הסאונד של הגעגוע (חלק 1)

 

תקליטים מן העבר. כל אחד מהם עולם ומלואו. מדייויד גילמור ועד ג'ין קלארק, מוולווט אנדרגראונד ועד טוק טוק. לקט ראשון של רגעי קסם פרטיים. קלאסיקה

דיוויד גילמור, 1975

הוא נולד ב-6 במרס 1946, על הנהר קאם שחוצה את העיר קיימברידג`, בשם דייויד ג`ון גילמור. ל"פינק פלויד" הוא הגיע בגיל 22, אחרי שהגיטריסט והמנהיג סיד בארט התחפן מעודף כימיקלים במוח. גילמור –  אבן דרך, פוסטר על דלת הארון שלי כל תקופת התיכון זכה לאחרונה לתואר אצולה. מעתה אמרו: סר דייויד גילמור. 

מוזיקה טובה הוא לא עשה, ברבע המאה האחרונה, אבל מעשים טובים  כן. האיש, אם לא ידעתם, הוא צדיק גדול שבניגוד להרבה מוזיקאים מניאקים עשירים וארוגנטיים – משקיע חלק גדול מכספו (ענין של כמה מיליוני ליש"ט) בשיקום שכונות עוני ושיפור מהותי של חיי התושבים.

אז לא איכפת לי שהוא השתמש בשם "פינק פלויד" אחרי שרוג`ר ווטרס נפלט מספינת האם. לא איכפת לי שיש לו כרס בירה אימתנית ושהוא לא כתב שיר טוב אחד כבר 25 שנה. לא איכפת לי. כי בכל פעם שאני שומע אותו שר את הפזמון ב"קומפטובלי נאמב", או את "השמש הזקנה השמנה", הלב מתרחב. כך גם בנוגע לתקליט הסולו הראשון שלו, הצנוע, המשובח ונטול השם. 

הסולו הראשון של גילמור הוא הדבר הכי רחוק שאפשר מאותו פרוייקט אימתני של הלהקה שנחת בקיץ 1979. "דייויד גילמור" הוא בלוז-רוק של גיטרה-באס-תופים, עם קצת קלידים, הרבה קטעים אינסטרומנטלים, חצי להיט פוטנציאלי ("אין דרך לצאת מכאן") והטריק שהפך את גילמור לאגדה: היכולת לנגן קטעי סולו מאוד איטיים, בניגוד  מוחלט לכל קוסמי האצבעות ואשפי  הגיבסון והפנדר, שהוציאו אש מהמיתרים בשנות השבעים. גילמור משתמש בגיטרה כמו שפבלו קזלס מטפל בצ'לו. הוא סוחט ממנו רגשות, פיוט, ליריקה.  כך שתקליט הסולו הראשון של גילמור יותר קרוב לגרין (פיטר), מאשר לפינק (פלויד).  פשוט, נקי, ישיר ומרגש. גיבור גיטרה בפעולה

"דייויד גילמור, דייויד גילמור
(1978)
 

 

מוזר, קיצוני. שינה את העולם

 

 
ענין מוזר עם מחתרת הקטיפה. בכל המשאלים והסקרים זוכה למקום טוב בצמרת אלבום הבכורה שלהם הידוע בשם החיבה "הבננה". אבל איכשהו את התקליט השני, שלכבודו התכנסנו פה היום, אחד האלבומים הפרועים והמופרעים ופורצי הדרך בתולדות המוזיקה המודרנית – דווקא אותו נוטים לשכוח.
 
ב-30 בינואר 1968 יצא אור לבן, חום לבן ואפשר לומר שאחריו רוק הגיטרות כבר לא היה יכול להיות אותו דבר. רק ששה שירים, אחד מהם נמשך יותר מרבע שעה, אבל אלבום מוזר, קיצוני, ששינה את העולם.
 
השיר הראשון הוא גם שיר הנושא, "אור לבן, חום לבן" (שדייויד בואי הקליט מאוחר יותר עם מלים שונות), פותח את המסע אל הגיהנום של משככי הכאבים וחומרי הנפש השונים, והוא רק הקדמה לסיפור המוזר שמקריא ג'ון קייל בקטע "המתנה" שבא אחריו. תקשיבו לזה בסטריאו. ברמקול ימין קייל מדקלם, כמו כומר שתוי בכנסיה עזובה בהארלם, ברמקול השני – כל הליווי המוזיקלי. קייל מקריא בדיקציה מושלמת את הסיפור המזעזע על וולדו ג'פרס, ששלח את עצמו בדואר חבילות לאהובתו, ומה שקרה לו בסוף (היא רוצחת אותו). משם הלהקה עוברת לטפל בניתוח של ליידי גודייבה  Lady Godiva's  Operation – מהשירים המזעזעים ביותר בתולדות הרוק:
Doctor is coming the nurse thinks SWEETLY
Turning on the machines that NEATLY pump air
the body lies bare
Shaved and hairless what once was SCREAMING
now lies silent and almost SLEEPING
the brain must have gone away
Straped securly to the white table

ואז נסגר המעגל עם בלדת פיות קסומה: Here she comes now. ההמשך כבר פחות ענוג, ולמעשה זהו החצי האפל של האלבום, הטריפים הרעים, הסיוטים, הבדידות האורבנית, טישטוש הזהויות המיני, קוקסינלים, זונות ומסוממים, הבילבול המיני בעולם שנשטף בדמגוגיית ילדי הפרחים – הכל נמצא פה.
 "שמעתי אותה קוראת בשמי" מאפשר את ההתחרעות המוחלטת של ריד והחברים. מפלי הרעש המתמוטט מהשמיים יוצרים תחושה של כאוס מוחלט. ואז מגיע שיאו של האלבום: "Sister ray”, 17 דקות תמימות של הזיית דיסטורשן עם טקסט שכמו נרקח מהחלומות הרטובים של ז'אן ז'נה: חבורת טרנווסטיסטים פוגשת באיזשהו פאב בנמל קבוצה של מלחים שריריים, הם מזריקים הרואין זה לזה, מזיינים זה את זה ובסוף יש גם אקדחים וכדורים חיים – תמצית הווית הסקס, סמים ורוק'נרול.
 
"אור לבן, חום לבן" השפיע על מאות להקות שהוקמו אחרי צאת התקליט הזה. בלעדיו לא היינו מקבלים את הסטוג'ס, MC5 וכמובן את סוניק יות'. "כדי ליצור הרמוניה, על המוזיקה לחקור את הצורם" כתב פלוטארכוס. ולמעשה, כאן ולא בשום מקום אחר, "מחתרת הקטיפה" חותמת את שמה על הנצח, מכיוון שפה היה המחקר האמיתי של גבולות הרוקנרול, עד כמה רחבה יכולה להיות מוטת הכנפיים של להקה, האם רעש הוא אמנות והגדרה מחדש של מושגים כ"תקליט רוק" ו"יצירת מופת מודרנית" . 
  
WHITE LIGHT WHITE HEAT
וולווט אנדרגראונד (1968)

מסכים של גשם

"הוא שר כאילו הוא רק הרגע התעורר", נכתב פעם בזעף על רוברט ראטן, משורר מחונן ועגמומי, גיטריסט וזמר מלנכולי, שהקים בסוף שנות השמונים את עכברי השדה, שפעלה שלוש שנים, הוציאה רק שלושה תקליטים והפכה לאגדה הידועה למעטים מדי. להקת-פולחן שרבים מדי לא שמעו עליה.
בשנים 1988-1991 פעלו הפילד מייס ודווקא אחרי סיבוב הופעות קטן ומצליח באמריקה – הם החליטו לריב באמצע הופעה בגלזגו, לנוכח עיני הקהל ההמום, הופעה שאחריה החבורה קרסה ואנשיה נפוצו לכל עבר (ראטן התאחד, מאוחר יותר, עם הקלידנית אן-מארי דייויס והמתופף מארק דובסון להרכב קצר-מועד בשם "נורת'רן פיקצ'ר לייבררי").

תקליט הבכורה, "סנואו בול", שיקף את הרוח של עכברי השדה. אסופת שירים יפהפיה, חולמנית ושבירה. אם

פינק פלויד שרו ש"דיכאון שקט הוא הדרך האנגלית", פילד מייס הוכיחו שהם אנגלים טיפוסיים.  שירה מרוחקת, טובלת בערפל, הרמוניות שנמהלות זו בזו, עד שלא ברור מאיפה באים הצלילים, מהקלידים או מהגיטרות, מסכים של גשם. תמהיל תחושות, געגועים, טל של בוקר. תקליט של תה עם חלב בבוקר אפור. רק שמונה שירים בתקליט הבכורה הזה, אבל כל אחד ואחד מהם טעון וחמוש בחומרי-נפש, מהסוג שנרקח אחרי פרידות כואבות. "את מתלוצצת, נכון?" ו"האהבה הזו היא לא טעות" ו"סוף הרומן" הם שמות שמעידות על הרוח שהולידה את האלבום הזה, שנכתב והוקלט עם לב שבור. התקליט הזה יצא בספטמבר 1989 והשפיע על מוזיקאים רבים.  "מיי בלאדי ולנטיין" אימצו את מערבולות הגיטרות. "סנט אטיין" הקליטו  גירסת דאנס ל"בואי נתנשק ונשלים". פילד מייס שיחקו במכוון בשדה שבין המוזיקה העכשווית, הפופולרית, שבה יש צורך בפזמונים קליטים ויעילים, לבין שטחים פתוחים של מוזיקה נסיונית.  הקו הזה לא השתנה גם בשני התקליטים הבאים, והאחרונים בהחלט: Skywriting (אוגוסט 1990 ) ו-For Keeps  (אוקטובר 1991).

15 שנים היה "סנואו בול" תקליט נדיר, פריט אספנים. השנה העלו אותו על CD, ארוז בעטיפה מושקעת, עם סאונד משופר ו-9 (תשעה!) שירי-בונוס, ביניהם "הבית של אמה" הקסום, שבאופן תמוה לא נכלל בזמנו באלבום המקורי.

(THE FIELD MICE, "Snowball" (1989 
 

השמש היוצאת מבין העננים

להגיד שרלף טאונר הוא מוזיקאי גדול זה כמו להגדיר את הרב עובדיה יוסף כיהודי דתי.  כל שוחר מוזיקה  שעקב אחרי טאונר,  התאהב בשלב זה או אחר של הקריירה שלו. מי שהיה ב"ווינטר קונסורט", פרש והקים את "אורגון" והופיע בכל העולם (כולל לא מעט פעמים בישראל), אחראי לאחד האלבומים האינסטרומנטליים המושלמים ביותר אי פעם.

בשנת 1982, טאונר הסתגר באולפן באוסלו, נורווגיה, כשהוא לבדו עם פסנתר כנף, קרן צרפתית, גיטרות ומקלדת של פרופט 5. מהצד השני של החלון היה רק טכנאי ההקלטות האגדי יאן אריק קונגשוג ותוך ימים אחדים הושלם BLUE SUN – אלבום שהוא גם פיסת אמנות מעודנת וגם מסמך מוזיקלי נדיר, שמאפשר הצצה חודרנית לנפש האמן. הדמעות, והחיוך שבא מיד אחריהן, הרוחות הקרות של סתיו בנשמה והשמש שיוצאת מבין העננים, בכל זאת. שעת התה הארוכה של הנפש והבוקר שעולה בסוף הלילה הקודר.

Blue Sun לא הובן, בזמנו, על ידי המבקרים (ויש שמתקשים לפענח את קסמו גם היום), אולי מפני שהוא שיחק בין טריטוריות. לא ג'אז, לא רוק (אין בו שירים), לא מוזיקת עולם. אם הוא היה מוקלט היום, היו מסווגים אותו כ"פוסט-רוק", איפשהו בין מוגוואיי הסקוטים לסיגור רוס האיסלנדיים. כל מי שיתמסר לצליליו, עשוי למצוא את עצמו מתמגנט לאלבום הזה למשך ימים ולילות רבים.
 
RALPH TOWNER Blue Sun
1983

אלבום ישן, מופלא

בשנת 1972 פרש הקלידן הקוסם ריק וויקמן מלהקת הסטרובס והלך לרעות במחוזות הרוק המתקדם של

 

להקת YES את מקומו של הוירטואוז המטורף תפס קלידן אחר, בלו וויבר, שלמרבה הפליאה השתלב באופן מושלם ומיידי בהרכב הפולקי ומיד בעבודתו הראשונה הצליח לתרום את חלקו ליצירת המופת הגדולה שלהם: גרייב ניו וורלד (משחק מלים על "עולם חדש מופלא", ספרו העתידני של אלדוס האקסלי) היה האלבום החמישי של "התותים", והצליח לשלב באופן נדיר בין הפולק האנגלי הרך של תחילת הדרך, לבין רוק גיטרות טבול במלוטרונים. התמהיל המיוחד הוא שהביא את הסטרובס לפיסגת יצירתם.

 לצידו של הסולן ומנהיג הלהקה דייב קאזינס והקלידן החדש בלו וויבר היו טוני הופר (גיטרות) ג'ון פורד (באס) וריצ'רד הדסון (תופים) והצהרת הכוונות מגיעה מיד בדקה הראשונה של האלבום: "בנדיקטוס", הכנסייתי הימנוני. בהמשך מגיעים גם "מלכת החלומות" עם שירה בשלושה קולות, גיטרות הפוכות שמנוגנות לאחור וסיטאר ו"הפרח והאיש הצעיר" עם שירת א-קפלה. 

הסטרובס, אחת הלהקות המדהימות שפעלו באנגליה בסוף שנות השישים ושנות השבעים, היא גם אחת הלהקות הפחות מוערכות ומוכרות, משום מה. מוזר, כי היו ללהקה גם להיטים במצעדים וגם מפני  שיצירת המופת הזו חייבת להיות בביתו של כל אוהב מוזיקה.  
Grave New World 
THE STRAWBS 
 
 1972

 

  

התבגרות בשנות השבעים

זה מתחיל בהתנשפות. "סיגריה, כוס תה, לחמניה", נשמע קול גברי מזמין, ו"הקפה של מריו" פותח את הדלת ליצירה. בוב סטנלי ופיט ויגס, השניים שהקימו את Saint Etienne כהרכב פופ אלקטרוני ב-1990, ושלחו אל המקרופון את הזמרת שרה קראקנל, עם קול הנערה האנגליה מהפרברים, הצליחו באלבום השני שלהם לגעת בנצח. אמביאנט דאב, פופ קלאסי, איזכורים של פופ צרפתי, אקורדיאון וקסילופון – אלבום שלם, שאפתני, מרהיב, שמנסה להמחיש בכל דרך את התחושה איך זה היה, להיות ילד אנגלי בשנות השבעים, באנגליה. שמו של ההרכב הוא כשמה של קבוצת כדורגל צרפתית שעשתה חיל בסבנטיז, וכל התקליט הוא קידה עמוקה לעשור ההוא, כשבין שיר לקטע מוזיקלי משובצות דגימות מסדרות טלוויזיה ישנות, דיבורים שהוקלטו ברחוב, בבתי תה וקטעים מתקליטים עלומים. זה מוזר ויפהפה בו-זמנית. אנגלי כמו פיש-אנד-צ'יפס ו"מונטי פייתון", עם פיסות ממוטטות ברגישותן כמו "הוברט פייבינג" ו"אווניו". "So Tough” לא נשחק עם הזמן שחלף מאז יצא לחנויות, בשנת 1992. להיפך. זו יצירת מופת מודרנית, שמוערכת ומוכרת פחות מכפי שראוי לה. 
Saint Etienne – So Tough
1992

 

 

לפני שלושים שנה

 

רוב העולם מכיר את סטיוארט בזכות שני להיטי ענק שמשובצים כאן: "על הגבול" ו"שנת החתול" –  שתי רצועות מוחצות שהיו ונותרו משקולות הקשורות לרגלי היצירה השלמה.
כי "שנת החתול" הוא יותר מעוד תקליט שנתפר סביב שני הסינגלים שלו. זהו אלבום מסע אדיר, הנפתח ב"לורד

 

גרנוויל" היוצא למרחקים, נמשך בחציית הגבול הספרדי ("On The Border”), עם לילה בלי שינה ב"מלון ברודוויי", פגישה בטהיטי עם "הליידי מהאיים" ועד שיר הנושא שבו גברים יושבים ושותים בירה בתחנת דלק נידחת "כמו בסרט של המפרי בוגרט".  סטיוארט הפקיד את ההפקה וההקלטה בידי האשף אלן פרסונס ("אייבי רוד", הביטלס; "הצד האפל של הירח", פינק פלויד) ופרסונס לא איכזב. "שנת החתול", עדיין, הוא תנ"ך לכל טכנאי סאונד ומעבד מוזיקלי. בכל שיר בוהקים כלי נגינה אחרים (גיטרת סלייד, רביעיית מיתרים, סולו גיטרה חשמלית מסחרר חותם את "אם זה לא בא בטבעיות, עזוב את זה", הפסנתר המהפנט של "על הגבול", הכינור ב"מלון ברודוויי"). פרסונס, שניצח על מלאכת המרכבה, זיקק את השירים המצויינים של סטיוארט לכדי יהלומים מלוטשים, זוהרים, שמסוגל להאיר לילות בודדים גם בלבם של מי שלא נולדו עדיין, כש"שנת החתול" יצא לחנויות. 
 
AL STEWART

The year of the cat

1976

 

 

פיסת יופי וכאב צרובה

 

 

אם אתם לא מכירים את האלבום הזה, זו טעות של הירח. של ההסטוריה. של תחנות הרדיו. אני לא יודע של

מי יותר. אתם צריכים את זה בחיים שלכם. פיסת יופי וכאב צרופה, צרובה על דיסק, תקליט שהיה התקווה האבודה של איש להקת הבירדז, ג'ין קלארק, שיצא לקריירת סולו אך לא הסתייע בידו לכבוש את העולם אבל הוא השאיר לעולם מתנה גדולה בדמות 8 שירים שכל מלה למעט "קלאסיקה" תחטא להם.
המלים פשוטות אך נוגעות ללב, הלחנים הם קאנטרי רוק בלתי מתחכם אך מלא קסם, הפסנתרים מתוקים-עצובים, מקהלת הגוספל והגיטרות ממלאות את האוויר בבלונים, בועות סבון ופרחים. הקול של ג'ין קלארק גבוה, שביר, רועד, פגיע, נוטה לצעקה אבל נשאר תמיד צעד אחד לפני התהום. גיטרות סלייד, מהלכי בלוז, שמונה שירים בלבד – אבל כל אחד ואחד מהם הוא עולם מושלם של כנות ויופי.
כשלונו המסחרי של התקליט גרם לג'ין קלארק למשבר נפשי, שממנו לא התאושש אף פעם. הוא הפך לשתקן מסתגר, שחי על התמלוגים שלו מהשירים שכתב ל"בירדז", התמכר לאלכוהול ולקוקאין, הרס לעצמו את הבריאות ומת ב-1991 בגיל 47 בלבד. NO OTHER יצא על דיסק אחרי מותו וזוכה מדי שנה לעוד ועוד מעריצים משתאים. אם אתם לא ביניהם, הגיע הזמן שתהיו.
ג'ין קלארק, NO OTHER
1974

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עמיחי  On 03/01/2006 at 14:22

    ממה שיצא לי לשמוע אצלכם בתחנה, גילמור הוציא לאחרונה משהו חדש, או שאני טועה, שנשמע, באופן משונה, דווקא לא רע, כמובן, הכל יחסי, עתידו כבר מאחוריו
    לצערי, רק 3 מתוך הרשימה שלך כיכבו בתקלייטתי: שנת החתול, גילמור (שמשום מה יש לי בלקאאוט מוחלט לגבי תוכנו של האלבום הזה)
    והוולווט

  • מיכל  On 03/01/2006 at 14:36

    גם מומלצי הקולנוע וגם המוסיקה. תודה על ההשקעה והשיתוף.

  • ran  On 03/01/2006 at 17:14

    מה לגבי פיטר האמיל ו-VDGG?

  • אהוד בן-פורת  On 03/03/2006 at 9:25

    דיסק חדש ואל סטיוארט ברשימה, אני רוצה להמליץ על החדש שלו שנקרא: A Beach full of shells הוא פשוט מקסים בעיניי, למרות שלא מצאתי עניין בדברים הקודמים שהוא יצר (גם לא ב"שנת החתול"). מוזר שלא יצא לי לשמוע אותו הרבה ברדיו.

  • LionessF  On 03/18/2006 at 14:22

    מצטרפת לתודות של הכותבים לך (ברשימה זו ובאחרות).
    דייויד גילמור גילה לעולם את ציפור השיר השמימית (והשברירית) קייט בוש, ועל כך אני מודה גם לו.

  • מואיז  On 04/26/2006 at 15:27

    אנאי מאוד ממליץ על התקליט שלו עם קרלה אולסון
    SO REBELLIOUS A LOVER

    משום מה ההערבה לדיגיטלי לא ממש מוצלחת, אך המוסיקה נפלאה.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 04/29/2008 at 7:06

    הי בועז,
    על האלבום של ג'ון קייל כתבת "אלבום מדהים שרק עוד פעמיים בהמשך הקריירה שלו יצליח קייל להגיע להשגיו הכבירים" – תוכל לומר לאילו אלבומים התכוונת? אולי לדרלה ולהופעה החיה משנת 92'?
    תודה!

  • בועז כהן  On 04/29/2008 at 10:08

    1
    מוזיקה לחברה חדשה, 1982

    2
    רסיסים של עונה גשומה, 1993

  • שי  On 12/03/2009 at 19:47

    איזה כיף. תודה רבה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: