ההיסטריה של הרוקנרול

זיון. פשוט זיון. בשנות החמישים, כשאמרת "רוק אנד רול", התכוונת לזיון. פשוט זיון. זה הכל. כשהחבר'ה בגטו אמרו רוקנרול, הם התכוונו לסקס. ככה קרה שכבר עם לידתו, הרוב הלבן והשמרן באמריקה התנגד לנענוע האגן של אלביס ולגיטרות של באדי הולי, לאנרגיה של ג'רי לי לואיס וכמובן שלמוחצנות של ריצ'ארד הקטן. זה היה סקס בתחפושת, ואמריקה הלבנה תמיד פחדה מסקס. עם אלימות היא מסתדרת יופי. אלימות משמרת את הסדר הישן של החזק שולט. סקס מטשטש את ההבדלים. אלימות מדכאת את ההמון ועוזרת לשלטון. סקס גורם לך לאהוב את החיים ולרצות להתנגד למלחמת ויטנאם. או עיראק. סקס גורם לך לרצות לשפר את החיים של מישהו, לא לקחת אותם ממנו. רוקנרול וסקס, לכן, ייאלצו תמיד להתמודד עם צנזורה, חשדנות ופחד של הרוב הלבן.

סרז' גיינסבורג? מעליות הקומה ה-13? מי אלה? היו כבר כמה וכמה סדרות טלוויזיוניות על ההסטוריה של הרוקנרול. "רוקדים ברחובות", "היכל התהילה". אף אחת מהן לא נתנה את הסיפור השלם, המלא. גם הסדרה הזאת לא. קווינסי ג'ונס הפיק אותה ולכן ברור שמדובר במוצר אמריקאי, שמנסה להציג "מה באמת היה שם" ו"מה היה חשוב יותר ומה פחות". יתרונה של הסדרה בחומרים נדירים שנחשפים לראשונה. נקודת החולשה שלה היא הדביקות, הנחרצות הבוטחת (והיהירה) של יוצריה ומשתתפיה והנסיון לומר משהו מהותי על ההווה והעתיד. היא מטפלת יפה במיתוסים של הז'אנר,  מריצ'ארד הקטן ועד לצ'אק די, מקית' ריצ'ארדס ועד בונו וספרינגסטין, אבל היא מפספסת את המהות הגדולה שנחה במרכז החדר. דיסק ג'וקיז, אילי תעשייה השולטים בקריירות של האמנים שלהם, כוכבים שזוהרים לרגע ונעלמים, להקות-של-שיר-אחד: בכל אלה נוגעת הסדרה, אבל בתום הצפיה (10 פרקים, 10 שעות, 5 DVD), נותרת בך תחושה שיש עוד הרבה שטחי ביניים שלא טופלו כלל. אין רוק מתקדם, אין גאראז', אין ניק דרייק, אין כמעט נשים. אין סינגר סונג רייטרס. אין לסביות והומואים. אין סרז' גיינסבורג. אבל למה לדבר על מה שאין, כשיש (בכל זאת, אף על פי כן ולמרות הכל) כל כך הרבה לראות ולשמוע.

האיש הקטן מהבלוק הלבן. זה הסיפור שחוזר כמעט בכל הראיונות בסדרה בין אם מדובר בחלוצי הרית'ם-אנד-בלוז, הנשמה, הפולק, פאנק או היפ הופ. "בסך הכל היינו כמה חברה מהגטו שמציירים את השם שלהם על רכבת תחתית והולכים הביתה מבסוטים מזה שכל ניו יורק תראה אותו הלילה" משתאה KRS1; "אתה יודע" מחייך צ'אק די מפאבליק אנמי, "הם הזמינו אותי לסין. לסין!"; "בסך הכל לקחנו כמה שירי גוספל שהכרנו מהילדות בכנסייה ושינינו את המילים…" מתלהב ריצ'ארד הקטן; "היינו חבורה קטנה של ביטניקים שגרים בבניין אחד בניו יורק ושרים שירים" אומר פיטר יארו, מפיטר פול ומרי – ומספר על הימים שבהם ישבו בבית קפה קטן בגריניץ' וילג' (The Bitter End ברחוב בליקר) יחד עם אחד, בוב דילן, ב-1961.

חבר'ה, התרגיל עבד. בכל תקופה היה מישהו, איפשהו, שהטריק שלו עבד. שהצליח לכתוב את שיר העם של העולם החדש. אלביס, לנון ומקרתני, ספרינגסטין, U2. הלהיט הכתוב היטב הוא חוט הזהב העובר לאורך כל חמישים שנות ההסטוריה. אף אחד לא יודע מהי הנוסחה שמייצרת שיר משמעותי שהוא גם להיט ענק שגם מצליח להיות על-תקופתי. כמו IMAGINE, למשל.

המיתוס הגדול. ברווזון מכוער הופך לברבור. להקה מנגנת במוסך בדרום לונדון והופכת לדבר הכי חם בעולם. מאלימות בשכונות העוני בדטרויט לתהילת נצח. זה המיתוס הגדול מכולם. תת-תרבות שמתנגשת במוסכמות וכובשת קהלים רחבים בתוך התרבות המרכזית, ואז רושמת את שמה על קיר ההסטוריה. קודם כל יש התנגדות. אלביס פרסלי מנענע אגן ומאיים על המהוגנות האמריקאית שאחרי המלחמה. הביטלס מכניסים נערות להיסטריה מינית. זו ההיסטריה של הרוקנרול. ג'ים מוריסון מוציא את הזין בהופעה של THE DOORS ושוטרים מורידים אותו מהבמה בסוף שנות השישים. הקלאש והסקס פיסטולס בועטים בבורגנות ובמלכה. הסמית'ס מחברים גיטרות חשמליות לטקסטים ספרותיים והומוסקסואליות. פאבליק אנמי מביאים את קולו של הגטו לציבור הלבן. הדבר הכי מעניין הוא לגלות כמה מהר התקשורת עתירת המזומנים מחבקת אותך, כשהיא מבינה שהיא לא יכולה להילחם בגלים שאתה מייצר. זה מעודד, בעיקר לגבי הרוקרים של המאה ה-21 שמחברים את הגיטרה למגבר עכשיו. פעם אמריקה היתה צינור המידע אל העולם. היום יש אינטרנט. הורדות חופשיות. יכולת לצרוב בעצמך מאות עותקים מהיצירה שלך ולהפיץ אותה בשכונות (כמו שארקטיק מונקיז עשו בשפילד לפני שנתיים).

התנגשות ציויליזציות. כל דבר מעניין ברוקנרול נולד ממפגש בין שתי התרבויות – הלבנה והשחורה. אירופה הקלאסית ואפריקה המסורתית. זה נכון בכדורגל כמו שזה נכון במוזיקה. בלי העירוב הבין-גזעי, אי אפשר היה לקדם את אמנות הכדרור (או השירה) קדימה. הרוקנרול הוא סלט חסר אחריות שמערבב ומשתמש בכל מסורת מוזיקלית קיימת. התמהיל בין מחזות-זמר לבין תיפוף אפריקאי, בין מוזיקה קלאסית לשירת כנסיה, בין ה"בל קנטו" לבין הכאב של הבלוז מהמיסיסיפי, בין הטרובדור הנודד לבין הנגינה הרפטטיבית, החוזרת על עצמה, של אותם שלושה אקורדים.

השחורים התחילו הכל. הג'אז, הבלוז, הרוקנרול, שירי הנשמה והגוספל, הדיסקו, ההיפ הופ והטכנו. הכל התחיל אצל השחורים, אבל הלבנים הצליחו לעשות את הכסף. יותר מזה: אם יש עיר משמעותית במיוחד למוזיקה זו דטרויט. לא לונדון. "טאמלה/מוטאון" מדטרויט. גם איגי פופ והסטוג'ס שהתחילו את הפאנק 6 שנים לפני בריטניה. גם הדיסקו נולד שם. וגם הטכנו. וגם הווייט סטרייפס שהחזירו את הבלוז-רוק למאה ה-21.

רוקנרול וקולנוע. אלה שתי האמנויות החדשות של המאה ה-20. שתיהן סיפקו את היכולת להתבונן מחדש על העולם, על ערכים ודעות. שתיהן שילבו בין כמה וכמה ז'אנרים. בקולנוע היו ספרות + צילום + פילוסופיה + תאטרון.  ברוקנרול היו מוזיקה + ריקוד + טקסטים + תאטרון. גם בקולנוע וגם ברוקנרול היה מוטיב חזק של סקס, שהניע את העסק אל מעבר לאופק.

קרלוס סנטנה. בוב מארלי. קצת לא נעים להגיד את זה, אבל חשוב לשים לב לזה. 50 שנות רוקנרול ורק שניים (שניים בלבד!) הצליחו להגיע מהעולם השלישי ולכבוש לעצמם מקום בשורה הראשונה של הכוכבים הלבנים. הראשון הוא בוב מארלי מנוחתו עדן מג'אמייקה. השני הוא קרלוס סנטנה יבל"א ממכסיקו. לשניהם היו להקות שעבדו בשבילם ("המקוננים" אצל מארלי, "סנטנה" בשביל קרלוס). שניהם הוציאו את תקליט הבכורה שלהם בשנת 1969. שני אמנים בלבד. זה מעט, עלוב ועצוב. זה גם מעורר תהיה בנוגע למיתוס הרוקנרולי של הנה-יצאתי-מאלמוניות-לתהילת-עולם.

טוב שיש בריטים.  האמריקאים לא יודעים, בדרך כלל, מה יש להם מתחת לאף. לכן סיימון וגרפונקל, שני בחורים יהודיים מברוקלין, נאלצו להגיע לאנגליה כדי להקליט את השירים הראשונים שלהם. ג'ימי הנדריקס לא התקבל יפה בסיאטל, הוא נסע לאנגליה, הפך שם למיתוס בחייו וחזר כמנצח למולדת. גם איגי פופ היה צריך את דייויד בואי האנגלי כמפיק, כדי לקבל גושפנקא. גם לו ריד הגיע לאנגליה בשביל לפצוח בקריירת סולו וכדי שבואי יפיק לו את "טרנפורמר" המצליח. הפאנק נולד במישיגן, אבל הגיע לאמריקה רק אחרי שהאנגלים אימצו אותו ומכרו אותו מחדש לאמריקאים בסוף שנות השבעים. כריסי היינד מאוהיו ודבי הארי ממיאמי הצליחו קודם בבריטניה עם הפריטנדרס ובלונדי. גם טוקינג הדס היו צריכים את בריאן אינו האנגלי, כדי לכבוש את אמריקה אחר-כך. גם הפיקסיז מבוסטון חתמו בלייבל 4AD הבריטי, כי במולדת לא הבינו מה כל-כך טוב בהם.

לד זפלין וגם רולינג סטונס הביאו לכך שהאמריקאים התעניינו במה שיש להם מתחת לאף. נגני בלוז גאוניים למכביר. "זה היה מזל גדול", מודים ווילי דיקסון, מאדי ווטרס ובי בי קינג בפרק גיבורי הגיטרה. "בלי קית' ריצ'ארדס וג'ימי פייג' שניגנו את השירים שלנו ודיברו על ההשפעה שלנו עליהם, אף אחד לא היה נזכר בנו. פתאום, בזכות הילדים מהלהקות האנגליות, הפכנו להיות אופנתיים!"

ההסטוריה של הרוקנרול.  5 DVD וכ-10 שעות. סדר הפרקים

פרק 1: הרוק אנד רול מגיע ב"בום" גדול. מאדי ווטרס וצ'אק ברי בשיאם.

פרק 2: רוק טוב הלילה. אלביס, באדי הולי וג'רי לי לואיס מתחילים את המהפכה.

פרק 3: הבריטים פולשים לאמריקה. השנים 1964-1966 הביטלס. רולינג סטונס. הקינקס. THE WHO ואריק קלפטון

פרק 4: צלילי הנשמה. איך השפיע הגוספל על הרוקנרול

פרק 5: חשמל אותם! בוב דילן, הבירדס וג'ימי הנדריקס מחשמלים את הפולק, קאנטרי והבלוז

פרק 6: הדור שלי. הקיץ של האהבה בקליפורניה, וודסטוק ומותם של הגיבורים הנדריקס, ג'ופלין ומוריסון בתחילת שנות השבעים

פרק 7: גיבורי הגיטרה. מצ'אק ברי ועד ג'ימי פייג', סלאש ואדי ואן-הלן, הנדריקס וגיבור גיטרה וירטואוז ואלמוני לגמרי כמו ג'יימס ברטון.

פרק 8: שנות השבעים. שיהיה לכם עשור נעים. לד זפלין בשיאה, סטילי דן מביאים את האלגנטיות הג'אזית לתוך הרוקנרול, בואי מתחפש ב"זיגי סטארדסט" ופינק פלויד עושים את "הצד האפל של הירח"

פרק 9: פאנק. הראמונס ואיגי פופ, הניו יורק דולס ופאטי סמית. איך זה נולד באמריקה אבל הצליח באופן מטאורי דווקא בבריטניה

פרק 10: עולים מהמחתרת. שנות ה-80 וה-90. הולדת MTV וחשיבות הוידיאוקליפים בעידן החדש. הזעם של הראפרים והקליפים החושניים של מדונה.

והרי התחזית. זה החלק המביך ביותר בסדרה שנעשתה בסוף המאה ה-20. מתברר שכל האנשים הנבונים והידענים, מבונו ועד קווינסי ג'ונס, לא יודעים לצפות תהליכים. הם מדברים על "העתיד המעורפל של הרוקנרול", על המוזיקה האלקטרונית שהיא "הדבר החדש", על כך ש"הגיטרות כבר לא יכולות לייצר להיט". כמה מגוחך זה זה, על רקע הפצצת הסטרוקס, פרנץ פרדיננד, קייזר צ'יפס וארקטיק מונקיז של המאה ה-21.  דווקא ניל יאנג, ב-1979, הוא זה שידע יותר טוב מכולם את האמת: עדיף למות צעיר, מאשר להישרף פאתטי. אבל גם כשהמלך מת, הוא לא נשכח. והרוקנרול? הוא כאן בשביל להישאר. הוא לעולם לא ימות.

My my, hey hey
Rock and roll is here to stay

Hey hey, my my

Rock and roll will never die

…ואם כבר רוצים סדרות על רוקנרול, אז לכו אל הבריטים:

שבעה דורות של רוקנרול

רוקדים ברחובות

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דבי גרינוולד  On 02/15/2006 at 8:46

    ניל יאנג צדק. Rock and roll will never die

  • שרון רז  On 02/15/2006 at 9:57

    ואני מסכים לכל מילה

  • אודי שרבני  On 02/15/2006 at 12:23

    כמה נקודות

    מה עם היארד ברדז? אני לא חושב שהם היו להקה כל כך גדולה (הכוונה שהיו יותר, לא שהם לא) אבל הם היו תמהיל שמקשר בין המון גורמים כבדי משקל למוזיקה; ג'ון מאייל-קלאב גו גו- קלפטון-קצפת-בק-רוד סטיוארט-לד זפלין וכו'. רק קית ראלת' נשאר לבד… לא מוזכרים?
    אריק ברדון…?
    נראה שהיית מעדיף אותה סידרה רק בעשייה בריטית. ראית את הסידרה של הבי בי סי? לפחות בפרקים ששמו דגש על הבלוז והרוק היו כמה קטעים נהדרים.

    פאבליק אנמי? זאת הוכחה ש"רוקנרול" זה לא ריפים אלא מהות. בשבילי הם רוקנרול, וזה נכון לשים אותם בסידרה. אבל עוד כמה נקודות; בריט פופ, איפה? ולהקות דוגמת גרין דיי ואופספרינג ולאחר מכן בלינק 182 וההוא הדביל עם הכובע ההפוך (שיר לשליחות קטלנית) כל אלה אומנם להקות שאסור בתכלית האיסור לשים אותם באותה נשימה עם כל החברה בסידרה, אבל גם הם נראים לי משויכים לתחזית כושלת של יוצרי הסידרה: המוני להקות קמו אחריהם, ובשבילם בלינק 182 זה האבא והאמא וזה העתק מוחלט (כולל אחיזת גיטרה חדשה ותנועות זמר כמו ההוא עם הכובע ההפוך) שלהם.

    ולגבי המשפט האחרון, זה לא היה טאונסד שהעדיף למות?

    אחלה.

  • סוליד רוק  On 02/15/2006 at 12:52

    קבל סחתן חזק
    בועז. ו"רוקדים ברחובות" הבריטית אכלה את "ההסטוריה של הרוקנרול" בלי מלח ועם יד קשורה מאחורי הגב.

  • אהוד בן-פורת  On 02/15/2006 at 13:02

    אם לרכוש את הקופסא הזו ולוא רק בכדי לצפות בקטעים שמצויינים על גב האריזה, אבל חשבתי שהיא עוסקת בלא מעט יוצרים כך שמרוב שיש בה אין בה. אני מעדיף לקנות מארז כזה שעוסק ביוצר אחד ובאמת סוף מצאתי קופסא דיי נדירה של הזמר הצרפתי, ג'ורג' בראסנס (יש בה כל מיני תיעודים מעניינים שלו וכן הופעה אחת שלמה שלו) והעדפתי לרכוש אותה במקום.

  • הצרפתיה הקטנה  On 02/15/2006 at 13:15

    עשית בתבונה רבה כשרכשת את הקופסה של ברסנס. ז'ורז' ברסנס. ענק רוח ושירה. גאון
    Georges-Charles Brassens
    1921-1981

  • זולי  On 11/11/2007 at 17:55

    כבר זמן מה אני חושב ומתלבט איך לסכם את הסידרה הזאת, ואני חושב שקלעת למטרה: אין בה תובנות שלא היו כבר בסידרה המצויינת של הבי.בי.סי "רוקדים ברחובות" ( שהיא גם אינטילגנטית יותר, בהיותה של ה-BBC), אבל יש בה הרבה פריטי טריוויה משעשעים וקליפים נהדרים.

    יש חטא גדול לאמת שסדרות אלה עושות בכך שהן מדגישות את הסצינה השולית למדי של הפאנק הניו יורקי, למשל ומתעלמות כמעט לחלוטין מהפרוג והמטאל שכבשו את העולם לתקופת מה. אבל כנראה שזו דרכו של ניתוח אינטלקטואלי מודרניסטי – הצורך לקבוע אמות מידה איכותניות גדול מהאמת ההיסטורית ה"אובייקטיבית". לא נורא. אולי אפילו עדיף כך 🙂

    וגם אותי שיעשעה התחזית הקודרת בדבר עתיד הרוק'נ'רול. זה רק מראה עד כמה שווה מילה של מומחים בימים טרופים שכאלה (ובעצם תמיד. גם לביטלז אמרו בזמנו שלהקות גיטרות זה פאסה).

  • רועי  On 03/27/2010 at 14:13

    כתבה יפה
    וגם אותי הסדרה השאירה עם טעם חמוץ
    בהחלט סדרה טובה וחשובה אבל וזה אבל חשוב מאוד היא מאוד אמריקאית ומסתכלת בעיקר על עצמה….איפה מדצ'סטר איפה הבריטפופ????
    וכמובן בפרק על הפאנק תרחיבו יותר ותגעו גם בפוסט פאנק….בהחלט בעייתי
    וכן גם אני צחקתי כשדיברו על התפתחות האלקטרו כמו שכאן דיברו לפני עשור (ליל אהבה בצמח האחרון למי שזוכר היה עם כמות גדולה של DJs).
    בכל מקרה אני שמח שהם התבדו 🙂

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: