שש שנים חלפו מאז יצא אסף קרן מהדירה ברמת גן והלך מאיתנו. הוא שילם את חשבון החשמל, כתב מכתב קצר ונטול הסברים למעשה-שלא-ייעשה, ונעלם. אף אחד לא שיער ולא חשד שזה עלול לקרות. איש לא יודע עד היום מדוע ולמה. זו אולי השאלה הכי מטרידה, מעיקה ועוכרת-שלווה:
למה? למה עשית את זה?
24 שעות לפני שהשאיר מכתב ונעלם, ישבנו אצלו. שתינו אלכוהול וקפה, שמענו תקליטים ישנים של פינק פלויד וטום וויטס. דיברנו על התקדמות העבודה על האלבום שלו עם מוזיקת המקרה. בחמש ירדנו למטה עם רותי הכלבה שלו וטיילנו ברחובות השקטים של שבת אחר הצהריים. פגשנו את לילי והילדות ואסף הרים את שירה, שבדיוק מלאו לה שנתיים, על הידיים.
"איזו ילדה יפה", התפעל.
"גם לך יהיו כאלה", חייכתי.
הוא נעץ בי מבט מהורהר: "לא…לא יהיו לי", אמר.
"למה לא?" אמרתי בבטחון. "אתה יפה, תהיה לך אשה מקסימה וילדות יפהפיות".
"אני לא חושב", אסף מילמל. אחר-כך הוא שרק לרותי, נפרדנו והוא התרחק בשביל הצר ברחוב חי טייב.
שלושה ימים אחר-כך, כשהודיעו לי שאסף קרן נמצא מת בפארק הירקון, התמוטטתי על רצפת המטבח. העולם הסתחרר וקרס אל תוך ואקום נורא. קארין שאלה בבהלה "מה קרה לאבא?" ואמא שלה הסבירה לה: "חבר שלו מת". זמן קצר אחר-כך כתבתי את הדברים האלה .
הגשתי אז את "הנוסע השמיני" ב-20:00. התקשרתי וביקשתי החלפה. אמרתי שאני לא מסוגל לשדר ביום כזה. המנהלת התעקשה שאני צריך לעשות את זה, למרות הצער. למען אסף.
אני לא זוכר כלום מהשידור ההוא חוץ מבכי חנוק שלי ובלתי פוסק מול המיקרופון. זה היה השידור הכי לא מקצועי בעולם. שדרן מפורק לחתיכות. אנשים התקשרו לאולפן מודאגים. נחנקתי מצער בין "מרתה" של טום וויטס, שאסף אמר יומיים קודם ש"זה השיר הכי עצוב בעולם" לבין קאסט – להקה ליברפולית שגיליתי לו והוא התאהב בה.
בן 31, רזה ויפה, מוזיקאי נהדר ואיש שהיה קל לאהוב. היתה לו חברה, ומשפחה, ולהקה – ובכל זאת הוא עשה את זה. היה לו תואר בפסיכולוגיה, הוא היה בתהליך עבודה על אלבום הבכורה של להקתו – מוזיקת המקרה. שדרן עם תכנית קבועה ברדיו. ובכל זאת הוא עשה את זה.
האלבום "אני" של אסף קרן ומוזיקת המקרה יצא אחרי מותו. הוא לא זכה לראות ולשמוע את התוצאה המוגמרת.
אסף קרן, בן 31 במותו
1971-2002
מוזיקאי, עורך ומשדר ברדיו 88fm, כותב על צלילים וצללים, חוויות והזיות. חי בגני תקוה, חולם על אנגליה.
תגובות
הצלחת להעציב אותי, למרות שאני מכיר אותו רק דרך כמה שירים ששמעתי ברדיו.
אין הסבר במכתב הפרידה?
.
גדלה, לומדת דברים, מסתקרנת.
וכל שנה שלה היא שנה שהוא לא כאן.
אני חושבת שיש לה אבא שיצליח להשריש בה מעט מהמורשת שכבר לא יהיה לה המשך.
אני זוכרת את היום שבו הודיעו על מותו.
כמה עצוב, ולא פחות קשה מזה – הקושי לתת פשר למעשה.
גם אני הייתי היום בבית עלמין ירקון ופקדתי קבר של אדם אהוב שמת צעיר מדי, ודי בהפתעה.
עברה כבר שנה ועדיין קשה לעכל.
אנשים צעירים מתים, הרוגים, ביד המקרה
לא היכרתי אדם שנטל חייו בידיו.
העלת דמעות בעיניי. אני מניחה שללא סיבה נראית לעין, קשה הרבה יותר לעכל ולהבין, תעלומת נצח.
הגעתי לחזרה ראשונה (ולצערי גם אחרונה) עם אסף בבית של ירון, המתופף של מוסיקת המקרה. נפגשנו לראשונה כמה ימים לפני כן והוא התלהב מזה שלבשתי חולצה של הארווסט של ניל יאנג , הביא לי דיסק סקיצות ביתיות וביקש שאני אלמד אותו כי הם רוצים להיכנס לאולפן בקרוב להקליט והגיטריסט הקבוע שלהם נוסע לחו"ל.המוסיקה של אסף היתה כל כך מושלמת ומרגשת ואני הייתי ב"היי" היסטרי, שמצאתי מישהו כמוהו שיחזיר לי את הרעב למוסיקה. בהמשך השבוע היינו אמורים להיפגש שוב ואכן נפגשנו – רק בלי אסף, בבית הקברות ירקון. אין לי מילים לתאר את הצער, הכאב והפספוס. הדיסק שנשאר הוא הנחמה היחידה ובלי קשר לנסיבות, מהאלבומים היפים ביותר שהוקלטו בארץ.
זה היה היום האפור ביותר, כמעט אף אחד לא דיבר, המוסיקה היתה כל כך מלנכולית שהרגשתי קצת אסף קרן בעצמי וכמעט יכולתי לגלות לעולם את סיבת מותי.
הרגשתי גם אני קצת אשמה כי באותו יום טיילתי במקום בו לקח קרן את חייו בידיו ואולי הייתי מצליחה להציל אותו. יש תחושה שאף אחד בתחנה לא התאושש מאז, רק הרצינות והמקצוענות פרחו פלאים. יש חיידק כזה, וירוס של שדרנים, משהו בבידוד שמאחורי המיקרופון מעיר בהם איזשהו יצר התאבדותי- אני בטוחה שקראתי באיזה מקום על מחקר בקנה מידה עולמי שעשו על העניין הזה, הוא פורסם בדיוק אחרי שלאה עוז התאבדה. אם הפתרון הוא שנהיה אתכם באולפן, אפשר לעשות משמרות- זה יכול להיות ניסיון פורה לשני צידי המיקרופון . אהבנו את אסף, אוהבים אתכם, אל תעזבו אותנו לעולמים !!!! תמשיכו עוד ותכניסו עוד קצת נשים לצוות- תיראו שהן יעלו לכם את מצב הרוח.
והקול מהצד השני אמר לי "אסף קרן התאבד". אמרתי, מה? מה? מה?… הדברים שנאמרו מצדו השני של הקו נשמעו לא הגיוניים ואח"כ הגרון נחנק ודמעות באו משום מקום, אמרתי לאיש שהתקשר אלי; אני לא מסוגלת לדבר, והוא הבין וניתק, ואני פרצתי בבכי. ביום שאחרי הייתי צמודה לרדיו במשרד, מסרבת להאמין.
בארנק שלי אני שומרת עד היום את כרטיס הביקור של בית קפה שישבנו בו, עם מס' הטלפון וכתובת המייל שאסף רשם עליו. ארבע שנים אח"כ לא נותר אלא להצטער שלא הייתי חכמה, או רגישה, או אינטואטיבית יותר. ארבע שנים אח"כ, לא נותר אלא להצטער על אדם מקסים ורגיש ויוצר ויפה, גם מבחוץ וגם מבפנים,שהלך בלי שהספקתי להכיר כמו שרציתי, וארבע שנים אח"כ אני יכולה לומר שהגבול עליו הילך אסף הוא גבול נגיש, והקו הוא דק והדרך אל התהומות האלה קצרה משהיה נדמה לי. והעצב גדול, עמוק וקיים.
לרונה צורף:
כתבת – "יש חיידק כזה, וירוס של שדרנים, משהו בבידוד שמאחורי המיקרופון מעיר בהם איזשהו יצר התאבדותי…" – ואני יכול להעיד עד כמה זה נכון.
יותר מזה: אנשים שנמשכים להיות שדרני רדיו (בניגוד, למשל, למנחים בטלויזיה) הם אנשים בעלי מבנה אופי מסויים. בעלי אישיות הנוטה אל הדרמטי והטרגי, המלנכולי וההרסני.
מציאות של שדרני רדיו (אני לא מדבר על גלגלצ, שם יש פקידי-רדיו מאחורי המקרופון, ובטח שלא על דידי הררים למיניהם) היא של בדידות נמשכת. אם תהיי, או לא תהיי, באולפן. זה לא ישנה את המלנכוליה הפנימית שהם הולכים איתה.
גם אורלי יניב ניסתה להתאבד (והצילו אותה) ויש עוד שדרן אחד שניסה (אבל אסור לכתוב את זה) ונכשל. ב-88 התאבד גם עודד שריר ז"ל, שנה אחרי אסף קרן ז"ל.
איפה המחקר שקראת ? מעניין ..
בגלל שזה היה ממש מזמן, בתקופת התאבדותה של לאה עוז, אני ממש לא זוכרת איפה קראתי את זה, אני זוכרת שדיברו על תופעה באנגליה ובארצות הברית. מה שאותי תמיד מפחיד זה הגלים, כלומר כשאחד עושה מעשה- נוצר לפעמים גל כזה של כמה אחריו ( גם על זה דיברו במחקר הזה ). הנושא הזה מאוד מעניין אותי, בקיבוץ אחד שאני מכירה שנים רבות, היה לפני כמה שנים גל של התאבדויות של זקנים מעל לגיל 75 וכולם מסיבה אחת-.הזכרונות מהשואה שעלו וצפו.
העניין לא פורסם בשום מקום- זה סתם ידע אישי שלי. איפה אתה משדר ?, האם בתחנה הידועה כמנלכולית אבל אולי בזכות זה, מביאה את המוסיקה היפה בעולם ?, אפשר גם לכתוב אליי ל-
amibaro@netvision.net.il
ברור שאם נהיה באולפן זה לא יעזור, זו היתה רק הצעה נאיבית ביודעין…
על יצר החיים – ליבידו, ארוס (בפוסט על יצר ויצירה) – הזכרת לנו שקיים (בכל אחד מאיתנו, למעשה) גם יצר מוות – טאנטוס. ושהם נלחמים זה בזה. הרבה שנים הפנו עורף לטרמינולוגיה הפרוידיאנית הזו, אבל רבים וטובים גם אימצו אותה (למשל, אנדרה גרין)
והנה שיר:
מי ישאל עליי/ אריך מיהזם
אחרי מותי, מי ישאל עליי?
יום קודר חמס את עלומי.
הקדים מדי הערב, גשם זלף
ולידי הזר, האושר כבר חלף.
כה אביון לבי ושבע מכאובים
עוד מעט ליל ירד בלי כוכבים.
(תרגם מגרמנית: אשר רייך)
משורר אנרכיסט, שהיה גם קומוניסט. נעצר על ידי הנאצים לאחר שריפת הרייכסטאג, עונה קשות ונרצח באכזריות במחנה ריכוז, ב-1934.
http://www.tomrimon.com/
כל בוקר הקשבתי לו. אפילו שלחתי אימיילים אחרי תכניות שהקסימו אותי והוא תמיד ענה. וכתב, אני אמסור לחיה.
אני זוכרת שבוקר אחד הוא לא היה שם ואז קראתי את הידיעה ושמעתי את התכניות.
אני זוכרת שהתרגלתי למחליף שלו. ואני זוכרת גם אותו.
אני זוכרת איך באוזן בשינקין ראיתי סינגל של מוסיקת המקרה ליד הקופה ועיני ברקו ושאלתי אם זה האלבום והמוכר אמר שזה סינגל ושאני יכולה לקחת.
אני זוכרת איך הלכתי לקנות את הדיסק כשהוא יצא ואיך ביום שבת האחרון, למרות שאני לא זוכרת את התאריך במדויק, חשבתי שאני צריכה לשים לב, כי זה בתקופה הזו שפתאום מדברים על זה ב – 88. והקשבתי לאלבום.
גם מיכל ניב.
מושיטה את ידיי לעיניים, ורואה מופתעת, שהן לחות.
אני כ"כ מצטערת בשבילך, כ"כ עצובה.
אבדת חבר יקר. אבדת אותו.
אין שום דבר כמעט שרע יותר מלדעת שאדם יקר הלך, ולא יחזור.
ובזמן שאני מנגבת את העיניים, אחרים בוכים מבפנים, וזה לכל החיים, כמו צלקת פנימית שכולה דמעות.
חזק ואמץ.
בשבילו.
ואני חושב שהכרתי את "רותי" אם זאת הכלבה שגל לקח. ועכשיו אני יודע את הסיפור.
איך שדברים מתחברים.
וכולם אנשים יקרים. גל , אתה, אסף ורותי.
עצוב
וראיתי שעדכנת את הכתוב.
כבר לא 4.
כבר 5.
התקופה של לפני 5 שנים נראית לי כ"כ רחוקה, כ"כ השתניתי, הכל כ"כ שונה.
זה נשאר.
אני כותב כמאזין
אסף שידר בשעות הבוקר
אותה מוזיקת רוק נעימה
בהתאם לשעה של הבוקר
ואז משום מקום תמיד היה מפתיע
ביצירה קלאסית
שהפכה לחלק מפסקול הבוקר
חבל.
i remember too that day. It was so sad. I only started to know his music then, i didn't know anything about him.I miss him. I love his music.
קשה להאמין שכבר חלפו להן חמש שנים. אני זוכר כאילו זה היה רק אתמול ששמעתי את בשורת האיוב הזו על לכתו של אסף. לומר את האמת לא הכרתי אותו ועד כמה שזכור לי גם לא האזנתי לתוכניות שלו. בכל זאת באופן מפתיע נוצר בינינו קשר קצר שקיוויתי שנמצא דרך לפתח. יואב קוטנר השמיע באחת מתוכניותיו שיר של "מוסיקת המקרה" ואני הגבתי בפורום בנענע שמאוד אהבתי את השיר, ומעניין אם השם של הלהקה הוא כמו שחשבתי נלקח מספר בעל אותו שם של פול אוסטר. להפתעתי התשובה לא איחרה לבוא ישירות לדוא"ל שלי, ומי שענה לי היה לא אחר מאשר אסף. הוא אישר לי את מה שחשבתי לגבי שמה של הלהקה, והוסיף שזה לדעתו שם זמני שנבחר אחר-כך ורק מתוך האהבה לסופר ושלא היו רעיונות אחרים. אני מאוד אוהב את הדיסק, רכשתי אותו מיד כשיצא. בכל פעם שאני מקשיב לו אני נזכר בסיפור העצוב הזה. בועז, אני משתתף בצערך. גם לי כואב על לכתו של אסף, לא פחות וכאמור לצערי יצא להכיר אותו רק מעט.
את התוכניות שלו
בועז, הכי טבעי שבעולם לשאול למה, במקרי התאבדות, אבל אין תשובה הגיונית ללמה הזה. מלבד ההבנה שמי שסובל מדכאון, כשגל חזק תוקף אותו, העולם נצבע בשחור בלתי נסבל, ומבחינתו המוות הוא הפיתרון היחיד המתבקש למצוקתו, שזה לא משהו רציונאלי נשלט, ושלא היית יכול לעזור.
למה? ואיזה בזבוז…
ואז בוקע אלי הקול שלך ברדיו אומר ברגע זה (בו אני כותבת) "6 שנים לאסף קרן"
"ואז, אחרי שבכיתי
אחרי שכאבתי
מתי"
(רון אדלר – שגם הוא התאבד)
תודה. שמעתי לראשונה את השירים שלו היום בתוכנית שלך. יפה ועצוב.
כתבת יפה ועצוב.
מחשבות נוגות על קריינים עם משיכה לדרמטי, (Cדיוק ראיתי את הפרק של הסופרנוס עם גלוריה ההתאבדותית והדרמטית)
מחשבות על הקריסה שלי על רצפת השירותים במועדון בסנטר, כששמעתי דרך אגב, בשיחה של שתי בנות שלא הכרתי, על מיכל ניב שהתאבדה.
על בכי מתייפח ורועד שאולי גם אני כמותו לא ידעתי מאז ולפני כן, כמה שנים קודם, כשכתב של ידיעות אחרונות צלצל אלי לשאול את תגובתי לאירוע. מה לא שמעת על לאה עוז?
ואני אז חשבתי, זו יכולה הייתי להיות אני.
זו יכולה הייתי להיות אני?
בועז. תמשיך להיות מי שאתה, ותדע שגם בלי להתכוון אתה מן הסתם מציל כמה נפשות כל יום. וכל המציל נפש אחת.. וגו'. אולי בזאת נחמתך.
נזכרתי… כמה עצוב.
כל פעם שאתה מעלה את זה אני רוצה להגיד לך – אני יודעת בגוף מה קרה לך, כי זה קרה גם לי. ואני יודעת שלא תשכח וזה לא ילך, ובכל פעם שתיגע בזה שוב, תקרוס שוב מבפנים, כי זה קורה גם לי -
וחיבוק.