סולידריות נשית? הצחקתם אותי

ב-20 השנים האחרונות צנח משקלן של מלכות היופי, הדוגמניות ונערות השער הרבה מתחת לממוצע הארצי. משקלה של דוגמנית ישראלית ב-2006 נמוך בהרבה מהמשקל הממוצע של 95% מהנשים בישראל ויש כאן יותר בעיות של אנורקסיה ובולמיה מאי-פעם. מי אשם?

אשה גדולה. ציור של Jed Dougherty

כותבת נעמי וולף בספרה המצויין "מיתוס היופי":

…תעשיות הדיאטה וטיפוח העור הפכו למפקחים החדשים על מרחב המחשבה הנשי, ועקב לחצן החליפה הדוגמנית הכחושה והצעירה את עקרת הבית המאושרת כסוכנת של נשיות מוצלחת…בשנות התשעים משקל הדוגמניות צלל ב-23 אחוז מתחת למשקלן של נשים מהשורה, שיעור הפרעות האכילה גדל בעשרות מונים וטופחה נוירוזת המונים שהשתמשה באוכל ובמשקל כדי לגזול מנשים תחושת ריבונות על גופן…"

והרי כבר 70 שנה לפני נעמי וולף כתבה גברת וולף אחרת, וירג'יניה וולף, את המשפט המצמרר: "יעברו עוד עשרות שנים עד שנשים יוכלו לספר את האמת על גופן".

אישית, אני מתנגד לכל ייצוג בלעדי של "יופי" מוחלט.  יופי נשי, בעיני, הוא ענין יחסי מאוד (מעבר להיותו ביטוי ליחסי-כוח בין גברים ונשים בחברות שונות). לדוגמא: אצל בני שבט הפדונג אשה יפה היא אחת עם שדיים נפולים במיוחד. החל מהמהפכה התעשייתית נשים נשלטות בידי אידאלים סטראוטיפים של יופי, אבל בעוד שעד לפני 30 שנה הסטראוטיפים האלה עוד נקבעו בידי גברים – עכשיו קובעות אותן נשים. נשים עורכות מוספי אופנה ומגזינים לנשים. נשים הן שמייצגות את "אידאל הנער" בתרבות המערבית המודרנית. דן בן-אמוץ כתב פעם שהפקדנו את הדימוי הנשי בידי מעצבי אופנה וספרים הומוסקסואלים, שמעצבים נשים לפי הפנטזיה ההומואית של הנער. זה היה נכון, אולי, לשנות השישים והשבעים, אבל ב-20 השנים האחרונות אלה נשים שפוגעות בנשים יותר מכל. נשים מעדיפות נשים רזות על שערי המגזינים ומוספי הנשים. כשעיתון נשים מסויים פירסם אשה דשנה על השער, התוצאות בקיוסקים היו מיידיות. הגליון הזה נמכר הרבה פחות. עצוב

ברוב העיתונים והמוספים לנשים כמעט ואין ייצוג לנשים שנראות כנשים אמיתיות. מדי פעם תופיע על השער מישהי כריזמטית וייחודית כמו השחקנית אסתי זקהיים, או הילה אלפרט, יפהפיה שגם אינה עומדת בקריטריונים הנוקשים של גיל-משקל המקובלים בתקשורת. אבל זה יהיה אקט נדיר ועל תקן "תראו-איזה-מגניב". שמנו מישהי ששוקלת יותר מ-55 קילו על השער שלנו. גם כשמדפיסים על השער מישהי כמו מיקי חיימוביץ', כוכבת טלוויזיה בת 40 פלוס, היא תתגאה בכתבה עצמה שהיא לובשת את אותו ג'ינס מהתיכון.

החל מהמהפכה התעשייתית נשים נשלטות בידי אידאלים סטראוטיפים של יופי, אבל בעוד שעד לפני 20 שנה הסטראוטיפים האלה עוד נקבעו בידי גברים – עכשיו קובעות אותן נשים. נשים עורכות מוספי אופנה ומגזינים לנשים והן יכולות להפסיק את שלטון הרזון 

אז האם התקשורת שעויינת נשים היא בהכרח גברית? אני טוען שלא. האם הגברים באמת חושקים במודל  של הנערה השדופה עם הטיפול המוגזם של הפוטו-שופ?

אז זהו, שלא. אני לא סוקר ולא מומחה, אבל בקרב בני מיני הגברים אני יושב. אני רואה על מי הם מסתכלים ואני שומע מהם במי הם חושקים. אלה לא נשות העור והעצמות, שנשים כה מתפעלות מהן. נשים. לא גברים. אפילו נעמי וולף עצמה כותבת בספרה (עמ' 21) ש"למעשה, מיתוס היופי הוא תמיד צו המכתיב התנהגות ולא מראה חיצוני".

אני טוען שאת האצבע המאשימה צריך להפנות לנשים. לא לגברים. לנשים – שהרי הן קובעות את תו התקן לאחיותיהן. הן רואות ברזון ערך עליון. הן מגיבות בתיעוב מול כל  שופעת שסוחטת התפעלות מגברים ומכנות אותה בבוז "פרה" או "בהמה" (ולהלן ידיעה בוואלה! על קירסטי אלי)

שימו לב לנתון הבא: ב-20 השנים האחרונות רק נשים ערכו את מוספי הנשים בישראל ובארה"ב. בתקופה זו צנח משקלה הממוצע של מיס אמריקה ומשקלן הממוצע של נערות שער ודוגמניות ירד לכ-17 אחוז מתחת לממוצע הארצי. משקלה של הדוגמנית הממוצעת הישראלית נמוך בהרבה מהמשקל הממוצע של 95% מהנשים בישראל.

ובמלים של נעמי וולף: "..הדמות הנשית במגזינים ובעיתונים האמריקאים רזה בהרבה משהיתה ב-1970…היא החליפה את הגוף המסורתי של נשים בגוף דמוי שלד ובטקסטורת שרירים גברית. הנשים ביחידות העילית נאלצות לא אחת לחלות בעצמן כדי לעמוד במשימה" (עמוד 170).

"אשה מתרחצת". בוטרו

בספרהשומן הוא ענין פמיניסטי  כותבת הפסיכולוגית האנגליה סוזי אורבך ש"שומן של נשים הוא הצהרה של הבת כלפי האם, בדבר מידת התלות או העצמאות שלה". אורבך טוענת שהאם מגלה אמביוולנטיות נוראה בכל מה שקשור להזנה ולגידול של בתה. (עוד על אורבךבכתבתה של ארנה קזין בהארץמשנת 2001)

הדבר המעניין ביותר קשור לסיפור הבא. ממשלת בריטניה אירגנה בשנת 2000 את "ועידת הפסגה לדימויי גוף" בביתו של ראש הממשלה ברחוב דאונינג 10, וזאת בעקבות סקרים שגילו שהסוגיה הראשית המטרידה ילדות בבריטניה היא ממדי הגוף שלהן: הרבה לפני חברות, מין, מצב כלכלי או ביטחון אישי.

לוועידה זומנו מבקרות בולטות ופעילות פמיניסטיות כמו ד"ר סוזי אורבך, ונציגים של תעשיית האופנה, הטלוויזיה והעיתונות. אורבך הציעה רעיונות מעשיים כמו "להציג בעיתונות ובטלוויזיה מגוון רחב של נשים יפות, מגדלים שונים". בעקבות הוועידה הוציא המגזין "מארי קלייר" גיליון אחד בשתי מהדורות: אחת עם דוגמנית לא רזה. השניה, עם דוגמנית-על אנורקטית. ונחשו איזה גליון נמכר טוב יותר? כן. הגיליון עם הדוגמנית המלאה. הוא שנחטף ונמכר הרבה יותר טוב מהמהדורה האנורקטית.

האם המצב השתנה בעקבות זאת? כמובן שלא. נשים ממשיכות לערוך מוספים ומגזינים והן, רק הן, ישייפו את הפיגורה של קייט ווינסלט על המחשב כדי שתיראה דקה יותר (השחקנית עצמה, אגב, זעמה על כך זעם רב). הן, ורק הן, ידחו כל הצעה לשים על השער מישהי שלא עומדת בסטנדרטים שלהן עצמן לגבי אחיותיהן הנשים.

"פיטמה נוגעת פיטמה /

עור סמרמר בעור סמרמר /

שנאה עצמית בשנאה עצמית"

  (עמליה זיו, "נשים כותבות שירה")

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חן שפירא  On 03/30/2006 at 12:59

    מאד נהנתי מהמאמר, אבל לדעתי החלוקה של הגורמים הפוגעים בדימוי הגוף של נשים לנשים וגברים ומתוך חלוקה זו להחליט שנשים פוגעות יותר היא חלוקה מטעה.
    מי שפוגע בדימוי הגוף של נשים זו תעשיית האופנה. תעשייה שיש לה אינטרס רב בפגיעה הזו וגם השפעה רבה על המגזינים הרלוונטיים (הם המפרסמים העיקריים) ובתעשייה עובדים גם גברים וגם נשים. וזה כבר לא משנה עם בראש חברת קוסמטיקה עומד גבר או אישה, עצם התפקיד מכתיב פגיעה בגוף הנשי והצבת סטנדרטים בלתי אפשריים.

  • רעות אשל  On 03/30/2006 at 13:33

    זה מאוד פשוט.

    הרבה יותר נוח להיות קורבן, ולהאשים את "האחר".

    הישראלים מאשימים את הפלשתינאים.

    והנשים את הגברים.

    נורא קל ככה, כשהעולם מסודר לך בראש ל"טובים" ו"רעים" ו"גברים ממאדים" מול "נשים מנגה".

  • מאיה  On 03/30/2006 at 13:35

    מאמר מעניין מאוד אבל אני חושבת שהחסרת משהו. חלק מהמודה של נשים גרומות וחולניות אקא הרואין שיק מקורו באנשי אופנה מובילים השייכים לזן השונא נשים. למעשה, ישנן טענות שאותה אופנה מנסה לטשטש את סממני הנשיות ע"י רזון מוגזם ומראה נערי או לחילופין להציג את האישה כחולה וחלשה.

  • אריאלה ר.  On 03/30/2006 at 13:42

    אבל נשים הן שקובעות את המראה החולני.
    עם אנה וינטר תחליט שהיא מעסיקה רק דוגמניות במידה 38-40 שאלה עדיין מידות רזות אבל כבר לא בצורה חולנית, עולם האופנה יתיישר לפי הקביעה שלה.
    יותר קל לעצב בגדים לשלדים? שיתאמצו.

  • ליידי די  On 03/30/2006 at 15:23

    כל הכבוד בועז על הראיה המקורית והכתיבה האמיצה. אני תמיד טענתי שהכי קשה זה עם המבטים של הנשים והקריטריונים שאנחנו שמות לעצמנו ולאחיותינו. יפה כתבת

  • בנו של האין  On 03/30/2006 at 16:02

    זה מצחיק, אבל העניין של תמונות השער במגזיני הנשים השונים הטריד אותי מאז שהייתי ילד, ונראה לי תמיד כמשהו פשוט לא הגיוני.

  • אני מה  On 03/30/2006 at 16:28

    אני לא מסכימה איתך בכמה נקודות: הרבה גברים טוענים שהם מעדיפים בחורות מלאות – עדיין בחורה דקיקה שנכנסת לחדר תזכה להרבה יותר מבטים גבריים (וגם נשיים כמובן).. אין מה לעשות – זו שטיפת מוח שסובבת אותנו – ואפרופו – אמנם מדברים על חשיבות מגזיני הנשים כמכתיבי אופנה (ובלי קשר לזה שאני לא מכירה אף אחת שממש קוראת אותם ולא בתור לרופא השיניים) בכל זאת – מה לגבי הטלויזיה על כל הפרסומות שבה, שלטי חוצות ופרסום בעיתונות ל-מה-שלא-תגיד – בכולן הבחורות דקיקות, חלקות עם עור מתוח וחזה מורם. כך שזה שנשים עורכות את מגזיני הנשים – זה לא ממש טיעון מנצח בעיני. יש פה תעשייה ענקית שמרוויחה מדימויי הגוף הנמוכים שלנו ודרך אגב, גברים מצטרפים למעגל הזה לאט ובביטחה – ראה ערך הורדת שיער בלייזר, חדרי כושר, אנורקסיה גברית ועוד. ועוד דבר – בחורות יכולות להיות בסולידריות או שלא, ממש כמוכם. ההתיחסות לאשה כאל אוביקט – לזה יש בהחלט שורשים גבריים – גם היום, הנה למשל סתם דוגמא שעולה לי לראש אולי בגלל הבחירות – הדיבור על אהוד ברק (גברים, כמובן, מודרניים, כמובן, שמרחמים על נאווה, כמובן) – איך עזב את אישתו לטובת ה.. היא (לא בא לי לצטט, ברור שכל מה שדובר עליו היה הגיל והמראה שלה). טוב, אולי ארחיב בהמשך.

  • עמית קלינג  On 03/30/2006 at 17:06

    קראתי ובראש הכנתי כבר תגובה כמעט זהה לזו של אריאלה ר. כשקראתי אותה, מן הסתם, כבר לא ראיתי צורך לחזור על דבריה (שנוסחו ממילא טוב מהניסוח שהיה לי בראש), אני רק רוצה לציין שבעצם העובדה שהנשים משחקות אותה "יודנראטים" במערכת "לאשה", בעולם העיתונאות שהוא גברי ברובו המוחץ, אין חדש תחת השמש. לאורך ההיסטוריה יש מספיק דוגמאות לנציגי מיעוטים שאיכשהו הגיעו לתפקידי "פיקוד" זוטרים בשירות הרוב המדכא, ודווקא הם היו אכזריים פי שניים, כאילו בשביל שישכחו מאיפה הם באו.

  • אלה  On 03/30/2006 at 17:14

    בשנים האחרונות כולם מתפלאים על הבדל בין גברים ונשים, ומנסים באיזה תוכנית טלוויזיה אחת או שתיים לבטל עבודת אבולוציה ממושכת של המון אלפי שנים.
    ככה הבנות יותר מוטרדות ממשקל יותר משהגברים מהכרס שלהם. אבל כן מוטרדים מהגובה או הקרחת.

    ככה למשל שלי יחימוביץ נעשתה פמיניסטית…. חיפוי על הכיעור.

  • אלינור ברגר  On 03/30/2006 at 18:31

    ראשית: רשימה מרשימה. כל הכבוד למחבר המאמר!

    שנית, אתלה נא בעץ גבוה ממני:
    קאמיל פאליה – אשה וגם גאון – גורסת כי על נשים לבלום בעצמן תופעות של עינוי שבא מנשים דווקא.

    פאליה אומרת: "נשים מתירות לעצמן להתנהג כקורבנות כאשר הן אינן נוטלות את האחריות לידיהן".

    במלים אחרות: האויב הוא לא הגברים. האויב הן הנשים שמפמפמות את תעשיית האופנה, מפיקות אופנה בעיתונים שכותבות באהדה על כל אנורקטית וכל אלה שלא מוקיעות בפועל ובמעשה את הטירוף הזה של הערצת הרזון ומישטורו של הגוף.

  • רינת  On 03/30/2006 at 20:40

    אם כי זה נראה ככה לא פעם. רשימת הנשים העורכות בעיתונים שהצגת אינה מקרית – אתה חושב שאין נשים שמסוגלות לערות מוסף שבועי, מוסף כלכלה/ פוליטיקה/ טלוויזיה? ברור שיש, אבל משום זה לא קורה בתקשורת. ולווט אנדרגראונד חוזרת על העובדה הזאת מדי פעם.

    מה שכן – יש נשים שמגיעות למעלה והופכות להיות מרושעות במיוחד דווקא לנשים. זה קורה לא מעט, אבל אי אפשר להתייחס לתופעה הזאת בלי כל הרקע התרבותי שסביבה, וזה קצת יותר מורכב משנאת נשים גרידא.

    גם הגברים לא אשמים בזה, וגם הם אינם האויב. כולנו גדלנו וחונכנו על אותם קודים חברתיים/ אופנתיים/ פוליטיים וכו'. האחריות רובצת על כל אחד מאיתנו – גברים ונשים כאחד. לא רק בהפגנות, גם בבית, ובעיקר – בתוך הראש.

    אבל תודה על תשומת הלב לתופעה 🙂

  • י.  On 03/31/2006 at 18:24

    קודם כל –
    בועז, אני לא בטוחה שזה מקום מתאים לדיון הזה. הבלוג שלך הוא פנינה שחבל לשים בתיבה שכזו מה גם שזה לא תחום מומחיות מקצועית שלך, בניגוד לנושאים נהדרים אחרים.

    אך מכיון שהלום הגענו, ברצוני להעלות שאלה ברוח הנתונים הסטטיסטיים החזקים שהבאת:

    העורכות האלו – מי הבוס שלהן? הכוח בעולם הכתובה אינו בידי העורך אלא המו"ל. בעל המאה..
    בעל זו מילה בכלל לגבר. לעולם לא לאישה.
    יש אחד קוראים לו נמרודי ויש גם שוקנים, ואנא ממישהו – לפרסם נתונים על מעמד האישה בתחום ההוצאה לאור.

  • בועז כהן  On 03/31/2006 at 20:18

    ל"לאשה" יש בוסית. קוראים לה מימי מוזס.

    ל"את" היתה מו"לית שמתה בנסיבות טרגיות: רותי נמרודי-וייסברג.

    ועכשיו לת'כלס: האם לנוני מוזס או לעופר נמרודי חשוב, לדעתך, שהדוגמניות תהיינה שדופות?

    ועוד עובדה שאת מתעלמת ממנה: גם לפני 1986 המו"לים היו גברים. אבל אז גם העורכים היו גברים (צבי אלגת ב"לאשה", טומי לפיד ב"את").

    והנשים שעל השער היו מלאות הרבה יותר מאשר היום, בזמן עריכת הנשים.

  • natasha  On 03/31/2006 at 20:35

    סתם הערה – בגיל מסויים השיער מפסיק להסתדר כמו שצריך. אתם מקריחים, אצלנו (אצל חלקנו) הוא מאבד צורה. לדעתי זו הסיבה לשיער הקצר.

    (וכל זה לא אומר שלא היה מעניין, ומעורר מחשבה)

  • א.  On 04/01/2006 at 12:52

    אני לא מבינה, אסור לבועז כהן להביע דעתו על עוד דברים חוץ ממוזיקה וספרים? ומי אמר לך שתדמיתה של האשה במדיה זה לא תחום התמחות של כהן?

    לא מבינה אנשים לפעמים. כל מקום שבו מתאספים אנשים תרבותיים שנהנים להביע דעתם ולשמוע אחרים, הוא מקום נכון לפרסם בו "פוסטים" מכל סוג. וחוץ מזה, ניוז פלאש – חיצוניות, אופנה, דימוי האשה והגוף והמשמעויות שלו הם נושאים שכיום הם חלק מהתרבות שלנו (ולא המצאנו אותם, גם דה-ונצ'י, בוטיצ'לי ועוד כמה כמוהם היו בעניין) כך שהטענה שלך שזה לא המקום ממילא אינה ברורה לי.

  • נוצה סגולה  On 04/01/2006 at 13:37

    הופיע בעברית בהוצאת מודן, סדרת "פסיכה" ב-1997 וקיבל את השם הלא מוצלח "לא עוד דיאטה". אולי חשבו שם בהוצאה שהשם הזה ימכור טוב יותר את הספר.

  • noni  On 04/03/2006 at 8:39

    "בשנות התשעים משקל הדוגמניות צלל ב-23 אחוז מתחת למשקלן של נשים מהשורה":

    פרוש 1: המשקל הממוצא של הדוגמניות בשנות התשעים נשאר קבוע והמשקל הממוצע של כלל הנשים עלה. ועל כך מגיע הרבה כבוד לעורכות המוספים, לפי ההגיון מאחורי דבריך.

    פרוש 2: המשקל הממוצא של הדוגמניות בשנות התשעים ירד אבל המשקל הממוצע של כלל הנשים נשאר קבוע. ומכיוון שדוגמניות אינן מהוות אפילו לא אחוז מהאוכלוסיה אז זה לא בדיוק אסון לאומי. שוב פעם הרבה כבוד לעורכות המוספים.

    כל מה שכתבת אולי היה מקבל משמעות אם הייתה טוען שמשקל כלל הנשים ירד בשנים האחרונות. אבל לא טענת.

    על כן כל מה שנותר זה להצטער על אותן דוגמניות שמרעיבות עצמן ועל אלו שמפרסמים את תמונותיהן. אני הייתי בודק את שינויי המשקל של כלל הנשים – דרך אגב אם הוא עלה לא הייתי נותן את הקרדיט לעורכות המוספים אלא למקדונלד…

  • בועז כהן  On 04/03/2006 at 11:15

    מה שטענתי, נטען בכתבה.

  • ג'ול  On 04/03/2006 at 13:11

    אני רוצה להתייחס למה שכתבת אחרי שני ה"פירושים" שלך: משקל כלל הנשים בשנים האחרונות גם ירד פלאים וגם עלה פלאים. בעברית זה נקרא "הפרעת אכילה". אם זו אנורקסיה או בולימיה, או העובדה שחברות הבגדים מכתיבות מידות מאוד מוגבלות ובכך יוצרות שוק מצומצם שיכול לקנות בהן ומאידך, שוק שמרגיש כאילו אין לו זכות קיום במידה שאינה משתחלת לבגדים הקטנטנים על המדף. בשורה התחתונה, בשנים האחרונות לא נרשמו נורמליזצייה או איזון במשקל של "כלל הנשים". לא רק מקדונלד'ס אשמים, אל תיתמם.

    או בקיצור: הפירושים שנתת מעידים בעיקר על אפס הבנה בנושא. חבל.

  • Amir  On 04/03/2006 at 17:43

    הדבר הראשון והחשוב – לאחרונה אני קורא ידיעות מעודדות על עידון קל, בתקווה בדרך למהפך, בהגדרות החולניות של יופי נשי. קייט מוס נאלצה להעלות במשקל כדי לקבל קמפיין. סליחה שלא מצאתי קישור, הנושא לא קרוב לי עד כדי כך.

    הדבר השני הפחות חשוב – אני מסכים איתך לחלוטין לגבי מי מעדיף את האנורקטיות, גברים או נשים, מתוך הרגשתי ושיחותי עם גברים במהלך השנים.
    שני מקרים מדגישים את האבסורד בעיני :
    הראשון : קייט מוס. אני נשבע שאפילו כשהייתי בן 18 או משהו כזה, בשיא השתוללות ההורמונים, היא עוררה בי רגש אבהי, רצון לאסוף אותה מפינת הרחוב הגשומה, לתת לה מעיל, מרק חם, ולשאול אותה אם יש לה משפחה ואם היא רוצה טרמפ הביתה או לבית המחסה הקרוב. יצא לי לדבר על שיחות "מי הכי יפה/סקסית" עם חברים, ואף אחד מהם לא נתן את שמה אף-פעם.
    השני : כתבה קטנה בעיתון עם תמונת מיס יוניברס/עולם/תבל משהו כזה מברזיל, שאיימו לנשל אותה מתוארה כי העלתה שבעה קילו בחודשים הראשונים למלכותה. הייתה תמונה לפני ואחרי, והתמונה אחרי הייתה הרבה, הרבה, הרבה יותר יפה וסקסית.

    חוץ מזה, אם תחשבו שניה על מי שהיו הבנות שנחשבו הכי יפות/סקסיות בכיתה או מי שהן עכשיו הנשים הנחשקות ביותר בסביבתכם הקרובה ולא בפוסטרים ובתקשורת, אני בטוח שתגלו שבדר"כ אלו הנשים שמשלבות הכי הרבה ביטחון בעצמן ודרכן, נינוחות והומור, ולאו דווקא הנשים הכי יפות. הדרך הכי טובה לבדוק היא להסתכל על תמונות סטילז כמה שנים אח"כ. תנסו.

  • מיטל  On 04/03/2006 at 22:45

    בעוד שהחברה המערבית מקדשת את היופי והשליטה העצמית, החברה הדתית מדגישה ערכים מוסריים ומעבירה את המסר "כבוד בת מלך פנימה".

    התוצאה: ככל שרמת האמונה של נערות גבוהה יותר, כך עולה הערך העצמי ודימוי הגוף ופוחתת ההתעסקות סביב האוכל והמשקל

    הכתבה המלאה פה
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3235674,00.html

  • ג'ול  On 04/07/2006 at 0:36

    בחברה הדתית פוסלים על הסף (לשידוך) כל מום קטן ככל שיהיה, ונשים שמנות מבוקשות פחות. את טועה אם את חושבת שחיצוניות אינה משחקת תפקיד אצל נשים המיועדות לשידוך.

    לא כל דבר שכתוב שחור על גבי לבן באתר כלשהו, צריך להיות מצוטט מילה במילה בתוספת אמונה עיוורת שזה אכן כך. תקראי קצת יותר על החברה החרדית ותלמדי עוד כמה דברים.

  • עפרה  On 04/07/2006 at 20:10

    שקר אכן.. והבל היופי. (לא מזדהה. היופי מסובב את כולנו מאז שכדור הארץ מסתובב)
    בכל אופן נזכרתי בשחקנית שמנה והכי נשית בעולם בסרט המופלא "הזלילה הגדולה"- דובה שמבלה עם 4 גברים שמחליטים לאכול עצמם למוות. היא מקסימה.

  • זלפה  On 09/25/2007 at 12:43

    מעניינים ההבדלים בין גליון "פנאי פלוס" כשערך אותו יגאל גלאי לבין הגליון של נירית וייס.
    אם אצל גלאי מצאת שפע של בחורות סקסיות בתנוחות סקסיות וכיתוביות מזילות ריר, הרי שאצל נירית אנו מוצאים שפע של רכילות על סלבריטי, עם ביקורת קטלנית במיוחד על מימדי הגוף והביגוד שלהן. כאילו כדי לאשר את הקביעה הישנה של הסבתות: "גברים חרמנים, נשים רכלניות

    ואני? אני בסך הכל רציתי לקרא על טלויזיה…

  • נטע  On 10/20/2007 at 11:45

    (מקווה שהפעם יתפרסם, פעם שניה שאני מנסה לשלוח את ההודעה)
    מסכימה איתך בדבר אחד – מצב הסולדיריות הנשית בכי רע. אפשר לומר אפילו שאין כמעט סולידריות נשית (אבל בכל זאת יש ועל כך בהמשך), לפחות בכל הנוגע לדיכוי תעשיית היופי, אפשר אפילו לומר שנשים לוקחות בזה חלק. הרי אפשר להגיד שהן לוקחות בזה חלק בעצם זה שהן "נכנעות".

    אבל אין להן ברירה, כשזה הפרמטר המרכזי לפיו "ערך השוק" שלהן נמדד, גם אם אתה אוהב "נשים אמיתיות", אתה לא מייצג את החברה שלנו, אלא המפרסמים, התקשורת, החינוך, הנורמות והתכתיבים – וכל אלו זועקים "אישה צריכה להיות יפה, ויפה זה איקס ווי וזד". כשמגיל אפס מטפטפים לך לראש שאת צריכה להראות טוב, ושאמא מעירה לך אם לקחת תוספת תפוחי אדמה בארוחת צהריים, וכשאבא מעיר לך שהמכנסים מתפוצצים עליך וכשהאח שלך קורא לך פרה – את קולטת את המסר ומתחילה לחשוב את כל זה על עצמך. וזהו, אין כמעט דרך חזרה משם.

    יש המון קנאה, ריחוק, צרות עין, דורסנות, תחרות מי יותר רזה, למי יש ציצי יותר גדול או סיליקון יותר מפואר ומי יותר אופנתית. הגענו למצב אבסורדי ובו הרבה נשים עסוקות בלהתחרות זו ביופי של רעותה. אישה שמעלה מספר קילוגרמים במשקלה מרגישה מיידית שערכה פחת ומקנאה מאוד בנשים רזות ממנה. אישה עם חזה קטן מרגישה לא נשית (ולא נולדים עם ההבנה הזו שחזה-סיליקון-מלון = נשיות, את זה לומדים יפה יפה בכל צעד ושעל שילדה קטנה עושה בחיים שלה). זה מתחיל מהבית הרבה לפני המגזינים שמעודדים ומקדשים את כל זה בכל עמוד ועמוד – בזה אתה צודק במאה אחוז.

    אבל מר בועז כוהן אתה מפספס את כל הנושא כשאתה מאשים נשים במצבן (זה אפילו גובל באכזריות, מזכיר לי אנשים שאומרים שנשים אשמות שמכים ואונסים אותן, כי הלכו עם מחשוף או כי נשארו עם גבר מכה, כי נתנו לזה יד). האם באמת קראת את הספר מיתוס היופי לעומק ולכל אורכו? אחד הספרים המבריקים והמרתקים, שמסביר בצורה מובהקת את המצב כיום. מיתוס היופי מנטרל נשים, וכל שיפוט שלך אותן תחת איומי דיכוי היופי – לא הוגן ומתנשא. בעולם בו נשים נמדדות על סמך המראה החיצוני שלהן בצורה כלכך חד משמעית (ולי אישית נמאס לשמוע על הגברים ש"דווקא נגד רזון" ודווקא אוהבים "נשים שמלאות במקומות ה*נכונים*", עדיין יש מקומות נכונים שהחלטתם עליהם ויש מקומות לא נכונים, וכל מה שלגוף הטבעי שלנו יש להגיד בנושא לא משנה כהוא זה לאף אחד, לא למפרסמים, לא לגברים ולא למפיקים ולא לצלמי אופנה ולא לתעיישני הקוסמטיקה ולא למנתחים הפלסטים).

    בעולם בו ערך האישה הוא יחסי לרוחב המותניים שלה וחלקות העור שלה, התוצאה היא שנשים נשלטות ומדוכאות על ידי התכתיבים הנוקשים, משקיעות אחוז אדיר מהזמן, האנרגיות, הכסף והמחשבות שלהן על "כמה אכלתי", "איך אני נראית", על מוצרי קוסמטיקה האינסופיים כדי להריח טוב, כדי להעלים את הקמטים, כדי לכסות את ה"לא יפה", ובמקרים הקיצוניים גם על ניתוחים – חיתוך מסכן חיים בבשרן, כדי להצליח להתקרב עוד קצת למודל הבלתי מושג. מעניין אם אתה מסוגל להבין מה זה לחיות מגיל 10 במחשבה שאתה שונא את הגוף שלך ואתה דוחה. ככה חיות רוב הבנות היום, פלא שהן גדלות להיות מתוסכלות וקונות מגזינים עם נערות ברוחב חד מימדי בעיתון? זה המודל המהולל, לשם מכוונים אותן לשאוף. ואת זה הן לומדות מאמא, מהטלויזיה, מהסרטים וגם מידיעות אחרונות.

    לא יודעת אם חיית פעם בעולם כזה בו 100 אחוז מהזמן בודקים את התחת שלך, את הציצי שלך, את הירכים שלך, את עור הפנים שלך, את חלקות השיער שלך, את הריח שלך, את הגיל שלך ואת הסקסיות שלך, אבל בעולם כזה אין שום אפשרות לסולידריות – בעולם כזה נשים נאלצות להתחרות זו בזו, לקנא זו בזו, לשנוא זו את זו, כי בעולם בו את נמדדת רק על פי איך שאת נראית – את צוברת כלכך הרבה תסכול, הלקאה עצמית, שנאה עצמית, אובססיה לכל קילו, כאב (של ממש!) על כל קמט שמבשר את תום עידן הנעורים (וקמט הוא חד משמעית כיעור בעולמנו, אישה יפה היא צעירה וחטובה, למבוגרות בטח שאין כבר תחרות) ואינסוף מערכות יחסים מדכאות עם כל פרמטר חיצוני שלך – את לא יכולה להיות סולידרית עם ה*מתחרה* שלך, את חייבת להיות יותר יפה, יותר צעירה ויותר ריחנית וסקסית כדי לקבל תג של "שוות ערך", כי התנאים הם ברורים והתחרות היא קשה מנשוא. (כמה גברים עוזבים את נשותיהן בגיל 50 בשביל מאהבת צעירה?… ולא כי היא יותר מרתקת ומעניינת. מעניין באמת מאיפה באה התחרות והקנאה, ממש חידה אמיתית)

    אז נשים עסוקות בהשרדות תחת הדרישות הקשות האלו, להלחם בגיל שלהן, להלחם בטבע שלהן ,להלחם זו בזו – וזה גורם לריחוק, ניכור, קנאה, כאב ותסכול, בטח לא לאחווה.

    אתה יכול להעיר לי שגם גברים נמדדים לפי פרמטרים שיכולים לגרום לתחרות ביניהם, ועדיין יש יותר סולדריות- אז אני אענה לך שלגברים יש סיכוי להיות שווים לפחות במשהו, כי הם נמדדים בפרמטרים רב מימדיים והם משיגים את ערכם בדרכים אנושיות יותר והוגנות יותר, על סמך ההשגים שלהם, על סמך האישיות שלהם, על סמך נסיון החיים שלהם. אצל נשים נסיון חיים הוא כיעור – קמטים. גברים לא נמדדים בפרמטרים נוקשים של מודל היופי שפשוט אי אפשר להשיג אותו באמת- כי יש לו גיל מסויים מאוד (25), צורה מסויימת (שכדי להגיע אליה חד משמעית צריך לרעוב ולשקר על כך כמובן כי זה לא סקסי לרעוב), מרקם מסויים (שכדי להגיע אליו צריך להיות לא אנושי או בת 12, או נאלצים להוציא מליארדי שקלים על קרמים שלא עובדים).

    לגבי אותם נשים שעורכות מגזינים, שהחלטת להפיל הכל עליהן. אני מכירה עוד כמה מגזינים "לנשים" באוריינטציה אחרת לגמרי-למשל "מיז" שהוא מגזין פמיניסטי מרתק, אומנם לא בארץ אך יש עוד כמה דומים לו, ובארץ אומנם אין מגזינים פמיניסטים רשמיים אך יש המון פעילות ברשת בנושא, המון אתרים ומקום לביטוי ולדיון, שהם בעלי ערך מעל ומעבר לכל מגזין עם תמונות וכתבות על דיאטות גם אם הם לא מודפסים ואינך רואה אותם בקיוסקים ולא מודע לקיומם. בקיוסקים אתה גם רואה פלייבוי וחוברות עם מודעות על נערות בתשלום, מה עם כל אלו? מי עומד מאחוריהם? אני גם מכירה מגזינים "לגברים" שהם הרבה יותר מדכאים מכל מגזין נשי שיצא לי לעלעל בו – "בלייזר" למשל הוא פשוט השפל שבשפל, לקרוא אותו גרם לי להתקף חרדה מרוב החד מימדיות בהסתכלות על אישה, כל שבוע מפרסמים שם דוגמגישה אחרת עם ציצי בחוץ (רק אל תגיד לי שהיא אשמה) ככל שהציצי יותר בחוץ ככה יותר קונים וככה יותר מתוסכלות שיבזבזו עוד אנרגיה ומחשבות על כמה הן לא מספיק יפות ואולי כדאי לעשות ניתוח להגדלה, כי זה מה שגברים אוהבים, ולא רק תמונות יש ב"בלייזר" אלא לפחות כמה כתבות סקסטיות מיזוגניות ועלובות במיוחד שמציגות נשים באור כלכך מבזה ומדכא, ש"לאישה" נראה כמו פמיניזם טהור לידם, אתה מוזמן לבדוק.

    ואם כבר מדברים על תקשורת כתובה – מה עם ידיעות ומעריב? ואתרים כמו "וואלה" ווינט? אלו שמפרסמים כל יום תמונות של נערה בת 14 שרוצה להיות דוגמנית (מבית היוצר "וואלה", אשלח לך קישור אם תרצה להציץ), או כתבות בנוסח "איך לרצות את הגבר שלך ", "איך להעלים קמטים", וכל המפרסמים הגדולים שמכניסים את כל הכסף הבאמת גדול לעיתונים האלו, עם פרסומות הענק שלהם של ילדות חצי ערומות שדופות עם מבט מזוגג, עם גברים אוחזים בהן? שם החשיפה האמיתית! עיתון סופשבוע של ידיעות? 55% ממנו זה רק זה, בי נשבעתי שעשיתי בדיקה וחישוב באחד מסופי השבוע האחרונים.

    ועוד לא התחלנו לדבר על תעשיית הפורנו (בשליטה מובהקת גברית), שמרדדת אישה ממש לאביזר מין עם צורה מאוד מסויימת, יכולות מאוד מסוימות ובעיקר מעודדת אלימות ודיכוי אכזריים בהרבה מכל תמונה של דוגמנית על שער. דמות האישה בעולם הפורנו היא שיא העיוות, הפסיביות, הכניעות, הסיליקוניות והחד מימדיות. עולם הפורנו הוא בשליטה מובהקת גברית, באוריינטציה מובהקת גברית, הגבר במרכז, והאישה המסולקנת היא כלי הקיבול לאגרסיות שלו, לדורסנות שלו ולאיבר המין שלו, הכוכב הראשי. האם להם אין יד ורגל בנושא? האם להם אין אחריות? ורק שתדע שאני לא ממהרת להגיד "הגברים אשמים בהכל" כפי שאתה אומר על נשים, אני דווקא מאמינה שגברים רבים בעצמם הם קורבנות לתעשייה הזו, כי הם בעצמם עוברים עיוות ותכנות המוח כשזה כל מה שיש לפורנו להציע – בהסתכלות על הגוף ה"נשי" המעוות שמונצח שם ועל דמות האישה והמיניות שלה ועל החד צדדיות במין הכלכך שטחי וחד מימדי שיש שם, כשמגיל 12 לומדים על כל אלו מסרטי פורנו באינטרנט – זה הורס כל חלקה טובה במיניות שלהם גם. אגב, האם את כל הפרק הזה פיספסת ב"מיתוס היופי"?

    לגבי שיתוף הפעולה של נשים עם דיכוי תעשיית היופי. מאז ומתמיד, ובכל חברה עם תכתביים חברתיים נוקשים כנגד נשים – נשים שחונכו בדרך מסוימת – חינכו גם את בנותיהם, זו התנהגות טבעית לחלוטין – אתה מתחנך בצורה מסוימת, נוראה ככל שתהיה – וזה כל מה שאתה מכיר, ואתה לומד לחיות עם זה, זה נראה לך אפילו טבעי. בהודו נשים אלמנות נשלחות ל"בתי נשים" בהם נשים בעצמן מחזיקות בהן. החברה המדכאת קובעת כי לאישה אלמנה אין ערך בעולם החופשי, ויש לכלוא אותה. כשכולאים ילדה בת 12 ש"בעלה" מת, אין לה הרבה ברירות אלא להפנים את המסר. במדינות באפריקה (סומליה, אתיופיה) בהן כורתים דגדגן לנשים, וזה ברור מאליו לנשים שם שאלו הם חייהן – נשים בעצמן דואגות שבנותיהן תעבורנה את הכריתה ולא מונעות את הזועה מהן. במאורטניה מפטמים נשים – כי שם מודל היופי הפוך משלנו,ונשים נאלצות לשתף פעולה כשמה שעומד מאחורי הפיטום הוא אך ורק סיפוק היצר המיני של הגברים שחושקים בנשים שמנות (מה שמוכיח שמודל יופי הוא מאוד מוטה תרבות וחינוך),ואפילו בחברה הדתית בישראל, נשים שיולדות תשע, עשרה, שתים עשרה ילדים זה אחר זה כאילו היו תנור אנושי מהלך, תוך הרס הגוף שלהן וכליאתן לנצח כשפחת בית-משפחה-הסעדה-נקיון, הן בעצמן מחנכות את בנותיהן לייעודן – להתחתן ולהביא הרבה ילדים לעולם, ושמחות בחלקן. וכך הדיכוי נמשך לו, גם אם נשים רבות רואות בו חלק טבעי וברור בחייהן. האם אפשר להסיק מכל אלו שנשים החליטו שלאלמנות בהודו אין ערך וצריך לכלוא אותן? שנשים החליטו שיש לכרות דגדגן כי לנשים אסור להנות ממין? שנשים החליטו שכל יעודן בחיים הוא ילודה ועבדות? האם הראיה שלך היא כלכך פשטנית? נשים לא החליטו, נשים התחנכו על ה"ערכים" האלו,ובחברה מדכאת – נשים מדוכאות ונטולות יכולות אמיתיות להתמרד. החברה והנורמות שלה – הן המדכאות. אבל הכוח האמיתי – נמצא בידיהם של הגברים. בכל אחת מהתרבויות שציינתי – וכולל התרבות שלנו החילונית – לגבר יש ערך גבוה יותר. לגבר יש יותר אפשרויות. לגבר יש הכוח ולגבר יש את המשאבים, לא לאישה. המפרסמים במגזינים הם גברים. התעשיינים שמגלגלים מליארדים בתעשיית הקוסמטיקה והדיאטות שמחזיקות את כל המגזינים האלו מבחינה כלכלית – הם גברים. המנתחים הפלסטיים הם גברים. המפיקים של הפורנו הם גברים. ובחברה הדתית אלו שנותנים לנשים שלהן להפוך לשפחות בית, הם גברים, הם יכולים גם למרוד למען נשותיהם והם לא עושים זאת, מדוע אינך מחזיק מהם אחראים? אלו שמחזיקים בכוח הם גברים. ולכן הם אלו שיכולים באמת לשנות. אישה מוכה יכולה עד מחר להתמרד – עדיין אם בעלה מפרנס אותה ואת שלושת ילדיה, היא לא יכולה לקום וללכת כי הוא מרביץ לה, כי היא מעדיפה לקבל מכות מאשר לראות את ילדיה רעבים ברחוב.

    ורציתי לסיום להגיד לך שבכל זאת יש סולידריות נשית, אמיצה, אמיתית, טהורה שהולכת וגדלה. נשים שפועלות למען נשים בארגוני נשים שונים, נעמ"ת, ויצ"ו, שדולת הנשים בישראל, העמותה לסיוע נפגעות תקיפה מינית, ארגון "קולך" לנשים דתיות, התנועה נגד אלימות בנשים, ארגוני נשים בנושאים שונים במטרה לקדם נשים, וכו' וכו'. הרוב על בסיס התנדבותי, על בסיס נשים שמקשיבות לנשים, שתומכות בנשים, שעוזרות זו לזו, שמעודדות זו את זו. איפה יש כזה דבר בקרב הגברים? גברים עסוקים בכל שאר נושאי היומיום, מלחמות, קריירה, קידומים, תחביבים, פנאי – בלחיות בעצם. נשים עסוקות בלשרוד, בלהתמודד עם הדיכוי הנשי, באינסוף מישורים ולא רק בנושא הדיכוי של מיתוס היופי, ויש כאלו שנכנעות ולומדות לחיות עם זה ואני לא שופטת אותן כמוך, ויש כאלו שעוסקות בלעודד זו את זו ובלשנות את המציאות. מי ייתן וכולן תצטרפנה, נתאגד ונשנה דברים מהיסוד, שלא עוד נערות בנות 10 יחשפו רק לאיך הן צריכות להראות, אלא כמו בני עשר, הן ילמדו לדעת שיש להן ערך מורכב ועמוק בהרבה מרוחב המותניים. ואני מקווה שגברים כמוך לא יעמדו מהצד וישפטו, גברים שמעולם לא היו צריכים לעמוד בתחרות הזו, במלחמת ההשרדות הזו, בעולם שמדכא את המין שלהם.

  • בועז כהן  On 10/20/2007 at 17:56

    נטע: קודם כל, למה את מכנה חזה גדול "מלון"?

    ולמה "ציצי"? את לא חושבת שזו מלה מכוערת, ילדותית, שמבזה את המין הנשי?

    שנית: שם משפחתי הוא כהן. ואני לא "מר".

    ולגבי "פלייבוי" והשוואתו ל"לאשה": סליחה, אבל לא זכור לי שיו הפנר הכריז שהוא עושה מגזין לנשים. הוא עושה מגזין כדי לחרמן גברים. גם "בלייזר" לא דומה ל"את". ולא צריך להיות דומה

    לא שכנעת אותי שנשים חפות מאחריות. אני מבין את הסיבות, אבל לא מקבל את התוצאה. אשה יפה יכולה להיות אשה יפה במימדים שונים. ברגע שעורכות-נשים יפסיקו לקדם נערות בנות 16 המדגמנות ביקיני, אפשר יהיה להתחיל לדבר על איזושהי פריצת דרך.

  • שירה חדד  On 10/28/2007 at 17:51

    אני חושבת שקצת פספסת בתגובה שלך את העיקר בדבריה של נטע.

    ברור שאי אפשר להאשים רק את הגברים, אבל מדבריך עולה כי הכדור נמצא בידיהן הנשים בתור נשים.

    תקרא שוב את דבריה של נטע, נסה לא להיות קטנוני לגבי שימוש במילים מסוימות, תבין שהאחריות היא על כולנו, והשינוי יבוא ברגע שנפסיק לתמוך בעיתוני הנשים\גברים הנ"ל ובתדמית שהם מוכרים לנו.

  • בועז  On 10/28/2007 at 18:07

    את צודקת. זה נכון. האחריות היא על כולנו. מסכים.

  • אליען לזובסקי  On 01/27/2012 at 20:46

    מסכימה איתך בכל מילה, בועז. ובדיוק את הטענה הזו טענתי בסרט שלי. לא הגברים, לא מעצבי האופנה, לא הדימויים. נשים כלפי נשים, קודם כל. נשים מתוך עצמן, כלפי עצמן. אך אני מסכימה גם עם שירה שהאחריות היא על כולנו.

    ושכחת, כמובן, את התופעה החדשה והדוחה מכולן: סיקורה של אישה שיולדת וחוזרת למידתה תוך עשר שניות (ע"ע רותם סלע, מלי לוי וכל השאר).

    תודה על הפוסט הזה. הוא כל כך חשוב.

  • llaliiblue  On 08/21/2012 at 12:52

    אני כל כך מסכימה איתך. אני אמשיך את הקו של אליען בתגובה מעליי- הריון.

    הרבה פעמים גברים אמרו לי שהריון זה מראה כל כך יפה לאישה, שאישה הכי סקסית כשהיא בהריון, שהם לא אוהבים שדופות ורזות. אז אמרו. אני זו שהתעקשה להיות יותר רזה, כמה שיותר רזה, אני זו שחושבת שהריון משחית את הגוף הנשי, כמו לא תהיה ממנו דרך חזרה. ואני מאמינה, שיש עוד הרבה נשים כמוני.

    אני לא מסתכלת על מגאזינים, אני לא מושפעת מפרסומות או מערוץ האופנה, אבל יש לי איזה דימוי של איך שאני אוהבת את עצמי. הדימוי הזה גובש בשנות העשרה, אז אולי הייתי מושפעת, מושפעת מתוכניות טלויזיה, מבנות כיתתי. והדימוי הזה לא זז מילימטר. אני אוהבת להיות רזה, אני לא אוהבת להיות אחרת. אני לא נותנת לגיטימציה למידה 36. אני, ולא אחרת. האשמה היא בנו, יותר משזו שנאה של אישה לאישה, זו שנאה עצמית. ופה הבעיה.

    תודה שכתבת איך שכתבת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: