תרבות ישראלית? איזו תרבות ישראלית?

 

את כל האלבומים שלו אלברט בגר עושה כשהוא משוחרר מכל מחוייבות. עושה את שלו, איך שבא לו. יש לו קהל קטן ונאמן, קהל סקרן. "אנשים שיוצרים באמת", הוא אומר בהשלמה שלווה, "הם אלה שמקיזים דם. לא אלה שמקבלים את החשיפה".

בגר,  אחד המוזיקאים המעניינים ביותר בארץ וגם אחד החריגים שבהם. הוא נחשב לאאוטסיידר. הופעותיו מתאפיינות בחשיבה יצירתית, שליטה בכלי ואנרגיות פראיות שלא ניתנות לתיאור. לצדו מופיעים מוזיקאים שלוקחים תחת הנהגתו את המופע למחוזות הרמוניים וקצביים נדירים. חמישיית אלברט בגר מנגנת יצירות מאולתרות בחלקן, הזורמות בסגנון הג'אז החופשי העכשווי ומושפעת ממוזיקה שבטית ויהודית.

בגר גר קרוב לים, במושב דור, מרחק נסיעה קצרה מהקריות שם גדל. נשוי לענת, מגדל באהבה רבה שלושה בנים. "התאפשר לנו לקנות בזול את האדמה ולבנות לנו בית, אנחנו לא טיפוסים עירוניים ואני לא יכול לגור בעיר", הוא אומר ומלטף את החתולים.  בעבר היה מעין נביא זעם ותוכחה, שהשתלח בכל מה שזז בשטח. עכשיו הוא אומר את אותם דברים, אבל בטון אחר. בגר נרגע? בגר התבגר? תיכף נברר את זה. "אני כבר 10 שנים עושה יוגה", הוא אומר, "וזה משנה את הבן אדם. זה עובד על המקורות הכי עמוקים שלך. האלימות שבי הפכה לסוג אחר של אנרגיה. איינגר יוגה זו אחת התגליות הגדולות של החיים שלי. הייתי חסר מנוחה, עצבני עם התפרצויות שחבל לך על הזמן. לא דפקתי חשבון לאף אחד. היום אני אומר הכל בשיא הפשטות, בלי להשתגע".

 

אלברט בגר: "תרבות ישראלית? אין דבר כזה "תרבות ישראלית". אנחנו בין "כוכב נולד", "מת להיות" ושרים עם יוני רועה – כשמהצד השני הפלייליסט של גלגלצ מרקיד את כולם איך שבא לו, וכמעט כולם משתפים פעולה עם הזוועה. כל הצינורות שאמורים להביא את האמנים המעולים שיש פה אל הקהל – סתומים.  ערוץ 1 מועל בתפקידו כבר שנים. ערוץ 2 רוצה את הכסף. גלגלצ היא התחנה הכי חזקה והכי צרת-אופקים"

 

אבל מי שחושב שהנה עוד סיפור שאנטי, טועה. גם בחוג למוסיקה באוניברסיטת חיפה, שם הוא מלמד קומפוזיציה, יודעים שאלברט אומר את האמת, גם אם היא לא נעימה, מאוד לא נעימה, לשומע.

גם אתה לא ממש מתפרנס ממוסיקה.
ברגע שהיה לי ברור שאני לא הולך להיות עוד חקיין של מוזיקאים אמריקאיים, לא מנגן בי-בופ ומתחנף לוועדה של פסטיבל ג'אז בים האדום, ידעתי שאני לא הולך להצליח להתפרנס מזה.
אבל הופעת פעמיים בפסטיבל הג'אז באילת.
כן, אבל אף פעם זה לא קרה בזכות, אלא בחסד. יש לי בעיה עם מוסדות הג'אז בארץ, כמו הפסטיבל באילת. הופעתי שם פעמיים למרות שלא עברתי את הוועדה. הם פשוט לא מקשיבים לדיסקים שלי – ואני שולח להם כל שנה דיסק – לדעתי דני גוטפריד, המנהל, פשוט זורק את זה לפח. בפעם הראשונה שהופעתי בפסטיבל זה היה כי NMC, שהחתימו אותי על חוזה, פשוט כפו אותי על הוועדה. בפעם השניה הופעתי באילת אחרי שחתמתי חוזה הפצה בחו"ל וראשי NMC פנו לאבי יפרח, מפיק הפסטיבל וטענו שזה בלתי-אפשרי שאמן ישראלי שמופץ בחו"ל ומופיע שם בפסטיבלים לא ינגן בארצו שלו, מול קהל מקומי.
אז הכל קשרים וקומבינות?
לא. לא הכל. תראה, בפסטיבל התל אביבי ג'אז, בלוז ווידאוטייפ דווקא נתנו לי יד חמה לא פעם. זה ענין של גישה. בעבר, כשהייתי מקבל את המכתב מפסטיבל הג'אז באילת והייתי רואה את המלים 'לצערנו לא עברת את הוועדה', הייתי נהיה חולה לשבוע. הייתי רועד מרוב כעס. היום זה אחרת לגמרי. השלמתי שזה ככה. השופטים שם מתחלפים אבל גוטפריד לעולם נשאר וכל עוד זה ככה, אני לא אגיע לשם. אז לא. הפסטיבל בסך הכל מפסיד מזה שאני לא מופיע שם".

מה למקוריות ומעוף ולפראזות שחוקות שכל תלמיד ב"רימון" יודע לצטט?  זו חקיינות, לא אותנטיות. אותנטיות יש רק באלטרנטיבה. אסטור פיאצולה ברח מארגנטינה, בגלל שהוא התעקש לעדכן את הטנגו. אורנט קולמן חטף מכות על איך שהוא ניגן ואיך שהוא נראה. את בוב דילן רצו להרוג, כי הוא חיבר את הקאנטרי לגיטרה החשמלית

 

עטיפת האלבום האחרון

 

קצת ביוגרפיה: אלברט בגר נולד בטורקיה ב-1959. הוריו עלו לארץ בשנות השישים, השתקעו בקרית-אתא ואביו פתח חנות מכולת שפירנסה את המשפחה. האב נפטר כשאלברט היה עדיין נער. אחיו הגדול, מני, היה חבר

אלברט בגר: "אנשים שיוצרים באמת הם אלה שמקיזים דם. לא אלה שמקבלים את החשיפה"

בלהקת "גן עדן", שהוציאה אלבום אחד בשנות השבעים, דפקה הופעה מצויינת בפסטיבל נואיבה האגדי והתפרקה. "ג'ימי הנדריקס הוא בעצם ההשפעה הכי גדולה עלי" הוא מודה. "רציתי להיות זמר רוק וגיטריסט, אבל היו שתי בעיות. אחת, הייתי מזיע באצבעות וזה קשה כשאתה צריך לדפוק סולו גיטרה. שנית, כל הזמן השוויתי את עצמי למיקי הררי ("החברים של נטאשה") שהיה בחבר'ה וניגן מעולה. אז הסתפקתי בגיטרה אקוסטית ובגלל ג'טרו טול התחלתי גם חליל. זה היה ה-כלי שלי. חליל. אנשים לא יודעים, אבל אני זה שמנגן את הסולו ב'בוקר של חמסין', שהיה להיט של אח שלי. בכלל, אני מנגן בכמה תקליטים שלו.

הוא קצת התפספס, עם הקריירה שלו, אחיך.
ניהלו אותו לא טוב, נתנו לו עצות לא נכונות.  מאוד חבל, כי הוא זמר אדיר עם איכויות קוליות נדירות. אני זוכר שהתגייסתי לצה"ל ויצאתי לחופשה הראשונה, פתאום גיליתי שאח שלי הפך להיות כוכב. התקליט שלו "רוק תל אביב" הושמע המון, "לבד הלילה" היה חזק במצעד. כולם ידעו מי זה מני בגר. לצערי הוא לא הצליח להתחבר למנהלים הנכונים, אבל אני מאמין שהוא לא גמר את הסיפור שלו עם הרוק הישראלי.
 
איך היו היחסים ביניכם בבית?
מני הוא ההשפעה הכי משמעותית על החיים שלי. אבא שלי עבד בחנות קשה מאוד וכשהייתי קטן הוא נפטר, יום אחד, בפתאומיות. בצה"ל החליטו לשחרר את מני לאזרחות, כי המשפחה היתה במצב קשה. אמא התחילה להפעיל את המכולת. סבתא שלי גרה איתנו, היא היתה אלמנה זקנה והיא בעצם גידלה אותי, האכילה אותי, אהבה אותי מאוד, סבתא עליזה…היא חיה עד גיל 100. אז מני עבד בימים ועזר לפרנסה וגם הביא הביתה פטיפון, תקליטים, השמיע לי דברים, קנה לי גיטרה ישנה ולימד אותי אקורדים. צריך לזכור שהקריות, בסיקסטיז, היו מקום קשה, של פשע ועוני ובלאגן. לא רצו שאני אסתובב ברחובות ובגיל 14 יצאתי לפנימיה ב"כפר גלים". שם עבדתי בחקלאות, גידלתי כבשים, שמעתי רוק. היתה תקופה סוערת, לוהטת, אחת היפות בחיי. הקמנו להקות, הלכנו לים, בנים ובנות ביחד. אש.
בצבא הלכתי לצנחנים, גדוד 50. כמו שסיפרתי, מני כבר היה זמר מצליח ומפורסם כשהייתי חייל. אני הייתי צריך למצוא אפיק אחר, שונה ממנו. להגדיר את עצמי בנפרד. ידעתי שאני לא זמר גדול ובחרתי להתמקד בנגינה. לאט לאט שיפרתי את עצמי. למדתי עם מורים מצויינים והתאמנתי המון, אבל הקפיצה הגדולה היתה רק ברגע שעשיתי שינוי נפשי.

תסביר.
מוזיקה היא חוויה טרנסדנטלית. אתה מתחבר למשהו גדול ממך, אתה צינור שמעביר איזושהי אנרגיה אחרת. הצינור הזה צריך להיות נקי, אחרת לעולם לא תצליח. מבחינתי נגינה היא עבודת קודש. אני עושה עבודת-קודש, מתחבר לחוויה דתית, כשאני מנגן. אני מאמין ביקיום אלוהי. ביכולת לתקשר עם אלוהות. מה זה טראנס? זו חוויה ריטואלית. פולחן נקי. אני מוצא במוזיקה משהו שקשור לאותה ראשוניות. אז הצינור הזה, שנקרא "בן אדם", צריך להיות תקין וצלול כדי שהאנרגיה הקוסמית תעבור דרכו אל המאזינים. לכן אני צמחוני ולא מעשן כבר 15 שנה. לא אוכל אפילו גבינות. עושה מדיטציה כל יום. מנגן עם הילדים לפני השינה. מנגן על החוף, מול הים. מנגן בבוסתן.

אתה נגן מעולה, אתה אוהב לנגן ואין ספק שהיית יכול לעשות כסף מנגינה. אז למה לא, בעצם?
כי אני לא שייך לשואו-ביזנס. מה זה נגני-אולפן? אלה פקידים, שבמקום עט או חותמת מחזיקים גיטרה או חצוצרה. פקידים של מוזיקה. אני לא יכול למחזר מוזיקה של מישהו אחר, כמו הג'אזיסטים הישראלים. לא יכול לעשות חתונות, אפילו שמשלמים פיצוץ. לא יכול להיות בהפקה של מישהו אחר. אין מה לעשות. אני רוצה לעשות את מה שאני יודע ואוהב הכי טוב שאפשר. בשבילי מוזיקה זו חוויה רוחנית. פעם היה לי צורך להוכיח שאני שווה משהו. די. זה נגמר.

 

"מבחינתי נגינה היא עבודת קודש. אני עושה עבודת-קודש, מתחבר לחוויה דתית, כשאני מנגן. אני מאמין ביקיום אלוהי. ביכולת לתקשר עם אלוהות. מה זה טראנס? זו חוויה ריטואלית. פולחן נקי. אני מוצא במוזיקה משהו שקשור לאותה ראשוניות"
 

 
החיים שלך מספקים אותך?
"הייתי שמח אם היה לי פחות אוברדרפט, אבל כסף זאת לא מטרה בשבילי – אחרת הייתי הולך לעשות כסף, בכל מיני דרכים, בתעשייה. בשביל לעשות כסף ממוזיקה אתה חייב להיכנס לגמרי לתוך טלויזיה, מחשבים, אינטרנט, עסקי המכירה, ההפצה, השיווק, יחסי הציבור. אתה מתחיל לעבוד בזה במקום לכתוב את היצירה הבאה שלך. אני מרגיש צורך להיות אמיתי. להיות קשור לאותנטיות. ג'ון קולטריין, אריק דולפי, איינגר, רבי נחמן מברסלב, אהוד בנאי – כל האנשים שאני מעריך הם אותנטיים בדרכם שלהם.

מה אתה אוהב במוזיקה הישראלית?
כל מי שמביא אמת ומשמעות. ברי סחרוף, להקת אלג'יר, אהוד בנאי. אם רוקפור היו נולדים באנגליה הם היו היום מלכים. כל מה שאני מתעב זה מנייריזם. לא תמצא אותי מקשיב באופן וולנטרי לריטה, אחינועם ניני ומאיה בוסקילה. אני לא סובל את הזיוף המלוקק הזה.

גם הם חלק מהתרבות הישראלית.
איזה תרבות ישראלית, תגיד לי? אתה נורמלי? אין דבר כזה "תרבות ישראלית". אנחנו בין "כוכב נולד", "מת להיות" ושרים עם יוני רועה – כשמהצד השני הפלייליסט של גלגלצ מרקיד את כולם איך שבא לו, וכמעט כולם משתפים פעולה עם הזוועה. כל הצינורות שאמורים להביא את האמנים המעולים שיש פה אל הקהל – סתומים.  ערוץ 1 מועל בתפקידו כבר שנים. ערוץ 2 רוצה את הכסף. גלגלצ היא התחנה הכי חזקה והכי צרת-אופקים. זהו,

"אני לא שייך לשואו-ביזנס. מה זה נגני-אולפן? אלה פקידים, שבמקום עט או חותמת מחזיקים גיטרה או חצוצרה. פקידים של מוזיקה. אני לא יכול למחזר מוזיקה של מישהו אחר, כמו הג'אזיסטים הישראלים. לא יכול לעשות חתונות, אפילו שמשלמים פיצוץ"

בעצם. נשארנו עם ערוץ 24, שעם כל הבעייתיות שלו, זה הדבר היחיד שאני מרשה לילדים לראות בטלוויזיה. אם לא "24", הייתי מוציא את המכשיר החוצה ושם אותו על הפחים. באירופה, ובאנגליה בפרט, יש את הפתיחות ואת המעוף. הנדריקס פרח בבריטניה. לא בסיאטל, עיר הולדתו. אתה שומע את העיבודים הגאוניים של יס וג'נסיס, את המבנים ההרמוניים המורכבים של ג'טרו טול, את השיחרור היצירתי של רדיוהד.  האמריקאים שמרניים ונוטים יותר לבידור ואנחנו, לצערי הרב, הולכים בעקבותיהם. תרבות של מקדונלדס. שוכחים שאנחנו מזרחיים שממוקמים בין קהיר לבין דמשק. המשורר סמי שלום שטרית כתב את האמת בספרו: "אנחנו ערבים יהודים", הוא אמר שם.  אז מה לזה ולשינון של בי-בופ בתיכון "תלמה ילין", תגיד לי? מה למקוריות ומעוף ולפראזות שחוקות שכל תלמיד ב"רימון" יודע לצטט?  זו חקיינות, לא אותנטיות. אותנטיות יש רק באלטרנטיבה. אסטור פיאצולה ברח מארגנטינה, בגלל שהוא התעקש לעדכן את הטנגו. אורנט קולמן חטף מכות על איך שהוא ניגן ואיך שהוא נראה. את בוב דילן רצו להרוג, כי הוא חיבר את הקאנטרי לגיטרה החשמלית.

ויש פיתרון?  
התרבות הישראלי צריכה טיפול שורש כואב. אנשים גדלו כאן בעשר השנים האחרונות על תפריט של גלגלצ ו"כוכב נולד", וחושבים שזו מוזיקה. הראל מויאל? נינט טייב? הם מסכנים. הם לא יודעים שהרסו להם את החיים. החליטו שהם כוכבים שנולדו ועכשיו אם הם לא שרים, הם ישחקו בטלנובלה. צריך מהפכה יסודית, שדורשת משאבים, תקציבים, פסטיבלים. הייתי בפסטיבל FREE JAZZ בשוויץ, בהרים. אתה לא מאמין איזה פסטיבלים יש בעולם. זה מצחיק שבארץ קוראים לי "אוונגרד", ושם אני נופת-צופים. ההגדרות שלנו עקומות. אנחנו לא פנויים מנטלית להתחבר לאותנטיות. ככה קורה שאלבום הסולו המעולה של יהלי סובול נכשל, אבל הוא יכול להסיע קריירה על שיר נושא מסדרת טלוויזיה ולהיט בגלגלצ. "רוקפור" הם חבורת נגנים מעולים, אבל כמה אנשים קונים פה את הדיסקים שלהם? סולם הערכים שלנו שבור.

אז ככה זה? שחור או לבן?
באמנות אין אמצע. תמיד זה היה ככה. אלה שלא מתפשרים, שחוטפים את היריקות אבל אולי בסוף מכירים באיכות היצירה שלהם, בגאונות ובמקוריות, מול אלה שמתחנפים.

זה מאוד אנושי לרצות שיאהבו אותך.
נכון. כל אדם שעולה על במה רוצה שיאהבו את מה שהוא עושה, אבל השאלה היא מה המחיר שאתה מוכן לשלם בשביל זה. אני חושב שלהיות חנפן מלוקק, שכל מה שאיכפת לו זה רק איך הוא נראה ולא איך הטקסטים שלו נקראים ואיך הוא נשמע – זה נורא ואיום. זה לאבד את עצמך לגמרי. להיות עבד.

אבל אתה, במפתיע, מעריך את שלמה ארצי.
נכון מאוד, למרות שאני לא קונה את האלבומים שלו, יש לי אמפתיה למה שהוא עושה. אני מאמין שהוא עומד מאחורי היצירה שלו. אני אספר לך סיפור. הייתי חייל בצפון, בחור מהתחת על איזה ג'בל, ובא הסמל ואמר לנו:

אני זוכר אותי אומר לחבר'ה: "הוא ישחק אותה בגדול, יום אחד, השלמה ארצי הזה יביא אותה".  כי ככה זה בעולם. אם אתה לא מוכן לשלם את המחיר – ולפעמים המחיר הוא גבוה לאללה – אין לך סיכוי שהשמיים ייפתחו בשבילך. שלמה ארצי היה מוכן לעשות הכל – וכשאני אומר הכל, אני מתכוון ה-כ-ל, כדי להצליח

חבר'ה, הערב יש לכם הופעה. מי מופיע? שאלנו אותו. לא יודע, הוא אומר. אחד, ראו אותו בטלוויזיה.
אנחנו מגיעים, שפוכים לגמרי, אף אחד לא מעניין אותו כלום חוץ מלישון, ואני רואה את שלמה ארצי בא באוטו הפרטי שלו עם איזה באסיסט, והוא עושה סאונד לבאסיסט, והבאסיסט עושה לו סאונד, והם עולים ודופקים אחלה הופעה, מכל הלב. אני זוכר אותי אומר לחבר'ה: "הוא ישחק אותה בגדול, יום אחד, השלמה ארצי הזה יביא אותה".  כי ככה זה בעולם. אם אתה לא מוכן לשלם את המחיר – ולפעמים המחיר הוא גבוה לאללה – אין לך סיכוי שהשמיים ייפתחו בשבילך. שלמה ארצי היה מוכן לעשות הכל – וכשאני אומר הכל, אני מתכוון לה-כ-ל, כדי להצליח, כולל לחרוש כל מקום בארץ, ולהופיע בכל מיני חורים, מול אנשים שלא בזין שלהם, לשגע את כל סובביו, להיכשל ולגנוז תקליטים ולחטוף ביקורות איומות ולנסות כל מיני דברים שהוא האמין בהם.  זה כל הענין, לאמן אמיתי. היצירה האותנטית בשבילו היא שאלה של חיים ומוות.

 

"היחידים במוזיקה הישראלית שאני אוהב, הם אלה שמביאים אמת ומשמעות. ברי סחרוף, להקת אלג'יר, אהוד בנאי. אם רוקפור היו נולדים באנגליה הם היו היום מלכים. אני מתעב מנייריזם. לא תמצא אותי מקשיב באופן וולנטרי לריטה, אחינועם ניני או מאיה בוסקילה. אני לא סובל את הזיוף המלוקק הזה"

בגר מוזג עוד מהתה הבהיר, עם העלים. הילד הקטן נרדם, עירום, על הכרים בסלון. ברקע ההופעה של אלג'יר שמארחת את אהוד בנאי, מרצדת בלי קול, בערוץ 24. בגר מחייך אל המסך הקטן. החלום שלו זה להקליט אלבום סולו עם סקסופון בלבד. בלי להקה ובלי כלום. סקסופון. נטו. ככה. כי ככה בא לו. כי מי שלא מתפרנס מהתעשיה, גם לא משועבד לה בשום צורה שהיא – וחופש הוא הדבר הכי יקר לאמן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוני  On 02/21/2006 at 1:34

    בין ריטה, אחינועם ניני ומאיה בוסקילה. כי בכל הרשימות האחרות היו חותכים אותן כ"איכות" (ניני), ל"סביר עד נסבל, להמונים" (ריטה) ו"בררה להמונים" (בוסקילה). החיבור שבגר עושה ביניהן מרגיש מדוייק.
    העניין הזה עם ללכת עם האמת נשמע קצת עצוב כאן, כי נראה לי שהוא כן ניסה להשתלב, וזה לא הלך. חבל שיוותר, אם הוא טוב כמו שאתה אומר. וגם – אני רוצה לשמוע אותו. איפה מוצאים את הדיסקים שלו?

    אחרון ודי, כל מילה על נגני האולפן והתעשיה בכלל מדויקת, לצערי. הייתי, ראיתי, בדיוק ככה זה עובד.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 02/21/2006 at 3:34

    בהקלטה משותפת, שנעשתה פה בארץ,לפני כמה חודשים, עם חמיד דרייק, וויליאם פארקר, שקניתי אותו, בזמנו, בהאוזן השלישית, אני בדיוק מאזין עכשיו לרצועה הראשונה- פשוט מעולה.

  • jazzman  On 02/21/2006 at 7:01

    אלברט, יוצר אמיתי, כן עם עצמו, לא חייב כלום לאף אחד.
    בכל פעם שאני שומע אותך – דיסק, הופעה, אני מתפעם מחדש. יכולת היצירה שלך היא מ-ד-ה-י-מ-ה.
    יכולת ההתחברות שלך עם אמנים, אני מדגיש – א-מ-נ-י-ם, היא מופלאת. יכולת הביטוי העצמי שלך היא מעולה.
    תמשיך ליצור ולהיות עצמך.
    מה אנחנו יכולים לעשות למענך? נלך למופעיך, נקנה את הדיסקים שלך, ונתפלל, שיקומו לנו יוצרים נוספים מסוגך!

  • ברק ויס  On 02/21/2006 at 7:38

    בועז, כל כתבה או הפנייה למוסיקה של בגר עושה חסד לקהיליית המוסיקה בישראל. מדובר באחד מהקולות הייחודיים בג'אז הישראלי וחשוב שיותר ויותר יכירו. הכתבה שלך מעולה ותודה על כך

    הגישה של בגר בנגינת הטנור מושפעת מהשילוש הקדוש של סוף שנות ה-60: טריין מאוחר, סאנדרס וכמובן איילר. בגר מצליח להוציא קול ייחודי (ועניו)
    מהשפעה משולשת זו.
    החליל שלו הוא משהו אחר לחלוטין – מהורהר ומרגש עם השפעות מזרח תיכוניות ועם מעט
    "ג'אזיות"
    נגן אדיר

  • עלמה  On 02/21/2006 at 8:05

    האם הוא מופיע? הוציא דיסק?
    תודה, בועז, על הכתבה.

  • יונתן  On 02/21/2006 at 8:46

    בפעם הראשונה שהקשבתי לבגר הייתי תיכוניסט שנובר במדפים של פיקדילי בירושלים. לא ידעתי איך לאכול את זה. בהמשך למדתי. זה נמשך עד היום.

  • אסף  On 02/21/2006 at 9:43

    אני בעצמי לא מקשיב למוסיקה של שרית חדד ונינט
    אבל אני ממש לא חושב ש"כולם משתפים פעולה וזה זוועה
    דברים נועדו להיות ככה, צריך להיות מקום גם לדברים האלה, אני חושב שבגר מדבר מתוך שנאה לכל זה…מה שבטוח לי זה לא נראה האמת
    לגבי כל החקיינים שהוא מדבר עליהם, שחוזרים ומשננים פרזות בי בופ, ביל אוונס אמר על זה פעם שזאת גישה נאיבית ואני מסכים איתו, אתה כן צריך להכיר את המקורות, וגם לשנן אותם, רק משם באה האמירה האישית.

  • יוסי אקצ'וטי  On 02/21/2006 at 10:42

    קראתי את הכתבה כשפורסמה לפני כשנתיים ומיותר כמעט לציין שנותרה רלוונטית (ומן הסתם תשאר כזו).
    ברצוני לעדכן שמאז הכתבה והאלבום Listening שעטיפתו מופיעה בה, יצא האלבום Evolving Silence Vol.1 ובימים אלה אנו עובדים על החלק השני העתיד לצאת מתישהו במהלך חודש אפריל השנה.

  • אופיר שורץ  On 02/21/2006 at 12:32

    שמח כל פעם שהסצינה המקומית עושה חסד עם האומן הענק הזה.
    חבל רק שלבסוף מוצא עצמו מופיע מול 20 איש במועדון בת"א, כאשר בכל מקום אחר בעולם היה ממלא מועדוני ג'אז מן הקצה אל הקצה.

    הכל עניין של סדרי עדיפויות של המפרסמים ו"משליטי הדיעות" בארץ שלצער כל צרכן של אומנות בוחרים ב- Fast Food המוסיקאלי (אם אפשר לקרוא לו מוסיקאלי) במקום באומנות הנפלאה שנוצרת לה בחדרי חדרים בארץ

  • זאב קציר  On 02/21/2006 at 15:19

    אפשר לומר שהיחס שלו לאמנות ראוי להערכה, אם לא למעלה מזה. עלה והצלח אלברט. בועז, אני חושב שראוי לפרסם את הראיון גם במקומות נוספים. חבל שהוא ישאר במסגרת הזו שהיא אמנם מכובדת אבל מצומצמת.

  • טל א.  On 02/26/2006 at 16:27

    מאוד מעניין. הזדהתי מאוד עם דבריו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: