הסאונד של הגעגוע (חלק 2)

תקליטים מן העבר. כל אחד מהם הוא עולם ומלואו בשבילי. לחלקם יש טעם של ילדות מאושרת. מפרלס ביפור סוויין ועד פינגווין קפה אורקסטרה, מצ'אק מנג'יונה ועד אולדפילד. לקט שני
 

המושג pearls before swine לקוח מתוך הבשורה ע"פ מתי בברית החדשה. הכוונה בביטוי cast your pearls before swine היא לבזבז דברים יקרים במקום בו הם לא יהיו מוערכים.

כך אפשר גם להגדיר את מקרה הלהקה הזו, שנולדה בפלורידה של סוף שנות השישים, על ידי טום ראפ – יוצר נפלא ואלמוני למדי, שמוכר למעטים וחבל שכך. הוא היה בן למורה, שפוטר ממשרתו ונעלם ביערות. על התקופה שבה גדל עם אמו כתב את השיר איש חלל  שבה המשיל את אביו הנעלם לאסטרונאוט בחלל.

ב- THE USE OF ASHES, התקליט הרביעי של הלהקה, מיצה טום ראפ את שלל ההשפעות עליו,  מז'אק ברל וזמרי קאנטרי של דרום ארה"ב ועד דביוסי הקלאסי. "דיס מורטל קויל" חידשו את "דה ג'ולר" שלו, שפותח את תקליט המופת הזה, אבל גם שאר תשעת השירים פה ראויים לתואר "קלאסיקה" ("איש חלל" נתן את ההשראה לאלטון ג'ון וברני טאופין ליצירת להיט הענק שלהם, באותו שם, ב-1972).
באמצע שנות ה-70, אחרי שהוציא 9 אלבומים (תחת השם Pearls Before Swine או תחת שמו שלו), עזב את עסקי המוסיקה והחל קריירה מצליחה בתור עורך דין. 17 שנים אחרי שעזב את אולפני ההקלטות ועולם המוסיקה, חזר טום ראפ לכתוב ולהקליט והוציא אלבום סולו חדש בשנת 2000. הוא עדיין שקוף לרוב חובבי המוזיקה בעולם.
 THE USE OF ASHES – פרלס ביפור סווין
1970
 

המתיקות והעצבות

"היתה שעת צהריים ועל הספה שבחדר שכב ילד… בעיניו התחרו זה בזה שיממון וחלום. וברפרף מבטו על ספר הלימוד והמחברת שעל השולחן בא המרי ומחה את שניהם: מה שוממים הדברים שבספר". כך פותח בנימין תמוז את "חולות הזהב", שהיה ונשאר בעיני הסיפור הישראלי הטוב ביותר שנכתב אי פעם על ילדות. באופן די מוזר הכרתי את קובץ הסיפורים "חולות הזהב" באותו יום שבו שמעתי לראשונה את צ'אק מנג'יונה. זה היה ב-1978. הספר של תמוז היה במסגרת שיעורי הבית. התקליט של מנג'יונה היה הבריחה מהמציאות. הסיפור של תמוז היה מלנכולי. המוזיקה של מנג'יונה מלאת חיים. במשך כל אותו אחר צהריים התמזגו זה בזה המלים של תמוז והצלילים של מנג'יונה, עד שהיו לאחד בתודעתי. המתיקות והעצבות.
צ'אק מנג'יונה, בן מהגרים מניו יורק, היה כבר בן 37 כשנפלה לחיקו ההצלחה המפתיעה והמסחררת של "מרגיש כל כך טוב". הוא בכלל רצה להצטיין בבי-בופ, אבל 1977 היתה הזמן הנכון לפופ אינסטרומנטלי מכל מיני סוגים. גם "חמצן" של ז'אן מישל ז'אר דהר במצעדים ומכר מיליונים. וגם מייק אולדפילד עשה את זה. 

אז ככה, בתקליט מספר 14 שלו, צ'אק מנגי'ונה פתאום הפך לסלבריטי-פופ, עם חצוצרת הזהב, החליל וקרן היער

הצרפתית, עם צילומי פרחים, חיוכים שופעים, זקן וכובע והופעות בקרנגי הול ומיליוני עותקים בכל העולם. כמעט 30 שנה אחרי צאתו, אפשר לשמוע ביתר פרספקטיבה מה היה שם, שהפך את "FEELS SO GOOD “ לקלאסיקה. הוא היה אופטימי. מואר. רומנטי. צבעוני מאוד. שלושת-רבעי שעה של פשטות מלודית, עם תפקידי גיטרה נהדרים (גרנט גייסמן) והרבה נשיפה ומיתרים. קטע הנושא אמנם מפורסם מאוד, אבל כדאי לשים לב דווקא לרצועה השניה והארוכה, למעלה מ-10 דקות של Maui-Waui שהוא בו זמנית גם מונוטוני וחוזר על עצמו וגם כל-כך משכר את הדעת.
 ההצלחה המסחררת של התקליט הרגה את מנג'יונה מבחינה אמנותית. הוא לא הצליח לעשות עוד משהו כזה, שהיה גם איכותי וגם מסחרי. FEELS SO GOOD היה מעין טעות, חריגה סטטיסטית בקריירה צנועה של עוד נגן ג'אז באמריקה, אבל כמה טוב שזה קרה. 
 FEELS SO GOOD, צ'אק מנג'יונה
1978

חזון עתידני קודר

להקת Rush  החלה לעבוד כבר ב-1968, בטורונטו. אחרי שני תקליטים (ראש, 1974 ו- Fly by Night בשנת 1975 )  השלישיה הקנדית רכשה לה קהל מעריצים אדוק, לאחר שניסחה (וניכסה) לעצמה סוג של רוק קשוח מנוגן לעילא ומופק באופן מושלם, כשהיא נשענת על יכולת הנגינה הוירטואוזית של המתופף ניל פרת, הגיטריסט אלכס לייפסון והבאסיסט-זמר ג'די לי (שנולד בשם גרשון וינריב, להורים יהודים, ניצולי אושוויץ, שהיגרו לקנדה).

התקליט השלישי    Caress of steel   בילבל את האוהדים בהיותו פחות כבד ויותר אמנותי. הוא גם נכשל מבחינה מסחרית וקיבל ביקורות רעות. היה ברור לחברי ראש, שהתקליט הרביעי חייב להצליח.
ובשלישי במרס 1976 ראה אור האלבום "2112".  במקום להחליט על רוק בסיסי של גיטרה-באס-תופים או רוק מתקדם יומרני  יותר, החליטו חברי RUSH לעשות את שניהם, ומיזגו את הז'אנרים.  בצד הראשון של התקליט היתה יצירת מדע בדיוני מוזיקלית שנשאה את שם האלבום, "2112", יצירה בת 20 דקות, שהושפעה מכתבי הסופרת איין ראנד. המלים שירטטו חזון עתידני קודר, על חברה הנשלטת בידי המכונות והמחשבים שלה ולא מאפשרת מקום לביטוי האישי ולחריגות האינדיבידואלית. בצד השני של "2112" נכללו שלושה שירים קצרים, פשוטים, מלודיים ונפלאים שכתב והלחין המתופף ניל פרת': "שיעורים", "דמעות" ו"אזור הדמדומים".
ההצלחה הגדולה של "2112" (מיליון עותקים נמכרו מהתקליט כבר בשנת 1976) בנתה לשלישיית "ראש" קריירה ארוכת שנים, שנמשכה לתוך המאה ה-21 והקטעים מאותו תקליט מצויין משמשים את הלהקה גם בהופעותיה כיום. גם באלבומם האחרון "ראש בהופעה חיה בריו דה ז'נרו" (2003) נכלל ביצוע מקוצר אך גם מלהיב למדי של  "2112".  
 Rush 2112
1976
 
 

חזיונות של מלאכים בשעת דמדומים

על העטיפה הכחלחלה מלך ומלכה, משקיפים ממרפסת הארמון אל הגנים הפרושים. זה נראה כמו שלווה, אבל זו

לא. סכין מצוייר חותך את התמונה, קוטע את הפסטורליה, את מנוחת אחר הצהריים. "סכין" הוא גם הקטע החריג באלבום השני של ג'נסיס, המשקולת הכבדה שלמרגלות היצירה כולה. בלעדי "סכין" זה לא היה זה. זו העלטה שמדגישה את יופיים של הכוכבים. זו החריפות, שמעצימה את המתיקות של שאר הקטעים.
 רבים מדי נוטים להתעלם מ"השגת גבול", למרות שמדובר באלבום לתפארת הבנוי משש מיני-יצירות. אחרי תקליט ראשון (וכושל) שכלל שירים קצרים עם עיבודים סימפוניים, חמישיית ג'נסיס שינתה כיוון. הטקסטים ב"טרספס" שואבים מתיאורי נוף של קונסטבל וטרנר, מאגדות עממיות ומוזיקה כפרית אנגלית. אנטוני פיליפס, רגע לפני הפרישה מההרכב, תורם את הצליל הייחודי שלו, רבדים של גיטרות 12 מיתרים, מרבדים של אקוסטיות אווריריות. גם ג'ון מאיו, המתופף, יוחלף אחרי התקליט הזה באחד, פיל קולינס, וזו חתימתו האחרונה על עבודה של ג'נסיס. ופיטר גבריאל הצעיר שר כאן כמו מתוך חלום.
שעת דמדומים, חזיונות של מלאכים, הר לבן, מחפש מישהו. קסום, רך, מלודי. זהו האלבום שהכי  מתאים לשמוע בשעת אחר הצהריים, או עם הזריחה. מוזיקה של אור חלקי. מוזיקה של חורף. אגדה של תקליט.
 ג'נסיס, TRESPASS
1970

סוגרים את הלילה

בגיל שלוש טום וויטס ישב ליד פסנתר בפעם הראשונה, בבית של השכנים. בגיל 13 קיבל גיטרה במתנה ליום ההולדת, ולמד בעצמו לנגן עליה. הוא העריץ את דילן ותירגל שירים שלו ותלה טקסטים של צימרמן על הקירות של החדר. "מגיל 16", כך סיפר פעם, "אני הולך עם תיק גב קטן ושחור, שבו יש לי תמיד אלכוהול, מחברת ועיפרון. אני אף פעם לא יודע מתי תהיה לי שורה טובה לרשום, אז ככה אני תמיד מוכן ומצוייד".
הוא עזב את הבית והתפרנס מעבודה כשומר במועדון בסן דייגו. היתה לו מכונית ביואיק מודל 1955. הוא תמיד אהב מכוניות. המכונית הזו מונצחת בשיר הראשון שהקליט ופותח את תקליט הבכורה שלו: Ole `55
 
למעשה, התקליט נולד במקרה. בדרך נס. בסוף  1972. אחרי שהסתיים המופע במועדון שבו עבד, והמנקים החלו

לשטוף את הרצפה ולאסוף את הבדלים, וויטס התיישב ליד הפסנתר עם וויסקי, וניגן לעצמו את "אני מקווה שלא אתאהב בך". המפיק הרברט כהן שהיה מאלה שעדיין היו שפוכים על הדלפק של הבאר במקום, פקח עיניים ושאל את המוזג, מבעד לענני השיכרות: "תגיד, מי זה?"; המוזג ענה באדישות: "זה טום. הוא שומר פה". כהן ביקש את הטלפון שלו. המוזג רשם. שבוע אחר-כך, בגיל 22, הוחתם וויטס על חוזה הקלטות ראשון.
אלבום הבכורה שלו נקרא "זמן סגירה", כי ככה הוא התגלה. כי זה המרחב הנפשי שבו וויטס חי. שבור, מבולבל, תוהה, צעיר, אוהב, כואב. כך הוא נשמע בתקליטו הראשון, שהיווה השראה לעשרות זמרים צרודים ושתויים אחריו. עם השפעות מצ'רלס בוקובסקי, מצד אחד, ומטים הרדין, מצד שני, ניפק טום וויטס תקליט סגור ומנומק, שכל חובב מוזיקה חייב להחזיק בבית, גם אם הוא לא משתגע על  וויטס באופן כללי. הוא עובד כאן. במקרה במקום, התלהב והחתים את וייטס בן ה-22 על חוזה הקלטות בחברת אסילום.  השיר הכי עצוב בעולם, אגב, נמצא בתקליט הזה. קוראים לו "מרתה". 
 CLOSING TIME, טום וויטס
1973
 

אולי על שפת הים

ב-1976, כשיצא התקליט "מוזיקה מקפה פינגווין", נכתב עליו: "בביצוע: חברים מ'תזמורת קפה פינגווין"'. אף אחד

לא ידע שאין קפה בשם "פינגווין", ומשום כך גם אין לו תזמורת והכל בכלל נולד מחלום שהיה לסיימון ג'פס, מוזיקאי אנגלי בן 28, על בית קפה שנמצא רק בדמיון.
ג'פס ניגן בגיטרות וצעצועים מוזרים ואסף חברים-נגנים להקלטות: הלן ליבמן (צ'לו ומיתרים נוספים), סטיב ניי (פסנתר וקלידים), ניל רני (יוקלילי וטקסטים) ואמילי יאנג (שירה וציורי העטיפה). המפיק המוזיקלי היה בריאן אינו, שהוקסם לחלוטין מהחבורה המשכילה של מוזיקאים מקצועיים שמזגו יחד הומור ורצינות מוחלטת, אוונגרד ותמימות ילדותית.
באלבום הבכורה הזה יש שילובים עתירי המצאות של צלילים וסגנונות. מוזיקת מערבונים ופולק בריטי ישן, פסקול מסרט הודי לצד גיטרות ספרדיות וירטואוזיות. מוחו הקודח של סיימון ג'פס הניב יצירה פלאית, ניאו-קלאסית עם נגיעות של ג'אז קאמרי, שירי-עם אנגלים ופסיכדליה רכה, גיטרות ואקורדיאונים, פסנתרים שכמו מנוגנים בתוך מים, רמזים למוזיקה צוענית. "רציתי לכתוב מוזיקה שמרוממת את הרוח, שגורמת לאנשים לתקשר זה עם זה, מוזיקה שמתאימה למצב נפשי מיוחד, רוחני, ארוטי, מלא אהבה, מוזרה לפעמים, מלטפת לפרקים, מעוררת מחשבה, כזו שמתאימה למקום ששותים בו ומדברים בו וחולמים בו וקוראים בו פואמות".
"התזמורת" הקליטה עוד שלושה אלבומי מופת ב-1981, 1984 ו-1987.  ג'פס עבד על אלבום סולו פסנתר, כשהתגלה גידול ממאיר במוחו. בגיל 49 הוא נפטר. לפני שנתיים הוציאו על דיסקים את כל הקטלוג של "פינגווין קפה אורקסטרה" וכדי להתחיל אל המסע לעולמו המופלא קחו את אלבום הבכורה הזה. קחו אותו  לחוף הים, לחדר השינה, לגן האהוב עליכם, לעיר זרה. בכל מקום הוא יישמע לכם קצת אחרת, צבוע בגוונים שונים, ייחודיים. זו מוזיקה של תזמורת מבית קפה שלא קיים בעולם האמיתי והיא יפה ממש כפי שהיא נוגה, משונה בדיוק כמו שהיא מצחיקה.
 The penguin cafe orchestra,  “מוזיקה מקפה פינגווין"
 1976
  

בסופו של דבר, התקליט הרביעי של קווין יהיה תמיד "האלבום עם 'רפסודיה בוהמית'". תמיד, לנצח, לא משנה עד כמה ידברו עליו, ישמיעו אותו וידברו בשבחו. "לילה באופרה" ייזכר בזכות המשקולת הכבדה שהונחה בו, רצועה מס' 11, בסוף הצד השני (של תקליט הויניל): אופרת-רוק של שבע דקות, קטע שהצליח באופן נדיר מאוד להיות גם יצירת מופת קטנה של איכות ומקוריות, וגם להיט אימתני שקרע את המצעדים בכל העולם. 
 
עובדתית: שיר כמו "רפסודיה בוהמית" לא יכול להצליח ככה במאה ה-21. כשמקשיבים היום למורכבות שלו, מבינים שאין להיט עכשווי שמסוגל להחליף 5 סגנונות מוזיקליים במהלכו, עם עשרות קולות מוכפלים א-קפלה, גיטרת הבי מטאל,  בלדת פסנתר ואופרה. 
אבל "לילה באופרה", באופן מעניין, הוא יותר מהלהיט העצום שהביא את "קווין" לתודעה העולמית. האלבום ראה אור בדיוק 40 שנה אחרי הסרט המצליח של "האחים מרקס" שביים סם ווד ב-1935, וכמו הסרט שעל שמו הוא נקרא, גם התקליט מנסה להיות גם מצחיק וגם משמעותי, גם בידורי וגם נוגע ללב.
 
"קווין" היתה בתנופה יצירתית. זה היה תקליטה הרביעי תוך שנתיים וכל מרכיבי ההשפעה הגיעו למיצוי מושלם באלבום היפה והפארודי הזה.  "Death on two legs"  הוא שיר בוטה, רווי שנאה, למנהל הראשון שלהם. "שירו של הנביא" רוק מתקדם מרשים, "אתה החבר הטוב ביותר שלי" – פופ מזוכך ו"39", שיר שבריאן מיי הגיטריסט כתב ושר בעצמו, פולק-רוק אקוסטי קסום. "אני מאוהב במכונית שלי" הוא בדיחה שהיתה יכולה להשתלב ב"מונטי פייטון" ו-"Lazing on a sunday afternoon" הוא שיר קברט וודביל משועשע מעצמו. כל מה שקווין ידעו אי פעם, הם פוצצו בכשרון רב לתוך התקליט הזה, שהיה ונשאר הטוב ביותר שלהם. מכאן ואילך פרדי מרקורי והחברים הפכו לפארודיה על עצמם. מפלצת אצטדיונים עם גופיות ושפם. 
  A Night at the Opera  – קווין
1975

בגיל 17 מייק אולדפילד כבר היה נגן סשנים מבוקש וידוע. הוא ניגן עם קווין איירס ו"סופט משין" ורוברט וואייט ועם אחותו סאלי. היתה לו יצירה עצמאית, שהוא הקליט לבד, כשהוא מנגן בעצמו על למעלה מ-30 כלי נגינה. הילד היה גאון, אבל לא פחות משבע חברות תקליטים גדולות ו-3 לייבלים קטנים אמרו לו "לא".

סוף 1972 תחילת 1973, ומייק אולדפילד בן ה-19 מקבל סירוב אחר סירוב. זה חומר "לא מעניין", אמרו לו ב"כריסליס". "אנשים לא מחפשים יצירות כאלה. זה לא ימכור כלום", אמרו לו ב"אריסטה".

ואז, כמו באגדות הטובות, אחד – ריצ'רד ברנסון – פתח לייבל קטן בשם "וירג'ין". הוא שמע את
היצירה המונומנטלית של אולדפילד בן ה-19, ואמר כן ל-TUBULAR BELLS …"כן", אמר ברנסון המזוקן, "למה לא? אני דווקא רוצה לפתוח לייבל למוסיקה, וזה מתאים להיות מספר קטלוגי מספר 001".
האלבום מכר במכה הראשונה 2 מיליון עותקים. הפתיחה מצאה חן בעיני הבמאי של "מגרש השדים", ששילב את המוזיקה בפסקול – ואז נמכרו עוד 9 מיליון עותקים מהתקליט. מייק אולדפילד הפך לבחור עשיר ומוזיקאי מפורסם עד כדי כך, שכאשר הוא השתתף בהקלטות של "רוק בוטום" שנה אחר כך (1974), כתבו בעיתונים ש"מייק אולדפילד מנגן באלבום הסולו של רוברט וואייט". וברנסון מההימור שלו על הפעמונים הצינוריים בנה אימפריה. גם לייבל שולט גם רשת חנויות תקליטים גם חברת תעופה.
לימים השתלטה יצירת הבכורה הזו על אולדפילד. היא הפכה לדיבוק שלו. הוא הקליט אותה שוב פעם ושוב פעם, בגירסאות שונות. עם תזמורת סימפונית, בהופעה חיה, הוסיף לה חלקים והוציא אותם לאור ("פעמונים צינוריים 2" ו"פעמונים צינוריים 3").  למרבה האבסורד, היצירה שליוותה את מגרש השדים הפכה לשד המלווה של אולדפילד, שלא הצליח ב-25 השנים האחרונות ליצור משהו שאפילו התקרב באיכותו וביופיו לאלבום הבכורה שלו מ-1973.  
Tubular Bells   – מייק אולדפילד
1973

 

 

כשראה אור התקליט הזה, "הסיפור של מלודי נלסון", כל המבקרים בצרפת נהנו להיכנס בו בכל הכוח. קשה להאמין היום, כשקוראים את המלים הרעות שנכתבו על אחד התקליטים הקלאסיים של כל הזמנים, אלבום שלמרות קוצר יריעתו (בסך הכל 28 דקות…) השפיע עמוקות על יוצרים רבים בצרפת (הצמד "אייר", למשל), באמריקה (בק, סופיאן סטיבנס) ובישראל (ברי סחרוף, אסף אמדורסקי). בפחות מחצי שעה דחס גינסבורג את סיפורה של הדוגמנית-הכוכבנית הדמיונית מלודי נלסון, כשהוא מתכתב עם ז'אנרים מוזיקליים שונים, נשען בקולות הרקע הנשיים ובצחוק הכובש של ג'ין בירקין, על חטיבת באס תופים חמה וגיטרה חשמלית שמייצרת את סביבת הסאונד החמה, רוויית הסקס והאלכוהול וספוגת העשן של כל האלבום.  "הסיפור של מלודי נלסון" יצא מחדש, בעטיפת קרטון נפתחת, כמו התקליט עצמו, עם הדפסה משובחת של צילום העטיפה המפתה. מי שרוצה להתחיל ולהבין את הקסם הגינזבורגי, מוזמן לפצוח בהאזנה קשוחה ולילית לדיסק המשובח הזה.
סרז' גיינסבורג, "הסיפור של מלודי נלסון"
1971

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הציפור הכחולה  On 03/02/2006 at 20:54

    אלבום מדהים. פרלז ביפור סווין. USE OF ASHES 1970

  • אהוד בן-פורת  On 03/03/2006 at 9:37

    לגבי "פעמונים צינוריים" שהיצירה הזו נוגנה לא פעם בשנות ה-80' ברקע של טלטקסט (שהקדים במובן מסויים את אוטוסטרדת המידע הזורמת היום באינטרנט) ובזכות כך הוא מוכר יותר לקהל בארץ. דבר נוסף, אני לעולם לא אשכח את השעות הנפלאות שאורי לוטן ז"ל (מי היה מאמין שעוד מעט כבר שנה למותו) הקדיש לגרייטפול-דד בארץ וביניהם הוא השמיע את השילוב שלהם בקטע SPACE עם היצירה הזו.

  • עמיחי  On 04/03/2006 at 14:01

    מקסים, מקסים, מקסים!
    ומרתק, מרתק!

    כל מי שמוסיקה היא נשמת אפו והכוח המניע את חייו מוצא כאן כל כך הרבה עניין ואינפורמציה נוספת משכילה, מחכימה ומרחיבת אופקים.

    תודה רבה!

  • ורד נבון  On 11/16/2012 at 22:51

    מה שעמיחי אמר…
    אני אצטרך כמה גלגולי חיים כדי להכיר את כל המוזיקה הנפלאה שאתה מתאר בפוסטים ומשמיע ברדיו. דברים שנעשים מתוך אהבה, יש להם השפעה עצומה.
    אבל אוהבת את קווין גם באיצטדיונים, במה שרואה ביוטיוב יש המון עוצמה, עם ובלי השפם…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: