עכשיו אני אשיר כמו מכונת אהבה שבורה EELS

   

                                                       1996         EELS

 

מתוך להקות מצליחות נולדות קריירות עצמאיות של סולנים. ככה זה בדרך כלל. לא במקרה של האילז. קודם היה האיש, מארק אוליבר אוורט, האדם שקורא לעצמו E. ורק אחר-כך נולדה הלהקה שלו.

אוורט, 43, נולד ב-9 באפריל 1963 בוירג'יניה. התחיל לנגן בגיל 6 על פסנתר, השתלט גם על מערכת התופים ובגיל 10 התחיל להבריק גם על הגיטרה של אחותו. ילד פלא, אמרו המורים שלו. אוורט ניגן להפליא, באמת, אבל רק סמוך ליום הולדתו ה-30 הוציא את התקליט הראשון שלו, אחרי שורה של טרגדיות אישיות.

למה E, דווקא? "כשעברנו לקליפורניה היו המון 'מארק' בכיתה ובשכונה", סיפר בראיון לפני עשור. "אז החלטתי שאני אייחד את עצמי באיזשהו כינוי. לקחתי את האות הראשונה משם המשפחה שלי והתחלתי לחתום ככה בכל מקום. רק E. זהו. היה ברור לי שגם על תקליט הבכורה שלי אני אחתום ככה".

ב-A MAN CALLED E (דצמבר 1992) יש את כל שלל המרכיבים יהפכו את אוורט לאחד היוצרים החשובים בתחילת המאה ה-21. שפע של קטעים שנעים בין הדבש לבין הדם, בין הנוסטלגיה לימי האושר של הילדות לבין ההתפכחות הכואבת שנולדה מהתנגשות החזיתית בחיים. הקשיבו ל"סימפוניה לפסנתר צעצוע בסול מינור"; "אתה תהיה הדחליל!"; "הנעימה של E" ; ויותר מכל: ל"שלום עולם אכזר", שפותח את תקליט הבכורה שלו כסולן, של מארק אוליבר אוורט.

 

 

הימים ימי הגראנג' של סיאטל, קורט קוביין הוא גיבור הדור המדוכא ואף אחד לא שם לב ל-E ולתקליט הסולו הצנוע והמיוחד שלו. אז הוא מוציא עוד אחד באוגוסט 1993. "חנות הצעצועים השבורים". עם אותה נגיעה בנקודת הכאב העמוקה ביותר ושילוב של פסנתר, גיטרה אקוסטית וכלי מיתר שעוטפים את הקול הצרוד מעט, חזק ולפעמים נשבר בקצוות, מפוכח אבל שובר-לב בכנותו.

גם תקליט הסולו השני נכשל כליל. "אין מקום ליוצרים אישיים", אמר E לסובביו. "זו תקופה של להקות רוק ששוטפות את הכל. אף אחד לא רוצה להקשיב לבן אדם עם גיטרה, אבל למישהו שיש מאחוריו להקת רוק אולי כן יקשיבו". אז אוורט הלך למצוא חברים כדי להקים איתם להקה. הוא קרא לה EELS לא בגלל חיבה מיוחדת לצלופחים, אלא בשל נימוק מקורי במיוחד: "רציתי שבחנויות ישימו את התקליטים של הלהקה ליד שני אלבומי הסולו שלי, כדי שאולי ככה תהיה להם איזושהי תחיה מחודשת, אז חיפשתי שם שקרוב באלף-בית לאות E".

הוא צדק. את Beautiful Freaks (אפריל 1996) תקליט הבכורה של ה-EELS שמו צמוד לשני הסולואים של E והם אכן זכו לאיזושהי תחיה בזכות הצלחת הלהיט שפתח את הדיסק: "נובוקאין לנשמה". "החיים קשים, וכמוהם גם אני. מוטב שתתני לי משהו, כדי שלא אמות. נובוקאין לנשמה".

Life is hard and so am i
You better give me something
So I don’t die
Novocaine for the soul
Before I sputter out

Life is white and I am black
Jesus and his lawyer
Are coming back
Oh my darling will you be here
Before I sputter out

יש עוד שירים נפלאים בדיסק הזה, "יצורים יפהפיים". "הבית של סוזן", למשל. אוורט כותב על שיטוט ברחובות, עד לבית של סוזן, שאליו הוא הולך "כי אני לא יכול להישאר לבד הלילה". בדרך הוא פוגש זקנה משוגעת, שדופקת על בקבוקים, כי הבית שלה נשרף. "האנשים אמרו שהיא באמת לא היתה כזאת משוגעת", הוא אומר.

There's a crazy old woman smashing bottles
on the sidewalk where her house burnt down 2 years ago
people say back then she really wasn't that crazy
 בהמשך המסע האורבני, בדרך לבית של סוזן, הוא מוצא על המדרכה נער בן 15 שחטף כדור בראש. הצוות הרפואי מכניס אותו לתוך שק. בינתיים, בבית שליד יש איזה זוג שמתווכח על איזו שטות ואור הפלורסנט בוהק על עורם המזדקן. אבל הוא ממשיך אל הבית של סוזן. הוא לא יכול להישאר לבד הלילה.

הקלאוסטרופוביה והדיכאון והמלחמה בהם נוכחים גם ב-Not Ready Yet כשהוא משקף את שני העולמות, זה שמחוץ לחדר, מחוץ לבית, מחוץ ל-E המיוסר, וזה שבפנים, שמלא בריקנות ובאובדן ומסעיר את החלומות.

there's a world outside
and i know 'cause i've heard talk
in my sweetest dream
i would go out for a walk

but i don't think i'm ready yet

אני אצא החוצה, אלך ואבדוק את השמועות על העולם הזה, שמתקיים בחוץ…אבל אני לא חושב שאני מוכן לזה עדיין. עדיין לא.

 

 

אלקטרו שוק בלוז (1998)

 

התקליט השני של ה-EELS הוא האוטוביוגרפיה המצמררת והפשוטה של אוורט. בנעוריו היה זה הוא שמצא את אביו מת. כמה שנים אחר כך, בעוד אמו מתמודדת עם מחלת הסרטן, התאבדה אחותו האהובה אליזבט, שאוורט (לדבריו) חייב לה את כל השכלתו המוזיקלית. אליזבט היתה זו שהשמיעה לו את "פט סאונדס" ואת ג`ון קולטריין ואת הבירדז ובעיקר את ניל יאנג.

וכך האלבום השני של ה-EELS נפתח עם שיר בשם "Elizabeth on the Bathroom Floor". אליזבט, שמרגישה שחייה אבודים וחסרי משמעות והיא מסיימת אותם במו ידיה.

Laying on the bathroom floor
Kitty licks my cheek once more
And I….
I could try
But waking up is harder when you wanna die

Walter’s on the telephone
Tell him I am not at home
‘cause I…
Think I…
Am going to a place where I’m always high

My name is Elizabeth
My life is shit and piss

 

צולל אל תוך הכאב והצער, אבל מגיח ממנו בסוף עם שני שירים מזככים. טילטול נפשי מעביר אותך מקבץ השירים הזה של אוורט, שגם משאיר אותך בסופו של דבר מרוקן, בוהה, מהורהר, נפעם מיופיו והלב מחשב להיקרע. זהו תחילת המסע של אוורט מהמעמקים העמוקים של האופל, אל האוויר שבחוץ, מעל למים הסוערים.

 

הפרחים של תאטרון גלאקסי (2000)


תיאטרון הגלאקסי היה אולם הופעות בלוס אנג'לס, שבו אוורט ראה מופעים בנעוריו. בכניסה היו פרחי חרצית בוהקים בשמש הקליפורנית. אלה גם הפרחים שהיו בהלוויות של אביו, אמו ואחותו. פרחי הילדות הפכו לפרחי הלוויה. פרחי התום שאבד. פרחי התקווה. פרחי הרוע. הפרחים שמפוזרים למרגלות תיאטרון הגאלאקסי כזכרונות ילדות מהולים בעצב ההווה ועם ההחלטה הברורה של מארק אוליבר אוורט, האיש שקורא לעצמו E: להמשיך לחיות.  להמשיך ליהנות ממה שאפשר.להמשיך וליצור.

האלבום הזה, למרות העצבות המובנית, המוטמעת ביצירה של אוורט וה- EELS, הוא דווקא סוג של חיוך נוגה, כזה שמצטייר על הפנים כשהדמעות טרם יבשו על הלחיים. KEEP SMILING אומר צ`רלי צ`פלין לזוגתו בסוף הסרט "זמנים מודרניים", כשהכל לכאורה אבוד – והם יוצאים אל האופק הפתוח, אל העתיד. "אח, איזו דפיקה", שר אוורט, "איזה בעסה זה להיות כאן בלעדייך", והפסנתר ענוג ורביעיית המיתרים עוטפת אותו במעטה עצוב-מתוק. כך גם האלבום הזה. מושלם כשני קודמיו. עוד פריט חובה לאוהבים את החיים.

 

סולג'אקר – הזעם והתהילה ואיפה אלוהים? (2001)

 אחרי זכיה בפרס הבריט, עם פסקול לסרט ברקורד וסיבוב הופעות מצליח באירופה. הזעם והתהילה והעצב של אוורט הם מצרך עובר לסוחר, מתברר. לעוגמה והצער יש אפיל של הצלחה. יחסית לקודמיו סולג'אקר דווקא פחות מגובש ועדיין, כמו תמיד, בכל תקליט שאוורט עושה יש כמה שירים שגורמים לי לעצור את הנשימה מרוב יופי. גם זהו, בסופו של דבר, פריט חובה לכל חובב צלופחי העצב. "תחושה רעננה", למשל, אולי האופטימי בשיריו של אוורט אי פעם, נותן שם טוב למושג "שיר אהבה". תראו איזה יופי הוא כותב לה:

Try, try to forget,
what's in the past ,tomorrow is here.

Love, orange sky above
lighting your way
there's nothing to fear

אין מה לחשוש. שמי שקיעה כתומים מעל. נסי לשכוח  מה היה בעבר, המחר נמצא כאן. עכשיו, ולך אין אפילו מושג מה זה בשבילי להיות לידך:

 You don't have a clue

 what it is like
to be next to you

SHOOTENANNY (מאי 2003)

 

אוורט יודע להתרפק על ימי הנעורים באופן כזה שגורם לך להרגיש כאילו היית שם איתו, בחצר האחורית של הכנסיה ביום ראשון, משחקים כדורסל במקום להאזין לדרשת הכומר. רצועה מספר שלוש תמיד מצליחה לגרום לי להניח לכל מה שאני עושה ולהתמסר לרגשות הצפים ומציפים. The Good Old Days הוא השיר שסביבו בנוי האלבום הזה, שירה שמצדיק ל-Without your love של רוג`ר דאלטרי מתחילת האייטיז. שיר אהבה ממוען לאשה שממול. I guess I could be a quiet hero
No one knows the good I’ve done

שר אוורט. יכולתי להיות גיבור שקט. אף אחד הרי לא יודע את כל הטוב שעשיתי…אבל הוא מבקש ממנה לראות את הטוב וכתמיד, מביא כדוגמא את חייו האישיים, את היכולת להתעורר מחלום רע ולשמוח אל היום החדש, כמו הילדים שיוצאים החוצה לשחק, מאושרים על היום שזה עתה הפציע. כל יום יכול להיות "הימים הטובים ההם", אם רק נראה את זה ככה – הוא כותב.

I like waking up after a bad dream
Makes it feel like life ain’t bad
Little kids go out to play
They’re just happy it’s another day
It’s up to you and me
And who’s to say
These could be the good old days

אוורט שר ללא מאמץ, בהתכוונות מלאה, וברקע שתי גיטרות אקוסטיות, מנוגנות בשני הרמקולים השונים, באס מינימליסטי וגיטרת סלייד צובטת. זה כל מה שיש כאן, אבל דבר לא חסר. מינימליזם מרוכז ורב-יופי.

להיות אדם בוגר ובודד קשה יותר מלהיות נער מבטיח ואהוב בוירג`יניה, ומאוחר יותר בקליפורניה, של שנות השמונים. מארק אוליבר אוורט לבד, גם כשהוא ביחד, והוא ממציא את ה-EELS שוב, בפעם הרביעית.
עכשיו זה כבר ברור לגמרי: מדובר בגאון.

 

Blinking lights (יולי 2005)

הביטו על התמונה, כמו פילם ישן שצבעיו השתנו עם השנים. הגבעה, הפארק, הילדה והכלב הדלמטי. אורות מהבהבים כזכרונות מן העבר. תמונות מבזיקות על לוח התודעה של הנפש. אוורט פורש סאגה רחבת-ידיים באלבום כפול, שאפתני ומופלא. המופלא שבאלבומיו. אין רגע דל, מיותר או מוגזם והאיזון המושלם בין איפוק לבין הרגע המבעבע יכול בקלות, במצבים מסויימים, להגיר דמעות מעיני. החיים אחרי המוות (של יקיריו). זו המהות שסביבה ולתוכה רקח ויצק E את כל כשרונו ורגישותו. אלבום מרגש מאוד. "אורות מהבהבים על כנף המטוס שבשמיים, יום אחד אני אהיה בסדר, שוב, והרופא שבשמיים יוציא אותי חי מזה, אבל בינתיים מעל צמרות העצים, אורות מהבהבים".

Blinking lights on the airplane wings
Up above the trees
And the doctor in the sky
Gonna bring his chopper down
Gonna bring me out alive

 


שלושה אלבומי הופעה יצרו ה-EELS בעשור של פעילות. electro shock blues show היה הראשון. 73 דקות של מופע שלם, שהוקלט בדצמבר 1998 בהילברסם, הולנד.

"הו, איזה בוקר נפלא" היה השני והוא יצא בינואר 2000 (17 קטעים, רובם מהופעה בגלזגו וחלקם מהופעה אחרת בלוס אנג'לס).

 ועכשיו מגיע השלישי EELS with strings – הופעה חיה ב"טאון הול' (שיצא גם במהדורת די.וי.די, עם עוד 8 שירים נוספים וראיון עם אוורט).

 

האילז בהופעה בניו יורק מצליחים לעורר את אותן תחושות ומחשבות כמו באלבומים. השילוב הבלתי נתפס הזה בין טראגיות לבין שמש מאירה על שדות צבעוניים, קומיקס, ילדים ופרחים. אנחנו ב-2006, מארק אוליבר אוורט סוגר 10 שנים עם האילז באלבום הופעה חיה, שבו הרכב כלי קשת ומיתר מתפקד על תקן להקת רוקנרול. אלבום שהוקלט בטאון הול בניו יורק ביוני 2005.  אחרי האלבום הכפול והמושלם "אורות מהבהבים", החליט אוורט שהוא לא יוצא לסיבוב הופעות עם החומר הזה. מצד שני, באחר צהרים אביבי בגינת הבית בלוס אנג'לס, עם סיגריה ומשקה, הוא החליט לעשות משהו שונה. להקים הרכב חד-פעמי של נגנים קלאסיים ולהעלות מופע אחד ויחיד, שבו יבוצעו שירים מכל הקריירה שלו.

התוצאה היא האלבום הזה, "האילז עם מיתרים – הופעה חיה בטאון הול בניו יורק". 22 שירים, ביניהם שלוש גירסאות כיסוי לשירים שאוורט אוהב במיוחד, והכל בנוי כמעין אופרה קברטית מחשמלת, למרות שיש שם יותר מיתרים וכלי קשת מאשר כלים חשמליים. אוורט הצליח להוכיח שרוקנרול אנרגטי, שמתפוצץ אל השמיים, אפשר לנגן גם עם ויולה וכינורות ופסנתר כנף.


אני אתחיל דווקא בשלושת הקאוורים שבחר E להגיש לקהל הניו יורקי: אחד "הנערה מצפון המדינה" (במקור: ג'וני קש ובוב דילן מ-1969), השני הוא "הצד העלוב של העיר", של לו אדלר וג'וני ריוורס הניו יורקים, מ-1965, והשלישי "בלרינה יפהפיה" של  The Left Banke  – להקה ניו יורקית מיתולוגית מסוף הסיקסטיז. שלושת השירים משתלבים במרקם הכללי של המופע, ולא נשמעים כגחמת אמן שמצדיע לאלילי ילדותו.  הוא מבצע אותם כל-כך טוב, שהם נולדים מחדש תחת כנפי האמן שלו, כמו היו שלו מאז ומתמיד. הכאב של אוורט הוליד יצירות בהירות ומוארות, ולא אפלות. שברון הלב שלו מתבטא בחמלה מודעת וברורה ובנסיון לדבוק ביופי ובעדינות. בכל מקרה, פנו מקום של כבוד בתקליטיה.

 

האילז עם מיתרים. עטיפת האלבום

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איתי  On 04/05/2006 at 13:40

    תודה.
    אז איזה מהאלבומים מומלץ למי שטרם שמע את הלהקה או את תקליטי הסולו?

  • ריקי  On 04/05/2006 at 17:00

    והאלבום האחרון בהופעה פשוט נפלא, ענק.

  • Moon  On 04/05/2006 at 21:17

    התעורר בי חשק כזה לשמוע מוסיקאי שאינני מכירה, רק מלקרוא אודותיו

    כתוב מאד מרגש ויפה, בועז, תודה!

  • קסיופאה  On 04/05/2006 at 22:20

    רק תמשיכו שניכם לכתוב על מוסיקה נפלאה ועלומה, על ג'פרי לי פירס וג'נדק וברקלי ג'ימס הרבסט ואילז… איזה יופי שיש אתכם!

  • האלמוני  On 04/05/2006 at 22:30

    כן, העטיפה של אורות מהבהבים כיכבה בזמנו כמה זמן, על הדסקטופ שלי.

    זה גרם לי לחשוב, העטיפה הזו, על התקופה. פעם, כשהכל נראה אחרת לחלוטין.

    או אם לצטט את פנחס שדה: "כל החיים, כל החיים עדיין…"

  • bernuli  On 04/06/2006 at 2:35

    הזדמן לי להיות בהופעה האחרונה לפני שנה באירופה
    זו חוויה מדהימה, שהדיסק החדש, לדעתיף לא מצליח להעביר את כולה
    מעבר לעובדה שהחומר שחו הוא נפלא, הוא מוגש בצורה מעניינת, מגרת חושים – אתה לא יודע למה לצפות
    ההרכב הקבוע מתוגבר ברביעית כלי מיתר שביחד יוצרים גיוון צליל מדהים, תוך שימוש בהרבה כלים
    מומלץ מאד, למי שיצליח לתפוס אותם בהופעה

  • בנו של האין  On 04/06/2006 at 18:44

    פעם ראשונה ששמעתי את האילס היה ב88 כשהשמיעו את susan's house.
    יודע מה, יכול להיות שזה אפילו היה בזכותך.
    מאז אני דבוק ללהקה. תודה על הסדר בדיסקים ועל הביוגרפיה.

    אגב, בהופעה של 'הו, איזה בוקר נפלא' הם משנים את המילים של הבית של סוזן. מאוד הפריע לי בהתחלה כי אהבתי כל כך את המילים של השיר, אבל איכשהו, הגרסה הראשונה עם המבט כלפי העולם והגרסה של ההופעה שבה הוא שר על הזוגיות שלהם בלבד- מתחברות למשהו יפה יחד.

  • פיד  On 04/07/2006 at 0:45

    למרות שאני לא מכיר לעומק את האיש ופועלו לא יכולתי שלא לחוש הזדהות. רק שאלה אחת הציקה לי: באיזה אלבום מופיע השיר Last stop: This town?

    אגב, שני החברים הנוספים שהקימו את הEELS נקראו גם הם בכינויים בלבד: טומי ובוב

  • אינדיעינת  On 04/07/2006 at 18:06

    תגידו, זה רק הדמיון המזרחי שלי או שהילדה מהעטיפה של "beautiful freaks" נראית כמו פרסומת של יופלה?

  • בועז  On 04/07/2006 at 22:19

    השיר Last stop: This Town נכלל בפסקול הסרט
    Everything Is Beautiful in Its Own Way
    http://www.allmusic.com/cg/amg.dll?p=amg&sql=10:hz831va1zzpa

    וגם, כמובן, באלקטרו שוק בלוז מ-1998

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: