הפסנתרן

 

 

 

 

 

הוא פסנתרן, הוא אוהב לנגן
והוא אוהב אותה. מדי פעם

היא גונבת אותו מהפסנתר לחדר האחורי

מושיבה אותו על ארגזי הבירה

מניחה לו לגמור לה בפה.

היא אוהבת כשהוא מנגן.
אולי כי הוא מנגן כמו שהוא עושה אהבה.
בתשוקה.

מתוך מסירות מוחלטת.
כמו מי שחייו
וחייה
תלויים בדבר.

 

ועכשיו:
שברי זכרונות,
ציפיה וגעגועים,
דמויות מטושטשות
וזמנים מבולבלים.

 

גשם על העיר.
גבר במעיל גשם ארוך
יוצא מהבר.
עכשיו מתבררת התמונה השלמה:
זה סיפור על אהבה נואשת,
מתח של רדיפה,
הסתתרות ובריחה.

 

גיבור ואהובתו, אכולי ייאוש וכמיהה,
אבודים כפליטים נצחיים,
נשיקות לוהטות
מתחילים בחדר המדרגות
מטפסים למעלה
ידיים מתירות בגדים
אפשר להתעלף מהיופי הזה,
מהעונג המושלם.
מתי היית מאושר בפעם האחרונה?

 

ואז היא פנתה והלכה.
הוא נשאר לעבוד באותו פאב
ישן
ליד אותו פסנתר בכשטיין

מואר באור נר עקום,

בפינה.