אני מת, חשבתי לעצמי

 
הלוצינציה 22 היה הרישום הראשון. מ ס ע  היה השני. אני מת, חשבתי לעצמי  הוא השלישי. נכתב ב-1981, בשנה האחרונה בתיכון, חודשים אחדים לפני הגיוס, בבית החולים תל השומר, שם התעוררתי בעקבות תאונה

       

 

 

ישבתי על כורסא רכה ומוכספת, בחדר לבן וריק מרהיטים.

"איך קוראים לך?", הקול קרא לי, חזר ושנה ולא ידעתי מהיכן. ושוב חזר: "איך קוראים לך?"

הרגשתי הכרח לצאת ולגלות את מקור השאלות הבלתי פוסקות.

הדלת נפתחה בקלות. עתה נמצאתי בטרקלין ארוך וניסיתי לקלוט את הכיוון שממנו באו השאלות. פתחתי את הדלת הראשונה משמאל, חדר ריק מכל ורק כורסא מוכספת במרכז. בקצהו של החדר היתה עוד דלת ועברתי דרכה לחדר נוסף, זהה לחלוטין לקודמיו. הקול המשיך לשאול, ושוב לשאול, חשתי אותו חודר אלי דרך העור, מזרזף מבעד לריסיי השמוטים, מגיע מבעד להלמות תופים וטישטוש חושים כבד, סמיך.

 

"איך קוראים לך?"

פתחתי עוד דלת והקול התחזק.

המשכתי ללכת על הרצפה הסטרילית, אור ניאון בהיר שוטף ועוטף מסביבי. נכנסתי לחדר הארבעים במספר, ושוב ראיתי בקצה עוד דלת.

 

עייפתי מההליכה האינסופית ופתיחת הדלתות בזו אחר זו, אך המשכתי לזוז קדימה, כי הבנתי שמשהו מוזר קרה לי, משהו איום במידה שעדיין לא הייתי מסוגל להבין. כדי להיחלץ ממנו נעצתי עיניים בתקרה הלבנה וציירתי במבטים את שמי.

 

המסר נקלט.

הקול החל שואל אותי מהיכן אני ועתה ידעתי בבירור שאינני נמצא בעולם המציאות הברורה, אלא בעיצומו של מימד אחר, שאיבדתי איכשהו את הקשר עם הזמן והמקום.

ניסיתי להשתחרר.

 

ידעתי שהפתרון הוא אחד: בהפעלת הזיכרון. ברגע שאצליח לעשות זאת, אחדש את אחיזתי במציאות שמחוץ לחדרים הלבנים, אורות הניאון והכורסאות הכסופות.

"כשאדם אינו זוכר הוא מבטל את קיומו של העבר ומכאן שאת עצמו הוא מבטל, שהרי הוא עצמו נולד, חי ושייך לעבר…" אמר הקול.

 

איזכרתי לעצמי את שמי, שוב ושוב, ועוד, זה השם שלי. בועז, בועז, והקול שמחוץ לאולמות הלבנים שמע אותי אומר אותו. מה הסיבה להימצאותי בטרקלינים הלבנים הללו? לא יכולתי להיזכר. הכפלתי שלוש בשלוש, חמש בשבע, העליתי את קורות חיי הקצרים, מסודרים בשורה איטית, מזדחלת. זכרתי תמונות של לונדון בקיץ. זכרתי תקליטים על המדף. זכרתי את הוריי ואחותי. וזכרתי את מ.א. שאהבתי בסתר ובכאב וכתבתי לה מכתבים שמעולם לא נשלחו.

 

This is the end
Beautiful friend
This is the end
My only friend, the end

הייתי על אופנוע, אוויר קריר נגע בי בפנים. מאחורי, קשור לסבל, היה עותק של המלודי מייקר ותקליט של ברקלי ג'יימס הרבסט בהופעה חיה. זו היתה תאונה, הקול אמר, זו היתה תאונה. צמרמורת.

 

"אני מת", חשבתי לעצמי. "אני מת".

 

האור הצונן של הניאון הלבן והמסנוור והקירות הבהירים והנקיים השאירו בי צריבות קור. בפנים חוורים משלג עשיתי את דרכי אל העולם, אל מחוץ לטרקליני אובדן ההכרה השוממים.

צעדתי מחוץ למסדרון, יוצא מאולמות וחדרים עצומים. פקחתי עיניים.  אדם מבוגר החזיק בי. הוא לא הבין את מהות השיבה.

 

כמו עליה ממושכת ממעמקי בריכה אל האוויר החיצוני, נשימתי נעתקה, נעדרתי את היכולת לתפוס את הנעשה. יציאה מיקום סגור של שכיחה אל המציאות הפתוחה לרווחה של ההבנה יצרה בי חרדה.

"הוא התעורר, הוא התעורר, הוא התעו.." הידהד הקול, חזר והוכפל, התעוות וגדל.

 

הייתי שם.

אבל הצלחתי לשוב.

 

 

 

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • קורינה  On 01/26/2006 at 15:07

    כמה טוב שאתה חי.

  • אודי שרבני  On 01/26/2006 at 16:54

    משום מה, בכל הרשימות האחרונות שלך, אני "שומע" את
    number 9
    number 9
    של הביטלס

  • ענת מרגי  On 01/27/2006 at 21:48

    זה כל כך השפיע עלי שהייתי חייבת סיגריה…ואז קראתי שוב. פשוט כתוב נפלא ונוגע ומכניס אותך לתוך איזה עולם אחר.

  • ליה  On 08/15/2006 at 13:54

    "כשאדם אינו זוכר הוא מבטל את קיומו של העבר ומכאן שאת עצמו הוא מבטל, שהרי הוא עצמו נולד, חי ושייך לעבר…"

    עשה לי צמרמורת.
    טוב שחזרת. משם.

  • איריס  On 09/22/2007 at 11:45

    עצרת את נשימתי.

  • מוטי סגרון  On 04/17/2010 at 10:38

    תאונה יום העצמאות 2001 צומת בום שלא שמעתי 4 שעות ללא הכרה ראיתי את אורות התיקרה בביה"ח מה היה ב-4 שעות כול תהליך החילוץ וכ"ו דממה.

  • שולמית  On 04/17/2010 at 20:39

    הרישום האחרון חזק מכולם.
    ויפה בעיני שרישומים קראת להם.
    השניים האחרים דמויי חלום
    זה שכאן
    נוכח אמת צרופה.
    תודה
    ושמחה שחזרו העידכונים שלך.
    זיכרון עצוב עצמאות שמח בועז.

  • יוסף ו.  On 08/13/2012 at 21:33

    בזמנו בסקיי מוביז שידרו את הסרט deep impact, הסרט שיצא בשנה של 'ארמגדון' והסתיים בנחיתת האסטרואיד וחורבן האנושות. הטריילר שהם הכינו היה מרהיב – קטעי הבשורה האחרונים על הסוף הקרב, על רקע the end של הדלתות. שילוב כזה מוצלח שלא ראיתי כמוהו.

    השוט האחרון על רקע הגיטרה של דזמור, מראה את הפגיעה של האסטרואיד וגל ההלם שמתפשט… פסקול מושלם.

  • llaliiblue  On 08/26/2012 at 17:03

    מטורף התיאור שלך, מטורף. מטורפת הירידה לפרטים. פתאום יש זכרון והוא אפילו חד?

    אבא שלי תיאר לי פעם חוויה של לפני המוות. שם, בבית החולים הדסה עין כרם במחלקה לטיפול נמרץ, הוא ראה אור לבן והרגיש שבאים לקחת אותו. הוא התנגד, ביקש לחזור וחזר. תודה לאל שחזר,
    תודה לאל שחזרת.

    אין לי ספק שתמיד חיית את החיים במלוא התשוקה, אתה הרי לא מכיר אחרת, זה אצלך בדם. אני די בטוחה שהחוויה הזו העצימה עוד יותר את היכולת המופלאה הזו להעריך כל רגע בחיים, לראות כל כך הרבה יופי, ולשוב לספר עליו.

  • ורד נבון  On 11/05/2012 at 15:28

    זה מדהים, נשאבתי פנימה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: