קולה האלמנטרי של התשוקה

סרן קירקגור. כתבים

 

 

 ממלכת החושנות / סרן קירקגור

 בימי הביניים ידעו לספר רבות על הר שאי אפשר למצוא בשום מפה ושמו: ההר של ונוס.  

שם, בהר – משכנה של החושנות ושם היא מתהוללת בתענוגות פראיים. שם תחום שלטונה, כי החושנות היא קיסרות. היא ממלכה. בקיסרות זו אין השפה מצויה. אין ישוב הדעת הזהיר והמפוכח של המחשבה. אין את הרכישה המייגעת של הרעיונות.  

שם, בהר, נשמע רק קולה האלמנטרי של התשוקה, שעשועיה של החמדה, שאונו הפראי של השכרון. שם מתענגים ללא הרף במהומה מסחררת תמידית.  

בנה הראשון של הקיסרות הזאת הוא דון ז'ואן. בכך לא נאמר עדיין שזוהי ממלכת החטא. רק אחרי בקורת ומחשבה נראית היא כממלכת החטא.  

ואז מת דון ז'ואן. אז נאלמת גם המוזיקה.

 (מתוך "סֶרְן קִירְקֶגוֹר – מבחר כתבים" בעריכת ד"ר יוסף שכטר ואילן ברוך, הוצאת דביר, 1973)

 —————————————————————————————-

  

לא במקרה קרובות המלים "יצר" ו"יצירה". ללא יצר, אין יצירה. יש יאמרו שדווקא תיסכולו של האדם בעל היצר יביא ליצירת היצירה.  ועדיין קיומו של היצר קובע את קיומה של היצירה.

זיגמונד פרויד כתב ש"כל אדם נולד עם דחף מיני בסיסי, הוא הליבידו (תשוקה). הליבידו הוא היצר המיני והוא מקביל ל"רעב" שהוא יצר התזונה. כשם שרעב דוחף את האדם להשיג מזון כדי להמשיך ולחיות, כך גם הליבידו דוחף את האדם להשיג סקס כדי לדאוג שגם יחיו אחריו". ועוד כתב פרויד: "חברה אינה רואה איום חמור יותר על שמירת תרבותה מאשר האיום של שחרור האיסורים על היצרים המיניים וחזרה אל התשוקות הראשוניות. הדבר השני שהחברה פוחדת ממנו הוא האמנות".

 

ההתנגשות התמידית בין המיניות לבין הבורגנות היא המלחמה בין האמנות והבידור. בין הארעי, הלא צפוי, הלא שכיח והלא רגיל – לבין הידוע והקבוע. בין המרגש המאתגר והעמוק – לבין הרדוד. בין השיגעון לבין הביטחון. בין סדרה מופתית כמו "בטיפול" לבין אשפת ריאליטי כמו "האח הגדול".

הקונפליקט האנושי, דתי, אמנותי הזהה מהווה כבר מאות שנים מקור לא אכזב לתיאוריות תרבותיות ופסיכולוגיות שמגיעות מנסיון חקר מהות היהדות ועד שורשי הרוקנרול והחיבור האוטומטי, כמעט, ל"סקס" ו"סמים" – שני גורמים שנתפסו כמשחררים את האדם מכלאם של החוקים החברתיים (ולכן גם מאיימים כל-כך על החברה)

 =============================================================================== 

בתנ"ך עומדים שני כוחות האדירים האלה זה מול זה ומתגוששים. הכוחות, הדחפים התשוקות והתאוות מול ציוויים כמו: 'פרו ורבו' והדיבר "לא תנאף". זה לא שונה בדתות אחרות. מצד אחד הכוחות שהגדירו את היצר והמיניות כחטא, כסטייה מדרך הישר – ומצד שני אלה שקידשו (לפעמים במסתרים) את התענוגות הגופניים והריגושים הנפשיים, המזדמנים. בחיים היהודים נוצרו התנגשויות בין מימוש היצר והמיניות הגועשת לבין וחיי זוגיות ומשפחה ולימוד תורה. בין המימוש העצמי לבין ההתמסרות לכתבים של תלמידי חכמים.

 היצר, המתחים, וההתנגשויות בין הקטבים היוו ומהווים מעיין בלתי נדלה ליצירה בכל התחומים. עמוס קינן אמר פעם שצריך לירוק בפניו של מי שטוען שיש להסתפק במועט. "האדם צריך לנצח להתגעגע למה שכבר אין לו, הוא צריך להשתוקק אל המרגש והמסעיר".

 

הכמיהה, ההשתוקקות וגם הגעגוע עומדים בבסיס היצירה המוזיקלית. בסרט "חומות של תקווה" אומר הגיבור (שאותו מגלם טים רובינס) ש"את המוזיקה הם לא יכולים לקחת ממך. היא נמצאת אצלך בראש והיא נמצאת אצלך בלב, בכל זמן ובכל מקום. גם בבידוד".

ולכן כה יפה בעיני הטקסט "ממלכת החושנות" של קירקגור. כשמת דון ז'ואן, מתה המוזיקה. בלי התשוקה שלו לכבוש עוד ועוד אין יותר מלודיה בעולם. אין הרמוניה. אין יופי.

 בלי היצר – אין יצירה. 

 

גם קירקגור, שטען שיש לשאוף אל המשמעות שמעבר לפורקן המיידי, ידע שאי אפשר להגדיר את התאווה והתשוקה כחטא. קירקגור כותב במפורש ש"רק אחרי בקורת ומחשבה נראית היא כממלכת החטא". כלומר: רק אחרי שאנחנו מטילים על התשוקות שלנו את המחשבה וחוקי המוסר החברתים – רק אז אנחנו יכולים להגיע למסקנה שמדובר ב"חטא".

במלים אחרות:  היצירה והיצר פועלים מחוץ לממלכת החוקים. מחוץ למערכת מוסר או הגיון. גם התאווה לאשה יפה וגם ההתרגשות מיצירה נפלאה של באך או ג'ון לנון או רד האוס פיינטרס שייכים לאותו צד של החיים. לא במקרה הניח קירקגור את המוזיקה ואת דון ז'ואן זה לצד זה. מין ואמנות צועדים יחד שלובי-זרוע. ומה קורה למי שכובש את יצרו? לפי חז"ל, הוא גיבור. לפי ההסטוריה של האמנות – כיבוש היצר הוא רגע מותו של האמן שבאדם.

 

"ואן גוך היה נסער מאוד. הוא איים על אורחו (פול גוגן) בתער. אחר-כך נרגע, התיישב ואמר:

"אני לא שואף אל המקובל ולא מתעניין בידוע והבטוח. אני רוצה להיות הכובש המושלם, כל יום מחדש להתעורר אל בוקר אחר. אני חייב לשאוף אל ההתמסרות המושלמת של הצבעים והמכחול. אני תובע מהציור להתמסר לי כמו אשה נסערת. להתמסר עד תום, ללא תנאי וגבול. להתמסר לי כפי שאני מתמסר לו". 

 הדברים של ואן גוך מדברים בעד עצמם. זו, הרי, השאיפה האולטימטיבית של כל אמן. שהאמנות שלו תתמסר לו כמו מעריצה גדולה, עד תום, ללא שום מעצורים. הכי טוטאלי שאפשר. ממש כפי שהוא עצמו מסוגל להתמסר לה, בלי לחוש עייפות, כאב, רעב לאוכל, או זמן שחולף. מעשה היצירה הוא כמו מימושו של היצר. איבוד הגבולות ואיבוד תחושת הזמן החולף מאפיינים את מעשה היצירה ואת הסקס גם יחד.

 

 

 

 

 

וכך כתב ג'יימס ג'ויס בספר השירה הנפלא שלו, מוסיקה קאמרית:

 

Rain has fallen all the day

 

O come among the laden trees

 

The leaves lie thick upon the way

 

Of memories

 

 Staying a little by the way

 

Of memories shall we depart

 

Come, my beloved, where I may

 

Speak to your heart

 "גשמים ירדו כל היום", כותב ג'ויס ומתאר את ההליכה בין העצים, במקום שבו מרבדי עלים מכסים דרכים של זיכרונות. "נישאר שם זמן קצר", הוא מבטיח לה, "עם הזיכרונות". ואז הם ילכו משם, "למקום שם אוכל, אהובתי, לדבר על לבך".

 אפשר לקרוא את זה כשיר אהבה, אבל בעיני מי שאצלו הגבולות בין "אהבה" לבין "תשוקה" די מטושטשים (כמוני) זהו שיר כמיהה ותאווה. היצר שמניע את הפואטיקה הרומנטית והעגמומית של הגאון האירי הוא חזק אבל חשאי. את הסקס המפורש הוא השאיר למכתבים הנועזים שכתב לאותה אהובה, נורה, שהסעירה את חייו ולילותיו.  

Isaac Israëls, אישה חשופת שדיים. 1917