הביאו את הסוסים המרקדים, הביאו את המשיח החדש

 

משקפי שמש. סיגריה וקול מהחלומות. איאן מקאלך שר לנו

 

כמה התגעגעתי לרגע הזה. הרגע שבו אתה יוצא החוצה מהופעה, מתוך המועדון הדחוס, המעושן והאפל, אל הלילה המכוכב – ונדמה לך שהשמיים נפתחים. וברור לך שייקח לך זמן לנחות מהענן הזה, שהתיישבת עליו. המושג "לגעת בשמיים" הוא תמיד ערטילאי מדי, עד שהוא קורה – והוא קורה, לצערי, לעתים רחוקות מדי. אני נהנה מרוב ההופעות שאני רואה, ברמה זו או אחרת, ומתוך 20 הופעות שאני רואה, אחת גם מצליחה לרגש אותי ממש. אבל לעתים נדירות הרבה יותר אני מצליח להמריא כל-כך גבוה בזכות המוזיקה, הביצוע והאווירה, שחודשים ארוכים אחר-כך עוד צובט בי הגעגוע לתחושה הזו. נדמה לי שקוראים לה "אושר".

 

Don't Let Me Down. אפשר לומר שזו היתה המנטרה שאיתה הלכתי אמש למועדון "זאפה". 25 שנים שאני שומע את אקו והבאנימן, אבל אף פעם לא שמעתי אותם באזור המחיה הטבעי של הרוקנרול – על הבמה, מול קהל. תחושת הפחד מובנת לחלוטין לכל מעריץ ותיק של מוזיקאי כזה או אחר. אתה לא רוצה שהוא יאכזב וזה לאו דווקא בגללך, אלא בגללו. הדאגה שלך היא בשבילו, היא דאגה שנולדת מאהבה, מרצון לגונן על מה שהוא היה בשבילך כל השנים הללו, מבלי שהוא יידע על כך בכלל. הדבר האחרון שמעריץ רוצה, זה לראות אלילי העבר שלו מתרסקים, מביישים בזקנתם את נעוריהם.

כי יותר מכל, כשמישהו שאהבת מתגלה לפניך במערומיו הנקלים, מעין כוכב רוקנרול פאתטי ומזדקן, זה גם אומר משהו עליך. האיש שעל הבמה הוא המראה שלך. הוא אומר לך משהו, בעליבותו, על הזמן שחלף, על האכזריות שטמונה בכל החיים האלה, שבהם אתה ממריא מהר ומתרסק הרבה יותר מהר אל קרקע המציאות.

ולכן, כשאיאן מקאלך שר את "דונט לט מי דאון" של הביטלס, אחד השיאים הגבוהים של ג'ון לנון ככותב ומבצע, הרעד בגב התחתון שלי היה בעל משמעות גדולה יותר. האיש מליברפול הצדיע לאיש מליברפול.

 

הבחירות. כן, להקה גדולה נמדדת גם ברפרטואר שהיא בוחרת להציג למאזיניה, בכל זמן נתון. אקו והבאנימן לא נוסעים על טייס אוטומטי, וזו הסיבה לחוסר השחיקה שלהם, לעוצמה המובנית שלהם. הם כמו רקטה ארוכת-טווח שככל שהיא מתרחקת אל תוך הרקיע, גדל שובל האור שהיא מותירה מאחוריה. כל שיר ברצף הפלייליסט שהונח אתמול לפתחנו, היה במקום. בעיתוי מושלם הם עשו את "הביאו את הסוסים המרקדים" – הלהיט הכי גדול שלהם, שאפילו כבש לרגע קצר גם את הרדיו הישראלי באייטיז. הם ביצעו את זה לא בהדרן, לא אחרי 10 שירים, אלא כשיר מספר 4 בהופעה. עם מסך נפלא של קלידים שעטף את קול הקטיפה הנהדר של מקאלך, וחטיבת הגיטרות שמחזיקה את הסיפור על ג'ימי בראון. הם עשו את זה בפיכחון וברוב יופי, לא בעייפות ובחוסר חשק. ביצוע מרהיב, שהשאיר אותי עם אלף זיקוקי דינור מתפוצצים בתוך הראש. כך גם הירח הקטלני, KILLING MOON  השיר שבזמנו נשתל כמו פצצה מתקתקת ב-Ocean Rain ב-1985  והוגש אמש רענן כמו נכתב היום בבוקר.

וכשהם הגיעו ל-In The Margin רציתי להרגיש שאני נמס לתוך מתיקות עוטפת, או להתבוסס בתוך מפל דמעות משחרר. במקום זה בהיתי בבמה וביקשתי שלא ייגמר לי הלילה.

 

 

 

הליכה על הצד הפראי. לו ריד המניאק היה כאן לפני כמה שנים והוכיח שהוא יוצר גדול, אבל אדם מבאס. הביצוע המכוער שלו ל"יום מושלם", היה מדוקלם ומכוער במכוון כדי להביע מחאה כלפי הקהל שהיה צמא לקצת קלאסיקות. היה זה אקט אגוצנטרי של איש קטן מאוד. למען האמת, לא חשבתי שאיאן  מקאלך הוא חסיד אומות הרוקרים. הבן אדם רכש לעצמו מוניטין של טיפוס סוציומטי עם פה גדול. אבל להופעה בתל אביב הוא הגיע עם רצון ברור לצאת גדול – ואני מעריץ אנשים שרוצים לצאת גדולים על הבמה. רוקנרול הוא לא מקום להצטנע בו. אתה אמור לתת את הכי טוב שאתה יכול, בעוצמה הנפשית הגבוהה ביותר. אתה חייב לצאת גדול, גם כשאתה עושה את זה קטן, עם גיטרה ומפוחית. איאן מקאלך, וויל

סרג'נט והחברים יצאו גדולים. הם נסקו מהר, נשענים על רפרטואר של 25 שנה, נגינה נהדרת וסאונד נפלא (צל"ש לאיש הסאונד האנגלי והקירח, שנתן תצוגת תכלית פנומנלית מאחורי הקונסולה).

 

 

 

 

 

 

 

 

הצדעות: חוץ מהביטלס, מקאלך הצדיע גם לג'ים מוריסון והדורז עם "בלוז הדרכים" בגירסת א-קפלה, וגם ללו ריד (ביצוע אגדי ל"Walk on the wild side") ול"שעת חצות" של ווילסון פיקט, שהיה כה נכון:

I’m gonna wait till the midnight hour
That’s when my love comes tumbling down
I’m gonna wait till the midnight hour
When there’ no one else around

 

הזמן. מרקוס אורליוס כתב פעם "הזמן הוא נחל שוטף של בריאה, זורם סוחף וגורף, אך זה עתה יצא אל העולם וכבר נשא אותו הגל ואחר הובא במקומו, וגם זה ישטוף ויעבור". הנה איאן מקאלך והנה אקו והבאנימן, נשמעים אותו דבר (רק הרבה יותר טוב), והנה אני: כבר לא בן 17, שמאזין בפעם הראשונה לג'ון פיל שמשדר אותם. אני עצמי שונה ואחר. אבל "הזמן, ששיניו מכרסמות כל דבר, הוא חסר-כוח כנגד האמת" (תומס האקסלי).

לרגעים, בלילה שחלף עלי אתמול, הרגשתי בנסיעה ברוורס אל תוך הביוגרפיה הפרטית שלי, גם מפני שמועדון "זאפה" עצמו נמצא ברמת החייל, מטרים ספורים מהמקום שבו היה "רוקסן", המועדון שהיה ביתי השני באחת התקופות המסעירות של חיי, בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים.

 

הנס. אקו והבאנימן הם סוג של נס רוקנרול. אני לא מכיר אף דוגמא נוספת בהסטוריה של להקה שעשתה קאמבק אחרי כל הרבה שנים, והצליחה להתעלות מעל לשיאים שהיא עצמה הציבה. אבל איאן מקאלך, וויל סרג'נט וחבריהם עשו את זה. שלושת האלבומים האחרונים של "אקו והבאנימן" קרובים לשלמות, בכל פרמטר. כתיבה, הלחנה, נגינה וביצוע – והדבר מעורר השתאות גמורה. תחשבו על הסמית'ס שחוזרים ומקליטים שלושה אלבומים ברצף, שעולים על "המלכה מתה" ו"בשר הוא רצח"…. לא הגיוני ובלתי אפשרי, נכון? אבל "אקו והבאנימן" עשו את זה ובהופעה חיה הם מצליחים לשחזר את הנס. מקאלך עולה לבמה עם סיגריה ולאורך כל המופע הוא ידליק סיגריה בסיגריה, יעשן וישיר כאילו אין מחר, כמו זמר מהחלומות ולא יסיר את משקפי השמש שלו אפילו לשניה. 

 

ציפיה לגשם. לא היה יכול להיות שיר הולם יותר לחתום את המופע הזה מ"גשם אוקיינוס". זה היה מדוייק. זה היה מהודק. זה היה מטלטל. זה היה מערטל. מ"Seven Seas" ועד "Stormy Weather" שפותח את האלבום החדש, האחרון שלהם, "סיבריה", וההדרן האחרון בהחלט, Ocean Rain, שעטף את הכל בתחושת כמיהה מעורפלת, בגעגוע, ביופי ובקסם. נגמרה ההופעה, ומישהו שם במערכת את "לילי מרלן" – אולי ההמנון של מלחמת העולם השניה. עמדתי בחוץ עם חברים, רוח הגיעה מהצפון ונשבה במתחם זיו שמקיף את ה"זאפה". זמן כזה, שבו יותר מכל יש באוויר ציפיה לגשם, שיבוא וישטוף את הכל…

יש לילות שבהם השמיים נפתחים, הכאבים נמוגים והפחדים נעלמים. אמש ב"זאפה" היה לילה כזה. "אקו והבאנימן" נחתו אמש על כוכב תל אביב ונתנו את אחת ההופעות הגדולות שנראו כאן אי פעם. לי ייקח לפחות שבוע לנחות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אלימור  On 03/08/2006 at 11:22

    מעורר קנאה ממש…

  • ערן ב  On 03/08/2006 at 11:24

    תארת את זה מדויק לגמרי. הופעה מיוחדת ונפלאה.

  • עמיחי  On 03/08/2006 at 11:43

    כמה נדירה אותה רמת ריגוש שחווית. למרות שאני יותר איש של ספרות ממוסיקה, אני חושב שזה משהו שספרות לא יכולה לתת, אותו בום בלתי אמצעי לחושים. בהחלט גרמת לי לחזור היום בערב לדיסקייה ולשלוף אותם מתוך מעטה אבק, שריטות וזמן

  • R750-Giel  On 03/08/2006 at 12:01

    בהחלט מבינה את ההרגשה שלך.
    אתה בא היום שוב??

  • אביבה  On 03/08/2006 at 12:21

    איך היה לך כייף.
    וכייף לנו שטחנת את "הסוסים" לאחרונה בתוכנית הערב, זה אכן שיר מהאגדות.

    תגיד, איזה אלבום מהאחרונים הכי מומלץ?

  • שרון רז  On 03/08/2006 at 13:22

    כתבת יפהפה בועז

  • רונן  On 03/08/2006 at 15:53

    נהנתי! אם לא היה היום את ארסנל בליגת האלופות הייתי בא גם להופעה השניה!
    הבאים בתור .. הקיור .. !?

  • גדי ב  On 03/09/2006 at 12:16

    הכתיבה שלך הלמה את מימדי האירוע.

    תודה! עכשיו שכתבת על ההבלחה המטאורית הזו בשמיים הישראליים אני יותר שקט…

    גדי ב

    רונן, אתה לא מכיר אותי, אבל כדאי לך לכתוב לי אימייל, אני רוצה להגיד לך משהו.

  • עדו  On 03/10/2006 at 0:39

    ההופעה אכן הייתה גדולה.איאן זמר בחסד גם בגילו,ו-וויל גיטריסט מהפנט.
    אבל אני לא מסכים איתך על שני דברים:
    IN THE MARGIN נוגן במקצב אטי מדי והשיר לא זרם.
    ה"סוסים" היה צריך לבוא מאוחר יותר,אבל זה אולי קיבעון מחשבתי שלי,שלא מנגנים להיטים כ"כ מוקדם,כי זה מה ששיחרר את הקהל שהיה בהלם (או לפחות ככה זה נראה) מלראות את האגדות האלה חי על במה והתחיל להשתחרר עם השיר

  • נעם  On 08/29/2009 at 0:11

    אני קורא וכמעט בוכה
    כל כך רציתי להיות שם , ואני כל כך אוהב את אקו ,
    אבל הייתי חייב לסוע לברלין ל3 ימים והחמצתי
    למרבה הצער אפילו לא ממש התיחסו להופעה הזו בכתובים

    כנראה שפיספסתי עוד קצת מהחומר החמקמק הזה שמקבלים בהקצבה קטנה כל כך בחיים , זה שאתה קורא לו אושר …………

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: