פאנק. 1976-1979. זו היתה המהפכה

בסופו של דבר, היתה זו מהפכה קצרה מאוד. מהפכה שנולדה ב- 1976, עם התקליט הראשון של הראמונס וגוועה לפני שתמו שנות השבעים, ב-1979, עם מותו של סיד וישס והסתלקותם של הסקס פיסטולס מהמפה, כשאקורד הסיום שלו הוא "לונדון קולינג" – האלבום השלישי של הלהקה האנגלית החשובה: הקלאש.

 

ב-1980 הקלאש כבר היו עמוק בתוך הקלטות התקליט המשולש שלהם, "סנדיניסטה", ה-סמל של הפאנק ה"סקס פיסטולס", לא היו קיימים  ואמנים אחרים חדלו לפעול, או נשאבו אל הגל החדש הבריטי. 


מכאן שאנחנו מדברים על שנתיים וחצי, בערך.
 

 הלידה

השאלה מתי נולד הפאנק תישאר תמיד נושא לויכוח בכל פורום בעולם שעוסק במוזיקה הזו. כל צד ינסה לעולם לקבוע את התאריך שלו ובדרך כלל זה יהיה פועל יוצא של העדפותיו המוזיקליות. אנגלים יסמנו את התאריך איפשהו במחצית השניה של שנות השבעים. אמריקאים יקבעו נחרצות שמרס 1969 הוא הזמן. בחודש זה יצא תקליט הבכורה של הסטוג'ס, שלא נשמע כמו שום דבר אחר, אבל לימים זיכה את איגי פופ מדטרויט בתואר "הסנדק של הפאנק".

ככה שהתשובה סובייקטיבית לחלוטין. עובדתית, תקליט הבכורה של הסטוג'ס (מרס 1969) והשיר הראשון מהאלבום הראשון של הראמונס Blitzkrieg Bop (מרס 1976) הן שתי נקודות ציון משמעותיות. האביב של 1976 הביא לתודעה גם את הסקס פיסטולס.  "Anarchy In the UK" – אנרכיה בממלכה המאוחדת (מרס 1976) זיעזע את הממלכה, ולא כמטאפורה.  בניגוד למה שניתן לחשוב היום, אז היחס לפאנק (ול"סקס פיסטולז" במיוחד), היה כאל איום ממשי על הסדר החברתי. 

 

הראמונז

הסינגל הראשון של הראמונז (שלאף אחד מהם, אגב, לא קראו ראמון, והם לא היו אחים), יצא במרס 1976, זכה למכירות צנועות ולאדישות מצד התקשורת האמריקאית, בשעה שדווקא הבריטים התלהבו מאוד. האלבום השלם יצא חודשיים אחר-כך. הלהקה נהגה לערוך הופעות קצרות, לפעמים 20 דקות בלבד, שהיו גדושות בשירים מהירים וחזקים,  רועשים ובועטים. ביום העצמאות ה-200 של ארה"ב, בשנת 76', הופיעו הראמונז לראשונה באנגליה, והשפיעו מאוד על סצינת הפאנק המקומית. "אם אתה לא יכול להגיד את מה שיש לך להגיד בשתי דקות ועשר שניות, אז אל תגיד את זה בכלל", אמר אז ג'ואי רמון.
ב-77' הוציאה הלהקה (באנגליה) את האלבום Ramones Leave Home. באנגליה כבר נשאו אותם על כפיים, אך אמריקה, לעומת זאת, המשיכה בהתעלמותה. מילא. גם ג'ימי הנדריקס היה צריך לעבור לחיות ולנגן באנגליה, כדי שהאמריקאים יכירו בגאוניתו ויזמינו אותו לוודסטוק.
באפריל 2001 נפטר ג'ואי רמון מסרטן הלימפה בטרם מלאו לו 50. ב-2002 מת גם די די רמון, בסיסט הלהקה, ממנת יתר של סמים. ב-1 בדצמבר 2003 החל שלב נוסף בהפיכת הראמונז לחלק מהקאנון: עיריית ניו יורק חנכה את "ככר ג'ואי ראמון" בפינת רחוב 2 והבאורי, סמוך למועדון ה-CBGB. בספטמבר 2004 מת גם הגיטריסט ג'וני רמון מסרטן הערמונית.
 

הסגנון

הגרסה הבריטית לפאנק היתה קיצונית יותר מזו האמריקאית. הפאנק האמריקאי היה סגנון. הפאנק האנגלי היה פילוסופיה שלמה. בעוד שבאמריקה נשאר הפאנק בתחום מועדוני ניו-יורק, בבריטניה הוא הפך לתופעה חברתית משמעותית ורחבה. כמו במקרה של הבלוז, שהומצא באמריקה, שופץ בבריטניה ושווק בחזרה לאמריקאים כרית'ם-אנד-בלוז ("רולינג סטונס", "המי", "לד זפלין"), כך קרה גם עם הפאנק. האמריקאים המציאו אותו בשנות השישים, אבל הוא לא תפס עד שהאנגלים הפכו אותו לאופנה ויצרו סביבו את "האסתטיקה הפאנקיסטית". בבריטניה של 1976 היה הפאנק סוג של רעיון חברתי שיש לו  פסקול. הרעיון היה זעזוע של הבורגנות השבעה. פס הקול היה פאנק.

 

כמה חבר'ה עצבנים החלו לנגן רוק בסיסי ומהיר במועדון CBGB (בתמונה) בניו יורק, ב-1974. באותו מועדון ממש, באותו זמן בדיוק, ניגנו טלויז'ן של טום ורלין, הראמונז, טוקינג הדס של דייויד ביירן, ניו יורק דולס ובלונדי של דבי הארי. הם היו הקצוות של השוליים. הכי רחוקים שאפשר מהצלחה, הכרה ומכירות תקליטים. עבור כל הלהקות שהיו חברות מועדון CBGB מה שקרה בבריטניה היה נס. התפרצות הז'אנר בממלכה המאוחדת עם אלבומי הבכורה של הסקס פיסטולס והדאמנד, ששרו עם גיטרות דיסטורשן על אנרכיה והרס והצליחו מסחרית במצעדי הלהיטים. באותם שנים הגיע תנועת הפאנק לשיאה והצליחה להטיל אימה על גופים ממשלתיים בבריטניה. זכור במיוחד השיר god save the queen של להקת הסקס פיסטולס שיצא כנגד מלכת אנגליה והושמע לראשונה בחגיגות היובל למלכה כאשר הסקס פיסטולס היו על מעבורת מחוץ לארמון המלכה. כתגובה לכך נעצרו חברי הלהקה, אך לאחר ששוחררו מהמעצר שבו הסקס פיסטולס להשתולל על הבמות.
 

הפילוסופיה

המלה פאנק (Punk) מציינת מכלול של אידיאולוגיה, מוזיקה ותרבות, אותו יצרה תנועת מחאה חברתית אשר יצאה נגד הזרם המרכזי בחברה, ולמעשה נגד כל הנורמות המקובלות. תנועת הפאנק נולדה באמריקה, בסוף שנות השישים, אבל פרצה לתודעה במרס 1976 בלונדון. מחוללי התנועה, הפנקיסטים, ביקשו להביע את סלידתם מחיי העיר, מהטכנולוגיה החדישה ומאמות המידה שלפיהן שופטים את האדם בחברה המודרנית.

תנועת הפאנק הגיעה לתודעה הציבורית בשלהי שנות השבעים באמצעות ההופעה הבלתי שגרתית אשר אפיינה את חסידיה, באמצעות מנהגם להעביר את זמנם בבטלה ברחובות לונדון ואף לישון בהם ובמיוחד באמצעות המוזיקה החדשה שיצרו.
 
 
תנועת הפאנק במוזיקה התחילה כשרוקרים התחילו לנגן יותר מהר ולאמץ אספקטים שונים של מרד לשם מרד. הז'אנר קצר הצלחה קצרה באמצע-סוף שנות השבעים, כשהסקס פיסטולס והקלאש הפכו את ההופעות שלהם לסוג של מחאה חברתית, שנדחתה בפחד ובגועל על ידי המיינסטרים. למרות זאת הפאנק הפכה לתנועה החברתית המשמעותית ביותר אחרי ילדי הפרחים של שנות ה-60. באופן די מוזר, גם הערכים שלהם היו דומים בבסיסם.
 

הפוליטיקה

עם השנים, הפך הפאנק למזוהה יותר ויותר עם השמאל הרדיקלי ביותר: הפאנק דוגל באנרכיה, בצמחונות ובביטול כל הלאומים, הדתות, הצבאות והגבולות. לרוב, פאנקיסטים לא רואים עצמם שייכים לשום עם, ובתור "חסרי לאום", הם מסרבים לשרת בצבא. בדומה לשאר זרם השמאל הרדיקלי בעולם, מפנים הפאנקיסטים את שנאתם למי שמייצג בעיניהם את האימפריאליזם, הקפיטליזם, החומרנות ורמיסת החלשים. הפאנקיסטים, ברובם המכריע, מתנגדים לחלוטין לניאו-נאציזם ולגזענות ותומכים מאוד בשוויון זכויות להומוסקסואלים ולסביות ובפמיניזם
 

השירים:

פאנקיסטים השתמשו באלמנטים הבסיסיים ביותר של הרוק. באס, תופים וגיטרה חשמלית. בניגוד לרוק המתקדם שרצה את ההדר הקלאסי, האינטליגנציה והתיחכום המלודי, יוצרי הפאנק חיפשו פשטות, ישירות ובוטות, כחלק מהמחאה נגד הזרם המרכזי ומתפיסת העולם ש"פשוט זה תמיד הכי טוב". הפאנק, למרות כל הגלגולים ב-30 השנים האחרונות, נשאר נאמן לעיקרון הפשטות הטכנית והמלודית. במקרים רבים השירים גם היו קצרים מאוד (2-3 דקות). שירי פאנק הם בעלי קצב מהיר ומלודיה פשוטה, מורכבים בעיקר מרצף אקורדים שחוזרים על עצמם, לא כוללים סולואים כליים ומלווים בתיפוף קצבי ומהיר. השירה היא לרוב צעקנית ולא עמוקה, והליריקה היא לרוב פשוטה וישירה.
(למרות שמעניין לגלות ש"נבר מיינד דה בולוקס" של הסקס פיסטולס כולל שיר קצר אחד בלבד של 2 דקות, שיר בשם "17". כל השאר היו שירים בעלי אורך רגיל בהחלט. ב"לונדון קולינג" של הקלאש יש אמנם את "קוקה קולה" שנגמר אחרי דקה וחצי, אבל יש גם את "רבולושן רוק" שמתמתח היטב לכל אורך 5 וחצי הדקות שלו.  
 
 

 

עשרה אלבומים, ככה, בתור פתיחה, בשביל להבין מה היה כל הענין

 
פטי סמית' – "סוסים"

 (דצמבר 1975)

אין הרבה נשים פאנקיסטיות, ובמובן הזה סמית' ראויה לכבוד ויקר. שלא במקרה, אלבום הבכורה שלה כיוצרת הופק (ולא במקרה) בידיו המופלאות של ג'ון קייל, מי שהפיק את הסטוג'ס מדטרויט, שבישרו את לידת הפאנק שש שנים קודם לכן. בסוף 2005 יצאה מהדורה מיוחדת של האלבום, במלאת לו שלושים שנה, שכללה גם אלבום הופעה חיה ובונוסים רבים.
 
הראמונז – Ramones

(מאי 1976)
להקת הפאנק האמריקאית הראשונה, בתקליט בכורה שיצא לפני 30 שנה והשפיע על הסצינה בבריטניה. ג'ואי ראמון הזמר היה בן 25 כשיצא התקליט הראשון של להקתו. חוץ ממנו, היו שם ג'וני ראמון בגיטרות ודי די ראמון בבאס והחבורה הזו חתומה על תקליט הפאנק המשמעותי כל-כך, שנקרא (כמה פשוט) הראמונז. שירי-שלוש-דקות, מהירים ודחוסים. תקליט שהוא אבן דרך.

THE DAMNED –  Damned Damned Damned

 (אפריל 1977)
 

הארורים לא זכו לכבוד ולהצלחה כמו הסקס פיסטולס, למרות שהם עשו הכל לפניהם. קפטן סנסיבל (ריימונד ברנס) הנהיג את החבורה שלו כחלוץ בתבונה וחדות אל תוך סצינת הפארק, עם תקליט בכורה מעולה שנפתח ב"ניט, ניט, ניט" וכלל גם את "ניו רוז", קטע ששום אוסף פאנק בעולם לא יהיה שלם בלעדיו. אגב, הלהקה הצליחה לחצות את כל שנות השמונים והתפרקה ב-1989.  
  
הקלאשThe Clash

(אפריל 1977)

 

"זו הלהקה היחידה שמשנה משהו" כתבו על הקלאש עם צאת תקליט הבכורה שלהם, ב-8 באפריל 1977. רק  35 דקות היו בתקליט הזה, שאיגד 14 המנוני פאנק קצרצרים באורך של 2 דקות וגם פחות "מה השם שלי?"; "48 שעות"),שירים נוטפי חיספוס גולמי, אנרגיה רעננה, שנינות וסרקזם. ג'ון מלור סטראמר ומיק ג'ונס מבריקסטון, דרום לונדון, ניתבו את כל הכשרון והכוח אל תוך אלבום מצויין, שלא התיישן במאומה עם השנים.

 

 

 

 

 


הסקס פיסטולס – never mind the bollocks, here's the sex pistols  

(אוקטובר 1977)

 


גם אידיאלוגיה אנרכיסטית, גם פרובוקציות חכמות כטוב לבו של מלקולם מק'לארן, המפיק וההוגה וגם (ובעיקר) שירים משובחים שמבוצעים היטב. אהבו להגיד עליהם ש"הם לא ידעו לנגן", אבל זו קלישאה שלא עומדת במבחן האזניים הקשובות. הם פעלו שנה וחצי באינטנסיביות, לפני שתקליטם נחת בחנויות. עבודת ההכנה הממושכת עשתה את שלה. הסקס פיסטולס הוכיחו שפאנק יכול להיות רב-מכר משני צדי האוקיינוס.

 

 

 

 

 

ווייר – Pink Flag 

 (דצמבר 1977)

 


שום דבר בתקליט הבכורה הנפלא הזה לא מזכיר משהו שקרה לפניו. זה פאנק, אבל זה גם  מתוחכם. זה עצבני, אבל גם מופשט לגמרי. עם קטעים קצרצרים, 21 במספר, גולמיים ומהירים.  נכתב על התקליט הזה שהוא נשמע כמו "הראמונס אחרי שסיימו בית ספר לאמנות". קולין ניומן (לימים בן זוגה ושותפה האמנותי של מלכה שפיגל) הנהיג את החבורה המוצלחת של WIRE, שבה היו גם ברוס גילברט, גרהם לואיס והטיפוס שקרא לעצמו רוברט-לך-למיטה…

Robert Go-to-bed טען שהוא בכלל לא מתופף, אלא אחד שעושה צלילים מהתופים שלו – ובכל מקרה, תרומתו לסאונד של הלהקה, ובעיקר לאלבום הבכורה שלה, היא גדולה ביותר.  

 

הבאזקוקס – Another Music in a Different Kitchen

(מרס 1978)
הנה בא הפאנק פופ, והוא בא ממנצ'סטר. כמו סוכריות קופצות, מתוק אבל גם קופץ בפה. מקסים, אבל נושך. עוד מוזיקה במטבח אחר היה מקבץ רענן מאוד של שירי פאנק מהצד האחר של הסקאלה. במקום לעשות בפוליטיקה של השמאל או בשנאת הבורגנות, הבאזקוקס ניסו להבין איך משכיבים בחורות בעזרת שירי פאנק.
 

 

 

 

 

פר אובו – The Modern Dance

(1978)
הריקוד המודרני הוא תקליט הבכורה המרתק (עם עטיפת הקומיקס בשחור לבן) של אחד ההרכבים המשונים והמרתקים ביותר שפעלו בסצינה. פר אובו באו מקליבלנד, אוהיו, והיו בו זמנית אאוטסיידרים לפאנק וגם כאלה שתרמו לו מאוד. חריקות, צפצופים, שירה מתמוטטת ושני קטעים ששווים את הרכישה של האלבום כולו: "מסע סנטימנטלי" ו-Non-Alignment Pact
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הג'אם – Setting Sons

(אוקטובר 1979 )
זה היה התקליט הרביעי של פול וולר וחבריו תוך שנתיים ופה, בעצם, הגיע לשיאו הפאנק שלהם. וולר כתב והלחין 8 מ-10 השירים, כשהוא מוכיח שפאנק יכול להיות גם מושפע מהביטלס וגם להשתמש בקלידים, ולא רק בגיטרה-באס-תופים, וגם ליצור תקליט פאנק שהוא בעצם אלבום קונספט, שכולו עוסק בהישרדות אחרי שואה גרעינית.  

הקלאשLondon Calling

(דצמבר 1979)

האלבום השלישי של החבורה יצא במקור כתקליט כפול וסימן בעצם את סוף המהפכה. הפאנק הפך לקריקטורה של עצמו, במקרה הרע, או שינה צורה, במקרה הטוב, לפאנק-רוק. סיד וישס רצח את ננסי והתאבד בשעה שהוא מחכה למשפטו. מרגרט תאצ'ר נבחרה לראשות ממשלת בריטניה והקלאש המירו את הכעס המוחצן במגוון של סגנונות שנעטפו בערמומיות בפורמט של גיטרות-באס-תופים. האלבום הזה כל-כך רב-עוצמה, שמאות רבות של להקות חייבות לו, מכיוון שהקלאש יצאו לנסיעה בחללית אל ההסטוריה של הרוקנרול, שהתחילה מבחינתם באלביס פרסלי (העטיפה היא מחווה לתקליט שלו), נמשכה בביטלס ונחתמה בצליל של הפרברים, עם המהגרים והמובטלים והפאנק. לונדון קולינג היה שלב הסיכום של הקלאש ושל הפאנק כולו. התקליט הבא של הלהקה כבר היה משולש, מוזר ומפעים. תקליט חלוצי שהקדים את זמנו ב-20 שנה בשם "סנדיניסטה" (ספטמבר 1980), אלבום ששווה כתבה בפני עצמו.  

הלוק:

כחלק ממחאתם נגד החברה, אימצו הפאנקיסטים הופעה חיצונית יוצאת דופן, שמטרתה היא "להיות שונה", ואשר כוללת מעילי עור וכפפות עור (זאת, בסתירה לאידיאולוגיה הצמחונית), נעליים צבאיות (זאת, בסתירה לאידיאולוגיה האנטי-מיליטנטית), מגפיים, עגילים ונזמים. סימן ההיכר המזוהה ביותר עם הפאנק הוא תספורת המורכבת מראש מגולח, כשרק במרכזו כרבולת ארוכה, צבועה בשלל צבעים. תספורת זו ידועה בכינוי "מוהיקן" או "רקז". אחת הטענות אומרת כי, מטרתה של הופעה חיצונית זו היא לומר: "אל תסתכלו בקנקן אלא במה שיש בו".
 
פאנקיסטים רבים נהגו להעביר את זמנם בבטלה ברחובות. הקיצוניים אכלו שאריות אוכל במסעדות ובבתי קפה, לא שמרו על היגיינה בסיסית של גופם כסוג של תפיסת עולם, לא החליפו בגדים וישנו בקרבת פחי זבל. כל זאת כדי לנהוג ההיפך מהמקובל.
 
לתנועת הפאנק סיסמאות כגון: Bomb the Mall ("הפציצו את הקניון"), McMurder (עיוות של McDonalds המדגיש את רצח החיות בתעשיית הבשר), Punk's Not Dead! ("הפאנק לא מת!") ושלל סיסמאות נגד ניאו-נאציזם, גזענות ואכילת בשר ובעד הומואים ופמיניזם. סיסמאות אלה נוהגים הפאנקיסטים לענוד על בגדיהם ועל חפציהם (גיטרות, תיקים, מערכות תופים וכן האלה) בצורת טלאים ("פצ'ים"), מדבקות וסיכות. כמו כן, מרבים הפאנקיסטים לשאת על גופם את סמל האנרכיה (האות A מוקפת במעגל). פאנקיסטים רבים לא מסתפקים בנשיאת הסמלים והסיסמאות על בגדיהם וחפציהם, ומרססים כתובות גרפיטי במקומות ציבוריים, שנושאות את אותם המסרים. 
 

מותו של ז'אנר

בשנת 1979 הז'אנר איבד את כוחו באותה מיידיות שבה זכה בו. פאנק רועש לא הושמע יותר ברדיו, התקליטים הפסיקו להימכר והסאונד נשמע, לפתע, מיושן בעיני מעצבי דעת הקהל. בעיתוני המוזיקה שסיכמו את 1979 הכריזו: "הפאנק מת".
  

 

"אילו ישו היה שומע על האינקויזיציה הוא היה מתרגז. אבל אם הוא היה שומע את U2 הוא היה מתרגז הרבה יותר"
(מרק E סמית, The Fall', מנצ'סטר 1992)

"להקה אף פעם לא יכולה להיות יותר טובה מהמתופף שלה"
(ג'ו סטראמר, The Clash, לונדון 1979)

 

"איך הצלחנו כל-כך? זה היה פשוט  מאוד. לקחנו מלודיות יפות וניגנו את זה הרבה יותר מהר, מחוספס ורועש מהסמול פייסז והקינקס"

(פול וולר, The Jam, סאריי 1982)

"תלינו עכבר מת על המיקרופון בהופעות כי את מוסוליני פיספסנו"
 (דייב ואניאן, Damned, לונדון 1977)

ותודה מיוחדת לקובי אור…

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עומר  On 04/07/2006 at 20:20

    על אואזיס. אני מת עליהם למרות שזאת כאילו מין פאדיחה כזאת. החברים המתוחכמים שלי אומרים שהם חרא להקה ואוהבים את בלר.
    תוכל להסביר פעם את תוםעת אואזיס? כלומר זה חיקוי מחוספס של הביטלס או שיש יותר מזה?

    ברור שהסטון רוזס ורייד נניח הם ליגה אחרת אבל אואזיס כבשה את ההמונים וגם אותי. למה הם לא נחשבים במרכאות כפולות ומכופלות??

  • בועז  On 04/07/2006 at 22:14

    "אואזיס" היתה להקה מצויינת בתחילת דרכה.

  • עופר  On 04/07/2006 at 23:01

    תודה על עוד כתבה מצויינת. "מהפכת" הפאנק באמת גוועה מהר. כמו שיר פאנק טוב, שתי שניות והיא נגמרה.
    אגב, בטח ראית, אבל מומלץ הסרט The Filth and the Fury, שמעביר היטב את המהפכה במיטבה ובמירעה.

  • האלמוני  On 04/08/2006 at 9:51

    1) לגבי הקשר בין ארה"ב לאנגליה: כשם שהאמריקאים השתמשו באלמנטים היפים/פסיכדלים למטרה פוליטית (מחאה נגד מלחמת וייטנאם), כך היה הפאנק לזרוע מחאה של צעירים מהמעמד הנמוך בבריטניה. בשני המקרים זה נגמר בריאקציה פוליטית: ניקסון בארה"ב, תאצ'ר בבריטניה.

    2) מבחינה מוזיקלית, הפאנק היווה שער דרכו עברו יוצרים ולהקות שאינם פאנק, אבל ניצלו את ההזדמנות ופרצו קדימה. אלביס קוסטלו, דייר סטרייטס, פוליס ומאדנס- רשימה סובייקטיבית וחלקית בהחלט של אמנים שאני אוהב, ושהתחילו את הקריירה בסוף שנות השבעים.

    3) אין היום סיכוי למהפיכה דומה. הפעם האחרונה שהמיינסטרים זועזע ע"י כוחות שוליים היתה בתחילת שנות התשעים, עם נירוונה ושות'. כיום, עם תתי המיתוג המוזיקליים (קולדפליי הם "מיינסטרים אלטרנטיבי", ז'אנר אוקסימורוני למהדרין) ועם מהפיכת האינטרנט, כל חובב מוזיקה חורש את התלם שלו, ולא נשארו (כמעט) אוהבי מוזיקה שילחמו על טעם הקהל וינסו לשנות משהו באמצעות הערוצים המרכזיים – רדיו (בעיקר) וטלוויזיה.

  • ran  On 04/10/2006 at 11:29

    אחלה מאמר.
    והערה. בתור מי שהקפידו על "אל תסתכלו בקנקן אלא במה שיש בו" הפאנקיסטים הקפידו מאד על מראהו של הקנקן (ולרבים מהם, מראהו של הקנקן היה הדבר המעניין היחיד במסע הפאנקיסטי). במובן זה הם קצת מזכירים את החרדים בירושלים שמקפידים על המראה החיצוני המיוחד ועל הניואנסים הדקים בו (המבחינים בין ה"תצרות") וזאת תוך כדי "זלזול" מופגן במראה החיצוני והקפדה על התוכן הרוחני-פנימי.
    המתח הזה, בעיני, מרתק.

  • אהוד בן-פורת  On 04/11/2006 at 17:53

    את "הקלאש" אחת מלהקות הפאנק האהובות עליי באופן אישי, חשוב אולי להזכיר שאלן גינזברג, משורר הביט אהב אותה מאוד ולכן שיתף איתה פעולה.

    בקופסאת ההקלטות של גינזברג Holy Soul Jelly Roll ישנו שיר אותו כתב והוזמן לקרוא באחת מהופעותיהם כשהם מלווים אותו. השיר נקרא: "Capitol Air" והוא מהווה לדעתי דוגמא יפה להצטלבות הדרכים בין הביט לפאנק.

    מוזר, אבל להיזכר בגל של להקות הפאנק זה להיזכר בילדות שלי. אלו היו מסוג הלהקות הראשונות שנחשפתי אליהן וזה היה לגמרי במקרה אחרי שקיבלתי חולצה מודפסת של "הקלאש" מדוד שלי.

  • אורי  On 05/17/2007 at 0:35

    המאוחרות יותר, כמו הדד קנדיז, בלאק פלאג וכו'. דרכן אפשר היה להבליט פן חשוב נוסף – היות הפאנק אנטי נאצי.

    בתחילת דרכו של הפאנק האנגלי ניסו הסקין האדס והנאצים להשתלט עליו ונדחו בכוח. בהופעה של הקנדיז בניו יורק, שנים מאוחר יותר, ענדו רבים בקהל צלבי קרס עם איקס אדום וגדול על הסמל הנאצי.

    ומילה אחרונה – סגנון הפאנק ממשיך להתקיים עד היום מבחינה מוזיקלית. גרין דיי לא היו מי שהם בלי צליל הפאנק, למשל.

    אחלה כתבה. שימחת אותי.

  • ג'וליה  On 06/15/2007 at 20:39

    ל"אואזיס" יש צליל מאוד מיוחד שמאפיין אותה, וכמה יהלומים נדירים בערימת הפחם הבלתי-מעובד שהם.

  • בן  On 06/15/2007 at 22:29

    I allways thought a punk was someone who took it up the ass

    באמת חסרה התייחסות קטנה לפאנק האמריקני (רוב רובן של להקות הפרוטו פאנק הן אמריקניות). אגב, פאנק אמריקני עכשווי הוא יותר מגרין דיי. הפאנק חי וקיימת בהרבה להקות אמריקניות עכשוויות כמו אלקליין טריו, טינאייג' בוטלרוקט, דילינג'ר פור ועוד.

    ואני לא מסכים איתך בדבר אחד, אולי הבריטים עיצבו את המראה והסאונד של הפאנק, אבל האמריקנים לקחו את העניין עד הסוף מבחינת הפילוסופיה ודרך החיים בתחילת שנות השמונים עם התחלת סגנון ההארדקור. עם פתיחת לייבלים עצמאיים כמו SST (מבית בלאק פלאג) ודיסקורד (מבית איאן מקיי, סולן פוגאזי ומיינור ת'רט) האמריקנים לקחו את העניין עד הסוף בזמן שהבריטים בעיקר אהבו את המוהוקים ושכול הופעה היא תירוץ לקטטה.

    חוץ מזה, אחלה של כתבה ואחלה של המלצות לסצנה הבריטית של אותה התקופה.

  • עידו הראל  On 06/16/2007 at 19:39

    פינג פונג אינסופי בין אמריקה ובריטניה,
    שהתחיל בעצם עם הולדת האומה האמריקנית
    והוצת מחדש בשנת 57' כשהבלוז הפך לרוק.

    אני חושב שוודקא היום המתח הנפלא הזה אבד,
    באינדי, במטאל, בפאנק וברוק
    אתה יכול להיות בלונדון,
    על גדות המסיסיפי או בישראל
    ועדיין להמשיך להתבוסס בבועה האסתטית שלך.

  • drorko  On 07/16/2007 at 23:16

    קצת באיחור מצאתי את הכתבה הנ"ל
    איזה פנינים עוד מתחבאים באתר .
    לפני שבועים ראיתי את איגי פופ כאן בת"א
    קופץ תזיזתי ומלא האנרגיה
    איגי שהחל את הפאנק שהפך כדרך העולפ לופ רוק פאנק.
    אחלה כתבה תבורך

  • אני~  On 08/29/2007 at 11:34

    ישבתי וקראתי את הכתבה נפעמת.
    ואז קראתי עוד פעם,
    ועוד אחת.
    אינני מסכימה עם כל אלה שבאו בטענות קודם, הם לא היו כותבים זאת טוב יותר.
    זה מפורט, מאתגר, מסביר את הכל בפירוט הכי מוצלח שמצאתי עד עכשיו בעברית.
    ישר כוח.

  • שלומית  On 10/14/2007 at 20:51

    איזה יופי של מאמר, הזכרת לי קודם כל כמה מהדיסקים שנחרשו אצלי בווקמן (כן ווקמן!) כ"כ הרבה פעם….
    ובעיקר הזכרת לי איך גם אני פעם כתבתי על פאנק כשהוצאתי מגזין פאנק עצמאי.
    :.)
    עם חלק ממה שכתוב אני מסכימה, עם חלק לא כ"כ, אבל העיקר שנהניתי לקרוא!

  • עמיחי  On 11/09/2007 at 0:09

    באתי לחתום את שרשרת האיחורים האינסופיים על המאמר הזה..
    מדהאני, היית מגדיר את זה כפאנק?

  • נועה ליברייטור  On 07/17/2008 at 2:00

    ציטטתי אותך בעבודת הסמינריון שאני כותבת. תודה על המאמר המאלף 😀

  • אורי  On 12/22/2009 at 16:26

    עדיין נהנה לשמוע את אואזיס לפעמים
    אחלה מאמר

  • אלינור ברגר  On 12/22/2009 at 18:25

    קראתי בענין רב. סיקרנת אותי. הולכת לבדוק כמה אלבומים שציינת פה..

  • רועי  On 02/27/2010 at 15:20

    באמת אחלה כתבה מפורטת כמובן עם המלצות טובות וחשובות…אבל היה חסר לי שם אחד
    מה עם the undertones????
    הלהקה האהובה על ג'ון פיל….
    בכל מקרה טלוויז'ין זה כבר גלגול שני של הפאנק שהוא הרבה יותר ארוך ומתוחכם שלימים יקבל כבר שמות אחרים כמו גל חדש ופוסט פאנק (הא כן ובאותו נושא למה להתעלם מג'וי דיוויזיון??)

  • רועי  On 02/27/2010 at 21:59

    מעניינת אותי דעתך\השקפתך לגבי היסודות שהניחו כבר ב68 the seeds על הפאנק והגראג'….
    ומה עם המודרן לאברס ששוב שיכללו גם הם את הניו וויב…?

  • בועז  On 02/28/2010 at 0:08

    די מדהים מה שעשו the seeds ב-1966, גאראז' ופאנק רוק מתוצרת אמריקה…

    אפשר להוסיף להם גם את איגי פופ והסטוג'ז.

    אני מתמקד בעיקר בלידת הפאנק בבריטניה של אמצע שנות השבעים.

  • בועז  On 02/28/2010 at 0:12

    אוניל אוניל והחברים מצפון אירלנד היו באמת אחת הלהקות המרשימות של הז'אנר והתקופה (ההיא). אלבום הבכורה שלהם מ-1979 ראוי להתייחסות כאן, ואעשה זאת בקרוב.

  • מתי ג'י Matt Gee  On 01/27/2011 at 0:17

    ואת Black Monk Time של ה MONKS משנת 1965 אתה מכיר?
    לא, אלה לא המונקס מהאייטיז.

    ה MONKS בהם מדובר כאן הם ארבעה חיילים אמריקאים שהיו מוצבים בגרמניה… וחברת Polydor (גרמניה) די בנתה עליהם.
    אז באותה תקופה לא קראו לזה פאנק… אבל זה פאנק, וכמה שנים טובות לפני הסטוג'ז.
    עזוב מה שסיפרו לך על להקות הפאנק/גראז' בארה"ב של הסיקסטיז…
    MONKS – Black Monk Time זה הדבר האמיתי.

  • יוסף ע  On 08/20/2012 at 23:22

    רשימה מאוד יפה, במיוחד כשפאטי מקבלת את הכבוד הראוי לה
    תוספת שלי מאלבום אהוב ומצהיב -stiff little fingers- tin soldiers אם אנלא טועה בלייבל של קוסטלו, לא יודע מי החיילי בדיל בשיר אבל מעביר הרהור על שנים בצבא
    ואגב פאנק הוא יותר גישה ולא רק מוזיקה, ראו את גג'וני ליידון הענק
    ותוספת של שיר פאנק שמציג היסטוריה אנושית והגיע לראש מצעד המכירות האנגלי
    the shamen- ebenezer good
    סיפור על ההסטוריה של משפחת איבן עזרא

  • אילן  On 11/16/2013 at 23:36

    איך לא הזכרת את הstranglers ?לפחות 4 האלבומים הראשונים שלהם היו פאנק טהור.החל מrattus norvegicus המופתי דרך no more heroes עד לblack and white ואפילו בraven ניתן לשמוע עוד שאריות של פאנק.ממליץ בחום .

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: