כשנשים יפסיקו לשאת מראות


כְּשֶׁנָשִׁים יַפְסִיקוּ לָשֵׂאת
מַרְאוֹת איתַן
לְכָל מָקוֹם
אוּלַי אָז
הֵן יוּכְלוּ לְדַבֵּר אִתִי
עַל
שִׁחְרוּר.

צ'רלס בוקובסקי ; תרגום: מואיז בן הראש

דנה ספקטור כתבה פעם שהדבר שהכי מעסיק נשים במיטה זה איך הן נראות. מסיבה זו, כנראה, יש תנוחות שנשים מעדיפות על פני תנוחות אחרות. לא שזה יותר כייף להן, בהכרח. זה פשוט נראה יותר רזה. כי מה היא כבר ההנאה לעומת איך שזה נראה.

לא רק במיטה נשים מתעסקות עם "איך זה נראה". גם בתקשורת. חברתי הטובה מ' יוצאת מתוסכלת בכל פעם מחדש אחרי שהיא מופיעה בטלוויזיה: "החברות אומרות לי איזה יופי נראיתי, ומאיפה השמלה הכחולה ואם התאפרתי לבד. והגברים? הם תמיד אומרים לי שהייתי קיצונית ותוקפנית מדי".

אז האם זה באמת ככה? נשים ישימו לב לאיך נראית וגברים יתעצבנו מזה שהיית "גברית" מדי?

היחס לנשים בטלוויזיה הוא מחפיר, מצד גברים ונשים כאחד. כרמית גיא ולאחרונה קרן נויבך חטפו את פצצת העלבון הדוחה "לא עוברת מסך" אבל גם אילנה דיין ושלי יחימוביץ' ספגו בזמנו ביקורות על החליפות או הפן שלהן, בזמן שאיש לא העז לצייץ על המראה של אמנון אברמוביץ, נניח. כי גבר יכול להיות שרוף, שמן, קירח או סתם מכוער – והוא עדיין "יעבור מסך", משום מה. פעם גברים פחדו שיאשימו אותם בשוביניזם, סקסיזם וכו' – והיום נדמה שפגה הבושה, ונעלמה.

לעתים קרובות גברים טוענים שנשים הן "אגרסיביות", מפני שתוקפנות עדיין נתפסת כתכונה "גברית" יותר, משום מה. אבל גם נשים אינן חפות משיפוט גופני. עיון בטקסטים נשיים על בסיס קבוע יגלה עיסוק מתמיד בחיצוניותן של נשים אחרות. כשזה נוגע בנשים אחרות, מיד יישלף נשק יום הדין: המראה החיצוני.

כך, למשל, כתבה פעם קארין ארד על מפגש טראומטי עם פקידה לא אדיבה במשרד הפנים בתל אביב:

"הפקידה הזונה פתחה ג'ורה על אחותי. "תלכי מפה!" צעקה המכוערת, "מה את עומדת לי על הראש?"

"תתנצלי, חתיכת פרה", סיננתי בזעם, "תתנצלי מיד. זה שלא מזיינים אותך לא נותן לך זכות להיות חרא בן אדם. תתנצלי." רעדתי בעצבים בכל הגוף. למזלה של הכונפה המצויה הזו הגיע עומרי השומר…"

"זונה". "מכוערת". "פרה". "כונפה מצויה". מה היו עושים לעיתונאי גבר שהיה מעז לכנות כך אשה כלשהי, מעצבנת ככל שתהיה? באיזה רוטב היו מבשלים את הכתב הזכר שהיה טוען שהיחס הרע במשרד הפנים נובע מהעובדה שהפקידה לא קיבלה זין לאחרונה?

מה אנחנו כבר רוצות בחיים?

כתבה פעם מלי קמפנר: "מה כבר אנחנו רוצות בחיים אם לא קצת אהבה ונחמה, שהאוכל יודע כל כך טוב לספק? אז נכון שיש מי שדווקא ברגעים האלה לא יכולה להכניס כלום לפה, אבל רובנו שבויות בקשר הבלתי נפרד הזה של נפש ואוכל…" המאמר של קמפנר, אגב, לא נהנות מאוכל, פוחדות מסקס – עסק במתאם העגום שבין נשים העסוקות באובססיביות במשקל גופן לבין חוסר יכולתן של אותן נשים עצמן ליהנות ממין. עיקרי הדברים: 30%-40% מהנשים שיש להן בעיות בתפקוד המיני סובלות גם מהפרעות אכילה.

מאמר אחר, של סמדר פרגר "אם אין גופי לי – איני לי", תוהה איך זה קרה שילדות בנות 6 נזהרות שלא לאכול יותר מדי "כי ילדות שלא אוכלות הופכות לדוגמניות". כותבת פרגר: "איך זה קרה שבעולם של היום ילדות קטנות כבר מאומנות היטב להתכחש לתחושות ולרגשות העולים מתוכן? איך זה קרה שילדות קטנות כבר ספגו, הפנימו והבינו שכדי לתפוס לעצמן מקום של כבוד בעולם עליהן להיות רזות. כל-כך רזות, כחושות, שקופות, שדופות, דקות, חסרות שומן לחלוטין, נטולות קימורים? איך זה קרה שכרטיס הכניסה של נשים לחברה של היום – הוא מידות גופן? ואיך זה קרה שכולנו משתפות פעולה (במידה זו או אחרת) עם תרבות הסגידה לרזון?"

איך זה קרה, באמת? אם יש סולידריות נשית, איפה היא? מדוע היא נעלמת כשמדובר במראה הגוף הנשי?

הנה חלקים ממאמר מקצועי של ד"ר ליאורה אברמוב, רופאת נשים מומחית, מהמובילות בארץ בתחום קידום הבריאות המינית של נשים (ההדגשות הן שלי):

"כמה נשים אתם מכירים שמרוצות באופן מוחלט מגופן ומהמראה שלהן? הרי ניתן לספור אותן על כף יד אחת!
אין אשה שתאהב את כל חלקי גופה, תמיד היא תמצא עצמה או מלאה מדי ( שהרי החברה שלנו לוחצת למראה אנורקטי ושדוף) או שמשהו  במבנה גופה לא יתאים לתדפיסי האופנה! המפתיע שלמרות עשורים של פמיניזם ושל  פריצת הנשים למקצועות גבריים, של לחימה להגיע למצב של לשוויון בין המינים, ולהשגיות, הרי שעדיין הנשים לא נגמלו מהיחס השלילי שלהן לגופן…

…התרבות המערבית מדגישה שהצלחה קשורה למראה ולאו דוקא לתוכן. אבל הגברים שגם הם עונים לתפיסה חברתית זו אינם שוקעים לשנאה עצמית וחוסר קבלה כמו הנשים גם אם הם לא אוהבים את המראה שלהם.
אז בכל זאת מדוע רק הנשים שוקעות למעגל הזה של שנאה  וחוסר קבלה של גופן?…

…הכוח בידי הנשים להחליט לשנות את ההתיחסות לגופן. הנשים צריכות להיות קשובות לרגשות האמיתיים שלהן ולתת להן מקום. התהליך לוקח זמן ואנרגיות. ודורש תמיכה סביבתית. רק אז ילמדו הנשים לכבד ולאהוב את גופן כמות שהוא ולהגיע לשחרור מתכתיבי  החברה הפטריאכלית….

(מתוך "חשק מיני – תדמית הגוף" מאת ד"ר ליאורה אברמוב)


Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ג'ול  On 04/04/2006 at 13:37

    "…שתי נשיקות ב-מ-צ-ח"

    עוד לא הבנתי מה הקשר בין מראה בתיק לשוויון. מה, אני צריכה להיות מכוערת, בלתי-מטופחת-בעליל, כונפה אמיתית או עונש ויזואלי כדי לזכות בשיוויון, כדי לטעון בכלל לשיוויון? אני לא יכולה לבקש שיוויון ועדיין להרגיש טוב עם הליפסטיק שלי? מה, רק ליאיר לפיד מותר גם לשים ג'ל, גם לעבוד על הגוף השרירי, גם לתרגל שעות פוזות ומבטים מול המראה (זה הרי רור שהוא עובד על זה…)ו-ג-ם לקבל תכנית בפריים-טיים והון כסף על מסע פרסום שהוא לא מוכן לעשות בו כלום (מבחינת משחק) אלא רק לדקלם טקסטים, שגם אותם כתוב לו בחוזה שהוא יכול לאשר או לפסול?

    מה קרה, אם אני שמה ליפסטיק, נועלת נעלי עקב (בלבד), חובבת חצאיות וחזיות מושקעות, זה לא מקנה לי זכות לשיוויון, לשכר גבוה, לתנאים מפליגים ולכל שאר הדברים שכ"כ מובנים מאליו לכל גבר?
    זובי.

    צר לי, אבל אני לא רואה פמיניזם כמו שפמיניזם הגדיר את עצמו כתנועה. פמיניזם הוא נשיות. נשיות היא משהו ברור מאליו בשבילי. הוא לא מעלה ולא מפחית, לא מגדיר אותי ולא מצמצם את זכויותי. הוא המין איתו נולדתי ואיתו טוב לי, אני אישה, וזהו. זה לא משהו שאני מתנצלת, מבארת, מהססת בו או תוהה לגביו. לשיוויון אין קשר למראה שאני נושאת איתי, שיוויון מגיע לי כאחת האדם, ולא כי יש לי שדיים.

    בוקובסקי, שהוא משורר שאני מאוד אוהבת, לא יכול להתפלא על נשים אם שיוויון הוא נושא לכתיבת שיר ותמיהה. ושלי יחימוביץ' לא תחליט לי אם אני פמיניסטית או לא, וכמה פעמים בשנה מותר לי למרוח ליפסטיק כדי להיחשב כזו.

  • קסיופאה  On 04/04/2006 at 13:46

    ברור שאף אחד לא אומר לך להיות מכוערת…הרי זה די ברור שבוקובסקי התכוון לענין הסימבולי… ברגע שנשים יפסיקו להתייחס באופן מוקצן למה שמשתקף באיזושהי מראה (בתיק, או השער של ואניטי פייר כסוג של מראה), אז אולי אפשר יהיה לדבר על שחרור. גברים משוחררים מהצורך להיות יפים תמיד בכל מחיר וללא תנאי, ולכן גם גברים יותר משוחררים. זו, לדעתי, כוונת המשורר.

  • עוטפת דגים  On 04/04/2006 at 14:20

    ואני מסכימה לחלוטין עם המשורר ועם הכותב. היופי אצל נשים הפך כבר מזמן לאובססיה בלתי נשלטת. צריך להחזיר אותו לפרופורציות היאות לו ולהעמידו מאחורי החוכמה, העדנה ועוד כמה תכונות "לא חשובות"

  • ג'ול  On 04/04/2006 at 14:36

    אני מבינה שאם אמרתי באותו משפט את המילים ליפסטיק, חצאית, עקבים, וחזיות, זה סימן מבחינתך שלא הבנתי את המשל, את כוונת המשורר ואת הסימבוליזם… ובכן, תודה, באמת ת-ו-ד-ה על ההסבר. תמיד הדהים אותי איך זה שנשים ביקורתיות יותר בכל מה שקשור לנשים אחרות.

    את כנראה פיספסת את שיעורי ההיסטוריה שבהם לימדו אותנו על יוון הקלאסית ופולחן היופי הגברי שהיה פופולרי אז, אולי לא שמעת על מדיהם המפוארים והנרקיסיסטיים של חיילי האימרפיה הרומית, יכול להיות שבדיוק היית חולה ביום שלימדו על מלכי צרפת והרברבנות החיצונית שלהם שלא תמצאי כמוה אפילו היום, במאה ה- 21, בעולם המודרני. ועל המטרוסקסואל שמעת?
    לא ברור לי איך את מסיקה שמאישה נדרש להיות "יפה בכל תנאי ובכל מחיר". לא יודעת איפה גדלת, אני לא זוכרת שאי פעם קיבלתי הוראה כזו מגבוה ו"בכל מחיר וללא תנאי" זה משהו שלא נמצא במערכת השיקולים שלי. תתפלאי, אבל למרות חיבתי לליפסטיקים עדיין יש לי מוח שמסוגל לחשוב ולהחליט בעצמו מתי וכמה להתייפות, ואני מכירה עוד כמה נשים כאלה.

    קראי שוב את מה שכתבת. חמש שורות מלאות בשוביניזם בגרוש, התנשאות שאין לה סיבה, אוסף של קלישאות חבוטות ודעות קדומות. מצחיק שאת מנסה להסביר לי משלים, סימבוליזם וכוונות של משוררים, ולא שמה לב למה שאפשר לקרוא אצלך בין השורות.

    • רוני  On 02/12/2012 at 11:27

      ג'ול,
      אני מסכימה לחלוטין עם האמרה שאישה נדרשת להיות יפה בכל מחיר. מעניין שאת מפנה את קסיופאה לקרוא על יוון העתיקה וכו', אבל נדמה שיש דברים מודרניים יותר שנכתבו על אידאל היופי שנשים צריכות לעמוד בו, שלא שמעת עליהם כלל (ראי תגובתי מטה).

      כמו כן, לא הבנתי את המשפט בתגובתך הקודמת, "אני לא רואה פמיניזם כמו שפמיניזם הגדיר את עצמו כתנועה."
      הפמיניזם הגדיר את עצמו כתנועה שמאפשרת לנשים להיות *מה שהן רוצות להיות*, משמע – אם את רוצה למרוח ליפסטיק וללבוש חצאיות – זכותך, ואם בא לך לא לגלח רגליים ולא להתאפר אף פעם – זכותך גם כן. את זו שעשית הפרדה בין "נשית" (איך שאת מטפחת את עצמך) לבין "לא נשית" (נשים ש"אינן מטפחות את עצמן").
      הפמיניזם אומר שכל אישה היא נשית בדרכה שלה. אף אחת לא מונעת ממך להתלבש ולהתאפר כרצונך. את מחילה על התנועה הפמיניסטית את הסטריאוטיפים הכי נדושים שאומרים עליה, שאינם מדויקים כלל ועיקר.

      http://meandiscourse.wordpress.com

  • קסיופאה  On 04/04/2006 at 16:45

    תגידי, מה כבר אמרתי? שוביניזם בגרוש? "התנשאות שאין לה סיבה"? מואה?

    הייתי אומרת שיש מצב שאת ב-PMS, אחותי. לא נורא. יבוא המחזור, ירגיע לך את השתוללות הפרוגסטרון בדם.

  • מנשה  On 04/04/2006 at 16:45

    אשה לא היתה מוציאה את עצמה שאקלית כזו

    למעשה, גם גבר לא היה עושה זאת. צריך להיות יצור מיוחד שכזה, אציל ביהירות.

  • ג'ול  On 04/04/2006 at 18:02

    הנה את חוזרת בדיוק על אותו סגנון.

  • תמי  On 04/04/2006 at 18:48

    תמיד נהנית לקרוא את הרשימות
    תמיד מעוררות
    מחשבה
    במיוחד כששומעים
    את המוסיקה של
    התוכנית
    לפני השקיעה

  • רוית  On 04/05/2006 at 2:39

    רשימות מעוררות מחשבה ואני מאוד נהנית לקרוא, אבל קצת מטריד אותי שבאיזשהו מקום אתה עוצר את הדיון כל פעם באותה נקודה שטחית, משהו בסגנון 'אתן עושות את זה לעצמכן, אז מה אתן רוצות מאיתנו?'.

    נשיות וגבריות לא מתקיימים בואקום, וכאשר מתקיימות תפיסות כל כך חזקות בקרב מגדר שלם (או רובו), לכולם יש חלק בזה. שאלת הביצה והתרנגולת או מי התחיל ומי המשיך היא לא שאלה שניתן להשיב עליה, בשונה ממה שעולה מבין שורותיך.

    וג'ול, התגובה הראשונה של קסיופאה היתה סימפטית מאוד וכלל לא תוקפנית או מתנשאת בעיני, בניגוד לתגובה שלך. והמשך ההתנצחות ביניכן סתם לא ראוי.

  • ג'ול  On 04/05/2006 at 10:00

    אני דווקא חושבת שזו היתה דוגמא קלאסית לזה שנשים תמיד מבקרות נשים יותר מגברים.
    אני אגב לא טענתי שהיא תוקפנית בשום מקום, אלא מתנשאת. בתגובה השניה עם הפרוגסטרון היא כבר תקפה, אבל לזה כבר לא התייחסתי.
    קש מאוד לפספס את הנסיון שלה להסביר למה התכוון המשורר, מכל מה שכתבתי בתגובה הראשונה הדבר היחיד שהיא הסיקה זה שבטח לא הבנתי כלום, וזה מגוחך, חוץ מזה שזה לא נכון. וגם הטענה שנשים כל הזמן "חייבות להיות יפות ובכל מחיר" היא טיפשית, אני לא זוכרת שהגיע דף עם הוראות כאלה, והבחירה שלי להיות מטופחת, או אסתטית או יפה היא החלטה שלי, וזה מה שנקרא פמיניזם, ולא בריחה עקרונית מעקבים, או חצאית, או צביעת שיער כדי שלא יחשדו בך חס וחלילה שאת לא פמיניסטית אמיתית קיצונית עם אג'נדות מורכבות ומעוגנות היטב. אני בטוחה שקסיופאה לא בת 16 ולהגיד משפט כזה כמו "יפות בכל תנאי ובכל מחיר" זה משהו שאני לא מאמינה שאני שומעת, בטח לא בעידן שבו המושג "מטרוסקסואל" הוא עוד שניה פאסה מרוב שהוא מושרש בתרבות העירונית שאנחנו חיים בה.

    חוץ מזה שאני מסכימה איתך שהדיון בטקסטים תמיד נעצר באותה נקודה של "אז מה אתן רוצות מאיתנו?". אבל בשביל זה יש תגובות, והתגובות אינן התנצחות אלא התפתחות טיבעית של עמדות שלא תמיד תואמות.

    יום נעים

  • בילי  On 04/12/2006 at 10:07

    נשים מתעסקות עם הצעצועים של עצמן וגברים בצעצועים אחרים ועל פיהם גם בא השיפוט התוך מגדרי.
    להאיר פרוז'קטור על צעצועים של מגדר אחד, זה אמנם מעניין אבל עושה עוול לתמונה הכוללת שמראה שכולנו בני אדם ועובדים לפי אותם פרמטרים בסופו של דבר.
    ובוקובסקי – הוא מחפיץ ידוע וכך יש לקרוא אותו. בשבילו אישה היא עוד צעצוע.
    התנועה הפמיניסטית, רוצה להוציא נשים מהפוזיציה הזו. להצביע על הדומה.

  • האישה שעל כףהיד האחת  On 02/09/2007 at 0:58

    שאתחיל מהראש אן מכפות הרגליים?
    רגע חושבים…
    החלטתי! מהראש!
    השיער שלי ארוך וחלק.. הוא רך ונעים וזאת כך הסביר לי הספר, בגלל שאני לא צובעת.. עוד מעט אני בת ארבעים ואין לי שערה לבנה אחת.. וכשיהיו, אני יודעת שלא אצבע.. השיער שלי בצבע חום בהיר.. יש לו גוונים בהירים שנוצרו מהשמש.. לאנשים שבסביבתי יש נטיה ללטף אותו..
    נעבור למצח.
    יש לי מצח שאינו קטן ואינו גדול.. לאחרונה שמתי לב שנוספו לו חריצים עדינים.. ולפעמים שמרגיזים אותי הם מעמיקים..
    קדימה לגבות!
    שחורות! אני לא עושה להם צורה אופנתית..אני רק מנקה שיהיה מסודר..
    ונמשיך לעיניים.
    יש לי עינים חומות בגודל בינוני, חברה שלי מגדירה את העניים שלי -"עיניים מדברות" אני מדברת עם העניים..
    אף.
    אין לי אף סולד.. אבל יש לי אף עם אופי.. הוא ישר והחלטי! והוא לא קטן..אם היה לי אף קטן או סולד אז זה ממש לא היה מתאים..
    שפתיים.
    יש לי שפתיים שאוהבות לנשק! הם יכולות לנשק שעות ולא להתעייף!
    סנטר? אחלה סנטר!
    צוואר.
    לא ארוך לא קצר.. אבל כשמניחים את הראש על הכתף שלי, זה מאוד נח לנשק לי את הצוואר..
    כתפיים.
    הכתפיים שלי מאוד אוהבות שמניחים עליהן את הראש. כי כשמניחים עליהן את הראש, נוצר מצב כזה שחייבים לנשק לי את הצוואר ואני מאוד אוהבת שמנשקים לי את הצוואר
    חזה-מעל הציצי.
    יש לי נקודת חן שמה שהיא סימן ההיכר שלי, היה מישהו פעם שלא ראה אותי הרבה שנים, שאמר לי שהוא מאוד התגעגע לנקודת החן שלי..
    ציצים!
    יש לי אחלה ציצים שבעולם. כל בוקר כשאני מסתכלת במראה אני מחייכת לעצמי כשאני רואה את הציצים שלי ואני אומרת בליבי: לתפארת מדינת ישראל! אני חושבת שהציצים שלי זכאים לפרס ישראל! וביום העצמאות בטקס הדלקת המשואות אני אעלה לבמה ואגיד: תודה לאימי שהביאתני עד הלום! כי קיבלתי את הציצים של אמא שלי.
    איזור הבטן.
    יש לי "תליה" צרה..ובטן שטוחה אך עם רכות נעימה..רק כשאני יושבת נוצרים לי צמיגונים חיננים.. היחס בין התליה שלי לציצים שלי הוא יחס שהיה נהוג למדוד לפיו בשנות החמישים..
    גב.
    הגב שלי זה חלק מאוד מהנה.. הוא מאוד אוהב להנות הגב שלי.. אני מפנקת אותו מידי פעם במסאז'ים.. אני מאוד אוהבת ידיים שמעסות לי את הגב בתנועות חושניות ואיטיות עם לחיצה עדינה.. זה מצמרר לי את כל הגוף..
    זרועות.
    מאוד, אבל מאוד אוהבות לחבק.
    ידיים.
    מאוד, אבל מאוד אוהבות ללטף.
    טוסיק!
    אותו דבר כמו הציצים.

    רגליים.
    יש לי רגליים יפות. בזכות המורה לספורט, עזרא. היה קורע אותנו בריצה. הוא לא ריחם עלינו! אפילו שאנחנו בנות! קילומטרים הוא היה מריץ אותנו! קילומטרים! והמניאק היה מודד לנו זמנים! היום בגיל ארבעים מינוס, אני מאוד מודה ומוקירה את המורה לספורט, עזרא.
    כפות רגליים.
    פה יש בעיה!
    אני מידה 38.. ותמיד שיש סיילים בסוף עונה. כל אלה שיש להן מידה 38 אוכלות אותה! למה אף פעם לא נשאר מידה 38..יש מלא נשים במידה 38 ורק אלה מ36 ומטה ו40 ומעלה נהנות ממחירים זולים.
    אבל למרות זאת אני מאוד אוהבת את כפות הרגליים שלי, כי כשאוהבים אז אוהבים למרות החסרונות!

    שיהיה סוף שבוע נעים עם אור ואהבה ושמחה שבלב מזאתי שנמצאת על כף היד שסופרים אותה.

  • בועז כהן  On 02/09/2007 at 3:07

    אחת התגובות היותר יפות שהיו לי מאז שאני כאן.
    תודה.

  • האישה שעל כףהיד האחת  On 02/10/2007 at 22:30

    שבוע טוב.

  • בועז כהן  On 02/11/2007 at 1:32

    המורה לספורט, עזרא – הוא נשמע לי בחור לענין.

    (-:

  • האישה שעל וכו'..  On 02/11/2007 at 6:08

    למורה עזרא שמורה אחת החוויות היפות בחיי.
    המורה עזרא היה מורה אהוב בבית סיפרנו, היה לו מנהג כזה לקרוא לנו את הצורה ובסוף השיעור כשאנחנו סחוטים ומזיעים הוא היה מושיב אותנו במעגל ומספר לנו סיפורים, או יותר נכון, משלים. הוא היה אלוף בלספר סיפורים, היינו מהופנטים..
    זה היה בסוף שנות השבעים או אולי בתחילת שנות השמונים.. בילבי השוודית הגיעה לחיינו! לא פיספסתי פרק! ואז הגיע פורים ואמא שלי תפרה לי בגדים כמו שלה וסדרה לי את השיער בעזרת חוטי ברזל לשני קוקיות עומדות ומוטות הצידה.. היא ציירה לי נמשים והלכתי לבית הספר.. הגעתי נרגשת, בית הספר היה צבעוני וחגיגי ותחפושות מרהיבות.. מה לא היה שם! סינית! הולנדית! מלכת אסתר! היפים!ואני הייתי בילבי היחידה! ואז המורה עזרא ראה אותי ואמר "הווו, יש לנו בלבי!" הוא הרים אותי כאילו הייתי נוצה, או אולי באמת הייתי נוצה.., והניח אותי על כתפיו והלך איתי ככה שכל הילדים מסתכלים עלי.. עלי? הייתי ילדה צדדית כזאת.. ופתאום מישהו הניח אותי גבוה ובמרכז..

  • בועז  On 02/11/2007 at 11:05

    סוף שנות השבעים? "בילבי"?

    קצת קודם, לדעתי. אני חושב שהסדרה שודרה בישראל ב-1975

    מה שמזכיר לי שורה של שלום חנוך מ"חתונה לבנה":
    "אנחנו זקנים / תסתכלי בתמונה / ילדים אבודים"

  • האישה וכו'  On 02/11/2007 at 17:19

    הילד האבוד נמצא בתוכנו, לא? אז הוא ללכת לאיבוד?

  • האישה וכו'  On 02/11/2007 at 17:22

    הילד האבוד נמצא בתוכנו, לא? אז איך הוא יכול ללכת לאיבוד?

    החזרתי את האבדה..

  • רוני  On 02/12/2012 at 11:21

    אני לא מסכימה עם המסקנות של ד"ר אברמוב, שהן בגדר האשמת הנשים בתחושות שלהן שהן "אינן שוות" או "מכוערות". ההמלצה שלה לעבור תהליך עם "סביבה קרובה ותומכת", היא המלצה שמנותקת ממציאות חברתית רחבה ובעייתית (בלשון המעטה). יש סיבות די ברורות לכך שגברים לא מרגישים ככה, ונשים כן – החברה המערבית לא מחילה את אותם חוקי "יופי" על גברים ועל נשים באופן שווה. אפילו רחוק מכך. הצלחתם של גברים נמדדת על ידי מדדים כמו הצלחה בקריירה, כסף, מעמד חברתי, השגת ידע, לימודים אקדמיים ועוד. לרוב, יופי מגיע אחרי כל המדדים הללו. נשים נמדדות *קודם כל* על פי מדדים של מראה חיצוני, ורק אח"כ מגיעים מדדי ההצלחה האחרים.
    גברים מיוצגים בתקשורת ובמדיה בהרבה מאוד צורות, גדלים, גילאים. נשים – הרבה פחות. חשוב לקרוא ספרים שהם אבני-יסוד להבנת המצב הזה, כמו "מיתוס היופי" של נעמי וולף ו"Unbearable Weight" של סוזן בורדו. אינני טוענת כי גברים אינם סובלים מיחס בעייתי אל גופם, אלא שנשים סובלות מכך באופן מוקצן הרבה יותר, ולאורך הרבה יותר שנים בהיסטוריה. נשים מכל הגילאים נאלצות לעמוד בסטנדרטים נוקשים של יופי, ומי שאינה עומדת בהם – נחשבת למוזרה ולבלתי ראויה. נשים לומדות זאת, ומעדיפות להיות בצד ה"שווה", ולהוקיע בעצמן נשים שאינן "עומדות בסטנדרטים":
    http://meandiscourse.wordpress.com/2011/10/18/cougar/

    מדובר בתוצאה של אינסוף ייצוגים תרבותיים שאומרים לנו איך להיראות, ומספרים לנו שאם איננו נראות כך – איננו שוות, ולא משנים כל התארים האקדמיים, ההצלחות, ההישגים. כלום. כדאי לצפות בסרט "Miss Representation" שמדבר על תופעה זו בדיוק. להלן טריילר:

    נשים לומדות את הפרקטיקה של הפרד ומשול בין "נשים שוות" לכאלה ש"אינן שוות", ומחילות בעצמן את המושגים האלה על עצמן ועל נשים הסובבות אותן. כך, הוקעה על רקע "כיעור" היא הוקעה קשה ביותר (כדוגמת קארין ארד), ונשים יכולות להשתמש בכלי הזה כדי להדיר מסביבתן את מי ש"אינה ראויה". מדובר בחוסר סולידריות שנלמדה כתוצאה ישירה של חינוך על ברכי הפטריארכיה.

    נכון, שווה לעשות מאמץ להעצים את הנשים הנמצאות סביבך לאהוב את גופן. אבל במקרים רבים מדובר במאמץ עקר, במיוחד כשמדובר בהפרעות אכילה: נשים לא יכולות "פשוט לאהוב את עצמן" לפתע פתאום, ותופעת השנאה העצמית לא יכולה להיפטר רק על ידי תמיכה של הסביבה הקרובה והתומכת. גם לא תמיד יש סביבה תומכת. יש צורך בשינוי חברתי יסודי שיחולל את המהפך הזה.

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: