ניסיתי ונכשלתי. והצלחתי. ראיון עם דייויד גריי

הסיפור של דייויד גריי יכול לעודד כל אמן שמנסה להגיע לתודעה ונכשל, ושוב מנסה, ושוב נכשל. למרות ששלושת אלבומיו הראשונים לא הצליחו (בלשון המעטה), הרדיו התעלם משיריו והקהל לא ידע עליהם בכלל – דייויד גריי נמצא כרגע על גג העולם. מיליוני עותקים נמכרו משלושת אלבומיו האחרונים. הוא נחשב לתרנגולת הזהב הבריטית המובחרת אחרי דיידו, שאמרה ב-1999: "אני ממליצה לכל אחד להאזין לWhite Ladder. גריי הוא גאון בעיני. כל השירים שלו  מדהימים. ומדונה הוסיפה: "אני  מעריצה שלו. הוא מצליח לקרוע לי את הלב". ומייקל סטייפ קינח: "גריי הוא היוצר הכי מוכשר שפועל כיום בבריטניה".

אז עד כמה דק הקו שבין אלמוניות גמורה, דלות ותיסכול לבין פירסום חובק-מיליונים, שפע של מזומנים זמינים וסיפוק גדול? המקרה של דייויד גריי מאפשר להבין את זה. טוני פרסונס, פעם מבקר אימתני של ה-NME וכיום סופר אנגלי מצליח, אמר: "גריי הוא הדוגמא הטובה ביותר לכוחה של המדיה בימינו. היא יכולה להאליל אותך ולספק לך את כל האושר והעושר, והיא יכולה פשוט להתעלם ממך".

כשפגשתי את דייויד גריי הוא היה בתחילת הזינוק. בן 30, זמן קצר אחרי ההוצאה המחודשת של White Ladder. איש מקסים, צנוע לבוש בחולצת ג'ינס ומרבה לחייך בביישנות. ישבנו בסלון שלו בסאות'אנד, פרבר שנמצא דרומית לדרום לונדון. מקום תוסס בערך כמו פתח תקוה בערב שבת.

נו, אז איך זה קרה? הנה הסיפור.

ילד שמנמן ולא מקובל ממנצ'סטר

דייויד גריי נולד ב-13 ביוני 1968 במנצ'סטר, בן למשפחת פועלים מהמעמד הבינוני. בשל עבודתו של אביו עברה המשפחה לוולס ואחר-כך לליברפול. בגיל 21 הוא שכר לעצמו דירה קטנה בדרום לונדון וניסה לעניין מפיקים ביצירתו. את הכשרון שלו לכתיבת שירים זיהו מיד והוא הוחתם על חוזה הקלטות ב"קרוליין רקורדס", שם הוציא את תקליט הבכורה ב-1993.

A Century Ends לא הצליח מסחרית והבוסים אמרו לדייויד שלום ולא להתראות. הוא הלך ל"וירג'ין" עם חומר חדש, הוחתם על חוזה והוציא שם את התקליט השני Flesh ב-1994. הצליחו אפילו לסדר לחמם את שון קולבין בהופעות. אבל גם התקליט השני נכשל והבוסים של וירג'ין אמרו לדייויד שלום. ולא להתראות.

עם שתי אכזבות ברקורד ומקבץ שירים חדש הוא ניגש לקונצרן הענק EMI שהחתים אותו על חוזה לתקליט אחד. Sell, Sell, Sell הגיע לחנויות באפריל 1996. ב-EMI סידרו לדייויד גריי מקפצה נאה, כששידכו אותו ל"רדיוהד". גריי חימם את מסע ההופעות של טום יורק והחברים. אבל גם התקליט השלישי לא הצליח. הבוסים של EMI אמרו לו תודה, היה נעים, שלום ולא להתראות.

ככה, בסוף קיץ 1996 גריי היה עם שלושה תקליטים כושלים, אלמוני, מבולבל ומיואש. "גרתי בדירה עלובה בדרום לונדון",הוא אומר, "עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות, המשכתי לכתוב שירים אבל לא ידעתי מה יהיה איתם. כשהייתי מספר לאנשים שפגשתי שכבר הוצאתי שלושה אלבומים, הם חשבו שאני צוחק עליהם".

איך מרגיש מי שבעטו אותו משלוש חברות תקליטים? 

"אתה מתחיל לשאול את עצמך שאלות. באיזשהו מקום התחלתי להשלים עם זה שאולי באמת אני לא כותב שירים מספיק טובים. אולי אין לי את זה. כי ניסיתי וניסיתי וחברות תקליטים האמינו בי, אבל עובדה שנכשלתי שוב ושוב למרות הכל".

איך היית כנער מתבגר?

"אפור. ילד שמנמן מהפרברים, ביישן. לא מקובל במיוחד. לא בולט, אפילו שהייתי נגן בכמה להקות פאנק בתיכון. לא שום דבר מיוחד, אתה יודע. אחד כזה ששומע ואן מוריסון, טים באקלי וניק דרייק בחדר, אחרי הלימודים. מישהו שבמקום לצאת עם בחורה במוצאי שבת, מסדר את התקליטים של הלהקות שהוא אוהב לפי איי-בי-סי ואז לפי שנות ההוצאה".

ומתי התחלת לכתוב שירים?

"בגיל 16 התחלתי להקליט. הגיטרה והפסנתר היו מפלט מהעולם שבחוץ. ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות, אבל לא הלך לי. ידעתי שאני עושה את הכי טוב שאני יכול, אבל היתה חומה ביני לבין הקהל שיכול ליהנות מזה".

מאיפה לקחת את הכוח להקליט את התקליט הרביעי?

"תשמע, זה כבר היה אחרת. לא הייתי צריך כוח. זו היתה התראפיה. עשיתי אותו בבית, בחדר השינה שלי. מכיוון שעבדתי בימים ובערבים הייתי בבית, הקלטתי בזמני החופשי עם סמפלר, טייפ ערוצים וגיטרה. פשוט הקלטתי שירים. לבד. בלי חברה, בלי מימון. זה היה שונה לגמרי מכל מה שעשיתי עד אז. הייתי חופשי מצד אחד, אבל גם בודד לגמרי ביצירה שלי".

וגם מפוחד.

"צריך הרבה כוח נפשי כדי להיכשל ולהיכשל ובכל זאת להתעקש לכתוב. חברים שלי התברגנו, הסתדרו מבחינה כלכלית, בנו את חייהם. אני המשכתי לחיות בדירה קטה בלונדון, עם הגיטרה והפסנתר והתקוות והפחד שלעולם זה לא יקרה לי. אבל אני לא חושב שאני חזק. פשוט אין לי ברירה, אלא להוציא את מה שרובץ לי על הלב, והדרך היחידה שאני ידוע לעשות את זה היא בכתיבה ובביצוע של שירים. בשבילי המוזיקה היא הכרח, שיגעון, עניין כפייתי".

דייויד גריי בהופעה בסיאטל, 2011

 

 

בשבילי המוזיקה היא הכרח. שיגעון

ב-30 בנובמבר 1998 הוא הוציא את White Ladder בהוצאה עצמאית, פרטית, תחת השם IHT והתחיל להופיע קצת, בקטן, עם החומר. ודווקא הפעם קרה משהו מעניין. White Ladder זכה להתעניינות באירלנד והחל ליצור מעגלי עניין. "לא היה שום שיווק באירלנד. שום יחסי ציבור. זה עבר מפה לאוזן, משדרן לשדרן, במשך שנה וחצי. זה היה ביזארי לחלוטין". גריי טס לדאבלין כדי להופיע שם חמש הופעות באולם קטן. באחת מהן, במקרה, ישב מישהו מחברת "האחים וורנר". "הוא בא אלי אחרי המופע ושאל אותי מאיפה אני ומה עשיתי עד היום. היה לי מוזר להגיד לו שאני בן 30 וכבר הוצאתי שלושה תקליטים".

"אני לא חושב שאני חזק. פשוט אין לי ברירה, אלא להוציא את מה שרובץ לי על הלב, והדרך היחידה שאני יודע לעשות את זה היא בכתיבה ובביצוע של שירים. בשבילי המוזיקה היא הכרח, שיגעון, עניין כפייתי. לא לעשות מוזיקה זה למות"

ב-WB החליטו שהם לוקחים את דייויד גריי תחת חסותם. בשנת 2000, שנה וחצי אחרי שיצא והופץ באופן עצמאי, התחילו לשווק אותו בצורה הידועה לקונצרנים ענקיים. "הם עשו קליפים, הדפיסו פוסטרים והתחילו להוציא סינגלים", גריי מחייך. "חלק מהשירים עברו מיקסים מחודשים ויצאו אחרת מאיך שהם נשמעים בתקליט. וזה רק גדל מרגע לרגע. הפסקתי לדמיין מה עוד יכול לקרות, כי נשימתי נעצרתי בכל פעם שאני חושב על זה. אתמול הייתי סתם דייויד גריי, אף אחד לא שמע עלי, חברים שלי בקושי ידעו איזה שירים יש לי ופתאום מדונה מדברת עלי בצורה כזו…זה בלתי נתפס. חלק מהשירים שלי הם מגיל 15 ומבחינתי אני שר אותם כל חיי, אבל עכשיו פתאום קהל צורח לי 'בבילון, בבילון', כי זה סינגל שהצליח במצעד ואני שר אותו וכולם יודעים את המלים. אני  מנסה לשמור על השפיות שלי. לא להסתחרר. לשתות את הבירה שלי באותו פאב, כמו בעשר השנים האחרונות. לנסוע ברכבת התחתית. אני לא יכול לקבל את זה שיהיו דברים שלא אהיה מסוגל לעשות פתאום, בגלל הפרסום".

דיברת על שיגעון. כפייתיות. אתה מסכים עם המיתוס של האמן המוטרף?

"חלק מהתקליט 'White Ladder' הוקלט בבית, בחדר השינה שלי בדרום לונדון והרעש של האוטובוסים נכנס לערוצים של הגיטרות…אני אומר את זה כדי להסביר עד כמה היה חשוב לי להקליט שירים שלי, גם במצב לגמרי לא אופטימלי. אני חושב שאמן אמיתי לא יכול לוותר, כי אין פה שאלה כזאת בכלל. לא לעשות מוזיקה זה כמו למות בשבילי, ואני שמח שבסופו של דבר, אחרי כל כך הרבה מכות ואכזבות, אנשים קונים את התקליטים שלי ומכירים את השירים".

היית מגדיר את עצמך כרומנטיקן חסר תקנה?

"אני אדם שאוהב בכל נפשו ולבו. הרגשות שלי טוטאלים מאוד. תמיד אני מאוד עצוב או מאוד נרגש. אין לי אמצע ואין לי גם שום יכולת להשתנות".

לאיזה שיר שלך אתה קשור במיוחד?

"כשכתבתי את 'אנא סלחי לי' הייתי בודד, אחרי פרידה כואבת. ישבתי על המיטה בחדר וכתבתי כל כך הרבה מלים באותו לילה. בדרך כלל קשה לי עם הטקסטים, הם באים לי בקמצנות. המוזיקה זורמת, אבל עם המלים קשה יותר. אבל הכאב הנפשי משחרר מעצורים, כמו במקרה של השיר הזה. אני עד היום מתפלא שזה הפך ללהיט כל כך גדול, כי בעיני זה עדיין שיר אינטימי ואישי שיצא ממני במטרה להגיע לאשה אחת, מאוד מסויימת – ופתאום המון אנשים שרים את זה…"

לאותה אשה כתבת גם את Flame turns blue ?…

"כן…היא עזבה בערב והשאירה אותי על הספה. כל הלילה כתבתי את זה. שברי משפטים על מלודיה מסויימת. עד הבוקר השיר היה מוקלט. השיר הכי מהיר שכתבתי בחיי. כמו שאמרתי לך קודם, כאב נפשי משחרר מעצורים".

היא חזרה אליך?

"לא".

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דנה  On 02/20/2006 at 13:29

    הייתי מתה לפגוש אותו.
    את וייט לאדר קניתי בוולינגטון, ניו זילנד, במהלך טיול תרמילאים. הכרתי את "בבילון" מ-Vh-1 ואחרי שמאסתי ברוב הדיסקים שהיו איתי, החלטתי לרענן את האוסף בחנות תקליטים בוולינגטון, בשעה שהיתה לי לשרוף לפני שהייתי צריכה לעלות על המעבורת לאי הדרומי. הדיסק המדהים הזה ליווה אותי לאורך כל הטיול, וכשנחתתי בניו יורק כמה חודשים מאוחר יותר, קניתי גם את "לוסט סונגס", את "סל סל סל" ולבסוף גם את "פלש". מאז הצטרפו לאוסף גם שני האלבומים החדשים יותר.
    הוא נראה באמת כמו ילד טוב כזה – אולי זה טלטולי הראש המצחיקים שלו כשהוא פורט עלי פסנתר או גיטרה ושר.

  • תמר  On 02/20/2006 at 22:23

    ""אני אדם שאוהב בכל נפשו ולבו.
    אולי בגלל זה.אולי לכן- בסוף הצליח.

  • עדו  On 03/10/2006 at 0:13

    בהחלט יש על מה לקנא בך
    הבחור נראה אחלה חברה לשבת על איזה פיינט.
    הדיוידי הופעה שלו ב"פוינט" מעולה!
    יש שם דוקומנטרי שהוא נוסע עם עוד שניים בפיג'ו 205 ענתיקה(אם אני זוכר נכון את הרכב(

  • שני  On 04/29/2007 at 20:28

    דיויד גריי הוא ללא ספק זמר מוכשר,
    השירים שלו כלכך מרגשים עד כי קשה להאמין שהוא ניכשל בשלושה אלבומים.
    זה כלכך ברור שהשירים שלו נכתבים על חייו !
    תמשיך להיות אדם שאוהב בכל נפשו,תמשיך להיות אדם טוטאלי לרגשות שלך ,אף פעם אל תתפשר על האמצע.בגלל זה אנחנו אוהבים אותך ואת השירים שלך!

  • מיכאל  On 05/06/2011 at 22:17

    דויד גריי מוכשר ברמות 🙂

  • אורי  On 02/28/2012 at 13:11

    הסיפור מזכיר לי את עמיר לב

  • נטעלי  On 02/28/2012 at 15:27

    איזה איש מקסים. ומוכשר, כמה מוכשר. שירים יפהפיים – אחד האלבומים שמנצחים את הזמן ואת האופנות המשתנות, לא נמאס…
    ציטוט נוגע ללב:
    "אני אדם שאוהב בכל נפשו ולבו. הרגשות שלי טוטאלים מאוד. תמיד אני מאוד עצוב או מאוד נרגש. אין לי אמצע ואין לי גם שום יכולת להשתנות"
    אני מנחשת שהראיון הזה היה ערב נעים לשניכם.
    ויפה שהיתה בך את הרגישות לזהות שגם השיר "Flame turns blue" נכתב על אותה האשה.

  • מיכל הראל  On 07/15/2014 at 18:20

    ראיון נהדר בועז, תודה ! נראה שהיה ביניכם מפגש משמעותי

    דייויד גריי אחד הזמרים האהובים עלי. לא אשכח את הפעם הראשונה ששמעתי אותו בפאב נידח בדרום אירלנד. התאהבתי והתרגשתי מהקול האחר שלו ומהמוסיקה. רצתי ושאלתי של מי הדיסק שמנגן והבחור שניגב את הכוסות ענה לי בנונשלנטיות בריטית שזה דייויד גריי… אולי יש מצב שיגיע למופע אקוסטי בארץ?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: