הבדידות והיופי של כריס בל

קראו לו כריסטופר בראנפורד בל והוא מת בגיל 27. כמו רוברט ג'ונסון. כמו ג'ים מוריסון, ג'ניס ג'ופלין, ג'ימי הנדריקס, מייק ברנט או בריאן ג'ונס מרולינג סטונס. למי שהכיר את להקת ביג סטאר הנפלאה, השם כריס בל אמר משהו. אבל רוב העולם לא ידע ולא שמע. התקליט היחיד שלו  I Am the Cosmos  יצא אחרי מותו. כמו אמנים אחרים שנעשה איתם חסד רק אחרי לכתם (ניק דרייק, פרנץ קפקא, וינסנט ואן גוך) גם כריס בל מקבל הערכה ואהבה יותר ויותר שנים רבות אחרי לכתו.

לפני 40 שנה בדיוק יצא אלבום הבכורה של ביג סטאר. כריס בל חלק את מלאכת הכתיבה והביצוע עם אלכס צ'ילטון. שניהם היו הלנון ומקרטני של הרוק האמריקאי האלטרנטיבי. כתבו יחד, שרו יחד, יצרו הרמוניות קוליות. אחת ההגדרות למה שהם עשו שם היתה "פאואר פופ". השפעות: ביטלס, קינקס, "המי" – מצד הפולשים הבריטים. בירדז וביץ' בויז מתוך האמריקנה. התקליט ההוא, שיצא ב-1972, הוא עד היום אחד התקליטים שאני הכי אוהב. יש בו את כל מה שאדם עם שתי אזניים ולב גדול יכול לבקש. אהבה, רכות, אנרגיה שגורמת לנפש להמריא.

אבל ב-1974 בל עזב את הלהקה. הוא היה מבולבל. מאוכזב מחוסר ההצלחה המסחרית. בן 23 בלבד. הוא כתב שירים והלחין אותם ושר, לפעמים גם הקליט, לא היתה תכנית מסודרת, אבל נאגדו שירים טובים, חלקם מעולים.

מלנכוליה ויופי. קסם ועצבות. אובדניות ופיוט. פסיכדליה, פופ, בלוז, רוק גיטרות. איך אפשר לתאר את התקליט היחיד של כריס בל?  אני בחרתי להשתמש במילים של המשורר הצ'כי (שכתב בגרמנית) ריינר מריה רילקה:

"להיות בודד הוא כמו הגשם

הוא מטפס לכיוון הערב ממישורי הים

וממרחבים שטוחים ורחוקים הוא מטפס לשמיים, מקום מושבו מכבר

ורק בעזבו את השמיים הוא נוחת על העיר…

…הוא הזמן בו הבדידות זורמת עם הנהר"

 מתוך "כל הערים השלוות שלכם". (תרגום: איתן מילר)

 

שניים מהשירים של כריס בל חודשו בידי ההרכב/פרוייקט THIS MORTAL COIL, כשהמפורסם שבהם הוא כמובן "You and your sister"

אבל אני, ביני לבין כריס בל, עומד שיר אחד שמהפנט אותי מחדש בכל האזנה, לוכד ומכמיר-לב. Speed Of Sound הוא נקרא, צד ראשון, שיר שלישי. אם הייתי צריך לבחור את עשרת השירים הכי יפים של יוצר כלשהו בשנות השבעים, היה לשיר הזה מקום בעשיריה שלי, לצד טום וויטס, ג'ון קייל וג'ון לנון. עד כדי כך אני אוהב אותו. שיר שברון הלב המופלא.

האכזבה המרה. העצב הטוטאלי. "אני זוכר את הפעם הראשונה שאמרת שאת אוהבת / חיכיתי כל סוף השבוע / אבל מעולם לא התקשרת", הוא שר.

"ובזמן שאהבתי אלייך גדלה / אהבתך שלך נגמרה".

ב-27 בדצמבר 1978 קצת אחרי חצות, חזר כריס בל מהמסעדה של אבא שלו בממפיס. בדרכו הביתה איבד שליטה על ההגה במכונית הטריומף הקטנה, סטה מן הכביש, התנגש בצד הדרך ונהרג מיד.

הלוויתו התקיימה ביום שלמחרת, ה-28 בדצמבר, יום הולדתו של אלכס צ'ילטון, חברו ללהקת האם, ביג סטאר (שגם משתתף בכמה קטעים באלבום היחיד של כריס בל).

הנסיך: יצירתו, חייו ומותו של בוריס ויאן

 

פאריז. 1946. הגדה השמאלית. סן ז'רמן דה פרה, אחרי המלחמה. הסמטאות הצרות היורדות אל נהר הסיין. בריבוע שיוצרים הרחובות סן בנואה, ז'אקוב, סן ז'רמן ודופין צעירים צרפתים ותיירים מזדמנים חוגגים את האביב החדש. את המיניות הסוערת והחושניות הבוערת, במרתף המועדון האגדי "לה טאבו" עושים סקס, ג'אז וסמים קלים. המשולש שבין קפה פלור, קפה דה מאגו ומסעדת ליפ היה מרכז העניינים, לב לבה של פאריז החדשה – מועדוני ג'אז, בארים אפלוליים אפופי עשן סיגריות וריח אלכוהול וקברטים עם מופעי זימה. מובילי הדרך היו ז'אן פול סארטר, סימון דה בובואר, ז'אק פרבר, מרסל קרנה. אחרי שנות הכיבוש הגרמני, דור שלם חיפש פורקן וסיפוק, אינטלקטואלי ומיני. קבוצה גדולה של אמנים ויוצרים ניסו לחדש את ימי הקסם של פאריז שלפני המלחמה, כשקפה דה מאגו היה חביב על ג'יימס ג'ויס ועל אנדרה ברטון וחבריו הסוריאליסטים.  כך שבין 1945 ל-1960 בעצם שום עיר בעולם לא יקדה מתשוקה ומיצירתיות כמו פאריז שאחרי המלחמה. בברלין, ברומא, בלונדון ובוינה ליקקו את פצעי המלחמה.

אם המוזה של התקופה היתה ז'ולייט גרקו, בתה של לוחמת מחתרת צרפתיה שנשלחה למחנות וניצלה בנס, הנסיך של התקופה היה בוריס ויאן.  גרו היתה נערה יפה וביישנית שהופיעה בסן ז'רמן והפכה לסמל. ויאן היה שם ולא במקרה היה למיתוס ולמי שמותו בגיל צעיר (39) הותיר אחריו חלל גדול.

ויאן היה גאון, בעל מוח יצירתי ופרוע וגוף חלש וחולני, והוא הקדים את זמנו ב-40 שנה. ויאן היה שלוח-רסן, מקורי ומשוגע יותר מסארטר, ויותר מואר, עליז ומגוון מאלבר קאמי. שניהם, סארטר (ב-1964)  וקאמי (ב-1957) זכו בפרס נובל לספרות – ובצדק (סארטר אמנם סירב לקבל את הפרס, אך עדיין זכה בהכרת האקדמיה המלכותית השבדית). ויאן, שהיה חריג ויוצא דופן, מת במפתיע, צעיר ולפני שהעולם הכיר בגאוניותו. ויאן היה איש של יצירה מגוונת. הוא ניגן חצוצרה ועסק במוזיקה, אבל גם בקולנוע, והוא כתב שירה פרובוקטיבית וסיפורת מקורית, מבריקה, קיצונית. מלאת דמיון. לעברית תורגמו ארבעה מספריו. "עוד אירק על קבריכן" (1946), "צל הימים" (1947),  "העשב האדום" (1950) ו"חרש הלבבות" (1953). הוא היה רזה, לבן וחיוור במיוחד. ויאן היה חולה לב מלידה. קראו לו הנסיך גם בשל מראהו השדוף והחליפות האלגנטיות שלבש. והוא ניגן בחצוצרה.

היתה לו ילדות קסומה, לבוריס, עם שלושת אחיו ואחותו הקטנה, בוילה מפוארת בעיירה ויל ד'אוברי, ליד פאריז. בני הזוג ויאן היו טיפוסים אמנותיים, שעודדו מאוד את היצירתיות של הילדים. בתחילת שנות השלושים נקלעה משפחת ויאן למשבר כלכלי. המשפחה ירדה מנכסיה ונאלצה להשכיר את הבית הגדול למשפחה יהודית בשם מנוחין, ולעבור לגור בבית הקטן והפשוט של שומר הגן.  אחד מבני משפחת מנוחין, ילד הפלא יהודי, היה חברו הטוב ביותר של בוריס הקטן והם היו משחקים יחד בגן. מוזיקלית, בגיל 18 יהודי מנוחין יצא לעשות קריירה בתחום הקלאסי ובוריס ויאן בחר בג'אז.

בגיל 20, בשנת 1940, הנהיג ויאן תנועת מחאה לא מיליטנטית בזמן הכיבוש הנאצי, תנועת זאזו. חבורה של צעירים שהתלבשו באופן מוחצן וצבעוני במיוחד, גידלו שיער ארוך והאזינו לג'אז. הנאצים גייסו במכוון חלק גדול מהם "כדי לקחת חלק במאמץ המלחמתי הגרמני", אבל בוריס ויאן היה חולה לב ולכן נשאר בפאריז, בזמן שאחיו וחבריו נשלחו אל מחוץ לגבולות צרפת וחזרו מהגלות רק בתום המלחמה.

ויאן ניגן, למרות שרופאיו הזהירו אותו שהמאמץ שדורשת הנגינה בחצוצרה יכול לעלות לו בחייו. והוא כתב. למרות שאיש לא הבין אותו. ויאן כתב (ב"צל הימים") על דברים פנטסטיים, משוחררים מהיגיון ומחוקי הטבע. הוא בנה עולמות שבהם צלופחים מגיעים דרך הברזים לטעום ממשחות השיניים, על מחשבות שאפשר לראות אותן (בצבע כחול), על עצים הצומחים מיד פורחים ומניבים פרי בן-רגע, כמו בסרט אנימציה מואץ, על נעליים שניתן להשקות את הסוליות שלהן כדי שהעור יצמח. אצל ויאן, כשהאהבה באויר, האויר חם והאצבע נצרבת ואת המצית טוענים ברסיסי שמש.

ויאן תיעב את השגרה ואת השמרנות, את הדפוסים הקבועים ואת הריאליזם הנוקב. אשתו, מישל ויאן, שכבה עם גיבור הגדה השמאלית, ז'אן פול סארטר. כשבוריס גילה זאת הוא הגיב על כך בדמות שברא בספרו "צל הימים", דמות בשם ז'אן סול פארטר, שיש לו לב בצורת מרובע והוא כפייתי ושגרתי ולא זורם, צבעוני וטהור כמו הדמויות האחרות – כלואה, הגיבורה הנאהבת, שפרח צומח בריאותיה ומאיים להביא עליה את סופה, קולן החולה והמאוהב, שמצמיח בעזרת חום בטנו רובים מהקרקע היבשה – ולא פרחים. אצל ויאן הקסם והאובדן שלובים זה בזה. הוא, שחי כל שנותיו בצל המוות, ניגן, כתב ויצר וחי בעוצמה גדולה ולוהטת – כשהוא מודע לזמן המוגבל. הקצר והולך.

ויאן היה חריג גם בקרב היוצרים והכותבים של זמנו. ספריו הראשונים לא זכו להצלחה, ואז הוא יזם מהלך פרובוקטיבי שעורר שערוריה גדולה. תחת שם העט "ורנון סאליבן" פירסם ויאן רומן מתח טראשי ואפל, "עוד אירק על קבריכן", כשהוא חותם על המהדורה הצרפתית כ"מתרגם". הספר מגולל את נקמתו של הכושי לי אנדרסון, שצעירים לבנים רוצחים את אחיו הצעיר והוא יוצא למסע נקם. הספר היה גדוש אלימות וסקס נועז, ופרקליט המדינה הגיש תביעה נגד המו"ל הצרפתי ונגד "המתרגם" בוריס ויאן. השופט לא קיבל את עמדת המדינה, שמדובר ביצירת תועיבה המשחיתה את הנוער, הספר נמכר במאות אלפי עותקים ולמרות גל של מחאות מזועזעות מצד הבורגנים הפך למחזה ולסרט.

ויאן נהנה מהכסף שהביאו המכירות, אבל כסופר הוא לא זכה לכבוד הראוי לו. הוא הירבה לנגן במועדון "לה טאבו" וגם ב"לה קלאב סן ז'רמן", הביא את דיוק אלינגטון לנגן איתו והופיע יחד עם ז'ולייט גרקו, כשהוא מארגן פסטיבלי ג'אז ראשונים בצרפת שאחרי המלחמה.

היתה לו נשמה ענקית ודמיון גאוני. הוא שלט בתחומים שונים ומגוונים – פסיכואנליזה, סוריאליזם, פילוסופיה, מוזיקה, מדע – והצליח לנתב אותם לרומאנים שלו.  אחד מהם, "העשב האדום", הוא ספר מהפנט במיוחד מפני שהוא מתאר מסע במכונת זמן בנבכי האני, שילוב של ספר מדע-בדיוני ופסיכונליזה אוטוביוגרפית.

"הרוח, חמימה ומנומנמת, הטיחה שוב ושוב חופן עלים בחלון. וולף התבונן מוקסם בפינת אור היום הקטנה, שרתיעת הענף היתה חושפת מדי פעם. לפתע, ללא סיבה, התנער, השעין ידיו על שולי המכתבה, וקם. אגב הליכה החריק אריק חרקני ברצפת העץ, ועל כן סגר את הדלת בשקט. הוא ירד במדרגות, יצא החוצה ורליו עלו בשביל המרוצף לבנים והמוקף סירפדים מחורצים, שהוליך בתוך העשב האדום המצוי, אל המתחם. כמאה פסיכות הלאה ממנו הזדקר גוף הפלדה האפור של המכונה"

 (מתוך "העשב האדום", יצא בעברית ב-1981, בתרגומו של אביטל ענבר בהוצאת ספרית פועלים)

 

אם על "העשב האדום" היה שרוי דוק מלנכולי רווי קסם, הספר הבא כבר היה ממש משונה – יצירה אכזרית, מוזרה ומצחיקה עד דמעות. הספר "חרש הלבבות", שיצא לאור ב-1953 היה טבול גם הוא באותה רוח פנטזיה פרועה – אבל הרבה יותר קיצוני. הספר נפתח עם  ז'אקמור, המגיע לכפר נידח ושכוח, ובו הוא פוגש את אנג'ל שעורג לאשתו ומשתוקק לבוא עליה, אך היא, קלמנטין, "יותר מדי אמא", ואמהותה המסורה עד טירוף משתלטת על הוויתה,  והיא מתרחקת ממנו אל מחוזות ההזיה, כל כולה עם השלישיה שהיא יולדת ומגדלת, הזקן תהילות השט בסירה על הנהר וכל התושבים הופכים אותו לשעיר לעזאזל, הילדים שמשחקים במשחקים מוזרים, הקיץ הגשום הנצחי והתחושה המצמיתה שהעולם כולו יצא מדעתו.

(יצא בעברית בהוצאת "ספרית פועלים" בתרגומו של אביטל ענבר בשנת 1979)

בוריס ויאן הוזמן להקרנת הבכורה של הסרט שנעשה לפי ספרו "עוד אירק על קבריכן" ב-23 ביוני 1959. את הסרט ביים מישל גאסט. ויאן הגיע עם חברים, האורות כבו, הסרט החל. כשעלו הכותרות והאורות באולם נדלקו ויאן לא קם. עיניו היו עצומות. רופא באולם קבע את מותו מהתקף לב. הגאון מת במהלך ההקרנה והוא בן 39 בלבד.

מתוק התפוח. געגוע עצום, עצב קסום

 La chambre d'ecoute ("חדר האזנה"), רנה מגריט. 1958

התפוח נתפס כפרי החטא. פרי הפיתוי. החל מסיפור גן העדן, אדם, חוה והנחש, למרות שבמקור אין כלל איזכור למילה תפוח. כתוב: "ותיקח מפיריו ותאכל ותיתן גם לאישה עמה ויאכל" (בראשית פרק ג', פסוק 6). אבל הציירים שציירו את התנ"ך, החליטו על תפוח. לא ברור מדוע.  שמחתי לגלות שבתנ"ך "פרי עץ הדעת" לא מוגדר כלל. מבחינת הקורא הפשוט, פרי-עץ-הדעת בהחלט יכול להיות גם אננס, או בננה.

שימו לב לציור הנפלא והמבעית כאחד שלמעלה. הצייר הוא רנה מגריט ושמו של הציור הוא "חדר האזנה" (משנת 1958). הסוריאליסט הבלגי הגדול בחן לא פעם את המילים והמושגים ומשמעותם. לפעמים אפילו מתח בכוונה את הפער שבין המילה לבין מה שהיא מתארת ושמות ציוריו, במכוון, אינם משקפים את מה שהעין רואה והנפש חווה. הדיסוננס הזה הוא חלק מהקסם הסוריאליסטי ומגריט עשה בו שימוש בציור שלמעלה, שבו תפוח עצום ודמיוני בגודלו, ממלא עד אפס מקום חדר בבית דירות בורגני. בציור אחר שלו "בנו של אדם" משנת 1964, עומד אדם ופרצופו מוסתר בידי תפוח צף באויר. מכיוון שהסיטואציה היא לא מציאות ומנוגדת לחוקי הטבע, התפוח עצמו הוא עיקר המסתורין, ובעיני זו הסיבה שהוא מנוגד לחלוטין ל"פרי-עץ-הדעת" שבמקרא. ברגע שאתה יודע משהו לאשורו, המסתורין נמוג. והתפוח הוא עדיין מוזר.

 Le Fils de l'homme, "בנו של האדם", רנה מגריט. 1964

עוד בלגי גאון הוא אנרי מישו. סופר, משורר, צייר ואוונגרדיסט. מישו נולד בבלגיה ב-1899 וכתיבתו המדהימה היתה סוריאליסטית, למרות שהוא סירב לכל הגדרה, תיוג וקיטלוג. מישו אמר על עצמו: "מגיל שישה חודשים הייתי כל כולי רק סירוב. לא רציתי לאכול כלום. יותר מאוחר לא רציתי לדבר. העמדתי את הסרבנות מול כל דבר. לא קיבלתי כלום. הידקתי את שיניי לפני החיים".

הגישה הזו של מישו – להתנגד לעולם, לא לקבל אותו – הביאה אותו לנסיונות מרחיקי לכת ליצור לעצמו עולם משלו. לברוא עולמות אלטרנטיביים מתוך עצמו. הוא קדח עמוק מאוד לתוך נפשו, אל תוך התת-מודע, וכדי להעמיק לחקור ולחפור הוא ערך על עצמו ניסויים בסמים שונים, במיוחד במסקאלין.

ספרו המופלא ומעורר ההשתאות "בארץ המאגיה" נפתח בסיפור בשם "מאגיה". וכך כותב מישו:

"קודם הייתי עצבני לא מעט. עתה הנני בדרך חדשה.

אני מניח תפוח על שולחני. אחר-כך אני מתכנס אל תוך אותו תפוח. איזו שלווה!"

והוא מסיים את הסיפור כך:

"עתה אני חוזר אל תפוחי. והרי שוב גישושים; היו כל מיני נסיונות, זהו סיפור בפני עצמו. הביצוע אינו נוח כל עיקר, והוא הדין לגבי ההסבר.

אבל במילה אחת אוכל להגיד לכם את שניתן להגיד. לסבול – זוהי המילה.

כשהגעתי אל תור התפוח, הייתי קפוא".                    (תרגום: יצחק עקביהו, הוצאת "עקד", 1964)

וכתב חיים נחמן ביאליק הענק: 

 הֲתֹאבוּ דַעַת בְּשֶׁלְּמָה אָהָבְתִּי? / אֲנִי אָהַבְתִּי בְּשֶׁל-תַּפּוּחַ. / כִּי אֵין יוֹדֵעַ נְתִיב הָרוּחַ – זֶה כְּבָר יָדוּעַ; / עַתָּה בָאתִי / לְהָבִיא רְאָיָה מֵאַהֲבָתִי.

וַאֲנִי, הֲתֵדְעוּ בְּשֶׁלְּ מָה אָהָבְתִּי? / אֲנִי אָהַבְתִּי בְּשֶׁל-תַּפּוּחַ

ביאליק מספר על פרדס יפה, בריכה ותשוקה עזה לבת-דודה שלו, פנינה, הוא מגולל משחק של פיתוי, ריח משכר, ריח תפוח, ריח אישה (ביאליק ידע לחשוק, ביאליק ידע להרגיש תחושות בעוצמה עזה), ובתוך הסחרור הזה – קיץ, תפוח ופנינה – הוא גם שוכב עם העלמה, קרובת משפחתו, הצעירה ממנו, באותו פרדס סוד קסום. שיר חשק ותאווה שאפשר לקרוא את כולו כאן ("בשל תפוח" מאת חיים נחמן ביאליק)

ובסופו של דבר, הגעתי אל עמיחי. שירו "בתוך התפוח" – שאליו התוודעתי רק היום – עורר בי זעם והתנגדות עזה. אולי אלה גושי הכאב הקשה, אולי הסכין המקלפת סביב סביב בזהירות. עמיחי הוא משורר אהוב עלי במיוחד, אבל השיר הזה שלו הצליח לעורר בי תחושות חריפות של אי נוחות. אישה חכמה ובקיאה, שמצאה עבורי את השיר הזה  (בספרו "מאדם אתה ואל אדם תשוב", שוקן, 1985) ושלחה אותו אלי באדיבותה כי רבה, הסבירה לי שבעצם השיר פעל את פעולתו. אם זו התגובה הרגשית שלי, עמיחי הצליח גם פה להפעיל את תהומות הנפש ומכמני הרגש, גם אם בצורה שונה מכפי שהייתי רגיל במפגשים עם שירתו המוקדמת.

ולקינוח, התפוח שיזכיר לי לנצח את אמי המנוחה, שיר שהיא אהבה מאוד, והיתה שרה לי כשהייתי קטנטן. "תחת כובד התפוח", שיר שכתבו יורם טהרלב (מילים) ושלום חנוך (לחן) ונכלל בתקליטה היחיד של שולה חן בשנת 1969. משהו חולמני אבל נוגה, יש בקול של שולה חן, ובו-זמנית קסום. געגוע עצום אוצר השיר היפהפה הזה. "עד החורף בוא יבוא. נבקש את מה שיש. שום דבר לא יפריענו". עד החורף בוא יבוא.

מרק קוזלק על עשרת האלבומים שהשפיעו על חייו

 

יש מעט מוזיקאים בעולם שאני אוהב כמו שאני אוהב את מרק קוזלק. הוא שבה ושבר את לבי ב-1992, כששמעתי אותו לראשונה, באלבום הבכורה של להקתו רד האוס פיינטרס. זו היתה שנה קשה בשבילי, 1992, שנה שהסתיימה (שוב) בפרידה כואבת ובגירושים. השירים של קוזלק התאימו להלך הנפשי שלי אז. אחרי שעזבתי את הבית, נסעתי לשיקגו שם נפגשנו, קוזלק ואני, בליל חורף קר בבית קפה שהיה מכוסה כולו בשלג (רד האוס פיינטרס הגיעו לעיר הרוחות להופעה) ואני הייתי מאוד נרגש והוא היה מאוד לחוץ ולא סימפטי, הירבה להקניט אותי וענה בצורה לקונית על השאלות. הראיון איתו (שהיה אמור להתפרסם ב"ידיעות אחרונות") היה בשבילי סוג של טראומה, אם כי זה לא פגע ביכולתי להמשיך ולקנות תקליטים שלו ולהתרגש מהם עד דמעות.

אחרי 20 שנה סגרנו מעגל. קוזלק התראיין לי שוב. הפעם ל"הארץ". חוץ מהראיון שפורסם ב"גלריה", הנה לפניכם משהו שלא פורסם ב"הארץ". קוזלק סיפר לי על התקליטים שהשפיעו על חייו, ולדעתי מאוד מעניין לראות את הרשימה שלו. הנה, לפניכם, האיש שיופיע מחרתיים בתל אביב, מסביר למה ניל יאנג, דייויד בואי וג'ון דנבר התוו לו דרך.

 

 

פינק פלויד, אנימלז. 1977

הייתי בן 10 כשהתקליט הזה יצא. הוא מזכיר לי את הילדות, באוהיו. הזמן שהתחלתי להתחבר למוזיקה בצורה עמוקה במיוחד.  זה ה-אלבום של פינק פלויד, בשבילי. השילוב המושלם בין ספרות, מוזיקה ואמנות, בין טקסטים, וירטואוזיות של ביצוע ולחנים מפותחים.

 

יס, יס אלבום, 1971

אנשים סביבי חושבים שזה תקליט הבכורה של YES, אבל זה רק מפני שהם אמריקאים, ובארה"ב מכרו את זה ככה – THE YES ALBUM, למרות שהלהקה הוציאה לפני כן שני תקליטים באנגליה…אחת המחמאות הגדולות שקיבלתי היתה ממבקר אחד שהישווה את הנגינה שלי בגיטרה לזו של סטיב האו הגיטריסט של יס. השיר שלי  Blue Orchids לא היה יכול להיכתב אלמלא האלבום הזה של יס.

 

לו ריד, ברלין, 1973

התבקשתי להשתתף במופע הצדעה ללו ריד וקפצתי על ההזדמנות לתת כבוד לאמן שאני מעריץ ולאחד התקליטים החשובים של חיי. בחרתי לשיר שם את "קרוליין אומרת". לו ריד עצמו היה שם. זו היתה חוויה מיוחדת  לראות את האמן שכתב את השיר בזמן שאתה מבצע את השיר שלו, שגדלת עליו.

 

לד זפלין, פיזיקל גרפיטי, 1975

זה התקליט הראשון של לד זפלין שקניתי והוא השפיע עלי אפילו גוון העטיפה הוא משהו שניסיתי לשחזר מאוחר יותר באחד התקליטים של רד האוס פיינטרס. אלבום כפול שמשנה את הצורה שבה אתה מבין מוזיקה. גדולה אפית. יצירה עם רוחב-יריעה. השנים חולפות, ואני עדיין מוצא את עצמי בוהה בעטיפה בזמן שאני מקשיב למוזיקה ומגלה עוד צבעים ועוד גוונים ועוד רבדים.

 

ניל יאנג, עשור (אוסף) 1977

יש הרבה תקליטים של ניל יאנג שאני אוהב, אבל האוסף המשולש הזה הוא התקליט הראשון שלו שקניתי והיה שלי, ושמעתי אותו כל כך הרבה, שבסופו של דבר אני חייב לו. האלבום הזה מרכז 35 קטעים שניל יאנג הקליט במסגרות שונות, עם באפלו ספרינפילד, עם קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, בהופעות ובאולפנים, מהשנים 1966-1976, אבל יש פה גם חמישה קטעים שלא הופיעו בשום מקום לפני כן. אני חושב שזו דרך נפלאה להכיר את מגוון היצירה של האמן הענק הזה, כי יש כאן טעימות מדברים שונים ומגוונים שהוא עשה בתחילת הקריירה שלו.

 

אנדרה סגוביה, Suite in Modo Polonico/Suite Compostelana

1967

זה התקליט שגרם לי לרצות לנגן גיטרה. מעולם לא היתה גיטרה שנוגנה יפה כל כך כמו באלבום  הזה של האמן הספרדי הענק הזה. תקליט שהעניק לי המון השראה. הנגינה האקספרסיבית של סגוביה, הדרך שבה הוא פורט, מעוררים בי רגשות עמוקים עד היום. לסגוביה היתה שאיפה, להפוך את הגיטרה לכלי שווה ערך באולמות הקונצרטים כמו הכינור והפסנתר, והוא הצליח, וזו עוד סיבה שאני מעריץ אותו.

 

דייויד בואי, אמריקנים צעירים, 1975

נסעתי לבקר את סבתא שלי בלוס אנג'לס, כשהייתי ילד, ושמעתי את התקליט הזה אצל אחד הילדים, השכנים. אני לא אוהב בדרך כלל כלי נשיפה, אבל בתקליט הזה אני אוהב אותם, וכאן גם דייויד בואי נטע בי את החלום להיות זמר, למרות שיש לי קול לא גדול. בתקליט הזה מורגשת האובססיה של בואי ל-Soul שחור והצליל הזה של פילדלפיה שולט פה. מכל התקליטים של בואי שיש לי בבית, את זה אני הכי אוהב.

 

מגנטיק פילדס,  The Charm of the Highway Strip 

לדעתי, חוץ מ"אושן ריין" של אקו והבאנימן ותקליט הבכורה של הקארז, אין עוד תקליט עם מקבץ של שירים טהורים כמו התקליט הרביעי של הלהקה הזו מבוסטון, מגנטיק פילדס, תקליט שיצא ב-1994. בפעם הראשונה שמעתי את האלבום הזה באוטו של חבר שהסיע אותי לאיזה סשן של הקלטות. זה הקסים אותי. שמעתי אותו שוב ושוב ושוב בחודשים ההם.

 

קאט סטיבנס, Teaser and the Firecat, 1971

התקליט הזה ממש מזכיר לי זמנים ישנים, בסן ג'רונימו, שם גרנו,  עידן התמימות, הפשטות, ואני  יושב ושומע מוזיקה עם החתולים, בתוך השקט. יש בתקליט הזה שניים מהשירים הכי יפים שהוקלטו אי פעם, רובי לאב ו-מון שאדו. חוץ מזה, קאט סטיבנס צייר את העטיפה היפה הזו לתקליט שלו, וזה מוצא חן בעיני.

 

ג'ון דנבר, מיטב הלהיטים, 1973

נולדתי בינואר 1967 באוהיו והזכרון המוקדם ביותר שיש לי ממוזיקה, זה של ילדה שעומדת ושרה שיר מתוך התקליט הזה, באיזושהי התכנסות משפחתית. זה היה רגע שנסך עלי כישוף. באותו רגע הרגשתי שאני גם רוצה לעסוק במוזיקה.  האוסף הזה מסכם את הקריירה של דנבר כגיבור אמריקאי עם גיטרה ומלודיות של זהב בשנים 1966-1973, ודווקא תקליט האוסף הזה השפיע על הרבה מאוד יוצרים שהגיעו אחר-כך וניסו לפעמים להתנגד לקסם של דנבר ולפעמים לנסות לפצח את הסוד.

 

עוד קריאה: בין השמש לבין הירח, מרק קוזלק משוחח עם בועז כהן ("גלריה", הארץ)

הפרא. ראיון עם ליאם גאלאגר

 

 (פורסם במוסף 7 לילות, ידיעות אחרונות, ב-14.12.1999)

 

 

 

אוהבים לרדת על ליאם גאלאגר. אומרים על הסולן של אואזיס שהוא ערס, טיפש ושעיר מדי, שהוא אלים ושתיין. יש המרחיקים לכת ומסבירים שהוא גם זמר לא-מי-יודע-מה. שהוא שר כל הזמן אותו דבר. לכלוכים.

למען האמת, אחרי שקראתי כל כך הרבה מילים רעות על מישהו, גם אם הקול שלו שימש כפסקול החיים שלי תקופה לא קצרה וליוו אותי לא מעט לילות לונדונים לפני שש שנים, הפחד התחיל לנגוס לי בנשמה. "ליאם גאלאגר 'המפלצת' הוא לא בדיוק האדם שתשמחו לפגוש בחצות הלילה בסמטה אפלה קצת אחרי שסגרו את הפאב" (NME ינואר 1999).

אבל הוא לא הרביץ לי. לא. הוא פתח לי את הדלת וישב איתי לשיחה ארוכה בסלון המעוצב בביתו שבשכונת הולנד פארק בלונדון, ואפילו הבנתי כמה דברים שקשה להבין מקריאת עיתוני מוזיקה בריטים, גם אם הם נחשבים ואמינים בדרך כלל.

וויליאם ג'ון פול גאלאגר נולד בספטמבר 1972 בשכונת בורנייג', מנצ'סטר. הוא איש פשוט, אבל נבון. חמום מוח, אבל לא יותר מאוהד כדורגל אנגלי מממוצע. מי שמבקש ממנו מצע פוליטי מנומק, לא פונה לאיש הנכון. ליאם הוא זמר, לא פילוסוף. חכמת הרחוב שלו ניכרת בעיקר ביכולת ההישרדות שלו. הוא שילם בהרבה כסף ובהרבה דמעות על השטויות שעשה בחיים. בנעוריו הוא פרץ למכוניות, מאוחר יותר הסתבך בקטטות. הרס חדרים בבית מלון. מעריץ של הלהקה שרדף אותו באובססיביות והתעקש לצלם אותו באוסטרליה חטף מליאם אגרוף בפנים וזכה ב-60 אלף פאונד בתביעה שהגיש נגדו. רעייתו של גאלאגר, השחקנית (לשעבר) פטסי קנזיט זרקה אותו מהבית פעמיים, כשחזר שיכור עד כלות והתדפק על הדלת, כשהוא מתחנן בבכי שתסלח לו.

הרקע החברתי-כלכלי של גאלאגר ניכר בכל מה שהוא עושה. הוא הצעיר מבין שלושת הבנים, אחרי נואל (שותפו ללהקה) ופול (המנהל הפיננסי של "אואזיס"). ומי שגדל במשפחת מהגרים אירית, בעוני מחפיר, בשכונה הכי גרועה במנצ'סטר של שנות ה-70 וה-80, שחטף מכות רצח מאבא שלו על בסיס יומי – לא יכול לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב. יש לו שריטה במוח, לגאלאגר, אבל אי אפשר להתעלם מכל מה שהביא אותו בכל פעם לנקודת הפיצוץ. להתחככות עם העולם שתמיד מסרב להבין פנתרים זועמים, גם אם הם שרים כל כך יפה.

קבלו קלישאה פסיכולוגית: ליאם גאלאגר, מעבר למשקפי השמש הכחולים, האנרגיה העצבנית והידיים הגדולות שמתופפות על כל דבר בסביבה, הוא ילד שזקוק לאהבה. הבנאדם הוא ילד שמבקש חיבוק, ולא מצליח להבין למה מסרבים לו, לפעמים. בשלב מסוים בשיחה, כשהוא חשש שאיבדתי קשב, ליאם הניח את הבירה שלו על השולחן, ירד מהספה אל השטיח, החזיק לי את הידיים בעדינות של גיישה יפנית, ושאל אותי אם הבנתי את מה שהוא סיפר על אבא שלו. שככה יהיה לי טוב.

 

אין לי אבא, בשבילי הוא מת

 

אואזיס עובדת על אלבום חדש. "עומדים על כתפיים של ענקים", ציטוט מאייזיק ניוטון. גאלאגר משמיע לי קטעים שהוקלטו כבר. לא פורץ דרך, לא מעדכן את הצליל שהקנה ללהקה את המוניטין שלה, ולא ייחשב כאלבום הכי טוב שלה, אבל גם ככה אואזיס היא עדיין להקת הופעות מצוינת עם רפרטואר מפוצץ בשירים גדולים. "עבדנו על השירים בצרפת", אומר גאלאגר, "כי רצינו לשנות אווירה, להתרחק מאנגליה, ובפעם הראשונה יש גם שיר שלי בפנים, ליטל ג'יימס".

ג'יימס הקטן הוא הילד מנישואיה הקודמים של אשתך.

"כן, ואני אוהב אותו מאוד. אבא שלו (ג'ים קר הסקוטי, סולן להקת סימפל מיינדס. ב.כ.) לא רואה אותו הרבה ואני מתפקד כאב שלו. הוא מצליח להוציא ממני כל דבר שהוא רוצה. אני קונה לו כל מה שהוא מבקש ומשחק איתו. את השיר כתבתי לו אבל לא חשבתי להקליט אותו. באולפן, באחת ההפסקות, ניגנתי את זה לעצמי על הגיטרה ושרתי, ונואל אמר לטכנאי 'תקליט אותו, תקליט את זה'. לא חשבתי שזה שיר מספיק טוב, אבל נואל התעקש שנכניס אותו לאלבום".

יש לך עכשיו ילד משלך, כמו שאני רואה. בן כמה הוא?

"בן שלושה חודשים. קוראים לו לנון. לנון גאלאגר. זה מדהים שאני אבא, לא?! אני אפילו אבא די קול, אני חושב. לא מפריע לי שהוא בכוה ומעיר אותנו בלילות. אני אוהב אותו יותר משאני אוהב את עצמי".

אומרים שילדים להורים מכים עלולים להפוך לאבות מכים.

"לא! אני לעולם לא ארים אצבע על ילד. לעולם! אם זה יקרה לי – אלוהים שיהרוג אותי. אני אתאבד. אני נשבע לך. אף פעם לא עשיתי שום דבר רע למישהו חלש ממני, ואני לא אעשה למשפחה שלי מה שאבא שלי עשה לנו".

רוצה לספר על זה?

"אני רוצה, כי האיש הזה, שהביא אותי ואת שני האחים שלי לעולם, הוא פושע. זה עצוב שבשביל לנהוג צריך רשיון נהיגה, אבל בשביל להוליד ילדים, לא צריך כלום, רק זין בין הרגליים ואישה שתסכים לעשות את זה איתך. אבא שלי היה מרביץ לנו בכל הזדמנות. הוא לא היה מרוצה מעצמו ומהחיים שלו, ואת הכל הוא הוציא עלינו. הוא היה מתנפל עלי עם אגרופים ודופק לי אותם בראש. פעם שיחקתי כדורגל ונקרעו לי הנעליים, אז הוא בעט בי בבטן ולא נתן לאמא שלי להגן עלי.

פעם יצאתי לבלות עם חברים בסילבסטר, והוא אסר עלי לחזור מאוחר. חזרתי ב-12 וחצי בלילה, והוא לא נתן לי להיכנס הביתה. היה קפוא בחוץ, שלג ורוח, והתחננתי בבכי – 'אבא, אני אמות מקור בחוץ, תן לי להיכנס, בבקשה', אבל הוא סירב. ישנתי באיזה מחסן מסריח, ובבוקר עוד חטפתי סטירות".

אבל הוא עזב אתכם, בשלב מסוים.

"אבא שלי עזב את הבית כשהייתי בן 15. אחי הגדול נואל ואחי הקטן פול נשארו איתי ועם אמא. מצד אחד, זה היה אסון למשפחה, גם ככה לא היה לנו כסף, אבל אני הרגשתי שיותר גרוע לא יכול להיות. אמא ניסתה להתגרש ממנו עוד קודם אבל הכומר המזדיין אמר לה: גברת גאלאגר, את קתולית ואת אירית, איך את יכולה לרצות להתגרש בניגוד לרצון האל? כששמעתי את זה אמרתי לכומר: איזה אלוהים זה, אם הוא מסכים שאישה טובה ומסכנה וילדים שלא עשו שום רע בחיים שלהם יחטפו מכות רצח והתעללויות מגבר דפוק שלא שווה כלום?

הכומר ניסה להסביר לי, בחיוך, שאני לא מבין את דרכו של אלוהים. אבל אני, שהייתי בן 12, אמרתי לו: אם אתה באמת מאמין במה שאתה אומר, אז לא תראה אותי יותר בכנסיה שלך לעולם".

וזה מה שעשית?

"איבדתי את האמונה שלי בדת באותה תקופה. אמא שלי כל כך סבלה והכומר האידיוט הזה רק נדבק לכתבי הקודש של. דת היא משהו ביני לבין הדבר הזה שאפשר לקרוא לו אלוהים, או ישו או מוחמד, או מה שאתה רוצה. אני לא רוצה אף אחד באמצע, ביני לבינו (מצביע על השמיים). לפעמים פטסי מבקשת ממני ללכת איתה לכנסיה, אז אני הולך איתה, כי אני אוהב אותה, אבל אין לי שום רגש דתי".

את אבא שלך ראית שוב, מאז?

"הופענו בדבלין, לפני שנתיים, ואחרי שירדנו מהבמה בא המנהל של אואזיס ואמר לי – 'ליאם, יש פה מישהו בשם תומס שרוצה לפגוש אותך, הוא אומר שהוא אבא שלך'. הסתכלתי עליו מרחוק ואמרתי לשומרים: 'תעיפו אותו מפה. אני לא מכיר את האיש הזה'.

זה היה אבא שלך! לא חשבת שאפשר להשלים איתו?

"אין לי אבא. בשבילי אבא מת, ואני לא יכול להשלים עם מישהו שלא קיים".

נו, באמת.

"נו, ברור למה הוא רצה לחדש את הקשר. עכשיו אנחנו מפורסמים, עשירים, גדולים, הבנים שלו. הוא רוצה להתגאות בנו, אבל אין לו במה להתגאות. הוא לא תרם כלום למה שאנחנו. אני הייתי צריך אותו כשהייתי קטן, את האהבה שלו, את ההבנה שלו. עכשיו אין לו מה לתת לי ושיילך להזדיין".

עם אמא שלך אתה בקשר?

"כן, הו כן! אני חייב לה הכל. אני מצלצל אליה כל יום. לפעמים פעמיים ביום. אני מבקר אותה הרבה. היא אישה יקרה, פגי".

 

יו גרנט הוא גבר אמיתי

 

ליאם גאלאגר ופטסי קנזי גרים בבית יפה בשכונת הולנד פארק, 200 מטר מתחנת הרכבת של נוטינג היל ומהאזו שבו צולם הסרט המצליח עם ג'וליה רוברטס ויו גרנט. גאלאגר קורא ליו גרנט "החבר הכי טוב שלי", ומספר שהוא ואליזבט הארלי גרים ממש בבית הצמוד. "זה נעים, אנחנו מטיילים הרבה בשכונה ומדברים. הוא וליז באים אלינו בערב, אחרי שהילדים נרדמים, לשתות ולעשן. הוא גבר אמיתי, יו".

מהו גבר אמיתי בעיניך?

"גבר אמיתי הוא גבר אמיץ. אחרי שהוא נתפס עם הזונה ההיא דיויין בראון, הוא לא ירד למחתרת ולא סיפר סיפורים, ובגלל שהוא נתן את האמת, והלך לג'יי לנו ודיבר שם בכנות על מה שהיה, אף אחד לא העז לזלזל בו והקריירה שלו לא נהרסה. אני אומר תמיד – עשית משהו? תעמוד מאחורי זה. תשלם את המחיר באומץ. כמו גבר. אל תברח".

 

אתה שילמת הרבה פעמים את המחיר. אתה מבין בזה.

"היי, פטסי זרקה אותי מהבית פעמיים, כי הגעתי שיכור בלילה. היא לא נתנה לי להיכנס. הייתי צריך לישון במלון ולבכות לה שתסכים לקבל אותי בחזרה. היא נתנה לי צ'אנס פעמיים, וכשהיא היתה בהריון היא הזהירה אותי שאם אני לא מוותר על האלכוהול, היא תוותר עלי. להפסיד אותה ואת הילד שלנו היה איום יותר מדי גדול, והפסקתי לשתות.

ליאם מוזג לעצמו בירה נוספת לכוס גדולה, ורואה שאני מרים גבה ומחייך. "היי, מן, בירה! אף אחד לא מת מקצת בירה טובה!"

אז לא ממש הפסקת לשתות.

"אני לא דופק את הראש כמו פעם וסמים אני בכלל לא לוקח יותר".

איזה סמים עשית?

"חוץ מלהזריק לוריד הרואין, שזה מגעיל אותי, עשיתי הכל. מה שבא לי ליד לקחתי. כשהקלטנו את בי היר נאו הייתי כל כך מסומם, שאני לא זוכר כמעט כלום מתקופת ההקלטות. זה היה חלק מהענין של להיות פסיכדליה, אבל האמת היא שזה לא עזר לי לשיר יותר טוב. זה גם לא הפריע, אגב.

הרבה שערוריות נקשרו באואזיס. יש מלונות שבהם אתה אישיות-לא-רצויה.

"היו לי התפרצויות זעם פעם, שהסמים והאלכוהול רק עודדו אותן. כמה פעמים הרסתי חדרים בבתי מלון, למשל במלון 'קולומביה'. זרקתי טלוויזיה דרך החלון – והחלון היה סגור, שתבין – והשמדתי את כל הרהיטים. בדרך כלל זה קרה בגלל ויכוחים טפשיים עם אחי".

איך היחסים שלכם עכשיו?

"פעם ככה, פעם אחרת. אני אוהב אותו. הוא אח שלי שלי (ליאם מבטא את זה בניב מנצ'סטרי כבד: איי לוווווווווווווואב הים, הי'ז מיי ברוואדר). לפני חמש שנים הוא היה מעליב אותי והייתי מחזיר לו, ואז הצוות היה צריך להפריד בינינו, אחרי שכבר התגלגלנו על הרצפה, מרביצים באגרופים וצורחים. זה עבר. אני יותר נורמלי עכשיו".

 

אואזיס, אומר ליאם גאלאגר, אף פעם לא התיימרה להיות הלהקה הכי גדולה בהסטוריה.  "תמיד הקפדתי להגיד שאנחנו הלהקה השניה הכי טובה אי פעם, אחרי הביטלס". הרביעייה מליברפול של שנות השישים עדיין משמשת כמודל השראה וחיקוי למנצ'סטרים של אואזיס. גאלאגר: "אף פעם לא התביישתי להגיד שאני רוצה להיות בלהה שתצליח כמו הביטלס. אני חושב שאין טעם להיכנס בכלל לעסק הזה של הרוקנרול אם אתה לא מתכוון להיות הכי טוב והכי מצליח".

אתה עדיין מקשיב לתקליטים של הביטלס?

"בטח! בוא תראה … (הוא פותח את השידה שמתחת לטלוויזיה ושולף את כל תקליטי הביטלס ומציג אותם לראווה, בגאווה) וגם ללד זפלין, פינק פלויד וסקס פיסטולס. תראה, יש הרבה מפגרים שחושבים שהם המציאו משהו חדש. אין שום דבר חדש בכתיבת שירים. כל מה שתעשה, ג'ון פול ג'ורג' ורינגו עשו כבר לפניך".

כמעריץ ביטלס גם קראת לתינוק שלכם בשם המיוחד "לנון".

"לנון גאלאגר. נכון שזה יפה? יוקו אונו קראה על זה בעיתון, וכל התרגשה, שהיא שלחה לו ארגז ענק עם בגדי תינוק וצעצועים וגם ברכה יפה שהיא ציירה ביד. התקשרתי להודות לה. זה היה מיוחד לדבר עם האלמנה של היוצר הכי גדול במאה ה-20".

התקשורת לא אהבה אותה, אם לומר את האמת, וגם עליך התקשורת פה לא משתגעת.

"התקשורת יכולה להזדיין. הם הפכו אותי למפלצת. זו הסיבה שלא התראיינתי כמה שנים לאף עיתון בבריטניה".

אבל הרי אתה בעצמך מודה שעשית דברים קיצוניים. התקשורת לא המציאה כלום.

"בטח שהמציאה. כתבו שהרבצתי למישהו באוסטרליה, רק בגלל שהוא ניסה לצלם אותי. לא כתבו מה בדיוק הוא עשה. איך הוא רדף אחרי לכל מקום, הציק לי, דחף לי את המצלמה לתוך העין, ואיך ביקשתי ממנו לעזוב אותי חמש פעמים, והוא לא הסכים, ורק אז בסוף, נתתי לו אגרוף בפנים.  אם הוא רק היה מבקש יפה, הייתי מצטלם איתו, הייתי נעמד ונותן לו לצלם אותי, וזהו. אבל הוא לא ביקש. הוא היה גס וחצוף, וזה עלה לי הרבה כסף, הפיצויים ששילמתי לו. נכון שהתנהגתי בצורה גרועה לפעמים, אבל אף אחד לא ניסה להבין אותי. עיתונאים חושבים, הו, הנה כוכב רוק, הוא עשיר ומפורסם, אז אפשר לעשות לו הכל. זה לא נכו. חוץ מזה שאין לי באמת בעיות כלכליות היום, אני חי מאוד פשוט. אני גר בתוך לונדון, אתה רואה את הבית, זו דירה יפה לא איזו טירה מזוינת. אני הולך ברגל ברחובות. אני לא קונה רולס רויסים ולא שורף כסף על בגדים".

מה אתה לא יכול לעשות היום, כשאתה מפורסם?

"ללכת למשחק כדורגל של מנצ'סטר סיטי ולעמוד עם כולם, רגיל, ביציע, כמו פעם. אני מאוד אוהב לצפות במה שקורה על המגרש בזמן המשחק, כשאני בין כל האוהדים, והיום אני כבר לא יכול לעשות את זה, כל הזמן מפריעים לי לרואת את המשחק, מבקשים חתימות, פונים אלי בשאלות, רוצים להצטלם. אני לא יכול לראות בשקט את המשחק. ניסיתי להתחפש כמה פעמים, אבל זה מגוחך להדביק לעצמך שפם ולשים משקפיים, כשאתה בסך הכל רוצה לראות כדורגל. אז פשוט ויתרתי".

אשתך פטסי קנזיט הצטלמה לאחרונה בעירום מלא לשער המגזין ג'י קיו. מה דעתך על התמונות?

"אלה החיים שלה, הקריירה שלה והגוף שלה. היא יכולה לעשות מה שהיא רוצה. הייתי נבוך כשראיתי את העיתון, אבל אחרי רגע חשבתי שזה בעצם די יפה, שהאישה שלך נראית כל כך  טוב, חדשיים אחרי הלידה, אמא לשני ילדים שיכולה להצטלם ככה, זה יפה".

 

הכי אני שונא צביעות. הכי

במסגרת הפרויקט ליאם-רב-עם-כל-העולם גאלאגר רב עם להקת בלר ("דמון אלברן הוא נקניקיה אינטלקטואלית, ולא רוקר"), עם אלטון ג'ון ("הוא ביזה אתעצמו ואת זכרה של הנסיכה דיאנה בשיר העלוב והדוחה שלו") עם מארגני טקס פרסי הבריט (גאלאגר אונן עם פסלון הפרס בשידור חי) וגם עם רובי וויליאמס ("תצא כבר מהארון, רובי").

למה אתה עושה את זה? בשביל מה הפרובוקציות? חסרה לך תשומת-לב? אתה צריך יחסי-ציבור?

"תמיד היה לי פה גדול ואמרתי את האמת. צביעות היא הדר שאני הכי שונא בעולם, עוד מהילדות. ראיתי צביעות בכנסיה, בשכונה, במשפחה. שקרים וצביעות. ואחד הדברים שהערצתי בג'ון לנון היה היכולת שלו להגיד את האמת בפנים, בלי שום פחד. כשמישהו עושה שירים עלובים ובזויים, אני מרגיש צורך להגיב על זה. זה הכל".

בקרוב תצאו שוב לסיבוב הופעות עולמי. תגיעו לישראל מתישהו?

"אני מקווה שכן. הכי כיף להופיע במקומות משונים".

ישראל היא מקום משונה?

"בשבילי כן. המקום שישו נולד בו מוכרח להיות מקום מוזר".

ועכשיו תגיד, מהו השיר של אואזיס שאתה הכי אוהב?

"יש הרבה שירים של הלהקה שאני אוהב, אבל אישית, הכי גדול בעיני, הוא 'שמפיין סופרנובה'.  פול וולר בא לראות אותנו אז, באולפן, במהלך העבודה, והוא שאל את נואל – אולי אני אנגן פה משהו? – ונואל אמר לו, רעיון נהדר, תעשה סולו גיטרה חשמלית, ואני אנגן את האקוסטית. פול הוריד שם סולו נפלא וגם עשה לי קולות רקע. מבחינת השירה, לא להאמין איך שהוא הוקלט, בטייק אחד, ב-11 בבוקר, פשוט עישנתי סיגריה, שתיתי חצי בקבוק וויסקי, ואז ביקשתי מהטכנאי להקליט אותי. זה יצא כל כך טבעי ופשוט ומרגש. יש לי יחס מיוחד במינו לשיר הזה דווקא".