך אלי בחזרה. זה לא שהכל היה חלק. עברתי טרגדיות אישיות, שני האחים שלי מתו, ולא בשיבה טובה ולא בנסיבות קלות. אבל תמיד היתה בי איזו עקשנות ג'ינג'ית כזו, מרדנות נגד התפיסה של 'החיים קשים'. היו לי ויש לי חיים מלאים וגדושים פעילות וסיפוק".

40 שנות פעילות הניבו מאות שירים, תירגומים לעשרות מחזות-זמר ופרוייקטים רבים ושונים (התקליט הצועני של ירדנה ארזי, אלבום "הטוב, הרע והנערה", אלבום שלם שכתב עם מתי כספי). הוא תירגם בשנות השישים את המחזמר "שיער", ובהמשך גם, בין היתר, גם את "חתולה על גג פח לוהט" "אופרה בגרוש" ו"שיקגו".

למעשה אין ישראלי שלא מכיר אותך. אין אחד שלא מכיר את השם "אהוד מנור" ולא מזהה את פניך. אתה מותג, אהוד. הידעת?
"אוי ואבוי…למה מותג? נראה לי שאני אפסיק את השיחה הזאת פה…"

"זה מה שאני. פזמונאי. אף פעם לא הבנתי מה רע בזה. 'משורר' זה גדול. משורר זה ביאליק. טשרניחובסקי, ובסופו של דבר גם אותם הלחינו והפכו לפזמונים – אבל הם משוררים. אני פזמונאי"

לפי דיווחי אקו"ם מנור הוא כותב השירים הפורה ביותר בישראל. באתר האינטרנט שירונט רשומים 620 שירים שלו שהולחנו (אבל הוא כתב למעלה מ-1,500) וסביר להניח שאתם מכירים את רובם המכריע. רשימה מקרית: "אין לי ארץ אחרת", "בראשית", "ברית עולם", "לא דיברנו עוד על אהבה", "שתי דפיקות לב (עד סוף הקיץ)", "בשנה הבאה", "אבאניבי" ורבים אחרים. לאחרונה ראה אור הספר "אין לי ארץ אחרת", בהוצאה משותפת של דניאלה דינור והקיבוץ המאוחד. "זה גרם לי לפרפורים", הוא אומר. "גיליתי במהלך העריכה עד כמה השירים שלי אישיים, גם אלה שלא נראים כאלה. החלטתי ללכת צעד אחד קדימה והפכתי את זה לספר אוטוביוגרפי. כתבתי מאמרים על עצמי ועל חיי ועל הכתיבה".

הספר היה רק הצעד הראשון. הצלחתו הגדולה גרמה לחברת "מדיה דירקט" לאסוף את שיריו של מנור לאוסף מחומש. "זה היה מסובך מאוד", מודה מנור, "כי מתוך 1,200 שירים חתכנו החוצה 700, ואז מתוך 500 השירים הנבחרים הייתי צריך לבחור רק 100 לחמישה ת"קים. זה היה מפרך. מוזר. עצוב. משמח. בליל של תחושות. כל שיר שאני משאיר בחוץ, אני כואב, אבל התוצאה גרמה לי לאושר. פתאום הקריירה שלי כפזמונאי נמצאת כאן, משושנה דמארי ועד נינט טייב".

שמתי לב שאתה מקפיד לומר "פזמונאי". לא משורר. אפילו לא "כותב שירים".
"כי זה מה שאני. פזמונאי. אף פעם לא הבנתי מה רע בזה. 'משורר' זה גדול. משורר זה ביאליק. טשרניחובסקי, ובסופו של דבר גם אותם הלחינו והפכו לפזמונים – אבל הם משוררים. אני פזמונאי. נולדתי לתוך עולם של מוסיקה פופולרית ומכיוון שלא ניגנתי וגם לא חשבתי שאני יכול לשיר, התחברתי לתחום דרך הפזמונים שחיברתי. אתה יודע מה היה לי הכי קשה אחרי שקיבלתי את פרס ישראל ב-1998?

לשלוח את החליפה לניקוי יבש?
"מה פתאום, איזה חליפה, שייגעץ…מה שהיה קשה זה שפתאום זמרים הפסיקו להתקשר אלי כדי לבקש שאכתוב להם. לרבים היתה תחושה של 'לא נעים לבקש ממנו, הוא חתן פרס ישראל'…' – ואני הצטערתי על זה מאוד".

"דיברתי עם המשפחה שלי ואמרתי להם שאם אמות, זה לא יהיה עצוב. רציתי אז – ואני רוצה גם היום – שהם יידעו שאין בי צער. לא החמצתי הזדמנויות. עשיתי המון. חייתי חיים מלאים"

איכשהו יצא שכל השנה האחרונה היא שנת סיכומים. ספר, אוסף, דוקטור של כבוד מאוניברסיטת בר-אילן.
"מסכמים אותי כל-כך הרבה זמן, שהתרגלתי לסיכום. הוציאו לי 7 אוספים עד עכשיו. אני מתמודד עם זה בדרך של דבקות בשגרה המבורכת. אני ממשיך להיות פעיל ונענה לאינספור הצעות. זו הרגשה נהדרת לכתוב לזמרים צעירים כמו מאיה בוסקילה, לצד הכתיבה למתי כספי, חברי הטוב".

אתם עדיין חברים כל-כך טובים?
"בדיוק היום נראה לי שהוא כועס עלי, כי דורין כספי אמרה ל'ידיעות אחרונות' שאת השיר 'ברית עולם' כתבתי להם לכבוד החתונה, ואני לא הכחשתי. אני מקווה שהוא יסלח לי עד ההופעה הבאה, המשותפת, שלנו".

הוא יסלח, אין לי ספק. אגב, זה עוד משהו שאתה עושה לאחרונה. אתה מופיע ואפילו פוצח בשירה!
"אני מופיע עם מתי כספי במופע 'לא דיברנו עוד על אהבה', וגם עם אשתי עפרה פוקס במופע 'שפה משותפת' ויש מופע נוסף, של חנן יובל, שלי ושני הילדים שלנו, שירה יובל ויהודה מנור. בשבילי זו הגשמת חלום וגם הוכחה, אם אתה רוצה, שהאופטימיות מנצחת. גם בגיל 60 ומשהו אפשר להתחיל לשיר…"

פחדת לשיר, כל השנים?
"נו, בטח. אני גדלתי בתקופה שבה 'זמר' היה מישהו כמו פרנק סינטרה, פרנקי ליין, אלביס פרסלי, או שושנה דמארי ואריק איינשטיין אצלנו. אלה היו, חביבי, ז-מ-ר-י-ם. קול מדהים, שליטה במיתרים, עומק. אבל היום זה השתנה לקצה השני. יוצרים שרים את שיריהם ואיכות הקול שלהם לא משנה כלום לאף אחד. לא להם ולא לקהל שלהם. אז עכשיו, איזה כייף, גם אני יכול להיכנס לאולפן ולשיר. גם מפני שאני ברמה אחת עם הרבה מבצעים אחרים סביבי וגם מפני שהזדקנתי וכבר לא איכפת לי מה יגידו עלי. אני נהנה מזה? אז אני עושה את זה".

"יופי מאוד מאוד חשוב לי. זה נשמע נורא, הא? שטחי כזה, לא להאמין עלי…. אבל כן… אולי מפני שתמיד הרגשתי מכוער, לבנבן, לא חסון, עם ג'ינג'ים על כל הגוף, גם במקומות האינטימיים. אני מסתכל בהערצה על אנשים יפים. יש בזה כוח ממגנט ולדעתי הנסיון להתכחש לזה נדון לכשלון. היופי היה ויהיה תמיד אחד הכוחות החזקים ביותר בטבע"

כמה שאלות אסוציאציה קצרצרות בסגנון האהוב על יאיר לפיד. אפשר?
"שאל, חביבי, שאל מה שבא לך".

השיר שיש לך רגש מיוחד אליו.
"הבתים שנגמרו ליד הים שכתבתי לרן אלירן. הוא פשוט השיר הראשון שלי".

בנימינה.
"הבית. ריצה ברגליים יחפות בחול החם של המושבה. ארץ ישראל הישנה והטובה…להמשיך?"

כן. כן.
"בנימינה זה רדיו פתוח כל הזמן, חלומות גדולים, פריחה שמביאה אל תוך החדר את ריח הקיץ, אבא שלי שמת פתאום, כשהייתי בן 15 וכמובן השיר שכתבתי על התקופה, 'ימי בנימינה".

אושר?
"הילדים שלי. גלי, לבי ויהודה. על שלושתם כתבתי שירים, כולם מוצלחים ומצליחים מאוד. הנכדים שלי מסבים לי אושר עצום ואני מבלה איתם הרבה. הם שינו לי קצת את הפרופורציות לגבי החיים. הנכדים הם נחמה, לעתים קרובות, ממצוקות כאלה ואחרות".

אם לא היית אהוד מנור, מי היית רוצה להיות?
"הבן שלי. ידי. הוא עורך-דין, הוא שר, הוא יפה נורא…"

היופי חשוב לך?
"זה נשמע נורא, הא? שטחי כזה, לא להאמין עלי…. אבל כן. יופי זה דבר מאוד מאוד חשוב לי. אולי מפני שתמיד הרגשתי מכוער, לבנבן, לא חסון, עם ג'ינג'ים על כל הגוף, גם במקומות האינטימיים. אני מסתכל בהערצה על אנשים יפים. יש בזה כוח ממגנט ולדעתי הנסיון להתכחש לזה נדון לכשלון. היופי היה ויהיה תמיד אחד הכוחות החזקים ביותר בטבע".

סיום

ביולי 2001 נכנסתי לעבודה ב-fm88 התחנה שבה הגיש כל בוקר את "מנור ברמזור". הפליא אותי – אני מודה – שיחסו לטירונים כמוני, שזה עתה הגיעו לרדיו, היה חביב, אמפתי ובלתי מתנשא. תופעה נדירה בעולם התקשורת הישראלי. מנור לא הכיר במושג "דיסטנס". אופי שכזה.

אהוד מנור ז"ל. קשה ומוזר לכתוב זאת. הוא עצמו, אם היה יכול, היה תובע ממני לסיים בנימה אופטימית.
אז הנה, אהוד: אבאניבי אובוהבב אובותהבך. יהי זכרך ברוך.

(פורסם בשבועון "טיים אאוט" ב-14 באפריל 2005)

הצילום האחרון. אהוד מנור בכניסה לאולפן של 88fm

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • זוכר בגעגועים  On 04/14/2006 at 3:12

    אני עוד זוכר בגעגועים את התוכניות שהוא ערך, אי-אז, לפני יותר מעשר שנים, נדמה לי ברשת ב', "אהבה עברית", שבה, כל שבוע הוא אירח באולפן משורר/ת, ששוחחו איתו, קראו מישיריהם ומשירי אחרים, כשבין השירים, שובצו שירי-אהבה עבריים, שם זכיתי לשמוע לראשונה את "שעת ההתבהרות" בהלחנתו של שלמה גרוניך.

    תוכניות מופלאות אלו היו, והיה ראוי ביותר אם היה לנו מישהו נורמלי ברשות-השידור, מישהו שהיה דואג להעלות את התוכניות האלה לרשת (או לפחות להשמיע בהזדמנות את חלקן בשידור חוזר ברדיו לפחות…)

  • אהוד בן-פורת  On 04/14/2006 at 11:18

    אבל עדיין קשה לי לדבר על אהוד מנור בלשון עבר, כאילו לא אשמע או אקרא אותו יותר. אני זוכר כמה התפלאתי בכל פעם מהמוסיקה שהוא השמיע אם ברדיו ואם בטלויזיה, בתקופה מוקדמת יותר. הוא הצליח להתחבר לבני כל הגילאים לא רק במילים שכתב, אלא בכלל בדברים ששידר (תרתי משמע).

    אני הרגשתי קרוב אליו מאז ומתמיד, כואב לי שאף פעם לא חשבתי ליצור איתו קשר. ידעתי שהשנה האחרונה שלו, בעקבות האירוע המצער עם אחיו היתה קשה לו. כמאזין נראה היה לי שאהוד משדר שלמרות הכל העניינים בסדר וקיויתי שזה אכן כך. אהוד הוא מאלה שתמיד יחסרו לי.

    בועז, אני מבקש להודות לך על הראיון הזה. כמה מצער שהוא בדיעבד היה האחרון שאהוד נתן, מרגש שהצלחתם לגעת ברגשות זה של זה.

  • יואל  On 08/08/2009 at 12:09

    כל הכבוד בועז

  • משה  On 02/14/2011 at 19:06

    אהוד מנור היה אדם נדיר. השאלות שלך מעניינות וגם התשובות. ראיון מיוחד. תודה שהעלית. משפחתו פתחה אתר לא מזמן http://www.ehudmanor.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: