משחק כמו באמריקה

                                                                      

 

Three boys in the sand אן דלאל, 1989

 

 

"תוריד ת'מכנסיים", הנער אמר באותו טון אדיש, צרוד ומונוטוני.  "יאללה, נו. תוריד ת'מכנסיים וגם ת'תחתונים".

יגאל התחיל לבכות. "אבל למה?", הדמעות ניגרו ממנו, משני צדי האף הזב נזלת, "תעזוב אותנו…בבקשה…
מה עשינו לך?"

החיוך על פרצופו הדשן של הנער התרחב והלך. הוא אחז בשתי אצבעות את הארטיק-שני-צבעים, מלקק אותו בחמדה מופגנת. בידו השניה ליטף, הלוך ושוב, את תבליט הפלסטיק של פופאי עם המקטרת, שהיה מוטבע על חולצת הטריקו הקצרה.

"נו כבר, יא קוקסינל! אין לי כל היום", שאג לפתע.

יגאל רעד ללא שליטה. אנחנו נצמדנו לגדר של המתקן. שמש צהריים חזקה התנפצה בחול הרך של הדיונות, שבו נטעו את גן השעשועים, במיוחד לילדי השכונה ויושבי המעברה הוותיקים, בין שכונת ג'סי כהן לבין בת-ים.

אבא אמר לי לא ללכת לכיוון החולות. ועכשיו העונש הוא כאן, מלקק ארטיק, מאיים לעשות דברים וסוף האירוע לא ידוע. פניו של יגאל מרובבים.  טינופת מעורבת של סמארק, דמעות וכתמים שחורים, הוא ניגב עם גב היד את הלחי והוריד את מכנסי ההתעמלות ביבבה כבושה. "ועכשיו התחתונים", קולו של הנער נסק במפתיע לצריחה חדה. יגאל הוריד את התחתונים. פלג גופו התחתון היה עתה חשוף לחלוטין.
  
אנחנו שלושה במרומי תחנת האומגה. עץ, ברזל צבוע ופלסטיק רך, "בואו נלך למשחק-שכמו-באמריקה", יגאל ואילן אמרו בבוקר, למרות שאף אחד מהם כלל לא ידע מהי "אמריקה", והיכן נמצאת אותה "אמריקה". ועכשיו אנחנו רחוקים מהבוקר. מהשלווה המדומה של השכונה. לכודים בתוך מרחב החולות.

הנער זרק את שארית הארטיק על החול. שמש מזרח תיכונית אכזרית וקופחת התנפצה לזהרורים בחלקיקי הזכוכית שבחול.  הגרגרים דבקו וכיסו את האדום והירוק הזוהרים של הארטיק המושלך.

"תלקק!", הנער הצביע על הארץ, מצווה הפעם על אילן. "תלקק ת'זה". אילן רעד, בלהט הבוער של צהריי היום.
"למה?" הוא לחש והבכי מתבשל ומבעבע מתחתית כרסו הלבנה, המשתפלת, "למה, אנחנו לא כולנו יהודים?"

עווית של זעם פתאומי חצתה את פניו של הנער הגדול. "תלקקקקקק כבבבבבבבר!"

יגאל כיווץ את גופו הקטן. הבוקר בדיוק גילחו לו את הראש, מעל פיילה ממתכת, בחצר של סבתא שלו. הקרחת, סגולה בדוקה נגד כינים, גרמה לו להיראות עתה כצב זקן. הצוואר הקצר והראש כמו מבקש להיעלם אל תוך הגוף.
אילן הרים לאט את הממתק הקר והכניס אותו לפה. הגועל ניכר בו, כשהחול, הארטיק המלוקק למחצה, שרידי רוקו של הנער והקרח הנמס, הצבעוני והמתוק עד בחילה, מילאו את פיו. במרחב הפתוח אל הים של בת ים נראו עתה שתי דמויות מטושטשות, כמו הזיה, קרבות והולכות, אל הדיסנילנד שהקימו לנו בלב החולות. 
 
הנער הביט בהם במבט מצומצם ואז הניף את הרגל ובעט בעיטה אדירה בתחת החשוף של יגאל, שהתגלגל הצדה, נתקל בגדר המתכת, נשאר מקופל ומבוהל בלי לזוז. "לכו מפה", הוא אמר בחיוך עקום, "ואתה", הוא הסתכל עלי בעיניים ירוקות ורעות, "יצאת בזול, אבל אני עוד אתפוס אותך".

הוא עקב אחרינו במבט הירוק, יורדים נכלמים, רופסים, בסולם. מדרבן אותנו למהר בקריאות בערבית. המכנסיים של אילן היו רטובים משתן, נוזל הפחד. יגאל, חצי עירום, מגוחך מכוער ועלוב, שם שתי ידיים על איברי המין המיטלטלים ונגרר בעקבותינו.

אני בעטתי בפחית מקומטת, לכל אורך השביל הכבוש, עד לבית לזרוס, נושא את השתיקה המכאיבה כמו תרמיל מלא באבנים. עזבתי אותם באמצע הסימטה מבלי להיפרד ומבלי להביט לאחור ועליתי הביתה. הם לא אמרו כלום. חום נורא רבץ על השכונה כל אותו קיץ, חום מייאש וסמיך כמו מפלצת מלחיתה. נחלים ארוכים של זיעה זלגו מן העורף, נספגים בתחתית הגב, אל חולצת ברוס לי איש הזעם, שסבא קנה לי בשוק.

עכשיו איפה המפתח?! המפתח איננו! אני מחפש בבהלה. כנראה נפל שם, במרומי המתקן בגן.  לחזור לשם אני לא אחזור ואמא לא בבית. אבא בעבודה. אני צריך לטפס על עץ הסיסם ההודי ולהיכנס דרך החלון של המטבח.                              

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • לי עברון-ועקנין  On 02/01/2006 at 9:53

    אני מחכה לספר בכליון עיניים!

  • נטע  On 02/01/2006 at 10:31

    ממש יכולתי לראות את זה כמו סצינה מסרט. פתיחה של סרט התבגרות. מחכה לספר השלם.

  • נטע אביגדור  On 02/01/2006 at 10:50

    איזה יופי (ועצב גם). השארת אותי עם טעם של עוד. ועוד.

    תכתוב עוד.

  • רוני  On 02/01/2006 at 10:53

    בטוח שזה מזכיר להרבה מאוד אנשים סיטואציות דומות מילדותם. אם בצד החלש או בצד של ה"באד גייס" . בקשר למפתח שאבד, מה יש לומר…נושא כאוב מאוד

  • אלינור  On 02/01/2006 at 11:01

    מזל שבנות לא צריכות לעבור את הדברים האיומים האלה.

  • אברהם הראבן  On 02/01/2006 at 11:21

    האלימות הזו של נערים היא בלתי נתפסת. מתברר שהיא היתה גם פעם. לא רק היום בעיתונים.

  • נבט חיטה  On 02/04/2006 at 21:21

    איזו חוויה חזקה. כמה רשעות בילד אחד.
    אתה כותב מרתק.
    מקווה שרוב זכרונות הילדות היו כטעמו של ארטיק. ופחות טעם של חול ואספלט רותח.

    חולון.
    עיר מקסימה.
    קניתי שם סנדלים.
    וטבעת נישואים.
    🙂


    רוצה שנלך להרביץ לנער עם הפרצוף הדשן?

  • שי טוחנר  On 12/24/2007 at 9:49

    כתיבה מדהימה!!

    שי

  • lil  On 12/24/2007 at 11:46

    אולי קצת שונה, אבל אלים
    התאור כל כך צבעוני שממש נשאבתי לחולון

  • רונה צורף  On 12/24/2007 at 12:28

    נפתלי יבין, ג'סי כהן, יונה וולך ( יונתן ),
    גני יהודה, , ימים ערופים, כל כך ערופים…אבל גם יפים, מוטרפים ,אפופים בנופים, הזיכרונות הקשים רק הופכים אותנו לאנשים יותר יפים וטובים וכותבים…כותבים…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: