אני מת, חשבתי לעצמי

הלוצינציה 22 היה הרישום הראשון. מ ס ע  היה השני. אני מת, חשבתי לעצמי  הוא השלישי. נכתב ב-1981, בשנה האחרונה בתיכון, חודשים אחדים לפני הגיוס, בבית החולים תל השומר, שם התעוררתי בעקבות תאונה

ישבתי על כורסא רכה ומוכספת, בחדר לבן וריק מרהיטים.

"איך קוראים לך?", הקול קרא לי, חזר ושנה ולא ידעתי מהיכן. ושוב חזר: "איך קוראים לך?"

הרגשתי הכרח לצאת ולגלות את מקור השאלות הבלתי פוסקות.

הדלת נפתחה בקלות. עתה נמצאתי בטרקלין ארוך וניסיתי לקלוט את הכיוון שממנו באו השאלות. פתחתי את הדלת הראשונה משמאל, חדר ריק מכל ורק כורסא מוכספת במרכז. בקצהו של החדר היתה עוד דלת ועברתי דרכה לחדר נוסף, זהה לחלוטין לקודמיו. הקול המשיך לשאול, ושוב לשאול, חשתי אותו חודר אלי דרך העור, מזרזף מבעד לריסיי השמוטים, מגיע מבעד להלמות תופים וטישטוש חושים כבד, סמיך.

"איך קוראים לך?"

פתחתי עוד דלת והקול התחזק.

המשכתי ללכת על הרצפה הסטרילית, אור ניאון בהיר שוטף ועוטף מסביבי. נכנסתי לחדר הארבעים במספר, ושוב ראיתי בקצה עוד דלת.

עייפתי מההליכה האינסופית ופתיחת הדלתות בזו אחר זו, אך המשכתי לזוז קדימה, כי הבנתי שמשהו מוזר קרה לי, משהו איום במידה שעדיין לא הייתי מסוגל להבין. כדי להיחלץ ממנו נעצתי עיניים בתקרה הלבנה וציירתי במבטים את שמי.

המסר נקלט.

הקול החל שואל אותי מהיכן אני ועתה ידעתי בבירור שאינני נמצא בעולם המציאות הברורה, אלא בעיצומו של מימד אחר, שאיבדתי איכשהו את הקשר עם הזמן והמקום.

ניסיתי להשתחרר.

ידעתי שהפתרון הוא אחד: בהפעלת הזיכרון. ברגע שאצליח לעשות זאת, אחדש את אחיזתי במציאות שמחוץ לחדרים הלבנים, אורות הניאון והכורסאות הכסופות.

"כשאדם אינו זוכר הוא מבטל את קיומו של העבר ומכאן שאת עצמו הוא מבטל, שהרי הוא עצמו נולד, חי ושייך לעבר…" אמר הקול.

איזכרתי לעצמי את שמי, שוב ושוב, ועוד, זה השם שלי. בועז, בועז, והקול שמחוץ לאולמות הלבנים שמע אותי אומר אותו. מה הסיבה להימצאותי בטרקלינים הלבנים הללו? לא יכולתי להיזכר. הכפלתי שלוש בשלוש, חמש בשבע, העליתי את קורות חיי הקצרים, מסודרים בשורה איטית, מזדחלת. זכרתי תמונות של לונדון בקיץ. זכרתי תקליטים על המדף. זכרתי את הוריי ואחותי. וזכרתי את מ.א. שאהבתי בסתר ובכאב וכתבתי לה מכתבים שמעולם לא נשלחו.

This is the end
Beautiful friend
This is the end
My only friend, the end

הייתי על אופנוע, אוויר קריר נגע בי בפנים. מאחורי, קשור לסבל, היה עותק של המלודי מייקר ותקליט של ברקלי ג'יימס הרבסט בהופעה חיה. זו היתה תאונה, הקול אמר, זו היתה תאונה. צמרמורת.

"אני מת", חשבתי לעצמי. "אני מת".

היה שם עמוד של אור צונן ולבן, צינור ניאון בהיר ומסנוור, והקירות הבהירים והנקיים השאירו בי צריבות קור. בפנים חוורים משלג עשיתי את דרכי אל העולם, אל מחוץ לטרקליני אובדן ההכרה השוממים.

צעדתי מחוץ למסדרון, יוצא מאולמות וחדרים עצומים. פקחתי עיניים.  אדם מבוגר החזיק בי. הוא לא הבין את מהות השיבה.

כמו עליה ממושכת ממעמקי בריכה אל האוויר החיצוני, נשימתי נעתקה, נעדרתי את היכולת לתפוס את הנעשה. יציאה מיקום סגור של שכיחה אל המציאות הפתוחה לרווחה של ההבנה יצרה בי חרדה.

"הוא התעורר, הוא התעורר, הוא התעו.." הידהד הקול, חזר והוכפל, התעוות וגדל.

הייתי שם.

אבל הצלחתי לשוב.