דפוק וזרוק בפריז ובטקסס

"אליס בערים".  וים ונדרס (1971)

 

הוא צלם שעובד עבור מגזין גאוגרפי ושוכב לילה אחד עם אשה יפה, עוד אחת מאלה שעברו במיטתו, רק שהפעם זאת משאירה אצלו את בתה בת ה-9, ונעלמת. הרווק הבודד, המקצוען הנודד, צריך עכשיו להחליט אם הוא משאיר את הילדה בתחנת משטרה, או יוצא איתה למסע בחיפוש אחר האמא הנעלמת. הם עוברים יחדיו כמה ערים גדולות במסע החיפוש המוזר, הכמעט בלתי אפשרי. הילדה זוכרת רק תמונה של בית. הם תלויים זה בזו אבל מנסים גם לשמור על זהותם. גם כאן, כמו ב"פאריז טקסס" שלו, יש קשר בין גבר בודד לבין ילד. כל העוצמה, הדיוק והפיוט של וים ונדרס נוכחים כאן, וקשה להאמין – כשרואים את זה בשנת 2006 – מה קרה לבמאי הגאון של שנות השבעים והשמונים שככה התחרבשה לו ההשראה בבגרותו. (בצילום: רודיגר פוגלר ויֶלָה רוטלנדר ב"Alice in den Stadten")

"בעיר הלבנה". אלן טאנר (1983)

זה היה בסינמטק הישן, בבית מפעל הפיס בתל אביב, בזמן מלחמת לבנון. הייתי חייל צעיר ב"רגילה" ונכנסתי במקרה לסרט הזה, שלא ידעתי עליו כלום, על אלן טאנר הבמאי השוויצרי (יליד ז'נבה, 1929).

אבל את ברונו גאנץ אהבתי מאוד ב"ידיד אמריקאי" של ונדרס וזו היתה סיבה מספיק טובה לבדוק את Dans la ville blanche. גיליתי סרט שוויצרי שצולם בליסבון, היא העיר הלבנה. הגיבור הוא מלח, שיורד מהספינה, מתאהב בנערה מקומית ומגלה שכל חייו חוורים ושגרתיים, לעומת הריגוש העצום והחיוניות העזה שבאהבה החדשה. אבל הניתוק מהחיים הישנים הוא קשה והוא נודד, זר ומבולבל בעיר הלבנה ומחפש איך לחיות את חייו מרגע זה ואילך. לאשתו שבשוויץ הוא שולח מכתבים בצורת סרטים של 8 מ"מ, שעליהם הוא מנציח את מחשבותיו והדברים שהוא רואה וחווה. יצאתי מהקולנוע והלכתי ברגל שעה ארוכה כדי לנסות ולעכל את הרגשות שהשתוללו בי בעקבות הצפיה.

 

"המבט של אודיסאוס". תיאו אנגלופולוס (1995 )

במאי קולנוע (הארווי קייטל) מגיע ליוון כדי להגשים אובססיה ישנה שלו – למצוא את שלושת הגלגלים החסרים של הסרט היווני הראשון שנעשה בידי האחים מאנאקיה. באודיסיאה שהוא עורך בין יוון לאלבניה, ממקדוניה, בולגריה ורומניה ועד לבלגרד וסארייבו החרבה, הוא למעשה מסכם את חייו, מגשים את חלום חייו. סרט על גבול ההזיה, עם צילומי-נוף מהפנטים, שגם דן בגבולות שבין אדם לרעהו, לגבולות המשתנים של אירופה והיחסים שבין הקולנוע לבין המציאות. ישבתי בסינמטק שלוש פעמים לבדי, כדי שאף אחד לא יפריע לי להתמזג כליל אל תוך הסרט הענק הזה, של הגאון היווני.

 

"המשפט". אורסון וולס (1963 )

החזון המבעית של קפקא מטופל בידיו הגאוניות של וולס (ששינה את סוף הסיפור, אבל לא את המהות). יוסף ק' מתעורר בוקר אחד לתוך מציאות אחרת, שבה הוא נרדף ומחפש
על שום מה ולמה עלו חייו על המסלול המוביל ישירות לגיהנום, ולא מצליח להבין. אנטוני פרקינס מושלם בתור יוסף ק' האבוד. רומי שניידר עושה שם תפקיד נפלא והבימוי של וולס וירטואוזי. סרט מדהים, שלצערי לא מוקרן כמעט במקומותינו. הדמות של יוסף ק' היתה בעיני תמיד טרגית לא משום שמדובר בכרוניקה של אסון ידוע מראש, אלא בטיפוס שנפשו מתנגשת חזיתית במציאות. נכון, ב"המשפט" זו מציאות קפקאית, סוריאליסטית ומסוייטת, אבל בשבילי זה היה סוג של משל. בתוך תוכי היה תמיד פער בין מי שאני לבין הקיום החיצוני.


 

 "זהות גנובה" (הנוסע). מיכלאנג'לו אנטוניוני (1975)

ג'ק ניקולסון בתפקיד חייו. עיתונאי שנוסע לסקר מהפכה בצ'אד, אפריקה, מגלה שבחדר הסמוך מת אדם. הוא לובש את בגדיו ולוקח את הדרכון שלו. במהלך חילופי הזהות העולם הוא מגלה שלקח על עצמו את זהותו וגורלו של סוחר נשק, ומגיע במסע שלו מאפריקה לאנגליה ובסוף גם לברצלונה וקאדיז. אני זוכר את עצמי, בגיל 24, מפנטז לעשות משהו כזה עם החיים שלי. להיעלם. סצינת הסיום של הסרט היא לבטח אחת הגדולות בתולדות הקולנוע של שנות השבעים. שוט ארוך אחד, איטי כמו הנצח, מעיק כמו המתנה במגרש המסדרים בבקו"ם.

 

"חלום של קוף". מרקו פררי (1978)

איש תיאטרון צרפתי (ז'ראר דפרדייה) שחי בגלות ניו יורק, מוצא על גדות נהר ההדסון את גופתו של קינג קונג. הוא יוצר קשר עם קשיש איטלקי (מרצ'לו מסטרויאני), מחפש אהבה, מגדל קוף שימפנזה קטן ותוהה על משמעות קיומו בתוך היקום האורבני הניו יורקי.

עצוב, מוזר ויפה עד כאב. כל כך הרבה סצינות מכושפות יש בסרט הזה של פררי, שכל כולן בדידות וכמיהה למשהו שלעולם לא יושג.

"גוסט דוג – דרכו של סמוראי". ג'ים ג'רמוש (1999)

 

מכל סרטיו של ג'רמוש, זה הכי נגע בי. למרות שהתחברתי נפשית גם ל"זרים" שלו, עדיין גוסט דוג – דרכו של סמוראי הוא סרט שאין לי נוגדנים כלפיו. דמותו של השחור הבודד מהגטו, שמאמץ את דרך החיים הסמוראית, מגדל יונים על גג ומתקשר באמצעותן עם האדון שלו מדברת אלי. יש משהו הזוי, כמו חלום, בצילום בשכונות הנידחות, בפרברים האמריקאים, בשלל הדמויות שבשולי החיים, הנסיון לחפש משמעות בתוך צורת חיים מסויימת, אזוטרית ככל שתהיה, והמוזיקה…או הו הו… ההיפ-הופ האפל והממגנט של RZA

 

"עיר ושמה גיהנום". קלינט איסטווד (1973)

 

High Planes Driffter

 

האם הוא מת? האם הוא מתחזה? מי הוא בכלל? אקדוחן בודד בא לעיר במערב הפרוע, והופך את סדריה, כמו היה שטן (או מלאך). האווירה המוזרה, הבדידות הקיומית שלו, הצילומים החדים והסצינה שבה כל בתי העיירה נצבעים באדום וההתכתבות המודעת עם האפוקליפסה מהברית החדשה גרמו ל"היי פליינס דריפטר" להתמקם בראש רשימת "סרטי קלינט איסטווד שאני הכי הכי אוהב".

"ירח מר". רומן פולנסקי (1992)

כשהסרט עלה על המסכים בלונדון ראיתי אותו 3 פעמים ברציפות, באותו יום, ב"לסטר סקוור". היה חורף – ובין הקרנה להקרנה יצאתי החוצה, אל הכפור, שתיתי קפוצ'ינו, וחזרתי לאולם. סרט על תשוקה קיצונית, על שליטה ואובדן שליטה, על החמקמקות של האהבה הגדולה באמת, על הפער הזעיר שבין אושר ענק ותשוקה ממומשת לבין חיים מפוספסים וקמילה עגומה. אם הייתי צריך להצמיד לזה גם ספר מתאים, הייתי לוקח את "חיי נישואים" של דויד פוגל. ואם היו מבקשים גם להוסיף תקליט, הייתי שם בחבילה את "The final Cut" של פינק פלויד.

 

"המאבק האחרון". לוק בסון (1984)

"לאון". לוק בסון (1994)

 

ז'אן רנו התחבב עלי בהקרנת חצות בעיר פאריז, ב-1985. כריסטין קברקוב (שאמא שלה היתה ישראלית, אבא שלה היה בולגרי-נוצרי והיא עצמה צרפתיה לכל אורך 180 הסנטימטרים שלה), לקחה אותי באמצע הלילה לאיזשהו קולנוע נידח בדרום העיר, כדי לראות בחצות הלילה עם עוד 300 מעריצים צרפתיים את "המאבק האחרון", סרט פולחן בשחור לבן וללא מלים של לוק בסון. מאז אותו סרט מד"ב מלנכולי חיכיתי לסרט נוסף של לוק בסון שיטלטל אותי. זה קרה עם "לאון". גיבור בודד, מחסל בלי רשיון, כמו פורסט וויטאקר ב"גוסט דוג", מהגר בעיר זרה ומנוכרת, שיש לו יחסים משונים עם האדון שמפעיל אותו ועם ילדה קטנה שחוברת אליו (כמו ב"אליס בערים" וכמו ב"גוסט דוג"). לא ספרתי, אבל נדמה לי ש"לאון" זה הסרט שראיתי הכי הרבה פעמים בחיי. פשוט בכל פעם שאני נופל עליו באחד הערוצים, אני נשאר לצפות בו.

"וונדרלנד". מייקל ווינטרבוטום (1999)

 

ג'ינה, או ג'ינה מק'קי. לקחת לי את הלב, שברת לרסיסים. כמה רציתי להיכנס אל תוך המסך ולחבק אותך בשתי ידיים גדולות וחמות. כמה מהסצינות הכי מרעידות בקולנוע המודרני נמצאות בסרט הזה, שיא יצירתו של מייקל ווינטרבוטום, עם הצילומים של לונדון בגשם, הדמעות של מק'קי על חלון האוטובוס, בדרך הביתה מדייט כושל, והמוזיקה הממוטטת של מייקל ניימן. איזה סרט זה. איזה סרט.

 

"גן הבטון". אנדרו בירקין (1993)

עיבוד לספר הביכורים של איאן מקיואן. "גן הבטון" התפרסם ב-1978 ותורגם מיד לעברית. זה היה סוג של ספר

פולחן בתיכון שלנו, קאלט שעבר מיד ליד בעיקר בזכות – למה להכחיש? – סצינת זיון מפורטת וטורדת מנוחה בין האחות הגדולה והסקסית לבין גיבור הסיפור. "גן הבטון" היה ספר אבוד, עד שיצא שוב בעברית עם פריחתו המאוחרת של מקיואן בישראל. אז, בתחילת שנות השמונים, הוא היה בעינינו יוצר קינקי וחריג והעלילה שבה ארבעה ילדים מסתירים מהשלטונות את מות הוריהם ומגדלים את עצמם, לבדם, בלבו של ג'ונגל אורבני, בפאתי עיר אנגלית – היפנטה אותנו. הספר המעולה הפך לסרט מעולה בכיכובם של שרלוט (הבת של סרז') גינזבורג ונד (הבן של הבמאי) בירקין. יצירה מלנכולית בעלת נפח ומימד טרגי. מהמקרים המוזרים האלה שהסרט משתווה בעוצמתו לספר שאותו הוא הפך לתמונות נעות.

 

"בראון באני". וינסנט גאלו (2003)

נאמר כבר הכל, אז מה אפשר להוסיף על זה?

 

"אהבתיך, אהבתיך". אלן רנה (1968)

 

אסיר בכלא, מה כבר יש לו להפסיד? כשמדענים החוקרים את יכולת המסע בזמן מציעים לו להשתתף בניסוי, הוא לא מסרב. הוא מפקיד את עצמו בידי המדע ומוחזר לאחור, בדיוק שנה אחת קודם, לקיץ שהיה אולי המאושר בחייו, אל האהובה שהיתה לו ועם עוצמת הרגשות. הוא חוזר אל תוך מערבולות חייו, אל העבר שלא ניתן להשיב באמת. מי שאהב את "שמש נצחית בראש צלול" של מישל גונדרי, חייב להכיר את יצירת המופת שהשפיעה עליו. je t'aime je t'aime  הוא הסרט שתמיד יזכיר לי ימי קיץ רחוקים בתל אביב של שנות השמונים, בקולנוע "פריז" המיתולוגי, הקרנות צהריים בימי שישי, כשאתה יוצא מהחושך באולם אל השקיעה שבחוץ ללא מלים. נסער.

 

 

"סולאריס". אנדריי טארקובסקי (1972)

טל ברמן אירח אותי פעם בתוכנית טלוויזיה בערוץ 8 ושאל לדעתי על  "סולאריס" של סטניסלב לם. "הספר הטוב ביותר שקראתי בחיים", אמרתי. מן הסתם זו אמירה קיצונית ושטחית – מה זו השטות הזאת "הטוב ביותר שקראתי בחיים"? – אבל התשובה האימפולסיבית שלי מעידה על הקשר הרגשי העמוק שיש לי ליצירה הזו. טארקובסקי הרוסי לקח את הטקסט של לם הפולני והפך את המלים לחזיונות שפועלים עלי באופן לא רציונלי. טארקובסקי כישף אותי בסרט הזה, ממש כמו שקובריק עשה זאת ב"אודיסאה בחלל" שלו. ב"סולאריס" זה פסיכולוג-חלל שמתמודד עם עצמו, חרדותיו, רגשות האשמה שלו, געגועיו לאהבת חייו. ב"אודיסאה בחלל" זהו מעין מייג'ור טום אבוד, שכלוא בתא מתכת בחלל החיצון, עם מחשב שיצא מדעתו, רחוק מהבית ובודד לגמרי במאבקו על חייו.

 

"פאריס, טקסס". וים ונדרס (1984)

הרשימה נפתחת עם וים ונדרס ואיתו היא גם נחתמת. ראיתי את "פאריס, טקסס" בקולנוע "צפון" בתל אביב בהקרנת הבכורה שלו. זה היה ביום שישי בלילה, עם חברה מהצבא שהיתה סקסית עד כאב ושברה את לבי כמו שנסטסיה קינסקי שוברת את לבו של טראוויס (הארי דין סטנטון). זה יהיה לנצח אחד הסרטים האהובים עלי ביותר ובניגוד לרוב הסרטים ברשימה הזו, ראיתי אותו רק פעמיים בכל חיי. ב-1984 בהקרנת הבכורה ולפני חודשיים. הכאב הגדול שהוא הסב לי, בשתי הפעמים, הפתיע אותי. בפעם הראשונה שראיתי אותו הייתי חייל מאוהב ואבוד. בפעם השניה, גבר שכבר התחתן (ולא פעם אחת) וחווה פרידות קשות וחיי נישואים מתמוטטים. בתחושתי הנפשית אני פעמים רבות מעין טראוויס כזה, שנודד ללא מטרה וללא תכלית במדבר נפשי לוהט והמוזיקה של ריי קודר ברקע.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אהוד בן-פורת  On 02/28/2006 at 13:13

    אני מוכרח לומר שמעבר לעובדה שזה מרענן לקרוא גם את דעתך בעניין של קולנוע, זה משמח אותי לגלות שגם בזה יש לך טעם טוב. יש עוד כמה סרטים שנראו לי שהיו מתאימים לרשימה הזו.

    כמו הסרט: "אמילי" של ז'אן פייר ז'נה. בועז, אם במקרה עוד לא יצא לך לצפות בסרט הזה, נראה לי שכדאי לך לנסות ולהשיג אותו. הסרט מביא מחייה של אחת שחיה בפאריז. ממלצרת בבית קפה, גרה בדירה שכורה וחייה עוברים ללא ריגושים מיוחדים עד שיום אחד הכל משתנה.

    סרט נוסף שעלה לי לראש בזמן שקראתי את הרשימה שלך הוא סרט שפחות מוכר בארץ – "התחנה הבאה וונדרלנד" של בראד אנדרסון. בספר זה מסופר על שני צעירים בודדים. בחורה (אחות במקצועה) שנפרדת מחבר שלה ושרברב המנסה להפוך לביולוג ימי. כל אחד בקצה האחר של העיר, במסלול חיים נפרד, עד שאמא שלה מתכננת את החיים שלה ומחליטה לפרסם בשמה מודעה בעיתון כדי למצוא גבר שיוציא את ארין מבדידותה. שני הסרטים הצליחו לגרום לי הנאה ולרגש אותי.

    אגב, מעניין לעשות הקבלה בין סיפורים כאלו המובאים דרך סרטים שאנחנו יודעים שהם עניין של משחק לכאלו שנכתבים בספרים שמשאירים לנו נוסף לכל גם איזו הרגשה מסתורית, בעניין של אמיתות. לכן אחרי שאני צופה בסרט כזה (וכאן אני יכול להביא כדוגמא את: "קולד מאונטן") ומגלה שהוא מצא חן בעיניי אני גם יושב וקורא את הספר.

  • קסיופאה  On 02/28/2006 at 18:14

    אָ מֵ לִ י… איזה סרט נפלא זה Amelie

  • Moon  On 02/28/2006 at 22:33

    טוב, העמסתי את ה-emule שלי ברשימה חלקית מהלצותיך (וזאת על אף שממש ממש לא הסכמתי איתך לגבי בראון באני) אבל זוכרת לך חסד של הרבה מוסיקה יפה שלא הכרתי מעולם ואתה – אתה פתחת לי צוהר אליה…

    תודה

  • סרנה  On 03/01/2006 at 0:32

    צודק
    אלך עפ הטעם שלך בסרטים שטרם ראיתי
    תודה

  • ד"ר איתן רונן  On 03/01/2006 at 10:30

    לפני 30 שנה ראיתי כל יום סרט.
    יותר נכון: לפני 30 שנה ראיתי כל יום סרט נפלא. ברגמן. פאזוליני. פליני. אנטוניוני. בונואל. היו הרבה סרטים נפלאים לראות.

    ועכשיו? אין. אני מודה שכבר 10-15 שנה לא נהניתי מסרט קולנוע. או שהקולנוע השתנה, או שאני הזדקנתי, או ששניהם.

  • אהוד בן-פורת  On 03/01/2006 at 14:20

    אני יכול לענות לך בקיצור: דוקטור הקולנוע חולה, אבל האמת – קצת רצינות. הזמנים השתנו, אבל אני יודע על עוד כמה שנותרו חסידים לזמנים הטובים ההם. אני יכול להעיד על עצמי שהסרטים של פליני וברגמן ואם הייתי מצליח לקחת נשימה ארוכה יותר הייתי מזכיר עוד כמה שמות של במאים שעדיין הסרטים שלהם מצליחים לרגש אותי. אני חולם על היום שבו יהיה אפשר להשיג מארזי DVD של הסרטים שלהם, אבל אני מודע לזה שהיום מחפשים מקולנוע "קצת" שונה. אם פעם היו נהנים מסרטים של סם פקינפה אז היום הולכים לראות סרטים של קוונטין טרנטינו. אחרי שהקולנוע הפילוסופי הוזנח כמו שהשירה נזנחה אין מה לעשות הוא כבר לא כזה.

  • Moon  On 03/01/2006 at 22:51

    בועז, לא יודעת כבר אם אתה הוא זה או דוד פרץ או מישהו אחר שהמליצו על הזמר
    Bonnie 'Prince' Billy (Will Oldham)
    בכל אופן הורדתי שיר אחד שלו בינתיים -והתאהבתי 🙂
    השיר: i see a darkness – רץ בלופ אינסופי…
    אתה יכול לספר עליו קצת?

  • מריה השניה  On 03/03/2006 at 1:42

    אהבתי את הרשימה. מאתגרת למדי.
    בא לך להציץ ברשימה שלי? יש לי הרגשה שתבין..

    http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=41336

    זה נמצא בצד שמאל למטה.

    לילה טוב

  • Jack-In-Box  On 03/04/2006 at 1:57

    לאנדרו בירקין יש קשר כלשהו לג'יין, אישתו השנייה (אם אני לא טועה) של סרז' גינסבורג?

  • ד"ר איתן רונן  On 03/05/2006 at 11:01

    הבן של סרז' גינזבורג מג'ין בירקין מביים את חצי אחותו שרלוט גינזבורג בסרט פרברטי על יחסי אחים ואחיות…

  • Jack-In-Box  On 05/13/2006 at 4:35

    תודות לך, קניתי את The Passanger, שיצא ממש לפני כמה שבועות בדיוידי.
    תודה!

  • יעל ישראל  On 06/25/2006 at 12:43

    היי בועז, בתגובה על התגובה שלך לפוסט הסרטים האהובים, אתה צודק, באמת כדאי לעשות רשימה ארוכה, הבעיה היא שאם אתחיל יש לי הרגשה שלא יהיה לזה סוף. וגם אני אוהבת מאוד את "זהות גנובה". ובנוגע ל"גונבי האופניים", גם הולך, וכן גם לגבי "הטגנו האחרון". אןף, יש כל כך הרבה סרטים אהובים. רק מה, בשנים האחרונות, בסרטים החדשים, אני אוהבת פחות ופחות. או שאני סתם תקועה על שנות השבעים.

  • למרות העירום  On 03/01/2007 at 14:09

    שנאתי את המשחק של ז'ראר דפרדייה. מרצ'לו
    מסטרויאני מציל את הסרט, ועדיין – לא ממליץ באופן מיוחד.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 03/22/2007 at 23:07

    great one – a fun fun movie

    http://www.imdb.com/title/tt0274309/

  • peretz  On 03/26/2011 at 22:22

    אכן סרט גדול שמדבר על הטרוף שהאהבה יכולה להטיל עלינו. הסרט שימש השראה לשיר גדול של דויד פרץ כאשר היה בבלו בנד ואפשר לשמוע אותו בלויווי קטע מהסרט http://www.flix.co.il/tapuz/showVideo.asp?m=3600405

    או מתוך פוסט בנושא:
    http://cafe.themarker.com/post/1567942/

  • peretz  On 03/27/2011 at 1:01

    התגובה למעלה, מתייחסת לסרט פריז טקסאס…….

  • אורן  On 05/05/2013 at 21:34

    ליאון זה אחד הסרטים האהובים עלי. ז'אן רנו ונטלי פורטמן כל כך טובים יחד, גארי אולדמן היסטרי כהרגלו ודני איילו, לנצח דמות איטלקית מפוקפקת, משכנע באיפוק שלו.
    גוסט דוג, עם פורסט וויטאקר הנפלא והחבר הצרפתי ההזוי שלו, שאף אחד מהם לא מבין מה השני אומר אבל הם אומרים בדיוק את אותם הדברים.
    וירח מר החולני עם הסוף שהשאיר אותי בפה פעור. ועמנואל סנייה שפנטזתי עליה כל כך הרבה.
    לא עושים סרטים כאלה היום. הצלחת לרגש 🙂

  • אורן  On 05/05/2013 at 21:35

    ואם כבר לוק בסון וז'אן רנו-הייתי מוסיף כאן גם את הכחול הגדול. אחד הגדולים של השניים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: