|
פרס נובל לספרות הוענק השנה לאורחן פאמוק הטורקי, הסופר שעליו כתבה וועדת הפרס ש"הגיע להישגים גדולים בחיפושו אחר הנפש המלנכולית של איסטנבול, עיר הולדתו, וגילה סמלים חדשים להתנגשות ולהשתלבות תרבויות". האם, באמת, חיפושו אחר הנפש המלנכולית של עיר הולדתו הביא לו את הפרס היוקרתי (מיליון ומאתיים אלף דולר שוויו)? או אולי דווקא עמדתו הפוליטית, האנטי-איסלמית, הנחרצת היא זו שהפכה אותו לכוכב החדש של כל מוספי הספרות בעולם? האקדמיה השוודית
בשנה שעברה זכה בפרס היוקרתי המחזאי הרולד פינטר. עמוס עוז, שהיה מועמד (והוא מועמד כבר שנים רבות), יצטרך לחכות – לפי המומחים – להסכם שלום של ישראל עם סוריה והעם הפלשתיני, כדי להיות הישראלי השני (אחרי ש"י עגנון ב-1966) שלוקח את הפרס. ככה זה, עם פרס נובל לספרות, אתה לא רק הסופר. אתה המייצג של מדינתך. של רעיון. של תפיסת עולם מסוימת. לאורך 105 השנים האחרונות, היו החלטותיה של האקדמיה השוודית תמוהות, ולוקות לעתים קרובות מדי בצרות-אופקים, נגועות בשמרנות, בקטנוניות ובשיקולים שאין ביניהם ובין ספרות דבר וחצי דבר. |
לא זכה. טולסטוי
ב-1896 נפטר המדען אלפרד נובל ובצוואתו הורה על הקמת קרן שתעניק מדי שנה פרס כספי גדול למחבר יצירה ספרותית "בעלת נטיה אידאליסטית". במונח "ספרות" לא נכללו רק חיבורי ספרות יפה, כי אם גם "יצירות אחרות שבכתב שיש בהן ערך ספרותי". הגדרה עמומה זו, בצד גורמים נוספים, הכינה את הקרקע לרעידת האדמה הספרותית הראשונה של המאה.
ב-1901 כל בן-תרבות בעולם היה משוכנע שלב טולסטוי יקבל את פרס נובל לספרות. הסופר הרוסי הדגול, מחבר "אנה קרנינה" ו"מלחמה ושלום", לא נסע. האקדמיה הודיעה שהבחירה נפלה על סילי פרודהום האלמוני מצרפת. היה ברור שמשהו השתבש בדרך קבלת ההחלטות. האקדמיה השוודית נאלצה לעמוד בפני התקפות זעם מכל עבר. כ-40 סופרים ומשוררים מכל העולם גינו וחתמו על עצומה המוקיעה בחריפות את ההחלטה לתת את הפרס לפרודהום ולא לטולסטוי. הנימוק של האקדמיה, אגב, היה ש"מועמדותו של לב טולסטוי לא הוגשה לפי ההליכים המקובלים".
בשנה השניה שבה חולק הפרס (1902) כבר לא עמד לה לוועדת הפרס הנימוק המגוחך ההוא. תיאודור מומזן הגרמני זכה בפרס ולכל היה כבר ברור כי הסיבה האמיתית למניעת הכבוד והכסף מטולסטוי הרוסי היתה הפחד להרגיז את ממשלת הצאר, שטולסטוי היה ממתנגדיה. מועמד בטוח נוסף, אמיל זולא, לא זכה בפרס מכיוון שאלפרד נובל המנוח אמר פעם שהוא "לא אוהב את הנטורליסט הצרפתי הזה" ולדעת האקדמיה היה בכך די בכדי להתעלם מקיומו של מחבר יצירות אדירות כמו ""היצירה" "ז'רבז" ו"תרז ראקן" (וייתכן כי הסיבה האמיתית היתה דווקא התגייסותו המוחלטת של זולא להגנה על הקצין היהודי אלפרד דרייפוס וחיבורו המפורסם "אני מאשים" ב-1898. זולא עזב את מולדתו צרפת, והיגר לאנגליה בעקבות פרשת דרייפוס ואת הפרס החשוב הוא לא קיבל).
כך, כבר בראשיתו, הפך פרס נובל לספרות לכלי ניגוח פוליטי דווקא בידי האקדמיה השבדית, ובניגוד לרצונו של אלפרד נובל עצמו. הענקתו לסופר, המייצג בדרך כלל את עמו ואת ארצו, היתה לאקט פוליטי והפגנת לגיטימציה לתרבות עמו וארצו של היוצר. ב-1926, למשל, הפעיל הרודן האיטלגי הפאשיסט בניטו מוסוליני לחץ אדיר על ממשלת שוודיה, כדי שהאקדמיה תזכה בפרס את הסופרת האיטלקיה גרציה דלדה. הוא הצליח. לעומת זאת, הוועדה החליטה ב-1939, בעקבות פלישת הרוסים לפינלנד, לתת פרס נובל לספרות דווקא לסופר הפיני פרנס אמיל סילנפה ("אנשים בליל קיץ") כדי לעודד את רוח העם הפיני.
לא זכה. ג'יימס ג'ויס
משוא פנים, גזענות, שוביניזם
עם הזמן הובהר למעלה מכל ספק שההחלטה למי להעניק את הפרס נגועה במשוא פנים ומורא, פוליטיקה מכוערת, אינטרסים, שוביניזם עז ורגשות נקם. דוגמאות: צרפת זכתה לשגר 13 נציגים לשטוקהולם לקבלת הפרס. יותר מכל אומה אחרת בעולם. ב-1964 הוחלט להעניק פרס נובל להוגה הדעות והסופר ז'אן פול סארטר. אבל סארטר דחה את הפרס, לא נסע לשוודיה ולמלך לא היה למי להעניק אותו. הוועדה הפגועה נמנעה בעקבות מקרה סארטר מלדון בענייני יוצרים צרפתים נוספים. אף סופר צרפתי לא זכה בנובל לספרות מאז, חוץ מהמקרה החריג (והמוזר למדי) של קלוד סימון ב-1985, סופר אזוטרי שקיבל נובל רק כדי לחסום את האפשרות שגרהם גרין – שנוא נפשו של ראש האקדמיה השוודית – יזכה.
ועוד דוגמא: גרמניה הוציאה מקרבה שבעה זוכים אך בין הסופר הגרמני החמישי שזכה בפרס (תומס מאן בשנת1929) לבין השישי (היינריך בל ב-1972) חלפו לא פחות מ-43 שנים! ובין הגרמני השישי (בל) לבין הגרמני השביעי (גינתר גראס, 1999) חלפו עוד 27 שנים. אגב: הרמן הסה ("נרקיס וגולדמונד", "סידהרתא") זכה בפרס ב-1946, אך הוא קיבל אותו כשוויצרי, לאחר שברח ממולדתו עם עלית הנאצים לשלטון. האקדמיה ביקשה להביע תמיכה באופטימיות ובטוהר המידות של גרמני, שעזב במחאה את ארצו.
לא זכה. פרנץ קפקא
החשובים באמת לא זכו
סקירה של תולדות הפרס מגלה את העובדה המרתקת שהסופרים החשובים ביותר של המאה העשרים לא זכו בפרס נובל לספרות. המעצבים הגדולים של הרומן המודרני לא קיבלו ולעתים אפילו לא היו מועמדים לו. ואלה שמות האנשים שהאקדמיה השוודית נמנעה מלהעניק להם את פרס נובל לספרות: לב טולסטוי, פרנץ קפקא, ג'יימס ג'ויס, מרסל פרוסט, תומס הרדי, ריינר מריה רילקה, אמיל זולא, הנריק איבסן, ברטולד ברכט, מרק טווין, ג'וזף קונרד, איזק דינסן, פדריקו גרסיה לורקה, אנטון צ'כוב, ה. ג'. וולס, הנרי ג'יימס אלפרד דבלין, חורחה לואיס בורחס, גרהם גרין. לגבי עשר השנים האחרונות אני יכול לומר בוודאות שכל עוד אנטוניו מוניוס מולינה הספרדי ("חורף בליסבון", "ירח מלא", "אשרי האיש") לא זוכה בפרס – פרס נובל לספרות הוא סוג של גחמה, ולא של שיקול דעת. מולינה, הסופר החי הגדול ביותר בעולם, הוא ריימונד צ'נדלר ודוסטוייבסקי גם יחד של הזמן הזה. גם איאן מקיואן הבריטי ("גן הבטון", "כפרה", "שבת", "כלבים שחורים"), ללא ספק מועמד מצויין וראוי, לא זכה עדיין.
ומי כן זכה? המקרה הכי מוזר ואומלל הוא זה של השוודי אריק קרלפלט. ב-1931 החליטה האקדמיה השוודית להעניק פרס נובל לספרות לסופר…מת. כך היה השוודי קרלפלט ליוצר היחידי בהיסטוריה שזכה בפרס לאחר שנטמן באדמה. עוד אירועים משונים בתולדות חלוקת הפרס: איוואן בונין הרוסי נוטל את הנובל באופן הפגנתי כאזרח צרפתי. ב-1958 מודיע בוריס פסטרנק שלא יבוא לקחת את הפרס על "דוקטור ז'יוואגו" שלו. מאוחר יותר נודע כי המניע האמיתי לסירוב היה לחץ שהפעילו עליו שלטונות ברית המועצות שלא לנסוע לשוודיה. אלכסנדר סולז'ניצין ("ארכיפלג גולג") דווקא רצה מאוד לקחת את הפרס והכסף אבל יציאתו מהמדינה נמנעה בכוח הזרוע. שבע פעמים לא חולק הפרס כלל. בשנות מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) ב-1935 וגם במהלך 1940-1943 (שנות מלחמת העולם השניה).
אגב, הפרס לא תמיד הוא ברכה. נגיב מחפוז המצרי טען בראיון לעיתון "אל מוצאוואר" ב-1989, שפרס נובל לספרות (הוא זכה ב-1988) פשוט הרס את חייו. "אנשים פוגשים אותי ומבקשים שאסדר להם עבודה. לאחד כזה אני אומר – יא איבני, מה אני, לשכת עבודה? אחרים שולחים מכתבים ומבקשים עזרה כספית. אם הייתי עושה חשבון של סכומי הבקשות הסיכום היה מגיע לסכום של 40 פעם פרס נובל לספרות… אחד שלח לי מכתב וביקש חמש לירות מצריות, לא יותר, אחר שלח מכתב וביקש שאקנה לו דירה. ואני אומר – יא ראב! הם מתבדחים או שהם מתכוונים ברצינות? אני לא יכול לשבת יותר סתם בבתי קפה וליהנות מאלמוניות מבורכת. המעיין היצירתי שלי נסתם בעקבות הזכייה. לא כתבתי מלה אחת בשנה שאחרי הזכייה. …אני מ ודיע בזאת שאני מתפטר מהמשרה שנקראת 'חתן פרס נובל'…"
לא זכתה. וירג'יניה וולף
שנאת נשים
ועוד תמיהה: איך זה שמבין 103 זוכים בפרס יש רק 10 נשים סופרות? על כל אשה אחת, זכו 9 סופרים גברים. זה היחס. לא לחנם טענו ארגוני נשים בעולם שהאקדמיה השוודית לוקה בשנאת נשים ובאטימות שוביניסטית. הנשים שבכל זאת עשו את הבלתי-אפשרי כמעט הן סלמה לגרלף השוודית, מחברת "מסע הפלאים של נילד הולגרסן" (1909), גרציה דלדה האיטלקיה (שהוזכרה קודם, בסמיכות לשמו של מוסוליני, ב-1926), סיגריד אונדסט הדנית, שהיגרה לנורווגיה (1928), פרל בק האמריקאית , מחברת "האדמה הטובה" (1938), גבריאלה מיסטרל מצ'ילה (1945), נלי זק"ש הגרמניה (שזוכת פרס נובל לספרות אחרת, סלמה לגרלף, הצליחה לחלץ מידי הנאצים ב-1940 ולהביא אותה לשוודיה). זק"ש לא זכתה בפרס נובל לבד, אלא חלקה אותו עם ש"י עגנון ב-1966). ואז באו 35 שנים(!) נטולות נשים בכלל, עד לשנות התשעים, כשארגוני נשים בשוודיה עצמה החלו לתהות איך זה יכול להיות שלא נמצאות נשים ראויות לפרס.
בשנות התשעים הבינה האקדמיה שצריך לעשות אפליה מתקנת, סוף סוף, וכך זכו 4 סופרות תוך 13 שנים: נדין גורדימר מדרום אפריקה (1991), טוני מוריסון האפרו-אמריקאית (1993), ויסלבה שימבורסקה הפולניה (1996) ואלפרידה ילינק האוסטרית ("הפסנתרנית") ב-2004.
איזה נשים לא זכו בפרס? שימו לב: וירג'יניה וולף המהוללת, החתומה על יצירות מכוננות כמו "חדר משלך" "הגלים" ו"אל המגדלור", מרגריט דיראס ("המאהב", "הירושימה אהובתי") נטלי סארוט מחדשת השפה ("דיוקנו של אלמוני", "עידן החשד"), מרגרט דראבל ("ריחיים"), נטליה גינזבורג ("כל אתמולינו"), דוריס לסינג ("מחברת הזהב", "נישואים כהלכה") ורבות וטובות אחרות.
שוביניזם לא מופעל רק נגד נשים. האקדמיה הוכיחה גבהות-לב כלפי יוצרים לא-אירופיים. כדי לדייק: 77 יוצרים אירופים, רק 15 מיבשת אמריקה, 5 מאסיה (לגבי אורחן פאמוק אפשר להתווכח איפה, בדיוק, לקטלג את תורכיה – המדינה השוכנת על שתי יבשות…), 4 מאפריקה ואחד מאוסטרליה (פטריק ווייט). סין הענקית, עם אוכלוסיה של כמיליארד וחצי איש ותרבות ומסורת של 5.000 שנה זוקפת לזכותה זוכה בודד אחד, שגם הוא גולה ממולדתו וחי בצרפת: גאו שינג'יאן שלקח את הפרס בשנת 2000.
|
פמיניסטיות מארגוני נשים-יוצרות בעולם טוענות שהאקדמיה השוודית לוקה בשנאת נשים ובאטימות שוביניסטית. המספרים: מבין 103 זוכים בפרס נובל לספרות יש רק 10 נשים סופרות. על כל אשה אחת, זכו למעלה מ-10 סופרים גברים. זה היחס. האקדמיה מעדיפה סופרים גברים לבנים ובמיוחד סופרים-גברים אירופיים. מתוך 103 זוכים, רק 15 זוכים הגיעו מיבשת אמריקה. 5 מאסיה. רק 4 מאפריקה. רק אחד מאוסטרליה ורק אחד מסין (וגם הוא סופר גולה בפאריז…) ג'או שינג'יאן, שזכה בשנת 2000 |
היהודים שבחבורה
11 סופרים יהודים זכו בנובל לספרות. פאול היזה הגרמני (1910), אנרי ברגסון הצרפתי (1927), בוריס פסטרנק הרוסי (1958), ש"י עגנון הישראלי ונלי זק"ש השוודית (1966), סול בלו האמריקאי (1976), יצחק בשביס-זינגר האמריקאי (1977), אליאס קנטי הבולגרי, שהשתקע בבריטניה (1981), יוסף ברודסקי הרוסי, שהיגר לארה"ב (1987), אימרה קרטס ההונגרי (2002) והרולד פינטר האנגלי (2005). מבין אלה רק ש"י עגנון היה גם ישראלי, והוא עשה את זה לפני 1967, לפני ששת הימים, וגם זאת במשותף עם סופרת (יהודיה) אחרת, שבמקרה גם הגיעה משבדיה. מועמדים ישראלים דווקא היו פה ושם: יורם קניוק, דויד אבידן, ש. שלום, דויד שחר, א.ב. יהושע וכמובן עמוס עוז. אבל בפועל, דווקא שמעון פרס – אחד שאוהב לקרוא ולכתוב ספרים, אבל לא באמת "סופר", דווקא הוא כן מחזיק בבית פרס נובל (לשלום).
אבל בסופו של דבר, זהו הפרס המתוקשר והיקר ביותר בעולם הספרות. הוא לא מבטא, פעמים רבות, את חשיבותו של סופר מסויים ולא מצליח לאתר מגמות, אבל אין חובב ספרות שלא יודע, עכשיו, מיהו אורחן פאמוק, הזוכה החדש. מה יקרה בעוד 10 שנים? שאלה טובה. מי זוכר מיהם ומה כתבו דלדה, פרודהום, קוואזימודו?
ומצד שני, מי אינו מכיר את קפקא, ג'יימס ג'ויס, צ'כוב או וירג'יניה וולף?
|
הסופרים שלא זכו בפרס נובל לספרות. רשימה חלקית: לב טולסטוי, פרנץ קפקא, ג'יימס ג'ויס, וירג'יניה וולף, מרסל פרוסט, תומס הרדי, ריינר מריה רילקה, אמיל זולא, הנריק איבסן, ברטולד ברכט, מרק טווין, ג'וזף קונרד, איזק דינסן, פדריקו גרסיה לורקה, אנטון צ'כוב, ה. ג'. וולס, הנרי ג'יימס, אלפרד דבלין, חורחה לואיס בורחס, גרהם גרין |
עוד קריאה:
What's a Nobel in literature really worth?
http://sfgate.com/cgi-bin/article.cgi?f=/c/a/2004/10/09/DDGRS95EGB1.DTL
מוזיקאי, עורך ומשדר ברדיו 88fm, כותב על צלילים וצללים, חוויות והזיות. חי בגני תקוה, חולם על אנגליה.
תגובות
קשה להגן על חלק ניכר מהבחירות התמוהות שציינת, קשה עוד יותר להגן על הבחירות שלא נעשו.
פרס נובל לספרות נגוע לא אחת ביותר מדי שיקולים פוליטיים. המקרה שתמיד משעשע אותי הוא הענקת הפרס לווינסטון צ'רצ'יל שכתביו הם אכן נפלאים אבל לא בטוח אם הם ספרות. לי תמיד נדמה שהפרס ניתן לו כפיצוי על העובדה שקשה היה להצדיק פרס נובל לשלום על הישגים מלחמתיים.
בכל מקרה, הייתי מעדיף לקרוא את הרשימה הזו לפני שנה, כשפינטר זכה בפרס משיקולים פוליטיים צרים מאוד של ניגוח המלחמה בעיראק, ולא השנה כשהפוליטיקה ללא ספק חיחלה לתהליך הבחירה אבל הפרס מצא את דרכו אל אחד הסופרים הגדולים באמת הפועלים כיום.
כדאי לזכור גם שהשיקולים הפוליטיים למתן הפרס לפאמוק נוגעים לחופש הדיבור, למחוייבותו של אדם לאמת ולרגישות אנושית, נושאים שהם בבסיסה של ספרות טובה.
מספר פעמים.
הפרס ניתן על כל סוגי הכתיבה, כולל מסות וכתיבה עיונית. ברור שצ'רצ'יל זכה בו בגלל פועלו המדיני, ולא רק (או אפילו בעיקר) כתיבתו הפורייה, אבל זכייתו לא היתה בניגוד מובהק לכללים.
גם ראסל כמדומני זכה בפרס נובל לספרות, על כתיבה שאינה בדיונית.
ולו בשביל עוד פרס נובל ישראלי- אשרינו! שידחוף לשלום ע.עוז. בועז!טוב לראות אותך שוב ועסוק כרגיל בדברים יפים, ישר כח
זכייתו של צ'צ'יל הייתה מוצדקת נוכח העובדה שהוא כתב את קורות מלחמת העולם השנייה בפירוט מדהים, שנים ספורות בלבד לאחר סיומה. זוהי יצירה מונומנטלית שזכתה להרבה מאוד הערכה מקצועית. אגב, תיאודור מומזן, שזכה גם הוא בפרס, הוא ביסטוריון במקצועו, ובמובן זה עבודתו נושאת אופי דומה מאוד לעבודת צ'רצ'יל.
ברור שהפרס משקף טעמים תרבותיים ופוליטיים מסוימים. אי אפשר להימנע מזה בכל גוף בוחר שהוא. העקרון שאמור להנחות כאן הוא איכות היצירה ומידת השפעתה ולא השיוך המדיני או הפוליטי של היוצר, אבל כל עוד היצירה משובחת או משפיעה הבחירה כשלעצמה אינה ראויה לביקורת.
ההטייה הפוליטית מזכירה, בצורה זו או אחרת, תחרויות אחרות שנושאות אופי תרבותי אך משקפות שיקולים שאינם קשורים כלל לתרבות. האירוויזיון הוא דוגמה מובהקת לכך. ואפרופו התחזית שעמוס עוז (או סופר ישראלי אחר) יזכה בפרס הנכסף רק לאחר שייחתם הסכם שלום עם מדינה ערבית כלשהי – גם זכיית ישראל באירוויזיונים של 1978-1979 יוחסה להסכם השלום עם מצרים שנרקם ונחתם באותן שנים. ההווייה משפיעה על התודעה, ובזה הרי אין כל חדש.
ברטראנד ארתור ויליאם ראסל לא היה סופר מעודו. הוא היה פילוסוף וגם האיש שהשפיע באופן דרמטי על חקר המתמטיקה והלוגיקה המודרנית.
ראסל זכה בנובל מפני שבנוסף לפעילותו המדעית הוא פעל נגד מירוץ החימוש הגרעיני והמלחמה בוייטנאם. ב-1950, כשהעניקו לו את פרס נובל לספרות, ציינה וועדת הפרס השוודית שהנובל מוענק לראסל בשל "פועלו בתחומים הומניטריים ולמען חופש המחשבה".
חפשו את ספריו (בעברית) "כיבוש האושר", "בשבח הבטלה", "עקרונות השיקום החברתי", "הנישואין והמוסר", "הסמכות והיחיד", "נצחון ולא בנשק".
אלינור ברגר
מכון ויצמן למדע
כתיבתו של צ'רצ'יל, מהמעט שקראתי אכן ראויה לשבחים כיצירת מופת. האם די היה בה לזכות אותו בפרס נובל לספרות? קשה לי להחליט, אבל מניסיוני אני יכול להעיד שרוב האנשים מגיבים בהפתעה מוחלטת לפיסת הטריוויה הזו ומשוכנעים אחרי האמירה שצ'רצ'יל זכה בפרס נובל שמדובר בפרס נובל לשלום. המקרה של צ'רצ'יל הוא חריג גם כאשר מעמידים אותו מול ראסל או מומזן שהיו אנשים שעיסוקם כתיבה. הכתיבה, אצל צ'רצ'יל, היא הערת שוליים לביוגרפיה מפוארת בתחומים אחרים, ושוב, אין בכך לפגוע בהערכה לאיכות הכתיבה הזו.
" רומא למען שלום " מטעם ממשלת איטליה, אפשר לצפות שגם הוא יזכה בנובל באחת מהשנים הקרובות. מאז ומתמיד הפרס לווה בתהיות לגבי הפוליטיקה השזורה בטוהר הכתיבה עצמה ובנושאיה. ככל שנושאי הכתיבה יהיו יותר הומניים, בעליי נטית יתר לזכויות אזרח, אפשר גם שואתיים ומתארי מלחמה כי אז הם ראויים יותר לפרס- כך המחליטים חושבים וכךלא צריך להיות- לא לכך בכל אופן נובל עצמו התכוון. גרוסמן אהוד מאוד באיטליה ונאומו בכיכר- רבין נותח לעומק בכל העיתונים שם, ספריו נימכרים שם בעשרות אלפי עותקים ודווקא איטליה לא עושה בעצמה מספיק למען השלום במזרח התיכון כפי שהוא עצמו אמר בגאון לפני שבוע בעת קבלת הפרס. ולנושא דתם או לאומיותם של הזוכים- לכך אין כל חשיבות בעיני, וזה לא נכון לספור את היהודים בכל מיני הקשרים- גם לא כאלה. הראשון שזכה היה עגנון, השני לפי דעתי צריך להיות אהרון אפלפלד.
שני מתמטיקאים שזכו בפרס נובל לספרות הם ברטראנד ראסל (שכבר הוזכר כאן בהערות) והספרדי חוזה אצ'גאראי.
http://www.notes.co.il/joseph/14003.asp
האם קראת ספרים של פאמוק ולדעתך הוא לא-משהו? אם לא (אני לא) אז היית צריך להתנסח אחרת.
כותרת המישנה "החשובים באמת לא זכו" היא פופוליסטית-צעקנית מדי. גם בגלל שישנם כמה וכמה חשובים-באמת שכן זכו (למשל הזוכה בשנה שעברה – פינטר, וכאמור אולי גם פאטוק ועוד כאלה שלא קראת/י), וגם בגלל שקפקא, דוגמא בולטת, לא זכה לא בגלל "פוליטיקה מכוערת, אינטרסים, שוביניזם עז ורגשות נקם" אלא מסיבה הידועה לכל טירון-טריוויה.
עד כמה שאני מכיר את כתיבתך, הרשימה הזאת לא הולמת אותך. סתם ניחוש: ראשיתה בצרכי פרנסה.
דומני (אני מתעצל עכשיו לעבור ביסודיות) שלא הזכרת את קנוט המסון כאחד מאלה שקיבלו. אז אזכיר אותו, ולא לצורך הויכוח הזה אלא כדי להמליץ עליו בכל לב ("רעב", "ויקטוריה").
כשהמינגווי התבשר על זכייתו, הוא התקשר לסוכן שלו ואמר לו "I've got the Sweedish thing".
מהישראליים שאתה מציין שהיו או שעדיין מועמדים, הכי ראויים הם אבידן ודוד שחר.
המשוררים זוכים בגלל האיכות של שירתם, כמו שימבורסקהף מילוש, ברודסקי, נרודה, ועוד רבים אחרים. כמעט אין אף פרס נובל למשורר שאינו מוצדק מבחינה ספרותית.
לגבי הסופרים המצב הרבה יותר פוליטי וגם יותר כלכלי וייצרי, וגם הסופרים, מה לעשות, עוסקים ונוגעים יותר בפוליטיקה מאשר המשוררים.
אבל הפרס נובל הראוי ביותר של השנים האחרונות היה דווקא אימרה קרטש ההונגרי שחבל שאינו מספיק נקרא ומוכר בישראל.
לגבי אלה שאתה מונה שלא זכו, קשה לראות את קפקא כמי שלא זכה כי רוב כתביו התפרסמו אחרי מותו. כנ"ל לגבי פרננדו פסואה.
אני נוטה להסכים עם הביקורת שהושמעה פה. הפוסט הזה מרגיש לי מעט מאולץ, צעקני כמעט ולא ברמה הרגילה. למשל, החלטת שועדת הפרס נגועה בשנאת נשים, וכהוכחה חותכת אתה מביא את מספרן המועט של הזוכות. כשאתה, לעומת זאת, מונה את רשימת הסופרים הגדולים שלא זכו – הרשימה שלך כוללת שתי נשים (נדמה לי) מתוך עשרים שמות. אז גם אתה שונא נשים? ואולי יש הסבר אחר? ואולי בשנים הראשונות למתן הפרס היו פשוט מעט נשים כותבות? אז נכון שהועדה כוללת שיקולים "לא טהורים", ויש לה מן הסתם הטיה "גברית אירופוצנטרית" אבל מכאן ועד ההצהרות הרועמות שלך רחוקה הדרך
פרס נובל, כמו כל פרס אחר, הוא עלה תאנה לתרבות מפגרת , מטומטמת וחשוכה, שמכתירה אנשים שלא תמיד צריכים להיות שם, וגם, מי יקבע מי טוב מי רע? יש בכלל כללים לטוב ולרע, איכותי וזבל?
מכאן שכל הפרסים נועדו לקדם צרכים כלכליים ופוליטיים. סופר אלמוני, על אף שמצוין כמו קפקא, לא יכול היה לקבל בחייו, כמו שאמרו כאן, כי לא הכירו אותו אז. סופר רב מכר כמו מוריסון, ולא שאני נגדה, אני דווקא מתה עליה,זכתה, גם בגלל האפליה המתקנת, וגם בגלל שהיא מוכרת היטב את ספריה.
כל הסיבות להענקת פרסים בכל תחומי הספרות, האמנות הקולנוע ועוד, הן חוץ ספרותיות במובהק. ולכן, אין צורך לקחת אותם ברצינות ולהתרגש מזה. מוטב היה שכל הפרסים היו מבוטלים, ותחת זאת היה מוזרם הכסף לעידוד יצירה, למתן מלגות ליוצרים, לקרנות פנסיה, ולעוד דברים חשובים באמת.
אמה מה? בעולם השבוי בצביעות ובקונפקטי, אין לצפות ליותר.
החכם יתרחק מכל זה כמאש.
מעניין את התחת שלי מי זכה או יזכה בפרס נובל או בכל פרס אחר. מי שזכה באוסקר אז זה אומר שהוא במאי טוב? לא אשכח את אותה שנה בה סידני פולק זכה על הסרט השמאלצי ההוא עם סטריפ ורדפורד, שכחתי השם, וקוראססוה, שהיה מועמד על ראן הנהדר, לא זכה. על זה כבר נאמר רבות: פחחחחח….
ונאה דורש נאה מקיים: מעולם לא הגשתי שום ספר שלי לשום פרס ישראלי, וגם לא אגיש.
1
לא הבעתי את דעתי על כתיבתו של פאמוק – מכיוון שאין לי דיעה כזו. מעולם לא צלחתי ספר שלו, ולכן אני לא כשיר לעדות.
2
קנוט המסון סופר ענק. גאון.
3
לא הבנתי מה, בדיוק, פופוליסטי וצעקני בכתבה. נדמה לי שפירטתי כאן רשימה ארוכה למדי של סופרים משמעותיים מאוד שלא זכו, לעומת רשימה לא קצרה של יוצרים בינוניים שכן זכו, וכו'
נראה לי שאתם לא ממש מבינים את משמעותו של פרס נובל. פרס נובל הוא לא איזה פרס מריטוקרטי על הצטיינות, זו לא הייתה כוונתו של אלפרד נובל וזו היא אינה תפיסת העולם השבדית (שמה לעשות הגו את הפרס), פרס נובל הוא על תרומה לחברה ולחיים האנושיים בתחומים שונים וביניהם ספרות ולכן כתיבה ועמדות פוליטיות שמקדמות את השלום והשוויון העולמי (ערכים מוערכים ע"י השבדים ואני מקווה שלא רק על ידיהם) הן בהחלט רלוונטיות לקבלת הפרס.
רק לא מבינים, או לפחות אני לא מבינה, את הצורך האנושי להכתיר אנשים אחרים, בין אם הם מלכים או סופרים או במאים.
לא אבין לעולם את הצורך של האדם להעלות אדם אחר על נס ולסגוד לו, ולצפר אותו, ולתת לו זכויות יתר.
ואשר לעזרה לאנושות: לא שמעת על מתן בסתר? עשית משהן למען האנושות? אשריך וטוב לב, למה אתה מצפה לקבל על זה כתר ופרס? ולמה האחרים רוצים להכתיר אותך?
זה מה שלא מובן לי כאן, וכנראה לא אבים לעולם.
מהשילוב הזה של אינפורמציה ועריכה וניסוח, מתקבל הרושם שאתה מתיימר בה למשהו שמעבר לדעתך האישית על סופר זה או אחר. אבל פינטר וקאמי ובקט ועוד רבים מהזוכים נחשבים לחשובים-באמת, ולא בגלל הפרס הזה. זכותך כמובן לשחוט פרות, אבל מה שאתה עושה כאן זה לא זה ולא זה. אתה תוקף את השליח במקום את הפרות עצמן.
לרשימת הלא-זוכים אוסיף שני ספרים שדומני שהרוב יסכימו איתי שהם מהשיאים של המאה ה-20: "מילכוד 22" (ג'וזף הלר) ו"לוליטה" (נבוקוב).
ולפני כן,אבי מעלה כאן נקודה חשובה, הפרס הוא על ספרות שתורמת לחברה ולא על מצוינות ספרותית בלבד. כך אפשר להסביר כמה זכיות קצת "תמוהות".
ולגבי יעל
היה רצוי שלא יהיו פרסים בכלל אבל יש, ויש רבים מאוד בעולם, בספרד ספרו 2000 פרסים ספרותיים בשנה, בארץ יש מעט וזה לאו דווקא לטובה.
הפרסים יכולים להעניק לסופר כסף כדי שיוכל לכתוב, אמנם היה עדיף שהכסף הזה יגיע בצורות אחרות, אבל גם זה משהו.
לגבי הנובל, אני חושב שהוא הביא כמה סופרים, ובמיוחד משוררים, לקהל רחב יותר, שלא היה מגיע אליהם, ודמובר בספרות שנקראת על ידי מעט אנשים.
אז נכון שהרבה זכיות חסרות חשיבות והזמן יטאטא אותן אבל יש ייתרון מסויים לכך ששימבורסקה היא שם שרבים מאוד מכירים ושמוכרת מאות אלפי ספרים, דבר שלא היה קורא אלמלא הנובל שלה.
מה לעשות? זה העולם.
נובל לא מעניין מכל הסיבות שהזכרת.
בוקר שווה הרבה יותר, וכמעט אף פעם לא מאכזב.