גלקסיה של חטאים ותשוקות

כשיצא לאור ב"ספרית פועלים" בשנת 1974, נדמה היה שהמבקרים מתחרים בינם לבין עצמם מי יבעט בו יותר חזק וכואב:

"רומן ארוטי עלוב המבזה את הספרות העברית", נכתב ב"על המשמר".

"פסולת נפל עלובה ויומרנית!", כתבו ב"מעריב".

"ספרות מגוחכת ומשעממת…", נקבע ב"הארץ".

"פורנוגרפיה להתיישבות העובדת…"  היתה הביקורת ב"דבר".

והיום? איך נראה היום אילונה של ישראל רינג, אותו אינטלקטואל גרמני שעלה ארצה, התיישב בקיבוץ עין המפרץ בצפון והפך לאחד האידאולוגים הבולטים של התנועה הקיבוצית? רינג,  שעסק בפסיכולוגיה ובהסטוריה ובקשר שבין שני התחומים, הפך לחוקר נחשב ומרצה מבוקש, שגם חיבר ספרים כבדי משקל כמו "בין דעת לאמונה – האם אלוהים מעורב בהסטוריה?" ו"טבח עמים – היש בו חוקיות?". כל הרזומה הזה לא הציל אותו משבטם הצולף של מבקרי שנות השבעים, שראו ברומן (האוטוביוגרפי?) הארוטי שלו לא יותר מ…פורנוגרפיה.

אני מניח שאם היה אינטרנט ב-1974, כתבה על אילונה או ראיון עם ישראל רינג ב-YNET או NRG היו זוכים לטוקבקים נזעמים מכמה עשרות גולשים מאויימים שהיו נכנסים ב"אילונה" בשם בדוי בחסות האנונימיות.

אבל לא היה אז אינטרנט ומתברר שגם לעיתונים של אמצע שנות השבעים היה כוח די מוגבל. עובדה: המבקרים שחטו את ספרו של ד"ר ישראל רינג, אבל הקוראים חטפו אותו מהחנויות. חמש מהדורות הודפסו מ"אילונה" רב-מכר. מכיוון שבזמן צאתו קראתי את ספרי צ'יפופו וז'ול ורן, יצא לי להתוודע מאוחר יותר ל"אילונה".  כמוני, גם הקורא במאה ה-21 ימצא ספר עם קסם ישן, די תמים, שיש בו הרבה יותר שיחות על נושאים אינטלקטואלים שונים מאשר סקס. "אילונה" תיאר מערכת יחסים בין סופרת חיפאית לבין מורה להיסטוריה מרמת גן (רן ינון). "אילונה" גם מתאר ארץ-ישראל שאינה קיימת יותר. ארץ פשוטה, עם פרדסים במקום קניונים, טלפונים ציבוריים עם אסימונים, בלי טלויזיה, עם חופי ים פתוחים ללא תשלום וערבי תרבות לעם. זו מדינה אחרת, שמתוארת שם. שום קשר למציאות הנוכחית של חיינו. "אילונה" היה סוג של ספר פולחן העובר (בחשאי) מיד ליד בין בני נוער. גם זה לא קיים יותר. קשה לי להאמין שיש איזשהו ספר היום, שיהפוך לסוג של אישיו לוהט בזכות תיאורים כאלה ואחרים. אילונה, מכל מקום, היא משאת נפש של גברים שאוהבים נשים חכמות במיטה, נשים שאפשר לשוחח איתן, להתפלמס על אפלטון, להתווכח על ציור מודרני ולהתעשר רוחנית, מבלי שזה יפגע ביכולתם להתענג עליהן בשפע של תנוחות אחר-כך.

נשים ענקיות, מכל הסוגים

ומישראל של שנות השבעים, לרומא של המאה הראשונה לספירה. ב"סאטיריקון" של טיטוס פטרוניוס ארביטר (תירגום: אריה חורשי, "הוצאת ירון גולן", 2002) מתוארת רומא כמרכז שחיתות, תאוות בלתי מרוסנות וגילוי עריות. רומא ביצירה הנפלאה הזו היא משל.

רומא של המאה ה-1 לספירה היא חברה של עבדים המתעשרים בה, כתוצאה מקשרים נכונים, ואז נוגשים במי שהיו רק לא מזמן אחיהם למעמד הנמוך. טרימאלכיוס, אדם שעבד את אדונו ואת אשתו 15 שנה, התעשר ועובר לצד השולט. עכשיו טרימאלכיוס מתענג על נשים ועל נערים "ואפילו כלבו לא נמלט מתאוותו". הוא מושחת עד היסוד. הוא מודה ששירת בנאמנות את אדונו "וגם את גבירתי, אם אתם מבינים למה אני מתכוון". היה לו חוש עסקי טוב, וכשהשתחרר משביו – ניצל אותו כדי להתעשר ולחיות חיים של הוללות מתמדת.

הסובורה, העיר התחתית של רומא, היא אינפרנו. תופת אלטרנטיבית, מלאה באלימות קיצונית, נשים ענקיות מכל הסוגים – שחורות ולבנות – זקנים ונערים מקיימים יחסים פרועים, אוכלים בבהמיות נטולת כל בקרה עצמית, ועושים צרכים לעין כל. פטרוניוס, נאמן להשקפת החיים הקיצונית והייחודית שלו, חי בעצמו חיי הוללות, זלילה ושכרות. כוחה של היצירה "סאטיריקון" הוא בכך שפטרוניוס לא מטיף, כמו אנשים צבועים רבים בימינו – בעולם התרבות והאמנות וגם בפורומים השונים. הוא אינו מגנה והוא אינו משמש אפילו מראה עקומה ומעוותת.

 

הנשיות אינה נכס בלעדי של הנשים

לא במקרה הפך פליני את "סאטיריקון" לסרט קולנוע.  לא סתם לקח פדריקו פליני הגדול דווקא את "סאטיריקון" של פטרוניוס כסוג של נקודת משען, שבעזרתה יוכל להניע את (השקפת) העולם שלו. גם לפליני אין עמדה מוסרית צבועה. הבמאי הגדול בורא גלקסיה מלאכותית של חטאים ותשוקות וצרכים שמתממשים מיד. בגלקסיה הצבעונית והרעשנית שלו (שכל כולה נבראה באולפני צ'ינה צ'יטה) החטא לא נידון כחטא והכיעור הוא לא מגונה. זהו מעין יקום מקביל. הוא לא מטיף. הוא לא מגנה.

גם כאשר אומולפוס, המשורר הנרדף, מגנה את "הרדיפה אחרי הממון" של הדור הנוכחי, ומשבח את הימים היפים שעברו – בהם חיו אזרחים בעלי מוסר, כמו קאטו – גם אז זה לא מוצג באופן מטיפני ושפל-רוח.

אנקולפיוס הוא המייצג הנאמן ביותר של אותה "רומא" – חברה מושחתת עד היסוד. אנקולפיוס דוגל רק בסיפוק שתי תשוקות: השגת כסף בכל מחיר והשגת מין בכל הזדמנות. בהוצאות אחדות של "סאטיריקון" השמיטו קטעים מסויימים מהטקסט המקורי של פטרוניוס. כן. גם בעבר וגם במדינות אחרות יש אנשים שרואים ביצירתו של פטרוניוס ספרות מגונה.

פרופסור גבריאל בן שמחון (שהיה מורה שלי באוניברסיטת תל אביב, בחוג לקולנוע, בסוף שנות השמונים) כותב כך בספרו "אישה עם שלושה שדיים – נשים בקולנוע של פדריקו פליני" (הקיבוץ המאוחד, 2004):

"זאת רומא בה גבולות המין פרוצים, הנשיות אינה נכס בלעדי של הנשים, קשר האהבה הוא לא בין גבר לאישה, אלא בין אנקולפיוס בעל פני האל היווני לז'יטון הנראה כמו אורפיאוס, שברירי לבוש כנערה, דומה לילדה ותנועותיו נשיות. האישה היא לא רק אובייקט מין. היא חיית מין בעצמה. האלמנה שוכבת עם גבר זר לעיני בעלה המת. הנימפומנית לעיני בעלה החי, אריאדנה לעיני איצטדיון מלא צופים, עונותיאה המכשפה שולטת באש שבין רגליה על כל העיר. עולם הנשים המאכלס את 'סאטיריקון' של פליני מתחלק באופן קיצוני בין נשים חטובות בעלות יופי מושלם ואקזוטי, לבין אחרות שהן שיא של וולגאריות"…

אבל פליני, כמו פטרוניוס, מקבל את עובדת האדם יצור החורג ממגבלות ראיה חד-ממדית. הוא משוחרר מפוליטיקלי קורקט, מצביעות והתחסדות, לימודי מגדר או פמיניזם רדיקלי, מוסרנות דתית או סתם עכבות מיניות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אהוד בן-פורת  On 03/29/2006 at 15:45

    הארוטיקה בספרות המקומית יהיה מעניין אם תביע את דעתך על סדרת הספרים "כתום" שניסה את כוחה בתחום הזה, למרות הציפיות שהיו אני לא בטוח שהיא כל כך הצליחה. אני זוכר שבזמנו הם דיברו שחסר להם קול גברי, וחשבתי לעצמי שכותב כמוך שנוגע בנושא הזה כל כך הרבה יכול לנסות את כוחו בזה ואולי גם להצליח.

    זה לא יהיה סוד אם אומר שאני אוהב לקרוא מדי פעם ספרים בנושא הזה והספר של פרופ' בן-שמחון נראה לי מעניין, אם כי הייתי מעדיף לקרוא משהו דומה לזה שמתייחס יותר לסרטיהם של וודי אלן ואינגמר ברגמן.

    אני מקווה שלא תהיה לך התנגדות אם אוסיף גם הפעם ספר שנראה לי שיכול להתאים לרשימה שלך. אני מתכוון ל"ספר הארוטיקה הגדול" בעריכתו של פרופ' אדיר כהן, וכמובן ממליץ לך לבדוק אותו.

    http://www.ibooks.co.il/NS_GetProdInfo.asp?prodid=15690026

  • Mנטה  On 03/31/2006 at 1:13

    כשהיתי שמוצניקית ממש צעירה הערצתי את ישראל רינג על הכתבים האידיאולוגיים שלו.
    לכן הופתעתי כשהתחיל בלגן אילונה.
    היתי שמחה לשמוע קצת יותר מה יש בו והאם הוא מחזיק מים מבחינה ספרותית לפחות..

    🙂

  • איתי  On 04/05/2006 at 13:33

    היי בועז
    אני אוהב לקרוא בבלוג שלך (נדמה לי שכבר כתבתי לך את זה), ומופתע לא פעם מנושאים אזוטריים יחסית שאתה מעלה וקרובים גם לליבי.
    הפעם, לצד הספרות הארוטית, הופתעתי למצוא את ישראל רינג, שכבן קיבוץ קראתי ופגשתי והוא עדיין זכור לי.
    בהקשר זה של הפוסט, רציתי להמליץ לך על הספר "שמועות על אהבה" של יעל נאמן
    http://www.ibooks.co.il/NS_GetProdInfo.asp?prodid=13960134
    שאינו בדיוק ספר ארוטי אלא פשוט ספר מצויין של כותבת שמן הראוי שעוד ישמעו עליה (היא פרסמה גם לאחרונה כמה סיפורים בכתב העת "מטעם").

  • אסף ברטוב  On 04/22/2006 at 15:04

    משונה שלא הפרופסור ולא אף אחד בהוצאת הקיבוץ המאוחד שמו לב לשגיאה בכותרת הספר. שדיים הם שניים, כלומר צורת הזוגי של "שד". ואולם, צורת הרבים היא שדים, בדל"ת חרוקה, כמו גרבים ברי"ש קמוצה ובי"ת חרוקה אם מדובר ביותר משני גרביים.
    לאשה ההיא היו שלושה שדים, לא שלושה שדיים.

  • יעל  On 02/07/2008 at 17:24

    שלום
    אני מסכימה לכל מה שכתבת, אך מהיכרות אישית עם ישראל רינג, הוא אכן איש רחב אופקים ומלומד מאוד, אך מעולם לא למד בשום מוסד אקדמי. אפילו תואר ראשון אין לו. מעניין מאיפה עלה על דעתך שהוא דוקטור.
    ישראל רינג הוא אוטודידקט. ביתו מלא ספרים והוא לא מפסיק לקרוא וללמוד מהם. כאיש השומר הצעיר מארץ ישראל הישנה, הוא אף מעולם לא החשיב תארים אקדמיים. ההתפתחות הרוחנית ורכישת ההשכלה, היו הרבה יותר חשובים לו מתואר זה או אחר.
    אכן יש לו ידיעות בהיקף שכל דוקטור היה מתברך בו, אך הוא מעולם לא טרח להוציא תואר כזה.

  • בועז  On 02/07/2008 at 22:53

    מעניין, באמת, מדוע חשבתי שהוא ד"ר…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: