פשוט תשתוק. תן את יצירת המופת שלך, ושתוק

"לאמן ניתנה היכולת להביע את הרוח באמצעות החומר. אין הוא מסוגל לבאר את יצירתו ולעתים קרובות אין הוא מסוגל אף ליהנות ממנה. יצירתו היא הגשר שבין נפשו שלו לבין נפשו של המתבונן בה, ורק המתבונן בה יוכל לראות את נפשו שלו, את הגשר ואת נפשו של האמן גם יחד".
לאונרדו דה-וינצ'י, צייר, פסל, ממציא, גאון

לאונרדו הבין את הענין. הוא ידע שאסור להקשיב למה שיש לאמנים לומר על יצירתם שלהם. מצד אחד: האמן יכול לתת כלים טובים להבנה המלאה של היצירה, אחרי הכל הוא כתב אותה. כמוכן האינפורמציה לגבי יצירת היצירה (כגון התנאים החיצוניים, לפעמים אפילו הפרטים הרכילותיים) גם כן עוזרים בחשיפת הפאזל.

א-ב-ל ביקורת איכותית של האמן (זאת אומרת: ביקורת על האיכות) בחיים לא יכולה להיות רצינית/מדעית/מדוייקת, מהסיבה הפשוטה הבאה:
אם האמן היה באמת יודע להגדיר את האיכות שלו באופן כל-כך מדוייק, הוא היה עושה רק יצירות איכותיות.  לכן במקרה כזה ברור שצריך לקרוא בין השורות. וכשפיטר האמיל אומר, נניח, שהיצירה שלו כיום טובה יותר מזו של שנות השבעים, אני אתייחס אליו בחשדנות. אני אבדוק למה הוא מתכוון כשהוא אומר "טובה יותר". אולי היא הוקלטה בתנאים יותר נוחים, אולי היא יצאה לו יותר בקלות ועם פחות חבלי לידה, ואולי ואולי ואולי… שורה תחתונה: ביקורת על האיכות אפילו הוא, היוצר, לא יכול לתת.
הבעיה הגדולה ביותר היא הצבת מדדים של איכות. כשאני אומר "איכות", אני למעשה תובע את הירידה לפרטים הקטנים ביותר. כשאנחנו מדברים על בנין איכותי, אנחנו מתכוונים לדברים שאינם נראים לעין. לחוזק החומרים, לאיכות הבלוקים, להקפדה על הגימור.

ייסורי האמיל הצעיר

מצד שני: האמן כאהבל. ראיינתי, בעוונותיי, מאות אמנים יוצרים בחיי. בכל התחומים. זה הפתיע אותי לגלות שא. ב. יהושע מגדיר במלים מקטינות ומגמדות את שיא יצירתו (לא רק בעיני) המוקדמת, "מות הזקן" – אוסף סיפורים קצרים, סוריאליסטיים, מבריקים באמת. זה הדהים אותי כשליאם גאלאגר מ'אואזיס' אמר בבטחון מוחלט ש"זה האלבום הכי מושלם שלנו" (על הדיסק הרע והכושל ביותר של הלהקה). חשבתי שפיטר האמיל עובד עלי, כשהוא אמר ששום דבר ממה שהוא עשה בשנות השבעים לא מתקרב למה שהוא עושה "היום" (השנה היתה 1997)…
הלוואי שהיו לי שקלים כמספר הפעמים שזקפתי גבה (ולפעמים אף שתיים) מול תשובה אוילית של אמן יוצר, שהתייחסה לשאלה בנוגע לשיא יצירתו.

דעה של אמן על יצירתו לא רק שאינה אמורה לשקף שום אמת מוחלטת, אלא אף לוקה בחוסר אובייקטיביות כפול ומכופל משום שדעתו נובעת מעניינים שבכלל לא מעסיקים את הצרכן של אמנותו: האווירה בזמן ההקלטות, המאמץ שהושקע בעבודה (זה שאמן עבד קשה יותר, לא בהכרח מבטיח תוצאה מוצלחת יותר), עניינים אישיים שקרו באותה תקופה (נישואים, גירושים, התמכרויות לאלכוהול או סמים, ביקורות מסוימות שנכתבו אז על היצירה ההיא – ועוד אלף ואחת אפשרויות). הדעה של האמן על יצירותיו יכולה לשפוך אור על משמעות חלק מהתכנים, אבל במישור הביקורתי היא לא יותר מאשר פרט טריוויה. נאמר זאת בפשטות: האמן אף פעם לא יכול לתת דעה נקיה על יצירתו. היצירה שהוא עצמו יצר, גדלה והולכת בדרכה. מרגע שפורסמה והפכה נחלת האנושות. ולכן האנושות תשפוט אותה – ולא האמן עצמו.

הרי קפקא ציווה על מקס ברוד ידידו להשמיד את יצירותיו, כי הוא חשב שהן אינן שוות כלום. קפקא לא האמין בעצמו. הוא האמין דווקא לאלה שהתייחסו לכתביו בספקנות. והסופר הרוסי ניקולאי גוגול שרף את הכרך השני של "נפשות מתות". רוסי אחר, פיודור דוסטוייבסקי, גם לא החזיק בדעה טובה מדי על עבודותיו ("אני כותב כדי להשתחרר מהשדים", הוא אמר, "ואם זה מפרנס את משפחתי, אז על אחת כמה וכמה ברור שאני נוהג נכון"). גם הצייר הגדול אמדאו מודליאני מ"אסכולת פאריז", שמת בנסיבות עגומות.
אז רוברט פריפ יגיד לך, אם תשאל אותו היום, שהתקליט האחרון שלו הוא הדבר הכי טוב שהוא הקליט אי פעם.
אני מוכן להתערב על כך. אז מה? אז הוא אומר.

אמנים יולדים את יצירתם ולכן אינם אמינים בכל הנוגע לשיפוט שלה. ממש כפי שלא הייתי לוקח מהורה חוות דעת אמיתית ומקצועית על הילד שלו, מכיוון דווקא הורים יודעים לספר רק חלק מסויים ממה שהם רואים על הילד שלהם, שהם הביאו לעולם, גידלו וטיפחו. גם הסיפור שלהם הוא רק חלק מהסיפור, ולאו דווקא החלק האמין.

ולפעמים זה בכלל ענין של זמן. אני זוכר שנים שבהן ג'ון קייל הסתייג מ"פאריז 1919" ו"בציר של אלימות" – אלבומיו הראשונים, המופלאים, ולא ניגן מתוכם אף שיר.

לפתע, בתחילת שנות התשעים, הוא התפייס עם עברו, ובסיבוב ההופעות שהונצח גם על אלבום כפול, רסיסים מעונה גשומה", הוא שר שירים מתחילת הקריירה שלו – באהבה ובהתכוונות גמורה.

הויכוח בין "ביקורת מקצועית" לבין "ביקורת משוחדת" לא יסתיים לעולם. בסופו של דבר, אחרי מחשבות רבות, אני  יודע שאני מעדיף ביקורות משוחדות, נלהבות, שמייצרות ענין ביצירה שהן עוסקות בה, על פני ביקורות מאוד מקצועיות, אך נטולות לחלוחית.

הייתי רוצה שכותב הביקורת יבין בתחום שעליו הוא כותב. אבל זה לא פוטר אותו מהאהבה וההתלהבות שבכתיבה על מושא האהבה שלו. השילוב האולטימטיבי הוא כמובן זה שמייצג כותב כמו דויד פרץ  – כשהוא כותב על מהלך הרמוני, אני יודע שפרץ מבין על מה הוא מדבר. כשהוא קובע שגיטריסט מסויים הוא גיטריסט גדול, אין לי ספק שהוא מבין את הענין עד לפרטים הקטנים ביותר. במובן הזה דויד פרץ הוא "מבקר איכותי".

אבל גם במקרה הזה, לעולם לא אאמין לדויד פרץ, בנוגע ליצירתו שלו עצמו.

===========================================================

עוד קריאה:

אסתי סגל: מי בכלל צריך יוצרים?

http://www.notes.co.il/esty/53383.asp

אלי אשד: זכות היוצר למחוק את זכר יצירותיו

http://www.notes.co.il/eshed/53354.asp

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חנן כהן  On 12/19/2005 at 13:58

    האם לשיטתך כתיבה של אמנית על האמנות שלה או על הבעיה שלה ליצור היא חלק מהאמנות שלה?

  • אודי שרבני  On 12/19/2005 at 14:49

    אחלה רשימה, אבל אסור להתבלבל בין כמה דברים, שאומנם הזכרת אותם, אבל איחדת אותם לידי אחד

    יש הבדל בין חוסר היכולת המילולית-ריגשית וכו' לגבי אותו אמן שתבקש ממנו את הגדרת יצירתו לבין סתם להצהיר שהיצירה האחרונה היא הכי טובה שלו (לפעמים סתם שיקול מסחרי)

    כמו גם זמן התבשלות, בו האמן מתפייס עם
    , יצירתו הישנה. זה תהליך פסיכולוגי
    והוא כאילו ההפך הגמור מפליטה של "זה הדבר האחרון שעשינו והוא הכי טוב"
    אי אפשר שאמן יסכים עם המושא שיושב ממולו,
    מה גם שהוא יכול "לקלקל" לך את זה

    אז נראה לי שיש הבדל

    וחוץ מזה, ליאם גאלאגר? מלך!
    http://www.notes.co.il/sharabani/5887.asp

  • בועז כהן  On 12/19/2005 at 18:17

    אני אגיד את זה בעדינות מקסימלית: אין לי בעיה עם אמנית שכותבת על אמנותה – אבל…

    1) הכתיבה על אינה חלק מהאמנות עצמה. היא ענין חיצוני. יש לכתוב "על" ויש לכתוב "את".

    2) אני לא לוקח ברצינות הצהרות של אמנים דירוג או מיקום של האמנות שלהם ביחס למשהו אחר, שלהם עצמם – ובכלל.

  • רפרם  On 12/19/2005 at 20:21

    ומה קורה עם כותרת של עבודה?
    כשאני חושב על כותרת, אני גם חושב על הביקורת, אני חושב על הקהל שקורא אותה ומסתכל אחר כך על העבודה. האם היא חלק מהעבודה לטעמך?
    בספר אין הבדל, זה ברור. אבל ביצירה פלסטית, הכותרת עומדת ליד העבודה. לא כחלק ממנה ועדיין היא מחווה "דעה" מסויימת. מכוונת למקום מסויים.
    כמו כתיבה על.

  • אביעד בבנג'י  On 12/19/2005 at 21:27

    ———-
    אמנים ויוצרים לרוב אינם יודעים להיות אובייקטיבים לגבי היצירה שלהם
    כפי שטענת.-
    ———–
    לעומתם, המבקרים והשופטים גם הם אינם אובייקטיבים
    עובדתית – מעטים הם הקוראים את הביקורות על הספרים

    ספר הופך להיות להיט הוא תעלומה. וזה עובר לרוב מפה לאוזן. תשאל כל מוכר ספרים הוא יספר לך על זה כמה סודות.
    ————-

  • Jack-In-Box  On 12/19/2005 at 21:55

    רק רציתי להגיד לך שאני מאוד מאוד אוהב לקרוא את מאמריך, לא משנה על מה תכתוב. עצם קריאת מאמר שלך גורמת לי לרצות להאזין למוזיקה שעליה אתה כותב כל כך יפה, או לראות את הסרט עליו אתה ממליץ.
    תודה, ורק תמשיך לכתוב!

  • בועז כהן  On 12/19/2005 at 22:30

    תודה על המלים החמות.
    (-:

  • גרי אפשטיין  On 12/19/2005 at 23:18

    אז זהו שהלכתי לישון עם ג'ון קייג' וקמתי גריגור סמסא.
    תודה על ההמלצות.

  • רועי  On 12/20/2005 at 3:49

    אפשר לקנות ת'דיסקים, לא חייבים להוריד

  • שמרית  On 12/20/2005 at 10:03

    אלבום כל כך מופתי שאין מילים. אחד מהשלושה שאני הכי אוהבת והכי אוהב אי פעם.
    מה שהוא עושה עם הפסנתר לשירים שלו זה שדרוג שמיימי. ועוד היה כשנחשפתי לדבר זה בפעם הראשונה – רגע כה מבורך זה היה, אחזתי בהתרגשות את הקסטה הזו – לבנה, חגיגית, עם אותיות מעוטרות בשחור. מינימליזם אבל אלגנטי
    זוהי נקודת הזיכוך שלו כאמן בעיני – הקתרזיס רבתי .

  • מואיז בן הראש  On 12/21/2005 at 8:58

    רוב האומנים חושבים שהיצירה האחרונה שלהם היא הטובה ביותר. והם רחוקים ממה שעשו לפני כמה שנים או עשרות שנים. אם לא היות מתרחקים הם היו יוצרים שוב ושוב את אותה יצירה.

    אני די מופתע כשמישהו אומר לי שספרי הראשון הוא הטוב ביותר, וזה קורה פעם בחודש, ספר שכתבתי לפני ארבע עשרה שנה והתפרסם לפני שתם עשרה. אני רוצה להאמין שמאז עשיתי כמה צעדים קדימה. אבל הקורא הוא השופט והוא יחליט מה היה יותר או פחות טוב לאורך השנים.

    אני כבר בספר הבא.

  • אלון  On 12/31/2005 at 15:35

    ויש עוד נקודה: כשהאמן מתיחס ליצירה מסוימת שלו – הוא מתכוון להרבה אלמנטים שאנחנו לא מודעים להם. בדיוק כמו שני אנשים שאוכלים באותה מסעדה, באותו יום אותה מנה: אחד מקבל במהלך הארוחה בשורת איוב והשני פוגש בה את אהבת חייו. האחד יזכור את המנה כאלוהית בעוד שהשני לא יתקרב לשם יותר, ובשני המקרים בגלל אלמנטים שכלל אינם קשורים לאוכל עצמו.
    דוגמא מצוינת היא Island של King Crimson. בעיני – זו יצירת מופת מהממת, שעד היום (למרות שחרשתי אותה אלפי פעמים) – אני עדיין מגלה בה פכים חדשים. האלבום הזה נוצר בתקופה לא טובה של הקרימזונים, עם הרכב חדש (וחד פעמי…) ותוך מריבות בלתי פוסקות באולפן. הזכרונות של חברי הלהקה מההקלטות לא מלבבים במיוחד ולכן גם דעתם על התוצר לא ממש מחמיאה. יש לי לא מעט ויכוחים עם חובבי פרוג אחרים על האלבום הזה, וזה בסדר, כל עוד הויכוח הוא לגופו של ענין. מה שממש מביא לי את הסעיף הוא כששולפים איזה ראיון עם פריפ שבו הוא משמיץ את האלבום הזה. הוא משליך על המוסיקה מאלמנטים שכלל אינם קשורים אליה, וזו זכותו, כמו של כל אדם אחר. לא פחות, אבל גם לא יותר.

  • תמר תמר  On 01/20/2006 at 1:12

    או "הרהורים רפלקטיביים" קורא לזה המרצה שלי להערכת טיעונים. בהחלט רשימה טובה שממשיכה להעסיק את המוח גם ימים רבים אחרי הקריאה. לא תיאוריה חדשה, אבל מחשבות מנוסחות היטב. נזכרתי בה אתמול בלילה, אחרי צפיה מאכזבת ב"סינמה פרדיסו", גרסת הבמאי… ועכשיו שבתי לקרוא ומסכימה איתך אפילו יותר. כל-כך מאכזב לגלות את ההתאהבות העצמית, הנבירה הכפייתית במילים של עצמך, חוסר היכולת לשפוט את היצירה שלך בעיניים שאינן שלך. הגרסא המבאסת הזאת, היא אולי יותר מהכל, שיר אהבה לעורך של הגרסא המקורית הנפלאה. "למרות שקוצץ באכזריות על-ידי המפיצים בעולם, הסרט זכה באוסקר 1990 עבור הסרט הזר הטוב ביותר של השנה…" נכתב, בין השאר, בתוכניית הסינמטק. הוא לא קוצץ באכזריות, הוא מוצג כעת באכזריות בגרסתו הארוכה והאיומה, הטרחנית והמשעממת להפליא. אוי, אוי, יוצר – מה הוא מבין?…

  • א. ב. דן  On 07/15/2007 at 13:07

    רחמנינוב ידע לומר ש"הפעמונים" היא יצירתו המושלמת מכל ולאחר פרסום "ריקודים סימפוניים" הכריז כי זהו "הניצוץ האחרון" ונפטר חודשים ספורים לאחר מכן. אין ספק כי היה אובייקטיבי.אואזיס?? לא מצאת יצירה פוסטמודרניסטית קהת רגש יותר ומבחילה מזו?

  • עומר  On 02/25/2009 at 21:04

    "סופרים צריכים לשתוק, כשיצירות שלהם מדברות"
    פרידריך ניטשה

  • עוני המחבל  On 02/26/2009 at 9:16

    ביקורות הן תמיד, בסופו של דבר מיותרות.
    נחמד לקרוא אותן, ואולי יש להן השפעה של הרגע, רק באספקט של חווית הקריאה.
    לא יותר מזה.

    בנאדם נכנע לאוזניים ולטעם האישי שלו שמתפתח ממיליון סיבות ששום ביקורת, אי פעם תוכל להשפיע.

    ככה יוצא שמיליוני אנשים, ללא קשר ותיאום ביניהם מגדירים מה שורד את הזמן, כאשר מאחור מושלכות המון ביקורות, אישיות, מקצועיות או לחלוחיות, זה לא משנה.
    כולן חסרי משקל.

    כל כותב ביקורת, במסווה, במודע או שלא במודע, בעצם כותב "ראו כמה אני שנון".

  • חושבת  On 02/26/2009 at 23:12

    אם במקום "מבקרי אמנות" יהיו "ממליצי אמנות"?
    מה דעתך? יורידו קצת את מפלס האגו בעולם, ירימו את מפלס הפירגון הכה חסר במקומותינו.

    וגם, אמן אינו מבקר את אמנותו. הוא מתאר את יחסיו עם היצירה. זה מעניין את מי שמתעניין באמן עצמו.

  • באד זיינמאן  On 02/28/2009 at 3:17

    שהיתה נותנת ציון לעצמה אחרי כל ביצוע…

  • גל אלסטר  On 06/27/2013 at 4:38

    כאמן אתה חייב להאמין שהיצירה האחרונה שלך היא הטובה ביותר.
    אתה מתפתח, אתה מחפש, ואם לא היית חושב שאתה מתקדם לאנשהו, היית מפסיק ליצור.

    כמובן, מה שהאמן מחפש אינו בהכרח מה שהעניק לו את הייחוד שלו, כי זה נמצא איפושהו בין התת-מודע לאינטואיציה. לכן, יש כל כך הרבה אמנים שהיצירה הראשונה שלהם היא דווקא הטובה ביותר, שהם היו עצמם בלי יותר מדי מודעות..

    אם כן, מה הפתרון, איך לא לאבד את זה, איך לשמור על הקסם?
    רק לעבוד ולעבוד ולהמשיך לעבוד, ובלי שתדע למה, פתאום אחת היצירות זוהרת לה באור היקרות ההוא..

  • moddyfire  On 06/29/2013 at 11:06

    שמרית – על איזה אלבום את מדברת?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: