אלג'יר היתה אמורה להיות הלהקה של המהפכה. אלג'יר התפרקה

צילום: אבי נתן

 

 

להקת אלג'יר היתה זעקה שביקשה לפרוץ והיתה מוכרחה להישמע. זעקת המחאה מול אלה שלא מתעניינים בתרבות, אלה שלא מבקשים עומק. קריאת זעם מול שדרת השחיתות שנוצרה כאן, שאגת המצוקה של אלה הנלחמים לשרוד בעידן ההון-שלטון.  הכסף הגדול עדיין זורם בחוסר הגינות אל אגפים מאוד מצומצמים ומסוימים של החברה הישראלית, הבנים-של והמקורבים ל.. עדיין זוכים לחיים טובים יותר משלנו, האנשים הפשוטים והשפוטים.
 

מהפכה מתחילה ברגע שאדם מבין שאין יותר ברירה, ונאלץ להסיר את מחלצות העידון ולהיאבק בכל הכוח מול גלי הטיפשות והאטימות שמאיימים לסגור עליו. השיטה היא תמיד אותה שיטה – קודם מסממים אותך בהבלים, באסקפיזם מתקתק, אחר-כך נועצים אותך חזק לאדמה הקשה של המציאות. אתה על הרצפה, חולם שאתה עף אבל אתה על הרצפה – מרוסק כמו היונים בסיפור של דויד פרץ  ממוטט, חסר תכלית – והם דוהרים במכוניות הארבע על ארבע, ממפגן טעימות סושי לערב טקס חלוקת פרסי הפירסום.

אם אתם רוצים שמשהו ישתנה, פיתחו להזדמנות את הדלת. 14 מנדטים למפלגת "הירוקים", למשל. מחאה קולקטיבית נגד ערוץ 2, נגיד. מאתיים מכתבים לרשת/קשת בסגנון "החלטנו להפסיק ולצפות בשידוריכם האויליים" עשויים להתחיל איזשהו גל הדף קטן. אם אתם רוצים מהפכה, תנו לה לקרות. שנים חיכינו למישהו שיבוא וייקח את המקל ויגיד אחריי, בלי להתעייף, בלי להימלט אל חיק החזרה בתשובה לייט, בלי להסתנוור מהחיבוק של יהורם גאון/דודו טופז/יאיר לפיד – שמושיב אותך על הכסא מולו ומבקש בחיוך ענק שתענה על "השאלון", או שתחזור איתו לשלב שבו היית, פעם, כך וכך.

מנועים קדימה של אלג'יר היה אלבום כזה, מהסוג שמאפשר שינוי. לא רק מפני שהוא אלבום נפלא. היו כבר אלבומים מצויינים בהסטוריה של המוזיקה הישראלית (נכון, לא רבים, אבל היו). מפני שהוא איפשר לפתוח דלת אל עתיד אחר, להציל את נשמותינו ואת עתיד ילדינו. אלג'יר – ולא כולם הבינו את זה – היו התקווה השחורה שמשהו טוב יקרה, והוא לא יקרה במקרה.  כדי לקבל אהבה, צריך לפתוח את הדלת כשהתקווה מתדפקת. כדי ליצור שינוי, צריך לרדת לרחובות החמים ולהניף את הדגל. הדגל של המהפיכה. 
  
אלג'יר שחררה את מנועים קדימה במאי 2004. תשע שנים אחרי אלבום הבכורה נאמנות ותשוקה (1995). בינתיים העולם השתנה. המדינה השתנתה לחלוטין. מי משחק במגרש הטניס, עם אחותי הקטנה? זועק אביב גדג' בשיר הנושא של האלבום …

…ואני ממשיך, בלבי: ומי יושב עם היד על הברז? מי קובע מה יינתן לציבור הרחב ומה לא? מי רוצה לסמם את המוחות והנפשות של ילדיי בקדם-ארוויזיון, טקס מלכת היופי, טלנובלות, דוגמגישות, דוגמנורקטיות, תוכניות ראיונות עם סלבריטיז מפלסטיק, הבלים ותועיבות במעטפת של חיוכים ושמלות נוצצות וכוכבים שנולדים על SMS של גדודי חברים עם 3 מכשירים סלולאריים?

אין אפשרות לפרק לפרטים את המרקחת המבעבעת, הקודחת, הלוהטת ומהפנטת שיצרו שני ראשי החץ של אלג'יר, גבריאל בלחסן ואביב גדג'.  "תיפתח האדמה בשבילך", מצמרר; "דבר אלי לפני שיהיה מאוחר", מתחנן; "יום אחד אני אהיה מאושר", מתפלל;  "את צריכה קצת קיטש, בחיים ההפוכים שלך", קובע. נובלס, אקסטזי, חסה, שמפניה. החיים ההפוכים הם שלנו, תנו לנו קצת קיטש. וגם "מתנה" – שמתכתב עם רדיוהד, ו"הביאו את הנגרים", שמלטפים ומרגיעים ומנחמים, בטרם בא הרעם הגדול, רעידת האדמה של "מנועים קדימה" ו"פעמוני המאה" שמכריז על חורבן מדינת ישראל במלאת לה מאה שנה ו"בתוך הצינורות", שכל כולו שאגה אל השמיים, אל היקום. תחינה לאלוהים, שיבוא ויציל ותיאור תוך כדי התרחשות של אובדן שפיות הדעת.

גלגלצ, כמשקפת מדוייקת של הישראליות המבקשת בידור ונרתעת מאמנות נשארה חסומה ואטומה בפני אלג'יר. במבט לאחור, זה לא מפליא כלל. גלגלצ וערוץ 2 הם חלק מהשיטה שבה כוכבים נולדים במקום משמעות, ולכן גם כשנמכרו 15 אלפי עותקים ממנועים קדימה, וגם כשברי סחרוף ואהוד בנאי באו להרים עם אלג'יר מופעי ענק משותפים וסוחפים, התחנה-של-המדינה לא השתכנעה. גם אחרי סיבוב המופעים המשותפים עם הרביעיה הישראלית העכשווית או התזמורת האנדרלמוסית, גלגלצ לא רצתה את אלג'יר. ממש כמו שערוץ 2 לא רוצה את "הבורגנים", או את "החמישיה הקאמרית" או את "בטיפול" – למרות שהם כן מביאים רייטינג. רייטינג זה לא כל הסיפור.

 

אני מאמין שלא בכל שנה, או עשור, יוצא דיסק מכונן וטעון במשמעות כמו מנועים קדימה. אני טוען שככל שיחלפו השנים – יותר אנשים יבינו איזה מטען נפץ נצרר בין מלותיו וצליליו של האלבום הזה.

וכדי להבין תהליך יש חובה להבין את הרצף. את מעשה הבריאה של האמנות, את מרוץ השליחים האינסופי, את המקל המועבר מהאחד לשני, את הדור הזה שמבעיר את השטח, למען עתיד טוב יותר. "מנועים קדימה" הוא האבן שהושלכה אל המים, ועכשיו המעגלים הולכים ומתרחבים, ומתפשטים. מעגלים של משמעות שיתפזרו הלאה והלאה.

 

בארמית "מאי משמע" פירושו: מהו הדבר המלמדנו שאמנם כך ההלכה, או זאת היא הכוונה? הדבר הזה הוא נקודת הכאב, המצויה בכל דבר, בכל אדם. אין משמעות ללא חיבור לנקודת הכאב. אין טעם לחיים, בלי לדעת שהם עתידים להסתיים. אין יכולת להרגיש, לאהוב, להתרגש, להיאהב, לחוש, למוש – בלי הידיעה הברורה שאנחנו במסלול מסויים בעולם הזה.

אלג`יר הצליחה לגעת במשמעות החיים והקיום. קיום ישראלי קטן, אקראי, עלוב רוב הזמן – קיום מתמוטט. בו זמנית אלג`יר ידעה להעביר את כל התחושות והכאבים דרך פריזמה ישראלית, שבדרך כלל אינה נראית לנו. זה  מה שהופך אמן מניהיליסט מקונן למורה-דרך. סוג של רב חילוני עם גיטרה וקול שחודר את שערי השמיים וגם את הלב.

אמן שאינו מייצר משמעות הוא לא אמן. הוא אומן. בדרן. זכרו את זה בפעם הבאה שאתם הולכים להופעה של מישהו. אפשר ללגלג מכאן ועד קץ כל הימים, אבל אמנים שלא ייצרו משמעות לא שרדו, לא בתודעה ולא בספרי ההסטוריה, גם אם מכרו הרבה.
 
אלג`יר, שירת הדרום החם, תפילות בית כנסת, חיילי גולני, עולה מחבר העמים אונס נערה דתיה על הרצפה, ו"תפילת הדרך לא עזרה". חזן קורא קינה על חורבות ירושלים, על שאריות באר שבע ב"פעמוני המאה".
 והילדים. תמיד אלה הילדים שעושים לי את זה בשירים של אלג`יר. הילדים השחורים והילדים הלבנים ב"נאמנות ותשוקה", הילדים הרצים יחפים ברחובות נתיבות ב"מנועים קדימה". וכולם מוחאים כפיים.

לפעמים, מעשה שנעשה משנה את העתיד.  מנועים קדימה יצא לאור ומבחינתי, העולם כבר השתנה. אנחנו חיים בעולם שמנועים קדימה כבר קיים בו ושיריו יכולים להישמע. עכשיו צריך לפתוח את הדלת ולצאת לרחובות. לשנות את המציאות.
 

אלג'יר התפרקה.  
 
 

 
כל דור זקוק ללהקה שתוביל את המהפכה שלו, ואלג'יר, שירת הדרום החם, רוקנרול הזעם והתוגה ותפילות בית הכנסת מלאות הכוונה – אלג'יר היתה אמורה להיות הלהקה של המהפכה שלנו. זה לא קרה. אלג'יר התפרקה 
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ורד נבון  On 08/20/2013 at 21:35

    כמה יפה ניסחת, וכמה אקטואלי.

  • אלי  On 08/21/2013 at 13:19

    היום, 21.08.2013 מת גבריאל בלחסן שסבל זנים ממניה דפרסיה. סיבת המוות עדיין לא ידועה. בן 37 במותו. כנראה שאלג'יר כבר לא תתאחד (לפחות לא בעולמנו). יהי זכרו מבורך, ולכבודו קחו קצת כדורי הרגעה בדבש (http://youtu.be/-S9Z0PGOvuM) בפול ווליום.

Trackbacks

  • By המבוקש on 09/25/2007 at 23:40

            לא כל יום צומחות בארץ להקות רעבות, שקולן נוגע בפינות האפלות של החברה בישראל. אבל יש קו מרתק של נגנים מזרחים שמצעידים את המוזיקה והתרבות בישראל צעד אחד 

  • […] בונוס: בועז כהן כותב יפה (מה יפה? נהדר!) וקולע על […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: