מגע יד אדם או ברוך בואכם אל המכונה?

how-to-edit

עריכה מוזיקלית היא אחד המקצועות המורכבים, הקשים והחידתיים ביותר ברדיו. מורכבים, מפני שיש מאות אלפי פריטים שמהם צריך לדלות את הדברים נכונים. קשים, מפני שהתאמה בין שני דברים שונים היא תמיד קשה. וחידתיים – כי אף אחד לא באמת יכול לפענח מה עושה תוכנית מסויימת לקסומה, מעוררת השראה ומחשבה, ותוכנית אחרת לא

מראשית דרכו, היה קשר הדוק בין הרדיו לבין המוזיקה הפופולרית. לפני המצאת הרדיו, דרכו של שיר להפוך לפופולרי היתה מפה לאוזן: קונצרטים, מכירת תווים על-ידי סוכנים נוסעים ובתחילת המאה ה-20 גם באמצעות הקלטות ותקליטים. הרדיו שינה את המצב בדרמטיות, בשל היותו כלי תקשורת להמונים. שירים ואמנים מבצעים הפכו לכוכבים בזכות הרדיו. הדוגמה הבולטת ביותר בהסטוריה היא זו של "לילי מרלן", שהפך בשנות מלחמת העולם השניה ללהיט ענק גם בקרב החיילים הגרמנים והאוסטרים, וגם בקרב חיילי בנות הברית שהאזינו לרדיו.

הקשר ההדוק בין הרדיו לבין המוזיקה הפופולרית נשמר עד עצם היום הזה, למרות כניסת אם.טי.וי. למשחק בשנות השמונים ולמרות האינטרנט ותוכנות שיתוף הקבצים של ימינו. עדיין לעריכה מוזיקלית משובחת יש דורשים רבים. בתוך הג'ונגל האדיר של צלילים ושמות, יש צורך במי שיכוון, ימליץ ויאיר את הפינות הסמויות. הרדיו שומר על קסמו בקרב רבים שמייחלים לחוויה רדיופונית. בשבילם רדיו הוא לא רק מכשיר שמשדר שירים ידועים ונעימים בסדר כלשהו, אלא חוויה רגשית, לעתים אפילו חוויה לימודית מאתגרת.
בעולם הישן די ג'יי היה אלוהים. מי שישב והניח את התקליטים על הפטיפונים באולפני הרדיו, היה חורץ גורלות מצד אחד ומייסד מיתולוגיות – מצד שני (ג'ון פיל באנגליה, אורי לוטן בישראל – ומאוחר יותר גם מנחם גרנית ברשת ג ויואב קוטנר, יבל"א, בגלי צה"ל). נעשו סרטים על זה ("מיסטי" של קלינט איסטווד, "ימי הרדיו" של וודי אלן, "FM" המרגש, ועוד) – על המארג המוזיקלי הקסום, שנוצר בידי עורך בשר ודם, שעובר דרך גלי הרדיו אל מאזיניו, שנשבים בקורי הצליל.
אבל זו הרומנטיקה של המאה ה-20, בטרם עידן האוטומציה, הרייטינג והמיחשוב. יותר ויותר תחנות רדיו בעולם עוברות לשיטת הפלייליסט הממוחשב. עריכה ללא מגע יד אדם (בערך), והנסיון להפיח רוח במכונה, להפיק ממנה שאר-רוח, הוא נואל ממש כפי שהוא ציני.
שהרי עריכה ממוחשבת אינה מיועדת ליצור חווית האזנה אמיתית. עריכה מוזיקלית מעולה דומה, במיטבה, לכתיבת סיפור קצר מצויין, שמורכב מאלמנטים שונים. האם מחשב מסוגל לכתוב משהו ברמה של "הגברת עם הכלבלב" של צ'כוב או "המחרוזת" של מופאסן?
תחנות רדיו בעולם (וגם בארץ) הולכות ומשתנות, כשהן הופכות למפולחות היום יותר מאי פעם. יותר נישות, יותר נסיון לכוון בדיוק נמרץ אל הקהל הספציפי. במובן הזה בולטת כמובן גלגלצ, שנבנתה על מודל של תחנת להיטים. גלגלצ של ימינו בנויה על פלייליסט (רשימת שירים סגורה מראש, שחלקה הקטן משתנה ומתחדש, מדי פעם, על ידי וועדת עורכים).
הפלייליסט הזה חלקו להיטי אם.טי.וי עכשוויים או פצצות-מצעדים משנות השבעים והשמונים, חלקו להיטי-עבר כחול לבן (שזכו להגדרתם כ"קלאסיקות עבריות") וחלקו האחר גירסאות כיסוי מודרניות, בסיגנון עדות "כוכב נולד", לשירים מוכרים. הצלחתה האדירה של התחנה הצבאית מעידה שרבים חיפשו רדיו שכזה, שכל כולו שירים מוּכָּרִים – ללא חריגה מגבולות שנקבעו מראש, בלי קטעים אינסטרומנטליים או שירים שאורכם עולה על 5 דקות, למשל.
מכיוון שמדובר במודל מדוייק ובלתי משתנה, יש סיכוי לשמוע את אותו שיר בדיוק של אנטוני והג'ונסונס באותה שעה בדיוק של היום, כל השבוע. אין שני שירים עבריים ברצף. אין שני שירים חדשים ברצף. אין שני שירים של אותו אמן ברצף. אין שירים בשפות שאינן עברית או אנגלית. הכל קבוע, מסודר ובאותו מינון מדוייק.
במלים אחרות: אין פה עריכה מוזיקלית קלאסית.  מדובר בנוסחה מתמטית שהמחשב מסוגל להבין ולרקוח מתוך רשימת ה-200 או ה-500 שירים שלו, את המינון הרצוי. אתה מקליד בקשה (תן לי 4 שירים משנות השמונים, 1 עברי משנות השבעים, 2 להיטים מ-2005, 3 קלאסיקות רוק רך למבוגרים משנות השישים המאוחרות) ומקבל תוצאה.  החיבור בין השירים יהיה שרירותי לחלוטין ובמובן הזה אין, כמובן, שום חשיבות לאלמנט מספר 1 של עבודת העורך: הקרוס.


                    ג'ון פיל. אלוהים הוא לפעמים גם די ג'יי אנגלי

מי שרגיש למוזיקה, יכול לקבל ויברציות רעות בגוף מעריכת מחשב. יש קטעים רבים שה"פייד אאוט" שלהם מסתיים 7 ואפילו 15 שניות לפני התיזמון של הקטע. ככה נוצר "חור" בשידור, עד שהמחשב מכניס לפעולה את השיר הבא. יש קטעים שבהם שיר נגמר בבת אחת (ללהקת ELBOW למשל יש שיר נפלא בשם "פאודר בלו", שמסתיים במכה אחת, בצליל של ניפוץ זכוכית. לאושיק לוי יש שיר בשם "איפה טעינו", מאמצע שנות השבעים, שנחתך באחת, ועוד) ואז צריך שהקריין ייכנס ויאמר משהו, כדי שתיווצר פאוזה נורמלית עד לקטע החדש שמנוגן.

אישית אני מתנגד נחרץ לעריכה מוזיקלית על ידי מחשב, למרות שמאות תחנות רדיו בעולם עוברות לשיטה זאת, מפני שלטעמי זהו "אנטי-רדיו". עריכה מוזיקלית היא אמנות (הבאת המוזיקה אל המאזין) שנחסמת במעצורים  מלאכותיים (פלייליסט, איסור שני שירים של אותו מבצע ברצף, וכו')  והתחושה היא של צ'יינג'ר שנתחבו לתוכו דיסקים באופן מגובב, והוא יוצר עריכה דיגיטלית רנדומלית, חסרת נשמה ועיתוי נכון – כמו ג'וק בוקס שנתבלעה דעתו.

 

הקרוס. קוים לדמותו: עורך מוזיקלי מקצועי אמור ליצור רצף בין הקטעים שהוא משבץ. כשאחד יוצא, השני אמור להיכנס. חיפוש אחר הקרוס הקלאסי מוביל לחיבורים מעניינים ביותר בין שירים מזמנים וסגנונות שונים. שיר שמסתיים בסולו פסנתר מ-1971 ("האם יש חיים על המאדים?" של דייויד בואי) מתמזג לשיר ישראלי שנפתח בפסנתר מהמאה ה-21 (דניאל סלומון, שלומי שבן, אביב גפן). או Will You  של הייזל אוקונור, שמסתיים בסולו סקסופון, נמסך לתוך סולו הסקסופון שפותח את "לבד הלילה" של מני בגר (לדוגמא). עורכים מוזיקליים מכלים שעות ומאמצים בנסיון למצוא את הקרוס המושלם בין הקטעים שהם משבצים לשידור. עיקרון הזרימה החופשית מחייב מעברים חלקים בין השירים והקטעים השונים. ואם עורך אמור לבנות את מצב הרוח הנכון לשעה וליום המסויימים, אין לו ברירה אלא להקפיד על הזרימה, על התכתבות עקבית בין קטע לקטע.

בעיקרון, מדובר בזרימה. גם הקול של המגיש יכול וצריך להיות חלק מהחוויה, אבל הוא צריך להיות רגיש לאותה זרימה. יש חוקים כלליים (כמו לתת כמה שיותר קרוסים) אבל שידור טוב תלוי גם בחוש העיתוי ובטעמו הטוב של השדרן, כמו גם בעובדה שהוא לא פצצת אגו מתקתקת – דהיינו: מבין שהוא פחות חשוב מהמוסיקה שהוא משדר.
אבל יש סגנונות הגשה שונים. ברשת א' ובקול המוסיקה, למשל, נוקטים בגישה הקונסרבטיבית (רווח בין קטע לקטע) ופעמים רבות גם יש קריינות-הסבר, בין היצירות. בגלגל"צ, ששבויה בפלייליסט, מצאו פיתרון ודיווחי התנועה, למשל, מוגשים על רקע אותות של התחנה, שחוזרים בלופ. מעין ג'ינגלים, שהם לא שירים, ואפשר לדבר עליהם ולמסור אינפורמציה למאזינים.

מכיוון שרדיו, בסופו של דבר, הוא למען המאזינים – ומאזינים רבים רוצים לדעת "מה היה הקטע הזה", צריך לדעת איפה להשחיל את שם השיר והמבצע ועוד כמה מלים, לפעמים זה נעשה על זנבו של הקטע ("פייד אאוט") ולפעמים בתחילתו של הקטע הנכנס ("פייד אין") ולפעמים יוצרים קיטוע מכוון – ומדברים בחללים שבין השירים.

השיטה הטובה יותר, לטעמי, היא לתת שני קטעים ברצף (8-9 דקות של מוסיקה ללא הפרעה בכל פעם) ולנסות לומר "מה שמענו" במקומות שפחות מפריעים.

האם אפשר ללמד עריכה מוזיקלית? אפשר, אך קשה מאוד לעשות זאת עם מי שאין לו אוזן טבעית לזרימה צלילית וכמובן שזה כמעט בלתי אפשרי ליישם את זה בתחנת רדיו שמבוססת על פלייליסט נוקשה. אפשר ללמד את "ספר החוקים", אבל מוזיקה היא עניין כל כך מופשט ומורכב, שגם חיבור בין שיר פופ קופצני במשקל נוצה של בריטני ספירס לבין קטע ג'אז מהורהר של הסקסופוניסט הנורווגי יאן גארבארק יכול להיעשות בטעם טוב ובצורה נעימה לאוזן ומתקבלת על הדעת.
יש שתי שיטות עיקריות לעריכה מוזיקלית. עריכת און-ליין ועריכה "סגורה".
1 שיטת עריכה און-ליין, שהיא עריכה רגשית, אינטואיטיבית ודינמית. אתה בתפקיד של שדרן-אימפרוביזציה, שמתקלט את מה שאתה מרגיש שמתאים, באותו רגע. זה יכול ליצור קרוסים גאוניים אבל גם עלול ליצור מוקשים (הבדלים בסאונד או פערים בווליום, שדורשים התערבות טכנאי בפיקוח, למשל).
2 שיטת התוכנית הסגורה, המובנית והמוקפדת. דובי לנץ ודני קרפל ב"הכל זורם" המיתולוגית בגלי צה"ל וגם טל השילוני ב"נעים בכביש" שמשודרת כיום ב-88 fm מייצגים אותה כולל הקרוסים המושלמים, פייד אאוט לתוך פייד אין, וכו'.
השיטה השלישית היא "שיטת השעון" (רדיו תל אביב 102FM, גלגל"צ, וירג'ין האנגלית) שבה מחולקת כל שעה ל"פלחים". בשיטת עריכת השעון מחלקים את השעה לשעון ומגדירים מראש את סדר השירים שינוגנו בכל שעה. בין 12 וחמישה ל-12 ועשרה: שיר עברי משנות השבעים. בין 12 ועשרה ל-12 ו-13 דקות: להיט אייטיז זר (וכך הלאה). בשיטה זו אין שום משמעות
לקרוסים. בשיטה זו פונים לטווח רחב של מאזינים שאוהבים סגנונות שונים. כאן כל אחד מקבל את מה שהוא אוהב.
בגלגלצ הצליחו למקסם את השיטה הזו ולהוכיח שהיא כנראה שיטת העריכה האהובה ביותר על הקהל הישראלי. שום דבר שקשור, איכשהו, למסורת העריכה המוזיקלית המופלאה של עורכים נוסח מנחם גרנית, רות כידן ויוסי כסיף (ברשת ג) ויואב קוטנר של שנות השבעים והשמונים, ב"מופע הרדיו והטרנזיסטור", "רוק פלוס" או "ציפורי לילה" שלו – שהיו בית-ספר לעריכה מוזיקלית מופתית.

מקצוענות ואלגנטיות נינוחה. מנחם גרנית

מקצוענות ואלגנטיות נינוחה. מנחם גרנית


יואב קוטנר. מ-ה-פ-כ-ה

לכל עורך מוזיקלי טוב יש שירים מועדפים (פייבוריטס) שהוא ישלב לעתים קרובות בתוכניותיו ואם הוא מספיק משכיל ורגיש, אז הוא ישדך אותם לקטעים שונים בכל פעם, בכדי ליצור קרוסים מעניינים. כל תוכנית היא סיפור מסויים. מצב-רוח. עריכה חייבת להתחשב בעונת השנה (קיץ או חורף), בשעת השידור (מוזיקה של "לילה", או מוזיקת-צהריים שהיא בדרך כלל אנרגטית יותר), תכנים מסויימים (שבע עד שמונה בבוקר, למשל, כשילדים נמצאים בדרך לבית הספר היא שעה  ביום שבו, לא עלינו, היה פיגוע או בראש סדר היום הציבורי עומד סיפור קשה, הטון אמור להיות מופנם ועגמומי יותר.

אבל "הנושא" שסביבו נבנית העריכה המוזיקלית יכול להיות גם תוכני ולא צלילי. לקראת פתיחת שנת הלימודים, ב-1 בספטמבר, לדוגמא – יש אפשרות ליצור רצף של שירים העוסקים בלימודים, בחזרה לבית הספר ובמעברים שונים בחיים.
נשאלת השאלה האם האזרח המאזין הרגיל בכלל מתעניין בסוגיה הזו שנקראת "קרוסים". לכך יש כמה תשובות. אם אתה נהג ישראלי ממוצע, שמדליק את הרדיו ברכב בשביל שיהיה לך משהו ברקע, אתה לא בהכרח אמור להגיע לתובנות כגון "הרגע-חוויתי-קרוס-קונספטואלי-מוזיקלי-מאין-כמותו". אבל אם אתה רוצה את המוזיקה עצמה לא כטפט שמפיג את השקט שבתוך המכונית, אלא כסוג של חוויה רגשית, העריכה המוזיקלית היא קריטית עבורך. אולי לא תוכל להניח את האצבע על זה, אבל תחושת הנעימות או ההתרגשות היא פונקציה ישירה של עריכה מוזיקלית מדוייקת.

צריך לזכור שהעריכה מוזיקלית, בבסיסה, אמורה לגרום לשעה הערוכה לשלב היטב בין שיר לשיר. בלי מעברים קיצוניים מדי, נפילות מתח או סדר בלתי הגיוני. בכך יבחין גם המאזין שלא ממש מרוכז בהקשרים בין השירים. גם אם הוא לא יבחין בכך באופן מודע זה יצרום לו באוזן, ומזה אמורה העריכה להימנע.

עורך שמשקיע, בורר, מחפש את הקרוס המושלם והבחירה המוזיקלית הנכונה עושה את זה, בראש ובראשונה בשביל עצמו ומתוך אהבה טהורה למוזיקה שאותה, כך הוא מקווה, יאהבו גם מאזיניו. התסכול לא אמור להיות פקטור, כיוון שאם אתה מתפשר על העריכה שלך, אתה מוריד מההנאה שלך מהתוכנית ואת זה ירגישו המאזינים

כדי לערוך תוכניות מוזיקה יש צורך בכמה נתונים בסיסיים.

ראשית, ידע נרחב והתמצאות בתחום – שהם בלתי אפשריים ללא אהבה עצומה לנושא. כדי להיות עורך מוזיקה צריך לחיות את זה. להתעדכן ללא הרף. לעקוב אחרי חידושים, שמות, סגנונות. להיות סטודנט נצחי בפקולטה האוניברסלית לצלילים. מקורות המידע הם רבים ומגוונים כיום: עיתונות (זרה, בעיקר. העיתונות הישראלית אינה מספקת בתחום המוזיקה), ספרות מקצועית, אתרי אינטרנט (בעיקר פורומים למוזיקה תורמים להתפתחות), קטלוגים של חברות תקליטים בארץ ובעולם וערוצי טלוויזיה  ("מצו", "ארטה", ערוצי אם.טי.וי השונים, וכו').

שנית, מוזיקליות
נולדים עם זה. אין מה לעשות. מוזיקליות, בהגדרתה הכללית והכוללנית, היא אהבת המוזיקה, היכולת להבחין בין עיקר לטפל, בין מלודי לדיסוננטי, בין חדשני ומיוחד לבין נדוש ומשעמם. חוש הביקורת חשוב ביותר, שכן הוא, לצד הנתונים האחרים, יקבע את ייחודה של עריכת המוזיקה.

ושלישית, יכולת לרתק , לסקרן ולעניין את המאזין. יכולתו של העורך לסבר את האוזן בצלילים חדשים ולא מוכרים, לעזור להתגבר על שמרנות טבעית הקיימת אצל המאזין הממוצע. מכאן נובע שהעורך צריך להיות פתוח מעצם טבעו לקבל דברים חדשים. (אבל לא לשכוח אף פעם שהוא משדר למאזינים שאינם נחשפים לכמויות מוזיקה כמוהו). עריכת תוכנית מוסיקה היא מארג עדין שמשלב, כמו תבשיל טוב, את כל המרכיבים הנחוצים, במינון הדרוש.

עשה ואל תעשה בעריכה מוזיקלית:

1. לא יהיו מעברים קיצוניים בין השירים.

2. צריך להישאר (כמעט) על אותו המקצב (הביט) או השפה (המוזיקלית).

3. רוצים לעשות שינוי קיצוני? ג'ינגל של התחנה, פרסומת או תשדיר חסות ישברו את  הרצף, ואפשר לעשות את השינוי אחריהם.

4. לא להצמיד שיר שמסתיים בחיתוך חד, לשיר שנכנס ב"פייד אין" הולך ומתגבר.

5. קטע קצבי שמעורר אותך ומעלה את האנדרנלין יכול לרדת מעט בווליום או במקצב, אבל לא להשתנות מקצה לקצה לבלדת פסנתר רוגעת וחרישית. נפילות מתח הן טראומה לאוזן.

6. נהוג לפתוח שעה מוזיקלית עם שיר מוכר, שיהיה קומוניקטיבי לכמה שיותר מאזינים. אחרי שכבשת את תשומת לבם וגרמת להם להישאר על התדר שלך, אתה יכול להתחיל לזוז קדימה ולצדדים.

7. שיר קשה או לא מוכר כלל רצוי להשמיע בין שני שירים מוכרים. הטריק ידוע כ"שיטת הסנדביץ'".

8. כמו בסרט או בספר – "כיווץ" ו"הרפיה" יוצרים את הדיאלוג הפנימי במהלך השעה. "מתח" ו"רגיעה".  כל שיר הוא סצינה בסרט שיצר העורך.  כל מקבץ שירים הוא סיקוונס קולנועי.

9. לזכור: עריכת תוכנית מוזיקה היא עבודת יצירה ויש להקפיד בה על הכללים הנכונים לכל עבודת יצירה אמנותית. מבחינה זו אין הבדל בין תוכנית של חצי שעה או סדרת תוכניות בת עשר שעות. חשוב להקפיד על בנייה נכונה: הרמוניה בין חלקי התוכנית.

10. עריכה מוזיקלית היא מקצוע, לא מתגמל במיוחד כלכלית, אבל מקצוע שמחייב אהבה גדולה. וכמו עם חומוס: עושים באהבה, או לא עושים בכלל.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • זהבית  On 12/11/2005 at 12:07

    להאזין למוסיקה שנערכה ממקום עמוק בלב היא חוויה עמוקה, סוחפת, כמו להתפרקד על מצע עננים או לצוף על הגב בים, כשהאוזניים מעט שקועות במים, השמש מסנוורת עיניים ורק רחשם המרגיע של הגלים (או המוסיקה) נשמע.
    לא פעם ולא פעמיים חלפה בראשי המחשבה "איך מצאת את הקישור המושלם"? (וכעת גיליתי שקישור נקרא קרוס בעגה המקצועית…). מבחינת "גזור ושמור" לכל העורכים באשר הם, מפרי עטו של העורך המוסיקלי הכי טוב ברדיו!

  • תמי  On 12/11/2005 at 15:50

    רשימת פתיחה מצויינת. כן יירבו.

  • אודי שרבני  On 12/11/2005 at 18:13

    עוד משהו,
    אני קורא לזה שיטת ה"ברודקאסט", במיוחד לגבי סעיף 3
    מעין דיבוב או דיבור; המופע של קיט-קט, נושאי המגבעת עשו את זה יפה בין השירים זבובים ופיקציה, די ג'יי שאדו ועוד. מעין טסקיט.
    ושתי שאלות,
    שני שירים בעל אותו ביט, אפילו ממש שאתה רואה שהזמר כתב את השיר על הביט של השיר שלפני רגע שמעת, לא חוטא בסימבוליקת יתר?
    ובהקשר לזה,
    מה אתה מעדיף? (אין פה חוקים לכן זאת שאלה של של העדפה) לשים שיר מקורי ואחריו את השיר עם הסימפול, או ההפך?
    או שאף פעם לא.

    http://www.notes.co.il/sharabani/10922.asp

  • בועז כהן  On 12/11/2005 at 18:46

    זה דווקא כן סוג של "חוק" (שאפשר להפר אותו בשמחה…):

    קודם הקטע שבו נכלל הסימפול (נגיד פרימיטיב רדיו גודס, שסימפלו את בי בי קינג – ואחר כך את המלך עצמו; או קודם אמינם ו"STAN" – ורק אחר-כך את דיידו ו"THANK YOU" שלה)

    אגב, דובי לנץ ודני קרפל הצליחו להפוך את "הכל זורם" לתוכנית מושכת אוזן, למרות שהם עברו ביודעין ובמכוון על כמה וכמה חוקי עריכה בסיסים.

    ככה ש, בסופו של דבר, יש גם משתנים כמו "טעם טוב" ו"אינטואיציה" שיכולים לספר סוג של סיפור יפה בניגוד לשיטת העריכה הקלאסית.

  • גיאחה  On 12/11/2005 at 20:57

    שתגיע לרשימות. ברוך הבא, וברוך הבא לקורא ה-RSS שלי (שם אתה שוכן לצד אהובים אחרים כמו דויד, נטע וכו')

  • אמיתי סנדי  On 12/11/2005 at 21:20

    הכללים שהבאת, כולל הדגש החזק על חשיבות הקרוס, הם הקלאסיקה. אני שמח שאתה מציין שאפשר להצליח גם כששוברים את כללי הבסיס.
    אין ספק שצריך לדעת את כללי הבסיס כדי לשבור אותם, אבל ברור שאפשר לעשות רדיו מעולה גם כששוברים את הכללים, הוא רק עלול להיות פחות נעים לאוזנם של חלק מהמאזינים.
    אגב, לא כל רדיו הוא רדיו שבו המוסיקה היא החשובה ביותר – רדיו דיבורים הוא לא כזה, מורדה רזיאל ועד שי ודרור.
    (ומי זוכר את מה יש)

  • אביבה  On 12/11/2005 at 21:23

    אהלן אהלן 🙂 וכייף לקרוא.

  • Gergiron  On 12/11/2005 at 21:56

    אחלה בועז.. לו רק אפשר היה להיפטר מהפרסומות, החיים היו מושלמים.

  • חנן כהן  On 12/12/2005 at 9:56

    פעם היו לי קסטות עם הקלטות של "הכל זורם". גרמת לי להתגעגע אליהן.

    לפעמים אני שומע שיר ברדיו ומייד מתנגן לי בראש הקטע הבא ב"הכל זורם" אבל הוא לא מגיע.

    אוּף איתך!

    .

  • תמי רייס  On 12/12/2005 at 16:54

    נראה לי שהשילוב הכי טוב
    זה לקרוא את הרשימה שלך בשעה שאתה משדר
    את התוכנית אחרי השקיעה

    חזרתי מטיול ארוך לא מזמן והדבר שהכי התגעגתי אליו
    זה לפני/ אחרי השקיעה
    אז עכשיו יש גם את הרשימות
    זה פיצוי מעולה על השנה כולה
    שלא שמעתי את התוכנית

  • ענת מ  On 12/12/2005 at 18:01

    צריך להכניס אותו לתוכנית הלימודים בתקשורת. הייתי מחייבת את הקדצניקים של גלי צה"ל ללמוד את זה בעל פה

  • נבט חיטה  On 12/12/2005 at 22:43

    כרגיל, מתענגת על התוכנית שלך.

  • בועז כהן  On 12/12/2005 at 22:46

    זו המטרה, בסופו של דבר. קצת נחת בערבו של יום מפרך.

  • אבינועם  On 12/13/2005 at 18:33

    נתחיל בזה שלמרות שאני סוחב עלי את המיתולוגיה של יואב קוטנר (שעות של טרנזיסטור באוזן..בילדות. 7-טיז) והעורכים המעולים דובי לנץ ודני קרפל (גא'ז) אתה לא נופל מהם, יא בועז_ .

    לדעתי עורך טוב צריך 3 תנאים הכרחיים אך לא מספיקים :

    1- טעם מוזיקאלי.
    2- מוזיקאליות.
    3- ידע עצום ( כרונולוגי, היסטורי, עובודות קטנות, והבנה).

    כל השאר, מה שכתבת, אתה יודע יותר טוב מאחרים..

  • אורן  On 12/14/2005 at 11:12

    רשימה מאוד מעניינת.
    למרות סלידה כמעט אינסטינקטיבית מהרעיון של החלפת עורך אנושי על ידי מכונה – אני לא משוכנע שזה לא יקרה ושהמכונה לא תוכל לבצע עריכה ברמה של עורך ממוצע (ובינינו – לא לכל העורכים יש מגע קסם ושאר רוח וכו').
    למחשב, למשל, יהיה קל יחסית למצוא הקשרים כמו זה שבין "לונדון קולינג" לבין, נניח, "ברוכים הבאים אל המכונה"

  • צביקה  On 12/14/2005 at 11:29

    רשימה נאה. אבל אני לא בטוח שאי אפשר ללמד מחשב לעשות קרוס.
    אם תשמור עם כל שיר במאגר תכונות מסוימות כמו נגמר בחתך כן או לא, קצב בביטים לדקה ומוטיבים מוזיקליים של כלי מסוים, אז הוא יוכל להרכיב קרוסים לא רעים.
    נכון שלפעמים הוא יפשל אבל זה יהיה ברמת הבאג, מה שאי אפשר לומר שלא קורה גם לבני אדם לפעמים.

  • בועז כהן  On 12/14/2005 at 12:03

    בינתיים, למרות הנסיונות האמיצים, לא הצליחו ליצור תוכנה שתכתוב שירה ברמה של דויד אבידן (למרות שמישהו חשב שהוא דווקא הצליח…), ואף מחשב לא כתב אפילו פיסקה ברמה של ריימונד קארבר או צ'רלס בוקובסקי, ואף מחשב שבעולם לא הגיע לרמת הריגוש שתוכנית רדיו אחת של יואב קוטנר מסוגלת לעשות

    (בקרוב, אגב, מאמר שלם על יואב קוטנר כעורך מוזיקלי שעיצב דור שלם בדמותו)

  • יוסי לוי  On 12/14/2005 at 12:04

    תגיד, אולי יש לך את המייל של רוני ידידיה? הוא בהחלט יכול ללמוד משהו מהרשימה הזאת.

  • זו ש  On 12/14/2005 at 22:13

    נדבקת בחיידק, אה?

    לה לה לה אפצ'י
    🙂

  • גיא  On 12/15/2005 at 0:14

    לדעתי רוני ידידה הוא עורך טוב, לרוב הוא לא קולע לטעם שלי במוזיקה,אבל הוא לא רע בכלל
    ובהחלט אפשר לשמוע אצלו כמה יציאות חזקות
    שלא תשמע במקום אחר,קצת הזוי אבל טוב.
    אבל ללא ספק בועז כהן אתה עושה עבודה נפלאה,אתה וכל הצוות של 88 ,אולי קצת טיפשי אבל מתעקש לשמוע את המוזיקה דרך רדיו ישן מתחילת שנות השיבעים שמפיק צלילים כלכך אותנטיים במיוחד בערב,בנוסף שלקחתי אותו מהבית של סבתא שלי לפני כמה שנים הוא קלט רק 88 והוא עדיין קולט רק 88 הדיאלר לא עובד אז מבחינתי זה סימן ולגמרי חוויה ,
    לגבי העניין עם המחשב,הוציו לא מזמן תוכנה שנקראת פנדורה שעושה משהו דומה עדיין רחוק אבל,מבוססת על טעם ומוזיקליות,מאוד מעניין.
    תעשו חיים

  • גיא עזריאל  On 12/17/2005 at 19:54

    בהחלט עשית לי חשק לערוך מוסיקה שוב, דבר שלא עשיתי כבר שנים. כל כך חסרה ברדיו עריכה זורמת, מרתקת, מוסיקלית ורעיונית שלא מחוייבת למסגרת מובנית, שמענגת את הראש ואת הרגליים. נסו לחבר את מקסמיליאן האקר ואביתר בנאי או את sad lisa ל walking in memphis….

    האושר מובטח….

  • dan  On 12/18/2005 at 20:42

    עושה לי חשק לערוך איזה שעה מוסיקלית משל עצמי…

  • דורשה LEM  On 05/05/2006 at 22:38

    קראתי בשקיקה את המאמר. מה שכן, עורך מוזיקלי מוכשר (כמו כל אומן) ידע לשבור את החוקים האלה וליצור משהו קצת יותר מעניין.
    אני נהנה בעיקר מקרוסים שמשלבים בין סגנונות ו"שפה" מוזיקלית.
    ( הזכרת את דובי לנץ המלך ואת קרפל וגם את האליל שלי קוטנר אבל תנסה להקשיב לדנה בלום, היא משדרת מוזיקה ישראלית ברדיו ת"א וזה בדיוק מה שהיא עושה. יאפים עם ג'יפים האלטרנטיבים יתחברו בהרמוניה מוחלטת עם מאיר אריאל הקיבוצניק ועמיר לב עם שרון קנטור. לפעמים היא מצליחה ממש לרגש אותי. זה נקרא ללכת רחוק עם קרוס).

    נ.ב. אה וקוואמי. הוא הולך על הקצה באמת, לא?

  • הילה גלעדי  On 05/12/2007 at 14:44

    בועז, יקירי, כל מילה בסלע! 🙂
    הכל נכון מאד, כתוב יפה ואני מסכימה עם הגישה שלך.

    מאמר יוצא מן הכלל.

  • בועז כהן  On 05/12/2007 at 16:15

    רק טוב.

  • רונה  On 01/06/2008 at 14:45

    כיף להאזין למוזיקה שערוכה כמו שצריך. אני אולי היוצא(ת) מן הכלל אבל היום אני מעדיפה לשמוע ברצף שירים שאני לא מכירה כלל, ובלבד שיהיו טובים באמת (מלודיים ולא יותר מדי ביזאריים, ארוכים, או מעיקים), העיקר שהמצברוח לא ישתנה באופן דרמטי. שמת כאן את האצבע על כמה מתחלואי הרדיו הרציניים ביותר – מפלייליסט (דוחה) ועד חיתוכים גסים. למדתי הרבה. תודה.

  • אייל  On 04/25/2008 at 2:42

    מיוחד, נעים, "זורק" למקומות אחרים של מחשבה, דמיון ורגש. יישר כוח!

  • אדון החצר  On 07/03/2008 at 16:11

    אני חושב שמי שאין לו את זה בדם לא יכול בחיים להיות עורך מוזיקלי טוב ברדיו. מי שלא מכור למוזיקה כמו קוטנר או ג'ון פיל או איל פרידמן ויש לו את הטעם והיכולת לעשות את זה, חבל על הזמן שלו. זה כמו היכולת לצייר. או שאתה צייר, או שאתה לא

  • עומר.  On 08/20/2008 at 12:40

    מרתק. בתובנות על מוזיקה תמיד היה לך את זה.
    אבל רגע, למה כולם מברכים אותך שהגעת לרשימות?
    אתה לא נמצא פה מהיום.

  • שי טוחנר  On 08/21/2008 at 19:02

    שקראתי אי פעם לגבי עריכה מוזיקלית, אם לא הטוב שבהם.

    אכן, מעבר לעריכה ממוחשבת יוריד את כל האנושיות של הרדיו , עורכיו ומגישיו , ובסיכומו של דבר זה ירחיק הרבה מאזינים שמאוד אוהבים את הפן הזה של העריכה וההגשה.

    שי

  • שרון הר פז  On 08/22/2008 at 8:41

    בועז, תודה על הכתבה המעניינת והמלמדת – כל כך נכון מה שכתבת! יחד עם זאת, עם כל הכבוד לגברים שהזכרת, הרשה לי לעמוד על משמר הנשים ולהזכיר את אורלי יניב ושמירה אימבר חביבותי, שהאזנה לתוכניותיהן היתה חויה שהייתי מעיזה לכנותה אפילו "רוחנית". כיום, אפשר לשמוע שוב את אורלי יניב בגלגל"צ בימי שני בין 22-24. מעבר לעריכה המוזיקלית – היה גם התוכן והיתה המשמעות – החסרים היום בהגשה ואשר שימשו לי השראה בכתיבת ספרַי ובעיקר "סגול", העוסק בקריינית רדיו ומאזינה.
    אזכיר גם את המנוחות לאה עוז ומיכל ניב, שגם הן לא קטלו קנים. הן לא שידרו סתם שירים, אלא היו אמניות והביאו לאוזן את ה"מְעֵבֵר", את האיכות.
    באיזשהו מקום, התפספס לנו משהו בחינוך של ילדינו והערכים התמסמסו, גם האיכות. מה שלא מוכֵר הרבה – לא שוה, היות וחיינו הפכו להיות מבוססים על הכסף-כסף-כסף. אין משמיעים יותר איכות, גם אם זה אמן יוצא דופן ואיכותי כמו הדרה לוין ארדי, שאין לי מושג למה מתעלמים ממנה ובמקומה משמיעים חומרים שעדיף היה לולא באו לעולם. ענין של טעם וריח? אולי.
    מי שמאזינים לרדיו, הם בעיקר הדור הותיק יותר ובמכונית. הדור הצעיר מעדיף את הדיסקים שלו. נהגתי להאזין לגלגל"צ ולוירג'ין (יש ברשת), אבל נמאס לי לשמוע את אותו דבר כל הזמן. היתרון של הרדיו, מבחינתי, זה בהפתעה – שאין לדעת מה ישמיעו לנו. את השירים המוכרים והחביבים עלי אני יכולה לשמוע מתוך המבחר הגדול שיש ברשותי (ושאינו צרוב!).
    הולך ופוחת הדור. אני מתגעגעת לתוכניות ש"לקחו את הזמן שלהן", שאפשר היה לשמוע בהן סיפורים קטנים על השיר המושמע או סיפורים בכלל, כמו "עוד לא שבת" של שלמה ארצי. רדיו זה מעבר להשמעת שיר זה או אחר, גם אם הקרוסים מדהימים, כי לא הקרוסים עושים את התוכנית (גם אם ידיד נפשי היקר אביב רוס יחלוק עלי בזאת), אלא הרוח שהקריין/נית משרים עליה. אני קוראת לזה "הקסם". למבחר מצומצם של תוכניות יש את זה וגם אלה הולכות ופוחתות או מתאימות את עצמן לרוח הזמן – כלומר, מורידות את הרמה. לא חבל?
    מקוה לטוב.

  • חצב  On 08/26/2008 at 22:26

    שהוציאה את המלים ממקלדתי.
    שמירה אימבר, אורלי יניב, פנינה בת צבי, אורלי מורג… את לאה עוז ומיכל ניב לא כל כך הכרתי, הייתי תקופה ארוכה בחו"ל.

    ובנוסף למה ששרון הר פז אני אוהבת לגלות דברים חדשים שבתחנות הפלייליסט לא מגלים לי. אני רוצה להכיר מוסיקה חדשה להתחיל לאהוב אותה, או לא, ובכל מקרה להיות מודעת למה שקורה בעולם של המוסיקה. לצערי אני לא מתעסקת במוסיקה אבל מאוד אוהבת והחשיפה שלי היא אך ורק דרך תוכניות הרדיו, כיום זו אך ורק 88 שלטעמי היא תחנה מרתקת, מגוונת, מעניינת ומחדשת.

    לפעמים אני שואלת את עצמי מדוע טל השילוני לא מזמינה את אחד/אחת המאזינים הקבועים ל"נעים בכביש מארחת" בשמחה הייתי מתארחת אצלה ואני לא אתפלא עם עוד חובבי מוסיקה ישמחו לחלוק את אהבתם למוסיקה עם המאזינים הקבועים של התחנה.

    אז בועז: העבר את הכפפה לטל השילוני: נעים בכביש מארחת פלוני אלמוני חובב מוסיקה מירוחם.

  • בועז  On 08/27/2008 at 2:18

    נעים בכביש מארחת אמנים, מוזיקאים, סופרים, רקדנים, צלמים.

    זו התכנית.

  • שמר גאון  On 11/17/2008 at 13:22

    היי בועז .

    כתבה מעניינת וסוחפת , מצאתי בה הרבה תשובות לשאלות שהסתובבו לי בראש..

    מסכימה ואף יותר מכך לעניין החומוס
    באהבה

  • יוס ואחיו  On 11/29/2008 at 23:14

    ואני עדיין מחזיק פלייליסטים שרשמתי מגלי צהל משנת 1986. המוזיקה אז היתה כ"כ טובה, שידעתי אפילו אז שזה ראוי לתיעוד.

    אגב עורכים – חשוב להזכיר את יוסי כסיף המופלא מרשת גימל ההיא; את הבחור הצעיר שערך את התוכנית של גדי טאוב בגימל לפני עשור וחצי; את נועה גראס מגל"צ, הכישרון הגדול האחרון שהיה שם, ואת שרון מולדאבי, שערך את הפסקת עשר של מיכל ניב (לא זכרתן את זה, בנות) והיה משמיע לעיתים דברים שיצאו ב-100 עותקים בלבד (כמו סנייק פינגרז).

    כיום בועז, אתה התקוה היחידה שנותרה, אביר הג'די האחרון ששרד. הסית' שולטים בכל השאר.

  • מתי ג'י  On 01/07/2011 at 14:39

    מה שכתבת זה נכון ב 100 אחוז, אך הסיבה שברוב תחנות הרדיו בישראל לא יאמצו את הרעיון, זה כי העם אוכל כמעם כל מה שנותנים לו.
    סופיסטיקיישן זה לא בדיוק הקאפ אוף טי של 95 אחוז ממאזיני הרדיו בישראל.

    אישית, חוץ מהאזנה לתכנית שלך, אני מעדיף להאזין לתקליטים בבית או לתחנות זרות באינטרנט.

  • בועז כהן  On 01/07/2011 at 17:18

    לא צריך להיסחף. יש תכניות רדיו מצויינות, עדיין, ולא רק אצלנו, ב-88FM.
    גם הקצה בגלגלצ
    http://www.kzradio.net/
    וגם התכנית הנהדרת של יואב קוטנר בגלי צה"ל בתשע
    http://kutner.haoneg.com/2010/12/29/post1241/

  • דילן תומס  On 04/26/2011 at 12:51

    או שהמכונה נופלת על האיש שעומד לידה

    "איש ליד מכונה , מאת סטף ורטהיימר"

  • גד הקר  On 04/26/2011 at 14:51

    תודה בועז,למדתי דברים חדשים מהפוסט. נקודה שלא עלתה – הסברים על מילות השיר.

    מבחינתי מוסיף המון כשאתה מסביר על השיר. לפעמים זה שיר שחדש לי (NATIONAL EXPRESS של ה – DIVINE COMEDY) ולפעמים שיר מוכר מאוד שאף פעם לא התרכזתי מספיק במילים שלו (SAILING TO PHILADELPHIA ו – BOOM LIKE THAT של MARK KNOPFLER, שניהם על נושאים חריגים ביותר למוזיקה פופולרית).

    כשאני מגיע למשרד אני ישר בודק את מילות השיר המדויקות ונהנה מחדש.

  • הילה  On 08/27/2012 at 15:33

    חיפשתי את הפוסט הראשון שכתבת כאן. הגעתי אליו? אם כן, זה פוסט מושלם להתחלה של בלוג נהדר.

    כשהייתי קטנה רציתי להיות "עורכת ברדיו". רציתי להשפיע על מצב רוח של אנשים דרך המוזיקה שאני אשמיע, לשמח אותם, להרגיע אותם, לנחם אותם לפעמים. עורך מוזיקאלי זה מקצוע עם שליחות, זה מה שזה, כמו אלוהים קטן.

    אין כמו רדיו. אין כמו מימד ההפתעה. אין כמו התחושה הזו כששיר אחד עושה לך את היום. ותמיד, תמיד השיר הראשון שאני שומעת בבוקר, חוזר אליי אחרי המקלחת בערב.

    אני אחדד – אין כמו רדיו טוב. מאז שהכרתי את 88, אין לי דרך חזרה. אין רדיו אחר שאני מסוגלת לשמוע. האצבע לא קלה על המערכת. זה לא היה פשוט בהתחלה, להיחשף לשירים לא מוכרים, להקשיב לרדיו ולא רק לשיר איתו, אבל כשלמדתי לעשות את זה, להשקיט את הרעש בראש, ולהקשיב, לא היתה נשכרת ממני. שדרן עורך זה מאוד מיוחד בעיני.

    אין ספק שעריכה טובה היא מה שגורמת לגוף לצאת מעצמו מתוך התרגשות, אין כמו התחושה הזו שנוצרת כשיש רצף שירים אלוהי ואפילו כבר הנשימה נעצרת, ולא ברור אף פעם איך מכילים את כל הטוב הזה.

    עם התוכנית שלך אגב אני מתעוררת, מתקלחת, נוסעת לעבודה, עם התוכנית שלך אני שותה קפה ראשון, מתחילה את היום. מאוד חשובה התוכנית שלך. ואתה יודע שאני חושבת שאתה עושה מלאכתך בכשרון רב.

  • פיני שפטר  On 02/13/2013 at 15:17

    לכל כלל יש יוצא מן הכלל, זה ההבדל בין מחשב לעורך אנושי, שיכול לצאת מידי פעם מהמסגרת שהוא בעצמו קבע. מינון נכון של "הפתעות" שכאלו (לא יותר מידי ולא ברצף) הוא שקול לכמות המלח, לימון, ואופן הבישול של החומוס….

  • ורד נבון  On 02/13/2013 at 22:19

    פוסט מרתק. לא ידעתי שהבלוג הזה (והוורדפרס בכלל) קיים כבר יותר מ-7 שנים… ברור שמחשב לא יכול להיות אנושי, ועריכה מוזיקלית היא אמנות, אין אמנות בלי רגש. עוד שאלות שהתעוררו אצלי: אם יש הבדל בהגשת תוכנית מוקלטת מראש לתוכנית שמשודרת בשידור חי, מבחינת הקשר עם המאזינים. ועד כמה העריכה מושפעת גם מהחיים האישיים של העורך. מניחה שיש כאלו שעושים את ההפרדה ויש כאלו שפחות, כלומר יאפשרו לעצמם להיות מושפעים ממצב הרוח האישי שלהם באותו רגע בבחירת השירים. מצב רוח אישי – עוד מושג שהמחשב לא מכיר.

  • אייל  On 02/14/2013 at 20:51

    פוסט נפלא.
    אני קורא אותו ומנסה להיכנס לראש שלך בזמן ההאזנה לתוכנית שלך.
    אולי פספסתי, אבל אחד הדברים שאני רואה בעריכת מוסיקה, זה הרצון להעביר סיפור.

  • מירב, ירושלים  On 02/16/2013 at 20:17

    מרתק ונהדר.

    כמעריצת רדיו אדוקה וחובבת פרטים אני אוהבת ברדיו בעיקר את המעברים המילוליים, ההסברים, ובמיוחד כששדרן מספר לי לא רק מי שמעתי אלא גם מי כתב (כבוד לרשת ג' ששומרת על זה באדיקות) ואפילו הקשר של זמן ואלבום.

    אין ספק בכלל שניתן להבחין בין עריכה אמיתית לרצף חסר קישורים והסברים, שמייתר את כל חוויית הרדיו ומחזיר אותה לשאפל אצלי בפלאפון.

  • Sigarette  On 02/23/2013 at 16:38

    תודה.

    אולי זה הזמן להודות לך על תכנית ששמעתי לפני שנה או שנתיים, די מאוחר בלילה. נהגתי הביתה אחרי שחיכיתי במשך כמה שעות לאהוב שלא הגיע.

    התכנית היתה קסומה ולהאזין לה היה כמו להקשיב לחבר שמדבר אליי. באמצע היה השיר הזה Bluebird of Happiness
    .
    :

  • שלמה  On 02/24/2013 at 7:37

    אהבתי. בימי נעורי תיקלטתי (עם קסטות!!!!), והפטנט שלי היה לעולם לא להחליט מה יהיה השיר הבא, אלא להניח לו לצוץ בדעתי כאילו מעצמו תוך כדי ההקשבה לשיר הנוכחי. זו קצת הליכה על הגבול, כי הרעיון לשיר הבא לפעמים מגיע בעשר-עשרים שניות האחרונות של השיר המתנגן. תחשוב מה המשמעות כשעובדים עם קסטות… לא תמיד הצלחתי לזרום ככה – לחץ, עייפות, אי-נוחות באירוע וכד' – אבל כשכן, זו היתה זרימה נינוחה והרמונית של שיר לתוך שיר עם קרוסים שכאילו תוכננו במבט לאחור מתוך מכונת זמן.

    • ניר  On 03/09/2013 at 11:14

      נכון. מי שחושב שמכונה יכולה להחליף אדם עם שאר-רוח' טועה. המאזין חש וקולט את הוויברציות של עורכים ומגישים כמוך

      בהקשר זה אציין שהרדיו הפך בלתי נסבל עבורי ועבור רבים כמוני. עוד פעם אני שומע את ליבנת פורן המעצבנת עם גבי גזית הזחוח נשמעים כאילו הם באו לעבוד על העולם אני שובר את הרדיו.

      איזה שיאים של טמטום וציניות אתה מוכן לספוג שניה אחרי שנתת את קולך בשעה האינטימית שלך? מאיגרא רמה לבירא עמיקתא.

      אני מעריך שתיכף יהיה רדיו אינטרנטי בכל אוטו וקץ לרדיו כפי שהכרנו. בינתיים מישהו יכול להמליץ לי על תחנה אינטרנטית
      ספציפית בלי פרסומות ועם שירים יפים? אני אוהב רכטר כספי גרוניך כל מה שמריח כמוסיקה טובה מהשבעים' לטיני. רוק מתקדם. כל מה שיפה.

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: