כשנשים יפסיקו לשאת מראות

כְּשֶׁנָשִׁים יַפְסִיקוּ לָשֵׂאת
מַרְאוֹת איתַן
לְכָל מָקוֹם
אוּלַי אָז
הֵן יוּכְלוּ לְדַבֵּר אִתִי
עַל
שִׁחְרוּר.

צ'רלס בוקובסקי ; תרגום: מואיז בן הראש

דנה ספקטור כתבה פעם שהדבר שהכי מעסיק נשים במיטה זה איך הן נראות. מסיבה זו, כנראה, יש תנוחות שנשים מעדיפות על פני תנוחות אחרות. לא שזה יותר כייף להן, בהכרח. זה פשוט נראה יותר רזה. כי מה היא כבר ההנאה לעומת איך שזה נראה.

לא רק במיטה נשים מתעסקות עם "איך זה נראה". גם בתקשורת. חברתי הטובה מ' יוצאת מתוסכלת בכל פעם מחדש אחרי שהיא מופיעה בטלוויזיה: "החברות אומרות לי איזה יופי נראיתי, ומאיפה השמלה הכחולה ואם התאפרתי לבד. והגברים? הם תמיד אומרים לי שהייתי קיצונית ותוקפנית מדי".

אז האם זה באמת ככה? נשים ישימו לב לאיך נראית וגברים יתעצבנו מזה שהיית "גברית" מדי?

היחס לנשים בטלוויזיה הוא מחפיר, מצד גברים ונשים כאחד. לא מעט נשים חטפו את פצצת העלבון "לא עוברת מסך" וגם ספגו ביקורות על החליפות או הפן שלהן, בזמן שאיש לא העז לצייץ על מראה של שדרן גבר, כי גבר יכול להיות שמן, קירח או סתם מכוער – והוא עדיין "יעבור מסך".

לעתים קרובות גברים טוענים שנשים הן "אגרסיביות", מפני שתוקפנות עדיין נתפסת כתכונה "גברית" יותר. אבל גם נשים אינן חפות משיפוט גופני. עיון בטקסטים נשיים על בסיס קבוע יגלה עיסוק מתמיד בחיצוניותן של נשים אחרות. כשזה נוגע בנשים אחרות, מיד יישלף נשק יום הדין: המראה החיצוני.

(מתוך כתבה של קארין ארד על מפגש טראומטי עם פקידה לא אדיבה במיוחד במשרד הפנים בתל אביב):

…הפקידה הזונה פתחה ג'ורה על אחותי. "תלכי מפה!" צעקה המכוערת, "מה את עומדת לי על הראש?"

"תתנצלי, חתיכת פרה", סיננתי בזעם, "תתנצלי מיד. זה שלא מזיינים אותך לא נותן לך זכות להיות חרא בן אדם. תתנצלי." רעדתי בעצבים בכל הגוף. למזלה של הכונפה המצויה הזו הגיע עומרי השומר…"

"זונה". "מכוערת". "פרה". "כונפה מצויה". מה היו עושים לעיתונאי גבר שהיה מעז לכנות כך אשה כלשהי, מעצבנת ככל שתהיה? מה היו עושים לכתב ממין זכר שהיה טוען שהיחס הרע במשרד הפנים נובע מהעובדה שהפקידה לא קיבלה זין לאחרונה?

מה אנחנו כבר רוצות בחיים?

כתבה פעם מלי קמפנר: "מה כבר אנחנו רוצות בחיים אם לא קצת אהבה ונחמה, שהאוכל יודע כל כך טוב לספק? אז נכון שיש מי שדווקא ברגעים האלה לא יכולה להכניס כלום לפה, אבל רובנו שבויות בקשר הבלתי נפרד הזה של נפש ואוכל…" המאמר של קמפנר, אגב, לא נהנות מאוכל, פוחדות מסקס – עסק במתאם העגום שבין נשים העסוקות באובססיביות במשקל גופן לבין חוסר יכולתן של אותן נשים עצמן ליהנות ממין. עיקרי הדברים: 30%-40% מהנשים שיש להן בעיות בתפקוד המיני סובלות גם מהפרעות אכילה.

מאמר אחר, של סמדר פרגר "אם אין גופי לי – איני לי", תוהה איך זה קרה שילדות בנות 6 נזהרות שלא לאכול יותר מדי "כי ילדות שלא אוכלות הופכות לדוגמניות". כותבת פרגר: "איך זה קרה שבעולם של היום ילדות קטנות כבר מאומנות היטב להתכחש לתחושות ולרגשות העולים מתוכן? איך זה קרה שילדות קטנות כבר ספגו, הפנימו והבינו שכדי לתפוס לעצמן מקום של כבוד בעולם עליהן להיות רזות. כל-כך רזות, כחושות, שקופות, שדופות, דקות, חסרות שומן לחלוטין, נטולות קימורים? איך זה קרה שכרטיס הכניסה של נשים לחברה של היום – הוא מידות גופן? ואיך זה קרה שכולנו משתפות פעולה (במידה זו או אחרת) עם תרבות הסגידה לרזון?"

איך זה קרה, באמת? אם יש סולידריות נשית, איפה היא? מדוע היא נעלמת כשמדובר במראה הגוף הנשי?

הנה חלקים ממאמר מקצועי של ד"ר ליאורה אברמוב, רופאת נשים מומחית, מהמובילות בארץ בתחום קידום הבריאות המינית של נשים (ההדגשות הן שלי):

"כמה נשים אתם מכירים שמרוצות באופן מוחלט מגופן ומהמראה שלהן? הרי ניתן לספור אותן על כף יד אחת!
אין אשה שתאהב את כל חלקי גופה, תמיד היא תמצא עצמה או מלאה מדי ( שהרי החברה שלנו לוחצת למראה אנורקטי ושדוף) או שמשהו  במבנה גופה לא יתאים לתדפיסי האופנה! המפתיע שלמרות עשורים של פמיניזם ושל  פריצת הנשים למקצועות גבריים, של לחימה להגיע למצב של לשוויון בין המינים, ולהשגיות, הרי שעדיין הנשים לא נגמלו מהיחס השלילי שלהן לגופן…

…התרבות המערבית מדגישה שהצלחה קשורה למראה ולאו דוקא לתוכן. אבל הגברים שגם הם עונים לתפיסה חברתית זו אינם שוקעים לשנאה עצמית וחוסר קבלה כמו הנשים גם אם הם לא אוהבים את המראה שלהם.
אז בכל זאת מדוע רק הנשים שוקעות למעגל הזה של שנאה  וחוסר קבלה של גופן?…

…הכוח בידי הנשים להחליט לשנות את ההתיחסות לגופן. הנשים צריכות להיות קשובות לרגשות האמיתיים שלהן ולתת להן מקום. התהליך לוקח זמן ואנרגיות. ודורש תמיכה סביבתית. רק אז ילמדו הנשים לכבד ולאהוב את גופן כמות שהוא ולהגיע לשחרור מתכתיבי  החברה הפטריאכלית….

(מתוך "חשק מיני – תדמית הגוף" מאת ד"ר ליאורה אברמוב)