צעיר, תוסס, חרמן, מבולבל

 

ב-4 במרס 1984 לא ידעתי מה אהיה, כשאהיה גדול.  לא חשבתי להיות עיתונאי. בטח שלא חשבתי שאכתוב פעם בעיתון שנולד באותו יום. עיתון חדשות.הייתי עמוק בתוך השירות הצבאי שלי.

בין בסיס המשטרה הצבאית בקדומים, שם עשיתי את הטירונות לבין ימים שלא עוברים בבקו"ם, ביחידת קליטה ומיון. לזמן היו חוקים משלו. הכל קרה מ-א-ו-ד  ל-א-ט ואף אחד לא היה מוטרד או לחוץ. "לך, אל תרוץ", היה המשפט הכי פופולרי. "ביז-בז, תגיד, מישו רודף אחריך?"

 

ב"הקיוסק של מחלוף", בכניסה לבסיס, עמד מחלוף –  משופם, לבוש בגופיה לבנה, בחורף ובקיץ, עם ח"י גדול באמצע הפרווה הסמיכה שעל החזה, מעין קלישאה חביבה, ח"יה וקיימת, של הערס המזרחי טוב הלב. כשהיו מבקשים ממנו "מחלוף, תביא עיתון וסיגריות", מחלוף היה נותן ידיעות אחרונות וטיים. מבחינתו לא היו סיגריות נוספות או עיתונים אחרים בעולם. מי ששאל אותו למה אין לו – ככה, בשביל הגיוון – גם מעריב והארץ, היה מקבל את התשובה הבאה: "למה להחזיק עוד עיתונים, תגיד לי? בשביל מה זה טוב? עוד מעט בין כה כולם יקראו רק ידיעות וזה יהיה הכי טוב. עיתון אחד לכולם. הכי נוח".

 

עיתון חדשות:
נולד: 4 במרס 1984
נפטר: 30 בנובמבר 1993

בן 9 ותשעה חודשים היה בלכתו מאיתנו.

בין היתר כתבו וערכו בו אהוד אשרי, יגאל סרנה, חנוך מרמרי, דן בן אמוץ, גל אוחובסקי, עירית לינור, ירון פריד, רון מיברג, קובי אור, רוני סומק, שרון מולדאבי, אורי לוטן, גידי אביבי, מאיר שניצר, דוד שליט, עפרה מזרחי (עורכת "את"), אורנה ננר (עורכת "לאשה"), אמנון דנקנר, יואל אסתרון, שרי גוטמן (כיום בעלת הוצאת הספרים "אחוזת בית"), הילה אלפרט, שאול אברון, עמית שהם, גיא אסיף, אלי עזור (איל הון וטייקון תקשורת) אבי רצון, אריאנה מלמד, ועוד, ועוד, ועוד

אבל כשחדשות יצא לאור, באותו בוקר מופז של 4 במרס 1984, אפילו מחלוף הציג אותו מעל הוופלות והפיצוחים. עיתון חדש, מסכן, אמר הקיוסקאי בנימה של השתתפות בצער. אני יודע מה זה עסק חדש. קשה לאללה. מה 'כפת לי, אני, לעזור להם? מה, הם לא יהודים?

 

שבועיים קודם, הימים ימי פברואר, חדשות טרם נולד ואני תקוע במצב של חוסר ידיעה לגבי עתידי הצבאי. בין מילוי מאנילה לבין החתמת טפסים, התענגתי על החורף השמשי והנעים. בחוץ טיפטף גשם, בפנים אפינו טוסטים על תנור החימום החשמלי ושתינו קתה (משקה מתוק, כהה וחם, שאיש מעולם לא הצליח לפענח מהו, ולכן קראנו לו קתה. ספק קפה, ספק תה).

 

 4 במרס. יום ראשון, ל' באדר א', תשמ"ד.  הבוקר ההוא, שחדשות נולד, היה יום מיוחד.

 

בקיוסק של מחלוף, בכניסה לבסיס, עמד לו מחלוף. משופם, לבוש בגופיה לבנה, בחורף ובקיץ, עם ח"י גדול באמצע הפרווה הסמיכה שעל החזה. כשהיו מבקשים ממנו "מחלוף, תביא עיתון וסיגריות", הוא היה נותן ידיעות אחרונות וטיים. מבחינתו לא היו סיגריות נוספות או עיתונים אחרים בעולם. מי ששאל אותו למה אין לו – ככה, בשביל הגיוון – גם מעריב והארץ, היה מקבל את התשובה הבאה: "למה להחזיק עוד עיתונים, תגיד לי? בשביל מה זה טוב? עוד מעט בין כה כולם יקראו רק ידיעות וזה יהיה הכי טוב. עיתון אחד לכולם. הכי נוח"

חדשות נפל מהשמיים, פשוטו כמשמעו. מאות עיתונאים ועובדי דפוס עצבניים הקיפו את דפוס גראפו-פרינט בחולון וניסו למנוע את הפצת העיתון החדש. כל זה כי חדשות היה העיתון הראשון בישראל שכל עובדיו – החל בעורך יוסי קליין וכלה ביואב בירנברג צעיר המשכתבים – הועסקו בחוזים אישיים. ארגוני העובדים ראו בחוזים האישיים איום עליהם והם יצרו מעגל חוסם סביב בית הדפוס. המו"ל עמוס שוקן גילה יצירתיות. מסוקים ששכר נחתו על גג בית הדפוס והתעופפו משם עם ערימת עיתונים לחלוקה. ברמת הסטוץ – העיתון זכה לפירסום ולדימוי שליווה אותו לנצח. עיתון שממריא מעל הממסד. מקורי, חצוף, לא עוצר באדום. בצמתים חילקו גליונות צבעוניים במחיר של 25 שקל ישן. משמאל לכותרת הראשית, בעיתון הראשון, היתה פרסומת "אלברט פירות ממליץ", עם הודעה: "השבוע מבצע אבוקדו, עד 89 ש' לק"ג". בכותרת הראשית שנמרחה על כל השער נכתב: ג'מאייל דחה פנייה ישראלית אחרונה". קניתי עיתון מיד והתאהבתי בן-רגע. זה היה מסקרן, כמו כל דבר חדש שאתה פוגש בגיל 20 – ושידר רעננות נעורים, קצב אחר. מרדנות.

 

עיתון של 32 עמודים ברוטו, מתוכם 16 עמודי ספורט. חצי עיתון לספורט והחצי השני לכל היתר. היתה תחושה של ריגוש עצום. פתאום יש לנו דיילי סטאר ישראלי – רק בלי השדיים הזקורים בעמוד 3. חדשות הרחיב את הגבולות של העיתונות הישראלית. מצד אחד, נשלחה בחורה נאה לקפה כסית – שם חשפה את שדיה בפני הלקוחות בעוד צלם המערכת מנציח את פניהם ההמומים של אורי אבנרי, דידי מנוסי ואחרים מיושבי הקפה המיתולוגי. מצד שני, כשהתרחש אסון הבונים, החליט עורך הלילה לזעזע את הקוראים בתמונה מדממת שנמרחה על כל השער. כשנמצאה גופתה של הדס קדמי, העיתון פירט את ממצאי הבדיקה של הגופה, באופן מעורר גועל. אבל מצד שלישי קובי אור פירסם טקסטים גאוניים-הזוים בכפולת הרוק "קרוע" ובמוסף השבת התפרסמה כתבה פיוטית ונפלאה של יגאל סרנה על חנוך לוין תחת הכותרת: "הבן של מלכה מהתחנה המרכזית". סרנה היה זה שפוצץ אחר כך את פרשת הנוסע הסמוי, אותו שחור אומלל שרב החובל גלעד ציווה להוריד מהספינה בלב ים.

 

חדשות הקים מגזינים מעולים כמו סגול (שערכה אורנה ננר), התוספת (שערך גל אוחובסקי) וקליפ (שערכה עפרה מזרחי) וגם מוסף לוידיאו וקולנוע שערך דוד שליט. העיתונים המתחרים, מעריב וידיעות, הלכו בעקבותיו והתחילו להדפיס בצבע, להפיק מגזינים שונים מדי יום ולהשתמש באותם כתבים ועורכים שנפלטו מחדשות ללא הרף. בשיאו נמכר העיתון בכ-40 אלף עותקים במשך השבוע ובכ-80 אלף ביום שישי. בסוף דרכו היו לו כ-20 אלף קוראים יומיים ופחות מ-50 אלף בשבת. זה לא הספיק, מתברר, כדי לכסות את ההפסדים. סגירתו היתה ענין של זמן.

 

אני מתבונן עכשיו בעותק ההוא שקניתי ושמרתי למזכרת והוא מסמל בשבילי את כל מה שהייתי אז. צעיר, תוסס, מרדן, סקרן, חרמן, מבולבל. 22 שנים חלפו.  כל כך הרבה השתנה מאז. העיתונות, הכדורגל. הכל. "זאת לא אותה הארץ", כמו שכתב שלמה ארצי ב"שדות של אירוסים".

 

בקושי שנתיים הייתי חלק מחדשות.  1989 – 1990, והצטרפתי לשם אחרי שכותרת ראשית – השבועון שבו התחלתי – נסגר במפתיע, כשהייתי בלונדון. ב"חדשות" פרסמתי עשרות ביקורות מוזיקה במוסף הנחשק קליפ ו-25 כתבות מגזין במוסף חדשות של שבת. הרומן בינינו נגמר לא טוב אבל הרגש נשאר. גם היום, כל כך הרבה שנים אחרי, אני מגיב באופן אינסטינקטיבי כשאני עובר ברחוב יגאל אלון, ליד תחנת הדלק, ומרים את הראש לקומה השניה של הבנין. שם גם פגשתי את אשתי השניה, אבל זה כבר שייך לסיפור אחר.

 

חדשות היה עיתון בשבילי, עיתון שנוצר כמו במיוחד עבורי. הוא דיבר בשפה שלי. נגע בנושאים שחיפשתי בעיתונים שאבא ואמא קראו – ולא מצאתי. עד יומו האחרון הקפדתי לקנות גליון יום יום. חדשות שינה את פני העיתונות העברית. אחריו שום דבר כבר לא היה אותו דבר. השפעתו מרחיקת הלכת נלמדת בבתי ספר לתקשורת. הוא עצמו יישמר רק כזיכרון מתוק או עצוב, או שניהם, בלבם של אלה שהלכו איתו לאורך עשר השנים (כמעט) של קיומו.

 

 

 

 

במקום לקרוא עיתונים זהים קרא עיתון עם זהות. חדשות

פירסומת עצמית באוגוסט 1993. 4 חודשים לפני המוות

 

עוד קריאה

חדשות – מותו של עיתון, מאת רון מיברג

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תולעת ספרים  On 01/05/2006 at 9:59

    הוא יצא עם פרסומת הדינוזאורים בדיוק כשהוקרן הלהיט של שפילברג "פארק היורה", ודינוזאורים הפכו לשיא האופנה.

  • גאולה  On 01/05/2006 at 12:32

    כל עניין הרטרו הזה מתחיל להימאס. אורית קמיר כותבת על זה בהקשר פוליטי דווקא. היה חדשות אין יותר! צאו מהתרפקות המעצבנת הזו כבר.

  • עמי  On 01/05/2006 at 14:21

    תמיד אני חושב שאם הייתי צעיר בעשור, בטח הסטאז' שלי בעיתונות היה ב'חדשות' שכל כך אהבתי.
    המערכת של העיתון שאני כותב בו היום משקיפה מרחוק על אותו בניין ביגאל אלון, שפעם התנוסס מעליו הלוגו של 'חדשות'. לפעמים אני מביט מרחוק על קיר הבניין הריק ומתגעגע.
    אולי בגלל 'חדשות' והיחס הרגשי שלי אליו, הפכתי לאדם ששומר על עיתונים באדיקות. הארכיון הפרטי שלי כולל כמעט את כל גליונות 'קליפ', חלק גדול מ'התוספת' וכמובן, המגזין שמאז לא היה כמוהו: 'מוסף חדשות' של שבת.
    העיתונאים שלו התפזרו לכל עבר, השתלבו בכתיבה בעריכה בעיתונים שנשארו. אנשי 'חדשות' הוכיחו כבר מזמן ש'חדשות' היה מוצר עיתונאי מעולה.

  • דוד שליט  On 01/05/2006 at 21:20

    היי בועז, היה כיף לקרוא על ימי חדשות מנקודת המבט שלך. בחיפוש בכמה פינות נידחות בבית גיליתי גליונות מצהיבים של אותו מוסף וידיאו שציינת, כולל כתבות שלך בתוכו. ולכל אלה שיש להם אלרגיה, ואני לא יכול להגיד שאני לא מבין אותם, חוששני שפוסט פוסט-חדשות נוסף עומד לצאת לדרך,

  • אורן  On 01/05/2006 at 21:37

    בועז,
    כל כך כיף לקרוא את הבלוג הזה. כיליד 1979 אני מודה לך על ההזדמנות לפגוש מקרוב, באופן מתומצת וענייני, את ההיסטוריה הקרובה של התרבות הפופולרית בארץ.

  • יעל מסביון  On 11/29/2008 at 21:55

    עירית לינור כתבה כל כך טוב …בכלל העיתון הזה היה הכי שווה. בשנת 91 עבדתי במשרד פרסום והייתי מקבלת אותו בחינם.

    ללא ספק הכותבים הכי טובים היו שם
    והיום הם מלכי הכותבים בארץ, לדעתי

  • יעקב ש  On 11/29/2008 at 22:02

    15 שנה חלפו ועדיין חסרונו מורגש …

    אגב האם מישהו יודע כיצד ניתן לאתר את אבי זוהר שהייה מחבר תשבץ ההיגיון של העיתון?

  • שי טוחנר  On 11/30/2008 at 14:26

    זוכר היטב את העיתון הנפלא והמיוחד ההוא.

    הוא חי בדיוק בתקופה שחייתי בדילוגים בן ארצות, ולפני כל נסיעה הייתי מצטייד במלאי של העיתונים שלא הספקתי לקרוא בזמני הקצר כאן, והוא סיפק לי כמעט את כל מה שהייתי זקוק לו מבחינה תקשורתית, למרות שבהתחלה היה קשה להתרגל אליו.

    מסכים לחלוטין שהכותבים בו היו מהטובים ביותר שאפשר היה למצוא בו בזמנו.

    האמת, במשך הזמן כשעיתונים אחרים התחילו לחקות אותו זוהרו הועם בצורה מסויימת עד שהירידה היחסית בתפוצתו הביאה לסגירתו הבלתי נמנעת.

    חסרונו הורגש אז ועדיין מורגש בצורה מסויימת, אבל המדיה הדיגיטלית, שאמנם התפתחה בשלב יותר מאוחר, פיצתה אז ועדיין מפצה על חסרנו של עיתון שכזה, לא לגמרי, ולמען האמת, הביאה גם לדחיקת רגלי העיתונים האחרים. אני כיום לא קונה עתונים, חוץ מלפעמים בסופי שבוע, וגם אז מה שמעניין יותר הנם המקומונים.

  • עדי  On 11/30/2008 at 22:11

    הוספת יום אחד לחייו הקצרים מדי של העיתון, בועז…

    אוף, אני זוכרת את הבוקר הזה, את הטלפון של אחד העורכים שנפל בחלקו התפקיד להשתתף בסבב הטלפונים שהודיע על הסגירה.

    איך התקשרתי אח"כ לנירה רוסו, שהייתי אמורה לראיין באותו יום, והודעתי לה על ביטול ("את בוכה?" היא שאלה, והציעה לי ,חמודה שכזאת, לבוא בכל זאת…).

    וכן, גם אני מאז עוד מסתכלת על גג הבניין למקום שהיה בו השלט.

    תודה על התזכורת, בועז.

  • אודי שרבני  On 12/08/2008 at 14:25

    קליפ, היה המטעם שלי. בתור ילד.
    והשורה הקבועה בראיונות חו"ליים:
    ומה אתה אומר על נירוונה?
    המקבילה של הספורט ל"התרשמתי ממספר 9 שלכם"
    ואם כבר ספורט,
    תמונת השער של הספורט, כשאבי רן מת, חקוקה לי עדיין.

  • עטרה  On 12/08/2008 at 22:20

    הייתי שם מ-1987 עד היום האחרון. בהתחלה כמשכתבת בכל מיני חלקים של העיתון, ואז יוסי קליין זיהה שאני יכולה לכתוב מדור תלת-שבועי (אני עצמי לא ידעתי שאני מסוגלת) והפכתי לעפרה לביא, כתבתי מדור צרכנות עתיר נסיינים שהזדהו באות בדויה (וביניהם דודו גבע, נילי לנדסמן ועוד) ואחר-כך גם מדור סקס שעליו חתמה זוהר ל', שאיש לא ידע מיהי למעט עורך העיתון (יואל אסתרון) ועורכת המוספים (איריס מור). אחחח, באמת היה כיף שם, וגם השכר היה מעולה (במקרה שלי לפחות). גם אני מזילה דמעה מהעין הפנימית בכל פעם שעוברים בצומת ההוא (גם דרסתי שם פעם אוטו עם האופניים שלי, ובתגובה עפתי מהם ונמרחתי על הכביש, נתן זהבי רץ מהר החוצה וצילם אותי (כנראה שיהיה לו חומר לעיתון במקרה שהלך עלי) ודודו גבע הציץ מהחלון שלו ואמר: "יה, עטרה מתה".

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: