חנוך על פי דרכו (געגועים לחנוך לוין)

אבא שלי סיפר לי על חנוך לוין, הילד הביישן מבית הספר, שהפך להיות כוכב התיאטרון העברי החדש, ואיך היה ללמוד שם, בבית הספר לבנים מזרחי שברחוב נוה-שאנן, ואחר-כך בתיכון "צייטלין", בתי-ספר דתיים שבהם למדו. לא רק את ספסלי בית הספר חלקו יחד. גם את אותן דיעות פוליטיות ואת אותה אהבה עצומה לתנ"ך, אהבה שאין לה דבר וחצי דבר עם טקסי דת חיצוניים או כפה על הראש.

בזכות אבא שלי הלכתי לראות בגיל צעיר מאוד את "אורזי המזוודות" ו"ייסורי איוב" ו"הזונה הגדולה מבבל" ו"חפץ". אבא שלי גם השיג לי גליונות נדירים של "קשת" משנות השבעים, שבהם מצאתי סיפורים קצרים של חנוך לוין, עוד בטרם כונסו לספרים בהוצאת "הספריה החדשה". הייתי מצלם את הסיפורים האלה ומפיץ בין חבריי הטובים בתיכון. לוין הצחיק אותנו. המם אותנו בתעוזתו. בבוטות הפורנוגרפית, לפעמים, שאף פעם לא היתה זולה ותמיד היתה בוהקת בגאוניותה.

 

הילדות: תחת עננה של אובדן ועצב

מחלה ארורה הכריעה אותו בגיל צעיר מדי. הוא נולד בעיצומה של השמדת יהודי אירופה. חנוך לוין, גדול מחזאי ישראל. זה היה בחורף, בדצמבר 1943 בבית ברחוב ראש פינה פינת עקיבא איגר, שבאיזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב. בדירה השכורה, בת שלושת החדרים, גם  ערכו ההורים, מלכה וישראל, עולים מפולין בני 37 שנאבקו על פרנסתם, את ברית המילה לתינוק החדש. לא רחוק משם, ברחוב היש"ר מקנדיאה בשכונת שפירא, מלו את אבא שלי, אורי כהן. שש שנים אחר-כך הם יישבו מול אותו לוח שחור בבית הספר לבנים מזרחי, שברחוב נוה-שאנן.

בני הזוג לוין עלו ארצה מלודז' שבפולין ב- 1935 – יחד עם בנם הבכור דוד, שהיה אז בן תשעה חודשים. זה היה במסגרת העלייה החמישית, לפני האסון הגדול שירד על העם היהודי. הקשר ששמרו עם הבית בלודז' נותק רק עם הפתרון הסופי, שהוריד את המסך על חלום איחוד המשפחות.

שנותיו הראשונות של לוין הפעוט עברו בצל הנסיונות של הוריו להשיג מידע על היקירים שנותרו מעבר לים ותחת עננה של אבדן ועצב. "הפה שלו מלא חול, שלי מלא אוכל", כתב לוין שנים אחרי כן. זה היה ביטוי מזעזע לתחושת האשמה של הניצולים.

במלחמת השחרור, כשמטוסים מצריים הפציצו את תל-אביב ובבית משפחת לוין שבקומת הקרקע נאספו שכנים עם ילדיהם, כתב חנוך, אז בן חמש וחצי, באותיות  דפוס ילדותיות את השיר הראשון שלו. בבית לוין שמרו על כשרות ועל מסורת ישראל. חנוך הקטן הלך לבית-הספר הממלכתי -דתי "יעבץ" בנוה שאנן 12, שנסגר במלחמת ששת הימים. המורים והמנהל מעידים שהיה "ילד מופנם, שישב בכיתה בשקט, שונה מהשוויצרים של האיזור".
בטרם חגג בר-מצווה מת אביו מהתקף לב בטרם מלאו לו חמישים שנה. הטראומה השפיעה על הילד, שראה את הרופא קובע את מות האב. המוות המופיע בחטף וגוזל באכזריות את היקר לך מכל יופיע כמעט בכל יצירותיו של חנוך לוין המחזאי, הסופר והמשורר.

ההתבגרות: "הילד יהיה סופר, אין ויכוח"

במרס 84', בעיתון "חדשות", יצא העיתונאי והסופר יגאל סרנה למסע בעקבות הביוגרפיה של חנוך לוין. סרנה הגיע אל מוריו של לוין, אל השכנים וכל שלל הטיפוסים האחרים מהשכונה, שנראו כמי שיצאו ממחזותיו של היוצר הגדול. סרנה גם הצליח לדובב מעט את האם, מלכה, שאמרה בין היתר: "מדוד, הבן הגדול, היו לנו ציפיות. ידענו שהוא הולך בדרך של תיאטרון. מחנוך לא חיכינו שיהיה כזה. יש לו עין חדה מאוד. הוא רואה הכל בלי להרגיש שהוא רואה. זו מתנה מאלוהים. על ההצגות שלו אני לא יכולה להגיד שום דבר, מי שלא רוצה שלא יילך".
את לימודי התיכון הוא החל בתיכון הדתי "צייטלין". המורה לספרות גוטליב כבר ידע לאן מועדות פני הנער: "הוא יהיה סופר כשיגדל, על זה אין ויכוח", אמר לאם מלכה לוין, "אבל הוא לא יהיה איש דתי". המורה ראה בכתיבת הנער ברק, אבל לא אמונה באלוהים.

את הכיפה הוא הסיר בתקופת התיכון, אבל לשורשיו הדתיים לא יכול היה להתכחש. השחקן הוותיק יוסף כרמון ("יעקבי ולידנטל", "ייסורי איוב", "אשכבה"), שהיה גם חברו הטוב של לוין, אומר: "אתה מצפה ששמאלני כזה יהיה גם אנטי דתי, אבל הוא לא היה. הוא היה מחובר חזק ביותר למסורת היהודית, למנהגים. הוא שלט בכתבי הקודש ובשירים שלו יש קטעים שלמים שמזכירים תפילות".

זהרירה חריפאי, משחקניותיו הקבועות: "לוין הוא יוצר לא דתי .אם הדת מדברת על כך שכל העולם כולו הוא גשר צר מאוד לחיים אחרים שאחרי המוות, אז חנוך אומר את ההיפך. הוא מטיף אך ורק לחיי העולם הזה, לנצל בנעימים את הימים הספורים שלנו עלי אדמות. זו גישה שבאה מתוך אהבה".

לוין לא סיים את "צייטלין". המצב הכלכלי הקשה לא איפשר לאם לשלם את שכר הלימוד .הוא למד, בחינם, בתיכון עירוני א'. לימודי ערב, מחמש אחר הצהריים עד תשע בלילה, עם נערים עניים נוספים מדרום העיר. אבא שלי היה ביניהם.

 

 

פרסומים ראשונים: פרובוקציות ותגובות עצבניות

ביוני 61' הוא סיים את התיכון והתגייס לצבא. כשפשט את מדי חיל האוויר, נרשם ללימודים בחוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל-אביב. בין המרצים שלו היה נתן זך, שגם פירסם לראשונה טקסטים שלו בכתב העת הספרותי

"אתה היית מצפה ששמאלני כזה יהיה גם אנטי דתי, אבל הוא לא היה. חנוך לוין היה מחובר חזק ביותר למסורת היהודית, למנהגים. הוא שלט בכתבי הקודש ובשירים שלו יש קטעים שלמים שמזכירים תפילות"(יוסף כרמון, שחקן)

"יוכני". באוניברסיטה החל לוין את הקריירה שלו ככותב שנון וחד. הוא קיבל מדור סאטירי בשם "דף האחוריים" בעיתון הסטודנטים "דרבן", ושם – בשנים 1965-1967 פירסם שירי חיילים, מודעות על גסיסתה הממושכת של סבתא אליהו, ידיעה על פתיחת "המחראה הציבורית הענקית תל חרבון" ומודעה קטנה שקראה לצעיר הערבי להתגייס לאתגרים המצפים לו במחלקה הסניטרית של עיריית תל-אביב.

סטורנטים זועמים טענו שבמודעה הזו פגע לוין ברגשותיהם. לוין הגיב במדור הבא: "תודה לכם, לכך התכוונתי". הפרובוקציות הטקסטואליות שלו והתגובות העצבניות עליהן יהפכו לחלק בלתי נפרד מהקריירה של המחזאי הגדול, מ"מלכת אמבטיה" ועד "כריתת ראש" (שהיו שטענו כי גרם להם בחילה קשה).

בזמן לימודיו התפרנס לוין מעבורה כקופאי ב"מועדון התיאטרון". הוא פירסם גם שירים ב"הארץ", פואמה מוזרה בשם "אודרי מספריים" במגין האוונגרדי "גוג" שערך מאיר ויזלטיר, ובאוגוסט 68' השלים את כתיבת "את, אני והמלחמה  הבאה" – קברט סאטירי. על במת מועדון "בר-ברים" דיקלמו השחקנים שורות כמו:
וגר טוראי ראשון עם רב סמל /
ורב סמל  ירבץ עם גנרל /
ונער קטון מכסה את הגופים
בקברט התכוון לוין, כדבריו, "לאזן את משקלו של קרנבל הנצחון הצבעוני", שהתחולל במדינה בעקבות מלחמת
ששת הימים. "את, אני והמלחמה הבאה, ירד מהר מהבמות, לא לפני שהקהל הספיק להכתיר את לוין בתארים "מופרע", "חולה רוח" ו"קומוניסט".

 

 "מלכת אמבטיה": פצצת סירחון על הבמה

 הסערה סביב לוין הגיעה לשיאה באפריל 70', כשתיאטרון הקאמרי העלה את מחזהו "מלכת אמבטיה". באחת ההצגות זרקה אישה ושמה ריבה נוימרק פצצת סירחון על הבמה. בהופעה בירושלים התפרע (ונעצר) מתנחל מחברון, שלום גולדמן. "גורי זאבים", ארגון מחתרתי ימני-קיצוני, איים בתגובה קיצונית נגד המלכה.

במשאל שנערך בקרב סטודנטים אמר אמנון דנקנר, אז תלמיר שנה ג' בחוג למשפטים, שהוא "מתנגד לדעות שהוצגו ב"מלכת אמבטיה" אבל מתנגד יותר לוונדליות של מפוצצי האירוע". אריה גלבלום פירסם ב"הארץ" מודעה בתשלום שקראה: "כל מי שנהנה מהמחזה – שיתגייס לפתח ויהרוס את המדינה".

התגובות ל"מלכת האמבטיה" היו כה קיצוניות, שהקאמרי הוריד את ההצגה במהירות .השחקנים פחדו מהקהל. אפילו שיבוץ המילואים של חנוך לוין שונה, אחרי ששר הביטחון משה דיין צפה ב"מלכת אמבטיה".

ההצלחה הראשונה: מסע לארץ אוכלת יושביה

המחזה "חפץ" שעלה לבמה בשנת 1972 היה ההצלחה הגדולה הראשונה של חנוך לוין. הקהל בא, המבקרים היללו. רק בעיתון "הצופה" כתב ד"ר אמיל פוירשטיין ש"ההבל הזה על טיפוסיו המשונים ועל עלילתו המגוחכת אינו ראוי להיקרא מחזה. זה סתם פטפוט של צעיר השונא בכל לב את הסובבים אותו. אין כאן שמץ של צבע מקומי. העלילה הזו יכולה להתרחש בהונולולו".

"ההבל הזה על טיפוסיו המשונים ועל עלילתו המגוחכת אינו ראוי להיקרא מחזה. זה סתם פטפוט של צעיר השונא בכל לב את הסובבים אותו. אין כאן שמץ של צבע מקומי. העלילה הזו יכולה להתרחש בהונולולו". (ד"ר אמיל פוירשטיין בביקורת על המחזה "חפץ", 1972)

זה כמובן לא נכון. אי אפשר להיות מקומי יותר מחנוך לוין, שגם כשתיאר דמויות עלובות עם שמות משונים נגע בלב ההוויה הישראלית. איש שעבר בינינו ותיעד את  פני החברה החדשה המתהווה – צעירים עזי-מצח, צברים עוקצניים, אכזריים והוריהם שיהיו לנצח מהגרים בארץ הלבנטינית, ארץ מרתקת, ארץ אוכלת יושביה.

באותה שנה, 1972, גם ביים לוין לראשונה – את מחזהו "יעקבי ולידנטל". השחקנית זהרירה חריפאי, ששיחקה תפקיד ראשי, נזכרת: "הוא ביים בזכותי. אמרתי למנהל הקאמרי 'תן לו לביים, תנסה אותו, אני בטוחה שיהיה בסדר. הוא לא למד את זה, אבל יש לו בגנים את היכולת.' וכבר בהפקה הראשונה שלו חנוך התגלה כבעל טעם בלתי רגיל וחושים נפלאים לקצב ואמינות".

חנוך לוין, האדם הפרטי: "ביישן ומופנם"

בתקופת ההצלחה של "חפץ" נתן לוין את הראיונות האחרונים. מאז הפכה סרבנות הראיונות שלו לאחד האתגרים הכי גבוהים של העיתונות הישראלית. אפילו עיתונאים ואנשי טלוויזיה עקשניים וכוחניים ויתרו על המאמץ לנסות ולשכנע אותו לדבר. השחקן יוסף כרמון מסביר: "מה שהיה לו להגיד הוא אמר במחזות שלו, ולא היה לו שום רצון לחשוף את עצמו. לא היה לו את הצורך הנפשי בזה, כמו לנו, השחקנים. הוא היה ביישן, חנוך, מופנם".

מאמציו הכבירים לשמור על חייו הרחק מעיני הציבור נשאו פרי. רק מעטים יודעים פרטים כלשהם עליו. הוא גר תקופה מסוימת בהרצליה, בבית דירות פשוט ורגיל וחזר אחר-כך לתל-אביב. הוא הביא לעולם ארבעה בנים (ישראל, רפאל ואהרן הבוגרים, ואלכסנדר הצעיר) משלוש נשים שונות (האחרונה, השחקנית ליליאן ברטו, היא אם בנו הקטן).

את חבריו הקרובים בחר בקפידה. לדברי חריפאי, לוין הסתדר עם גברים יותר טוב  מאשר עם נשים. יוסף כרמון הסביר שבתקופות של חזרות "לא היתה שום חברות, אבל בין הצגה להצגה היינו יושבים יחד בבית קפה, מסתכלים על חתיכות, צוחקים".

בסוף כל עבודה על הצגה נהג לוין לפתוח שולחן, לארגן עם שחקניו ואנשי הצוות ארוחה גדולה משותפת. כל אחד התבקש "להביא משהו" – דג מלוח, יין או בורקסים – והמשתה הגדול היה נערך ברוב שמחה ורעש. השחקנים שעבדו איתו  סיפרו שהיתה שם התפרקות מושלמת, שנתנה המון לגיבוש של הצוות. "עבדת ועבדת", הסבירו ,"והנה הפורקן".

אפילוג: עבד עד הרגע האחרון

 

 לוין, כותב פורה מאין כמוהו, יצר עניין סביב כל מחזה שלו, למרות שלא כולם הצליחו כלכלית כמו "אורזי מזוודות", "סוחרי גומי", "הזונה הגדולה מבבל" או "ייסורי איוב". אבל יחסית למהומות שעוררו מחזותיו בשנות השבעים. יצירותיו משנות השמונים ואילך קצרו מחאות מתונות, אם כי "הפטריוט" (82') הורד מהבמה בהוראת הצנזורה. ההצגה "רצח" (97') שהציגה תמונת מצב קשה, אכזרית ומקוממת,  עוררה תגובות נרגזות.

בשנים האחרונות נעטף לוין באהבה גדולה – מצד הציבור, המבקרים ואנשי תיאטרון. הוא נהנה מהמעמד הבלתי מעורער של גדול מחזאי ישראל, והצגותיו הוכתרו כיצירות מופת. בשנתיים האחרונות לחייו הוצגו רבים ממחזותיו "כריתת ראש ו"ההולכים בחושך" וגם "אשכבה" ו"מלאכת החיים". כל כתביו יצאו לאור בקצב מסחרר –  המחזות, הסיפורים הקצרים ואפילו שירי הנונסנס לילדים, בספר המאויר "הילדה חיותה רואה ממותה". לוין עבד עד הרגע האחרון. יום לפני מותו עוד עבד על ליטוש מחזהו ה"בכיינים". כאילו ביקש להראות למוות, זה שכיכב בכל-כך הרבה מיצירותיו, שהוא לא מוותר על העולם הזה בקלות.

לאחר מאבק ממושך בן שלוש שנים במחלה הקשה, אפסו כוחות הגוף, אבל הנפש, הרוח החנוך-לוינית ויצירתו המופלאה, ממשיכה ללוות אותנו עמוק לתוך המאה ה-21.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עפרה  On 12/26/2005 at 17:21

    איזה התעמקות בפרטי הפרטים! תענוג לקרוא על הגאון המופלא. תודה. יש לי דג מלוח בראשי ותסרוקת בצלחת.
    ולא ידעתי אך לא מפתיע לגלות שחנוך לוין אהב את המקורות למרות שגדל כדתי ונטש את האמונה בהמשך. שהרי- ככתוב בתהילים "הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים"

  • אינדיעינת  On 12/26/2005 at 17:24

    לא חובבת חנוך לוין באופן מיוחד. בכל זאת, היה מעניין לקרוא על "גדול מחזאי ישראל". נהנתי מהלשון הסיפורית והנימה האישית 🙂

  • ד"ר עירית בל  On 12/26/2005 at 18:05

    אתה אחד הכותבים הכי מרשימים ב"רשימות". ברמה הכי גבוהה שאפשר. תענוג

  • גלעד107  On 12/27/2005 at 0:33

    ועוד בשנת 1987!
    אשמח להשכיל בעניין.

  • אהוד בן-פורת  On 05/24/2006 at 23:05

    שעם השנים נותר להתגעגע ליותר ויותר, ובשנים האחרונות התחילו ללכת גם כאלה שהיה לי קשר אישי איתם. בא לי לומר לאלוהים שבזה שהוא התחיל לקחת מהקלפים שלי הוא הפר את הכללים.

  • ofira  On 02/20/2012 at 22:21

    "כשזולגת דמעתכן, ליבנו נמס,
    על אחת כמה וכמה בהחליקה בין השדיים,
    על אחת כמה וכמה כשהכפתור פתוח
    אין גבול לעליונותכן, גברות! (כריתת ראש, חנוך לוין)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: